Talmud Builders

    Bava Kamma 97b

    Chapter 9 - HaGozel Etzim

    גם: בבא קמא דף צ״ז ע״ב, פרק ט׳ הגוזל עצים

    English translation - Bava Kamma 97b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The debtor gives him a coin that is in circulation at that time with which he repays the loan. And Shmuel says that the debtor can say to the creditor: I am giving you a coin like the one you gave me, although you cannot utilize it here. Go spend it in Meishan, i.e., a distant place where this coin is still in circulation. Rav Naḥman said: Shmuel’s statement is reasonable when the creditor has a way to go to Meishan, i.e., he intends to travel there, and therefore the debtor can tell him to spend the coin when he arrives at his destination. But if he has no way to go to Meishan, i.e., he does not intend to go there, the debtor may not give him these coins. Rather, he must give him coins that are in circulation in their current location.

    2Rava raised an objection to Rav Naḥman from a baraita ( Tosefta , Ma’aser Sheni 1:6): One cannot desacralize second-tithe produce by transferring its sanctity onto coins that are not in circulation. How so? If one had coins of bar Kokheva [ Kozeviyyot ], coins of Jerusalem, or coins of earlier kings, all of which are no longer in use, one cannot desacralize second - tithe produce by transferring its sanctity onto them. Rava infers: But if one had coins of later, i.e., current, kings, that are similar to the coins of the earlier kings in that they have been invalidated in his location, since they are still valid elsewhere, one can desacralize the second-tithe produce by transferring its sanctity onto them. The baraita does not make a distinction as to whether the owner of the produce intends to travel to the location where those coins are in use or not.

    3Rav Naḥman said to him: With what are we dealing here in the baraita ? We are dealing with a case where the kingdoms are not particular with one another. They allow a coin that has been invalidated in their province to be taken out of their borders and spent in a province where it is valid. Since these coins can be given to those planning to travel to the location where it is valid, it is considered to be a valid coin even in the location of the one desacralizing the second-tithe produce.

    4The Gemara asks: But, according to this explanation, when Shmuel said that the debtor can repay his debt with invalidated coins only if the creditor intends to travel to a location where they are valid, he is speaking of a case where the kingdoms are particular with each other. If so, how can he bring these coins to Meishan without the authorities confiscating them? The Gemara responds: Shmuel is discussing a case where the creditor can bring them with difficulty, as in a case where the authorities do not search, but if they find any invalid coins they are particular to confiscate them. It is therefore possible to bring these coins into the other kingdom. Nevertheless, since the authorities are particular, one who does not plan to travel there will not be able to exchange these coins with anyone in his location.

    5The Gemara questions Shmuel’s opinion: Come and hear what was taught in a baraita ( Tosefta , Ma’aser Sheni 1:6): One cannot desacralize second-tithe produce by transferring its sanctity onto money of Eretz Yisrael, i.e., here, when they, the coins and their owner, are in Babylonia. And one cannot do so onto money of Babylonia when they, the coins and their owner, are here in Eretz Yisrael. If one uses money of Babylonia and they are in Babylonia, one can desacralize the second-tithe produce. In any event, the baraita teaches: One cannot desacralize second-tithe produce by transferring its sanctity onto money of Eretz Yisrael, here, when they are in Babylonia. And this is stated even though they will ultimately ascend to there, Eretz Yisrael, as the very purpose of transferring the sanctity to the coins is to spend them in Jerusalem.

    6The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the kingdoms are especially particular with one another, and it is impossible to transport coins from one location to the other. The Gemara asks: If so, if the kingdoms are especially particular with one another, then with regard to the case in the baraita , in which sanctity is transferred onto money of Babylonia and they are in Babylonia, for what are these coins fit? In any case they cannot be brought to Jerusalem. The Gemara responds: They are fit for purchasing an animal with them in Babylonia that will be brought up to Jerusalem.

    7With regard to the statement of the baraita , that one cannot desacralize second-tithe produce by transferring its sanctity onto Babylonian money when in Eretz Yisrael, the Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita