מסכת בבא מציעא דף ל״ב עמוד ב׳

מדברי שניהם מדקאמרי תרווייהו פריקה עדיפא:

ואפילו ר"ש לא קאמר דאצטריך למכתב פריקה:

אלא משום דלא מסיימי קראי לטעינה:

לאו משום צער בעלי חיים והכי יליף מה טעינה דליכא צער בעלי חיים חייב פריקה דאיכא צער בעלי חיים לא כ"ש:

מי לא עסקינן וכי אין המקרא מדבר אף בהולך לסחורה דאדהכי בטיל משוקיה:

תדע דלרבנן דפליגי עליה דר"ש ולר"ש צער בעלי חיים דאורייתא:

מכלל דת"ק דרבי יוסי הגלילי רבנן ור"ש:

זקוק לו ואמאי זקוק לו אי משום מצות עזב תעזב. הא כתיב משאו הראוי לו אלא משום צער בעלי חיים:

מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא וא"ת א"כ אמאי עוקרים על המלכים ולא מדרכי האמורי (ע"ז דף יא.) וי"ל משום דכבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודם דאונקלוס שרף על ר"ג ע' מנה צורי פ"ק דע"ז (שם) ועוד דכיון דכתיב את סוסיהם תעקר קל לדחות מפני המלך:

מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה וא"ת מ"מ נדרוש ק"ו מטעינה דלית בה חסרון כיס וי"ל כיון דטעינה שיש בה חסרון כיס לא הוי בשכר דמ"ש מפריקה א"כ אף טעינה דלית בה חסרון כיס נמי הוי בחנם ופריקה נכתבה לדרוש שום דרשה אחרת:

מכלל דת"ק סבר דזקוק לו המקשה סבור דת"ק נמי ידרוש משאו שהוא יכול לעמוד בו ושאינו יכול לעמוד בו נהי דאין חייב לסייע בחנם משום דלית ביה מצות פריקה מ"מ בשכר חייב לסייעו משום צער בעלי חיים וא"ת ולרבי יוסי הגלילי דסבר צער בעלי חיים לאו דאורייתא ואית ליה לקמן (בבא מציעא דף לג.) דטעינה בשכר מ"ש טעינה מפריקה וי"ל דדריש ק"ו מחסרון כיס דלכתוב טעינה גרידא דיש טעינה שאין בו חסרון כיס וכ"ש פריקה אלא כתב פריקה לאגמורי דטעינה בשכר וכיון דטעינה שאין בה חסרון כיס הויא בשכר היכא דאית בה חסרון כיס נמי דהיינו היכא דבטיל משוקיה הוי בשכר דילפי' מטעינה דלית בה חסרון כיס והשתא לא בא להוכיח רק דצער בעלי חיים דאורייתא ולא לקיים שמכח ק"ו יש להוכיח דצער בעלי חיים דאורייתא דאפשר שק"ו הוי מחסרון כיס כדפרישית לר' יוסי וא"ת ודלמא זקוק לו מדרבנן וי"ל דכל הסוגיא מוכחת דאי צער בעלי חיים לאו דאורייתא אינו חייב לסייעו אפי' בשכר כדאמרינן בסמוך וכי ליתיה למריה בהדיה ליעבד גביה בשכר ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא אבל אי הוי דרבנן פטור היה אפילו בשכר וכן בתר הכי דקאמר ואי אמרת לאו דאורייתא אמאי מטפל ביה ולישני מדרבנן:

ואי לאו דאורייתא אמאי מטפל בה וא"ת והלא בספרי דורש שונאך אפילו שונא עובד כוכבים וי"ל דאסמכתא בעלמא היא דבערבי פסחים (פסחים דף קיג: ושם) מוקי בשונא ישראל:

ולהטעינה יין אסור אין זקוק לה אבל שאר דברים זקוק ואפילו לטעון משום איבה:

אמאי וחדלת וא"ת ולישני בחנם אבל בשכר חייב ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא וי"ל דוחדלת משמע לגמרי:

ואי בטעינה אמאי עזוב וליכא למימר דבטיל משוקיה דאם כן רישא נמי:

לכוף יצרו וא"ת כיון דבערבי פסחים (שם) מוקי לה בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה מה שייך בו לכוף יצרו וי"ל דלא מיירי בשונא דקרא:

היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב מצוה מן התורה לפרוק לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר.

ר' שמעון אומר אף לטעון בחנם משום דלא מסיימי קראי איזהו לפרוק ואיזהו לטעון הילכך שניהם בחנם. אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאוריי' מדאמרי' פריקה דברי הכל בחנם:

ר' יוסי הגלילי אומר אם הטעינו יותר ממשאו ונפל אין נזקק לו שנאמר תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו.

בהמת עובד כוכבים מטפל בה כבהמת ישראל משום איבה.

בהמת עובד כוכבים ועובד כוכבים מחמר אחריה ומשאוי של ישראל וצריך לטעון אין זקוק לו שנא' וחדלת. אבל ישראל מחמר אחרי בהמתו והמשאו לעובד כוכבים עזב תעזוב עמו. ומקשי' והא תרוויהו וחדלת עזב תעזב בפריקה הוא דכתיב ביה ואוקימנא כר' יוסי הגלילי דסבר צער בעלי חיים לאו דאורייתא. אוהב צריך לסייעו בפריקה והשונא צריך לסייעו בטעינה יניח האוהב ויסייע השונא כדי לכוף את יצרו לשלום. ופשוטה היא:

(אלא) תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא כלומר ואפילו לרבנן.

דקתני רישא הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק קשה לי אם כן מנא להו לרבנן דפריקה בחנם וטעינה בשכר. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס וקא סלקא דעתיה דבטולא [דשוקא] לא [חשיב] חסרון כיס, דביטול כיס לאו חסרון הוא, אבל פריקה דאיכא חסרון כיס ממש, דאם לא פריק מאית חמריה זהו חסרון כיס, ואי משום גנבי, לחששא דדילמא אתו גנבי לא חיישינן דבר תורה.

ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי וחדלת קשה לי, ותיפוק לי מיהא משום איבת [אומות] העולם. ויש לומר, דהכא כשיד ישראל תקיפה על אומות העולם, וברייתא דלעיל דאוקימנא משום איבה, כשיד אומות העולם תקיפה על עצמם.

ממה שראינו במשנתנו שהחמירה תורה בפריקה יותר מבטעינה למדנו על צער בעלי חיים שאנו מוזהרים עליו מן התורה בכל מקום ואע"פ שפשוטו של מקרא לא ראינו בו חלוק בין פריקה לטעינה מ"מ כבר כתבה תורה בפירוש לא תחסום שור בדישו ויש חולקין לפסוק צער בעלי חיים דרבנן ומביאין ראיה לדבריהם ממסכת שבת פרק מי שהחשיך שנאמר שם שהוא מדרבנן ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו בפרק מפנין שהוא דאוריתא והוא שאמרו שם בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה בטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאוריתא ואתי דאוריתא ודחי דרבנן אחר שכן מה שאמרנו במשנה הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק פטור לא פטור לגמרי אלא שהפריקה עם בעלים בחנם ואם הבעלים לשם ואינו רוצה לעזור מתוך עזות שבו פטור הלה מלפרוק בחנם אבל מצוה עליו לפרוק ונוטל שכר מעתה אפילו היתה בהמה זו מעובדי האלילים שאין אנו מחוייבין להם מצד עצמן ומשוי שעליה שלהם לענין פריקה פורקין לו מצד צער בעלי חיים ואפילו היתה טעונה יין נסך אבל לענין טעינה בהמה שלו ומשאוי שלו פטור בהמה שלו ומשאוי של ישראל אם החמר ישראל חייב משם צערו של ישראל ואם החמר מהם פטור בהמה של ישראל והמשאוי מהם אם החמר ישראל חייב ואם החמר מהם פטור:

היה אוהבו לפרוק ושונאו לטעון אע"פ שהפריקה חמורה מצוה להקדים את שונאו כדי לכוף את יצרו ומ"מ דוקא שונאו ישראל והדומים להם אבל אם היה מעובדי האלילים אין זקוק לו לטעינה אא"כ חושש לאיבה ולהטעינה יין נסך מיהא אין זקוק לה שאין כאן איבה היו שניהם אוהבים או שניהם שונאים מצוה לפרוק תחלה וכל שכן ישראל לפרוק ונכרי לטעון:

תוס' בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ולר"י הגלילי דסבר צער ב"ח לאו דאורייתא ואית ליה לקמן דטעינה בשכר מ"ש כו' עכ"ל סמכו קושייתם זאת אהאי פירושא דלעיל משום דהוי איכא למימר לר"י הגלילי נמי דסבר צער ב"ח לאו דאורייתא היינו בחנם אבל בשכר חייב דהשתא שפיר איכא למיעבד קל וחומר משום צער ב"ח אבל לפי האי פירושא דלעיל דע"כ לפי סברת המקשה רבנן דרשי משמו דאין חייב בחנם ומשום צער ב"ח אינו חייב אלא בשכר אם כן לר"י הגלילי ע"כ אפילו בשכר פטור ואם כן מ"ש טעינה מפריקה דליכא ק"ו וק"ל:

בד"ה ואי לאו דאורייתא כו' דבערבי פסחים מוקי לה בשונא ישראל עכ"ל ובברייתא דלקמן שונא שאמרו שונא ישראל ולא עובד כוכבים ואשונא דקרא דכתיב גבי פריקה קאי כסברת המקשה דלקמן ואין להקשות לפום סברתו אדמדקדק מהך דמטפל בה כבהמת ישראל דצער ב"ח מדאורייתא תקשי ליה אדרבה כיון דשונא ישראל דוקא קאמר ולא עובד כוכבים ע"כ דצער ב"ח לאו דאורייתא די"ל דהאי מקשה הוה סבירא ליה לישראל בחנם ולעובדי כוכבים בשכר משום צער ב"ח כמ"ש התוס' לקמן דה"מ לשנויי הכי וק"ל:

גמרא היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה כצ"ל:

תדע דצער בעלי חיים דאורייתא פירוש לתנא קמא ורבי שמעון מדקתני סיפא רבי יוסי הגלילי אומר אם היה משוי וכו' מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו פירוש מכלל דתנא קמא דידיה דהיינו רבנן ורבי שמעון סברי זקוק לו דהא לא מפליג במילתא והא אמאי לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא. נראה מלשון רש"י דמשום דצער בעלי חיים דאורייתא בהלכה למשה מסיני לא דרשינן משאו הראוי לו ואמרינן דמשאו כל משא שעליו משמע הא אלו אמרינן דצער בעלי חיים לאו דאורייתא הוה ליה למימר משאו הראוי לו דהכין משמע לישנא טפי. אבל השתא דחקין קרא קצת שלא לסתור ההלכה דצער בעלי חיים בעלמא דאורייתא זו שיטת רש"י ונכונה היא. אבל בתוספות פירשו דהשתא נמי לא מפקינן ליה מפשטיה אלא דדרשינן הכי משאו הראוי לו בחנם ומשאו שאינו יכול לו בשכר דהא כיון דפשע בנפשיה בדין הוא דאפילו בשכר נמי לא אלא משום צער בעלי חיים מסייעו בשכר. והוצרכו לפרש כן משום הא דאמרינן ודילמא בתחת משאו פליגי דאלמא מעיקרא סבירא לן דלא פליגי בדרשא דקרא כלל דמודו רבנן דדרשינן תחת משאו משא הראוי לו ולפירוש רש"י ז"ל לא קשיא כולי האי דמעיקרא סלקא דעתין דעיקר פלוגתא אי צער בעלי חיים דאורייתא אלא דמעיקרא סלקא דעתין דמודו רבנן דתחת משאו פשטיה משמע כרבי יוסי אלא כיון דצער בעלי חיים דאורייתא לית לן למידרש הכי והשתא אמרינן דילמא צער בעלי חיים לאו דאורייתא אלא דסברי רבנן דתחת משאו פשטיה משמע כל משאו בין גדול בין קטן ובהא בלחוד פליגי. וכן נראה מלשון רש"י. הריטב"א. והראב"ד כתב וזה לשונו: מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו מאי טעמא לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא דאי משום חסרון כיס איהו לא חש אנפשיה ואי משום צערא דישראל איהו גרם אנפשיה. הכא משמע מדוכתא אחרינא נפקא ליה ומשום הכי לא דריש ליה לקרא כרבי יוסי הגלילי ולא ידענא מהיכא. ואפשר דנפקא לן מחסימה ורבי יוסי הגלילי התם משום דתורא מדישיה קאכיל והואיל ומהנה יהנה ודילמא בתחת משאו פליגי דתנא קמא משמע ליה כל משוי ורבי יוסי הגלילי משמע ליה משא הראוי לו דלא כתיב תחת המשא אלא הא מני רבי יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא דאי דאורייתא מפני מה אמרה תורה כך. עד כאן.

וכתב הרא"ש וזה לשונו מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו. פירוש משום צער בעלי חיים ולא משום תעזוב דכולי עלמא מודו דדרשינן תחת משאו אלא דרבנן דרשי הכי תחת משאו בחנם ואם אינו יכול לעמוד בשכר אם הבעלים רוצים ליתן לו שכר יכול לקבלו ואם אינם רוצים ליתן לו שכר חייב לעשות בחנם משום צער בעלי חיים. והשתא רבי יוסי הגלילי לא מתוקם בשום ענין אלא כרבנן דאמרי טעינה בשכר דמה נפשך אפילו לא מסיימי קראי לא לכתוב אלא חד ואנא ידענא דהוא הדין לאידך דאין סברא לחלק בין דצער בעלי חיים לאו דאורייתא דכעין זה צריך לומר לעיל כדפרישית ולקמן נמי אמר בהדיא דרבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה ואם תאמר לרבי יוסי הגלילי אמאי אין זקוק לו בשכר מדרבנן אי צער בעלי חיים דרבנן כי היכי דאמרינן בסמוך גבי הלך וישב לו פטור דאי צער בעלי חיים דאורייתא הוי פטור בחנם וחייב בשכר והוא הדין אם הוא דרבנן יתחייב בשכר מדרבנן. ויש לומר דאי צער בעלי חיים דרבנן לא הטריחו חכמים בבהמת אחרים אפילו בשכר וכן משמע נמי בההוא דבסמוך ואי אמרת צער בעלי הלים דאורייתא אמאי פטור. אבל אי הוי דרבנן ניחא ליה דפטור לגמרי וכן בסמוך גבי בהמת גוי דפריך ואי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב והיינו אמאי חייב אפילו בשכר דמשום צער בעלי חיים אפילו הוי מדאורייתא לא מחייב אלא בשכר והאי דאמרינן לרבי יוסי הגלילי טעינה בשכר ולא פריקה נראה לי משום דפריקה מסיימי דרובץ תחת משאו על כרחך בפריקה משתעי וטעינה אתיא מבנין אב מפריקה וליכא למפרך מידי דצער בעלי חיים לאו דאורייתא וקרא אחרינא דכתיב מוקמינן ליה לטעינה ואף על גב דאתיא מבנין אב מילתא דאתיא מקל וחומר או מבנין אב טרח וכתב לה קרא. ומכל מקום לא אמרינן הכי אלא היכא דליכא למדרש מיניה מידי והכא מצינא למדרש מיניה דנימא בטעינה בשכר ולהכי כתביה דאי מפריקה ילפינן לא הוי בחנם. ומיהו קשיא לי דנהדר ונילף פריקה מטעינה ותהוי נמי פריקה בשכר. ועוד קשיא מנא ליה דרבנן סברי צער בעלי חיים דאורייתא ופריקה אתיא מקל וחומר דטעינה וייתורא דפריקה אתי לגלות על טעינה שהוא בשכר דילמא סברי כרבי יוסי הגלילי וצריך עיון ויש לומר דלרבי יוסי הגלילי לא ילפינן פריקה מטעינה דדריש תחת משאו ולא מפורק אבל עיקר הטעם דטעינה בשכר לא מצי למילף מהתם דאי לאו דידעינן מדוכתא אחרינא דטעינא בשכר הוה אמינא פריקה בשכר וטעינה בחנם דכיון דצער בעלי חיים דרבנן ושקולין הם ומייתורא דתחת משאו אנו צריכין לומר דאחד מהם בחנם הוה מצינו למדרש תחת משאו בשכר ולא מפורק בשכר אלא בחנם אבל השתא דידעינן דטעינה בשכר על כרחך דרשינן מינה דפריקה בחנם והשתא ניחא נמי דרבנן לא מצי סברי כרבי יוסי הגלילי דכיון דלא דרשי תחת משאו הוה אמינא דטעינה בחנם ופריקה בשכר כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן לקמן גבי הא דאמרינן רבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה. ונראה דהשתא לכולי עלמא אפילו למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא לא קאי האי דיוקא דרבא דאמר דקל וחומר משום דצער בעלי חיים דאורייתא איתיה אלא בלאו הכי נמי איתיה לקל וחומר משום דלעולם בפריקה איכא צערא דמריה טפי מטעינה אי נמי משום חסרון כיס דאף על גב דבטיל בטעינה משוקא האי דחמריה מאית הוי חסרון טפי שהרי אבד חמורו וחסר כיסו ממה שהיה ואלו טעינה אף על פי שלא הרויח בשוק לא חיסר כיסו ממה שהיה. והיינו דקא סלקא דעתין מאן שמעת ליה האי סברא רבנן משום דהוה סלקא דעתין טעמייהו דרבנן מקל וחומר דרבא ואף על גב דקשיא ליה מה לי רובץ מה לי רבצן. ומהדרינן רבי יוסי הגלילי בלאו הכי נמי אית ליה קל וחומר והוא הדין לרבנן. מעתה ולהאי פירושא תחת משאו לאו קרא יתירה הוא למדרש ביה ולא מפורק אלא סברא היא מקל וחומר כדאיתמר לעיל וקרא למסמך ביה בעלמא נקט ליה. ויש לומר לשון אחר דמעיקרא קאמר מאן שמעת ליה האי סברא רבנן משום דאינהו תנו לה במתניתין ולאו משום קל וחומר דהא השתא דמוקמינן ברייתא לרבנן צער בעלי חיים לאו דאורייתא ופריק רבי יוסי הגלילי נמי כרבנן סבירא ליה ולאו מדין קל וחומר אלא מהאי קרא ולא תחת מפורק הלכך השתא נמי לרבנן משום קרא הוא ואידחי לה כולה סוגיין דלעיל. ואף על גב דאידחי לה שמע מינה דרבא מדאשכחן לרבי יוסי הגלילי דסבר בטעינה כרבנן. מיהו הילכתא צער בעלי מיים דאורייתא. עד כאן.

והרשב"א כתב כלשון ראשון גבי הא דאמרינן תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא דקתני רישא הלך וישב לו וכו'. וזה לשונו: קשיא לי אם כן מנא להו לרבנן דפריקה וטעינה בשכר. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס וקסלקא דעתין דביטולא דשוקא לא חשיב חסרון כיס דביטול כיס לאו חסרון הוא אבל פריקה וכו' מאית חמריה וכו' ואי משום גנבי לחששא דדילמא אתו גנבי לא חיישינן דבר תורה. עד כאן. והר"ן כתב כלשון אחרון וזה לשונו: יש לומר נפקא ליה מדרשא דתחת משאו ולא מפורק דפרשינן לא מפורק בחנם אלא בשכר ואף על גב דהא מצטריך ליה תחת משאו למשוי שיכול לעמוד בה תרתי שמע מינה דמדכתיב משאו משמע שיכול לעמוד בו ומדכתיב תחת ולא כתב במשאו משמע ולא מפורק. ולפי זה אפשר דרבנן נמי מהכא משמע להו דטעינה בשכר ואם כן קל וחומר דרבא דלעיל אידחי אלא מיהו כיון דרבנן דרשי תחת משאו ולא שמעינן מיניה דמשאוי שאינו יכול לעמוד בו פטור משמע דטעמא דמילתא משום דסבירא ליה דצער בעלי חיים דאורייתא ומשום הכי לא מצי לאוקמינן למפטר משוי שאינו יכול לעמוד בו ומוקמי ליה למדרש ולא מפורק עד כאן לשונו לקמן גבי הא דאמרינן רבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה. כתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא אבל אי הוי צער בעלי חיים דרבנן היה פטור. נראה שמוכיחין זה דאין לומר דנקטיה לומר אפילו אם תמצא לומר צער בעלי חיים דאורייתא אתי שפיר אם כן לימא תחלה לעולם אימא לך צער בעלי חיים דאורייתא והכי קאמר וכו' אילימא לבסוף ולעולם אימא לך צער בעלי חיים דאורייתא ומדקאמר ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא משמע דכי אמרינן הכי אז סבירא ליה צער בעלי חיים דאורייתא. עד כאן. כתוב בגליון תוספות לא מצי למימר דלרבי יוסי אין זקוק בחנם אבל בשכר חייב דצער בעלי חיים דאורייתא ורבנן זקוק לו אפילו בחנם דתמת משאו לא דרשי. דאם כן ברייתא דלקמן דסבירא ליה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא מני. ועוד דאין זקוק לו משמע אפילו בשכר. עד כאן. וכתב עליו הגליון וזה לשונו כתוב בגליון תוספות דאם כן ברייתא דלקמן דסבירא ליה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא מני. פירוש הך ברייתא בהמת גוי וחדלת דמשמע לגמרי דהאחרות איכא למימר אפילו כרבנן וחייב בשכר אבל וחדלת משמע לגמרי כדפירש תוספות. ואין לומר ולהקשות דנימא דאתיא כרבי שמעון וקאי אטעינה והכא קאמר בטעינה וחדלת דממה נפשך איירי גם בטעינה דאפילו איירי בפריקה מכל מקום נילף מינה כל שכן טעינה לפטור. דיש לומר רבי שמעון על כרחך לא דריש וחדלת דוחדלת משמו לגמרי מאן דדריש ליה כדפירש תוספות וכיון דקסבר צער בעלי חיים דאורייתא כדפרישית לעיל אם כן אי דריש וחדלת אם כן לדידיה אמאי לא מסיימי קראי הא לדידיה וחדלת לא מצי קאי אפריקה כיון דאיכא צער בעלי חיים ועל כרחך היה צריך להיות בטעינה. עד כאן.

לימא מסייע ליה בהמת גוי חייב לטפל בה כבהמת ישראל ואי אמרית צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב. ואם תאמר ואפילו לדידן היכי ניחא דהא אחיך כתיב. ויש לומר דכי כתיב אחיך היינו בקרא דנופלים בדרך דאיירי בטעינה דליכא שכר אבל בפריקה לא כתיב אחיך אלא שונאך אפילו גוי במשמע ולא ילפינן מטעינה. אבל אלו אמרינן צער בעלי חיים לאו דאורייתא אז ודאי ילפינן לפריקה מטעינה דכתיב בה אחיך ולא גוי. כן נראה לי. אבל בתוספות כתבו דלעולם דרשינן אחיך ולא גוי ומיהו אי אמרינן צער בעלי חיים דאורייתא אז ודאי ילפינן לפריקה מטעינה דכתיב ולא גוי בחנם אלא בשכר. ופרקינן משום איבה כלומר דלעולם צער בעלי חיים לאו דאורייתא ומשום איבה הוא דאמרי רבנן שיטפל בה ובשכר דמשום נטילת שכר ליכא איבה ואף על גב דלישראל עביד בחנם וכדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה. הריטב"א.

ואי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב אין להקשות מאי סלקא דעתיה דמקשה הא צריך לסבור טעמא דאיבה דאם לא כן היאך יישבה סיפא כי צריך לומר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה וכו' כדמסיק ואי לאו משום איבה אמאי נקט יין נסך דיש לומר דידע שפיר טעמא משום איבה אבל סלקא דעתיה דלא שייך למיתני ברישא חייב אי הוה רק משום איבה אלא הוי נמי משום צער בעלי חיים דאורייתא. גליון.

אלא אי אמרת מדאורייתא אמאי אין זקוק לה תימה דילמא משום דאסור להשתכר ביין נסך ואפילו אין נותנין לו שכר לפריקה מכל מקום כך חשוב נהנה מיין נסך אם עושה לו בחנם כמו עושה לו בשכר כדמוכח בפרק כל שעה דפריך והרי אבר מן החי דרחמנא אמר לא יאכלו ותניא מנין שלא יושיט אדם אבר מן החי לבן נח וכו' הא לכלבו שרי דעל כרחך באבר מן החי דגוי איירי דדייקינן עלה בפרק קמא דעבודה זרה והא הכא דאי לא יהיב ליה שקיל וקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם כן היכי דייקינן הא לכלבו שרי אלא על כרחך מה שמושיט לגוי אבר מן החי שלו חשיב נהנה מאבר מן החי לפי שהגוי מחזיק לו טובה ולא אסר ליה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול הלכך דייק שפיר הא לכלבו שרי. ויש לומר דשפיר דייק בשמעתין משום דמשמע אין זקוק לו בכל ענין בין קאי גוי התם בין לא קאי וכי לא קאי גוי התם לא חשיב נהנה לפי שאין הגוי מחזיק לו טובה. ועוד יש לומר דכיון שהוא מתכוין משום צערו של בעלי חיים ולא משום טובתו של גוי מה שהגוי מחזיק לו טובה הוי כהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דשריא בפסחים בפרק כל שעה לכולי עלמא לא אפשר ולא קמכוין. הרא"ש.

והריטב"א כתב וזה לשונו הכי נמי מסתברא. פירוש דטעמא משום איבה אבל צער בעלי חיים דרבנן דקתני סיפא היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה פירוש ואפילו בשכר דאסור להיות רוצה בקיומו של יין נסך מדרבנן כדאיתא בפרק השוכר דעבודה זרה. ובשלמא אי אמרת צער בעלי חיים דרבנן ניחא דדחינן ליה משום אידך איסורא דיין נסך דחמיר טפי ומשום איבה ליכא ואפילו בשכר דיכול לומר אסור הוא לנו לקיים יין נסך דכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דעבודה זרה דאמרינן דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן עלייהו שבתא. אלא אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי אין זקוק לה בשכר מיהת וליתי הצער דאורייתא ולידחי איסור קיום יין נסך דרבנן. ופרקינן דהכי קאמר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה פירוש דסיפא לאו בפריקה מיירי דאיכא צער בעלי חיים אלא בטעינה דליכא צער בעלי חיים ומשום הכי אין זקוק לה ואף על גב דרישא אוקימנא בפריקה ומשום הכי חייב בה פירש רש"י דהשתא סבירא ליה דרישא מיירי בין בפריקה ובין בטעינה שחייב לטפל בה ומשום איבה וקתני סיפא דלהטעינה יין נסך אסור ונכון הוא. ומסתברא למימר דבהאי שינוייא לא משבשינן לישנא דמתניתא אלא דגרסינן היתה טעונה (במפיק ה"א) כלומר טעון שלה. עד כאן. כתוב בגליון תוספות בשם רבינו שמשון וזה לשונו: ולהטעינו יין נסך. אין להקשות דלוקי אפריקה ואין זקוק לה בחנם אבל בשכר חייב אבל בשאר דברים זקוק לה אפילו בחנם משום איבה. דאין זקוק משמע אפילו בשכר כדפירש. ועוד דמשום איבה לא שייך אלא שלא יעשה אפילו בשכר. עד כאן. וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכי קאמר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה. כלומר האי תנא ודאי בין בפריקה בין בטעינה קאמר מיהו בפריקה דבר תורה הוא ואפילו ביין נסך ובטעינה משום איבה ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה. עד כאן.

בגמרא מדברי שניהם נלמד צער ב"ח דאורייתא ואפילו ר"ש לא קאמר כו' ולכאורה הל' תמוה דהא ר"ש ורבנן גופייהו לא מפרשי טעמייהו בהדיא אלא סתמא דתלמודא קאמר דפליגי בהכי וא"כ היא גופא תקשה מנ"ל דטעמא דר"ש משום דלא מסיימי קראי דלמא משום דלא דריש ק"ו דס"ל צב"ח לאו דאורייתא וע"ק דלרבנן נמי תקשי מנ"ל דמק"ו ילפי לה דלמא משום דדרשי תחת משאו ולא מפורק כדאמרינן לקמן בברייתא וא"כ דייקי רבנן כדדייקינן לקמן אילימא ולא מפורק לגמרי הא כתיב הקם תקים אע"כ דתחת משאו בחנם ולא מפורק דהיינו טעינה בחנם אלא בשכר ואע"ג דלקמן מוקמינן להאי ברייתא אליבא דר"י הגלילי דוקא היינו לשאר מילי דקתני בה ואליבא דרבא דס"ל דלרבנן צב"ח דאורייתא אבל היא גופא תקשה דלמא רבנן נמי סברי לאו דאורייתא ואדרבא לרבנן שייך יותר האי דרשא דכיון דלית להו תחת משאו משוי שיכול לעמוד בה ע"כ מייתר להו תחת משאו לולא מפורק דבשכר ויש ליישב בדוחק דהא דקאמר מדברי שניהם נלמד אסתמא דתלמודא קאי מדמוקי פלוגתייהו בהכי ע"כ היינו משום דסובר בפשיטות דלכ"ע צב"ח דאורייתא ושקיל וטרי בזה עד סוף המסקנא דמשכח להדיא לר"י הגלילי דס"ל דלאו דאורייתא א"כ באמת נדחו דברי רבא וכן מאי דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דבהכי פליגי די"ל דכ"ע סברי לאו דאורייתא אלא בדרשא דתחת משאו פליגי כל הני תנאי לענין בשכר וכן לענין משוי שיכול לעמוד בה והארכתי בזה לפי שעפ"ז נתיישבו היטב דברי הרמב"ם דפסק בפי"ג מהלכות רוצח בדיני פריקה כמ"ד צב"ח לאו דאורייתא כמ"ש שם באריכות דמוכח כן מדבריו והב"י נדחק שם ליישבו כמ"ד דאורייתא ולפמ"ש נתיישב היטב די"ל דכ"ע סברי לאו דאורייתא והארכתי שם ודו"ק:

בתוספות בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ולר"י הגלילי כו' מ"ש טעינה מפריקה. עיין במהרש"א שדברי התוספות נמשכים לדבריהם הקודמים דבלא"ה הייתי אומר דהא דקאמר ר"י הגלילי אינו זקוק לו היינו בחנם אבל בשכר חייב דלעולם אית ליה צב"ח דאורייתא אבל לדבריהם הקודמים מקשו שפיר ע"ש מיהו קשיא לי דלמא טעמא דר"י דטעינה בשכר היינו משום דדריש לקמן תחת משאו ולא מפורק ואם כן ע"כ דטעינה בשכר כדדייק הש"ס לקמן וכדכתיבנא לעיל בסמוך ואף על גב דר"י דריש תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו מ"מ משמע לכאורה דהאי ממשאו נפקא ליה ומתחת יליף ולא מפורק ואפשר דהתוספות ס"ל דר"י לאו מייתורא דתחת יליף ולא מפורק דאיצטריך ליה למשוי שיכול לעמוד בו והאי דלא מפורק ע"כ יליף לה מטעמא אחרינא והא דנקט תחת משאו ולא מפורק לישנא דקרא בעלמא נקט ומש"ה מקשו התוספות מהיכן יליף ליה ר"י להאי דרשא דולא מפורק בחנם אלא בשכר וזה דוחק וצ"ע:

בא"ד וי"ל דדריש ק"ו מח"כ כו' עכ"ל וקשה דא"כ לפי האמת מנ"ל לתלמודא דרבנן ור"ש ס"ל צב"ח דאורייתא דלמא לרבנן נמי הק"ו הוא מכח טעינה דלית בה ח"כ כמו לר"י הגלילי ולמה נחלק בפלוגתא חדשה בין רבנן ובין ר"י לענין צב"ח וכן לענין דרש הק"ו מטעינה דלית בה ח"כ כיון דאית לן למימר דלא פליגי במשוי שיכול לעמוד בו אלא משום דרשא דתחת משאו כדדריש הש"ס בסמוך ויש ליישב מיהו נ"ל שדעת הרמב"ם כמ"ש דקושטא דמלתא לא פליגי רבנן עליה דר"י לענין צב"ח כמ"ש שם ואין להאריך כאן:

בא"ד וי"ל דכל הסוגיא מוכחא כו' אינו חייב לסייעו אפילו בשכר כו' עכ"ל. כוונתם בזה דע"כ למ"ד צב"ח לאו דאורייתא לא גזרי בה רבנן כלל לענין פריקה שיהא חייב לטפל אפילו בשכר ומייתי ראיה מהא דאמרינן בסמוך מי סברת פטור לגמרי אם כן משמע דלמאי דס"ד דלאו דאורייתא הוי פטור דמתני' לגמרי דאפילו מדרבנן אינו חייב לטפל אפילו בשכר זה תורף כוונתם וק"ל:

בגמרא אא"ב צב"ח דאורייתא מש"ה מטפל בה כבהמת ישראל כו' לשיטת התוספ' דכל היכא דליכא אלא משום צב"ח לא מחייב אלא בשכר א"כ האי כבהמת ישראל לאו דוקא דבישראל בחנם ולעכו"ם בשכר אבל לשיטת הר"ן שכתב דמשום צב"ח נמי חייב בחנם אלא דוקא לעיל בהלך וישב לו אמרינן דשקיל שכר ומשום פשיעת הבעלים נגעו בה. (ויותר נראה לומר דהא דאמרי' בהלך וישב לו דפטור בחנם וחייב בשכר היינו חצי השכר על חלק חבירו דמעיקרא לא רמיא עליה לפרוק כולו לבדו אלא החצי וחציה על הבעלים שהיה שם מש"ה נוטל שפיר חצי שכר מבעלים) א"כ א"ש טפי ולפ"ז הא דמשני נמי משום איבה הוי נמי כבהמת ישראל לגמרי דבחנם דאם יטול שכר סוף סוף ה"ל איבה כיון דבישראל אינו נוטל ובזה נתיישבו כמה קושיות התוס' בשמעתין וק"ל:

שם ת"ש בהמת עכו"ם כו' וא"א צב"ח דאורייתא אמאי וחדלת וכתב הב"י בשם חכם המרשים דמשמע דאי לאו דאורייתא א"ש דפטור ולא מחייב נמי משום איבה כדאמרינן לעיל באידך ברייתא דחייב דהכא שאני כיון דבמשוי של ישראל לא שייך איבה וכ"כ ליישב דברי הרמב"ם ע"ש. מיהו בלא"ה לק"מ די"ל דתנא אקרא קאי ודריש וחדלת בבהמת עכו"ם דפטור מדאורייתא אבל אה"נ דחייב מדרבנן כדאשמעינן באידך ברייתא:

תד"ה מי לא עסקי' וכו' ביאור דבריהם דבהוכחה דרבנן דטעינה בשכר ופריק' בחנם הוא לנכון מכח הק"ו דטעינה במקום דליכא ח"כ אלא דמ"מ א"א דצער ב"ח לד"א, מה"ת נימא דהדין תורה לחלק בין טעינה לפריקה, דמה בין טעינה דאיכא ח"כ לפריקה, והיה מסתבר יותר לאוקמי פריקה לדרשא אחרינא, ואול' קשה לי איך מוכח דר"ש סובר דצעב"ח דאוריית', דלמא אית לי' שום לימוד לצעב"ח, אלא דאם היה מסייע קרא היינו מוכרחים לומר דטעינה בשכר ופריקה בחנם והיינו למדין מזה דצעב"ח דאורייתא אבל לפי האמת לא מסייע קרא אין לנו לימוד וקיי"ל דצעב"ח לאו דאורייתא, וביותר קשה לפ"מ שכ' רש"י לקושט' דמלת' (שבת דף קכח ע"ב) צעב"ח דאורייתא נפקא לן מדחילקה תורה בין טעינה לפריקה, א"כ ממילא לרש"י ליכא ראיה, א"כ מנ"ל דר"ש סובר דצעב"ח דאורייתא וצ"ע למאוד: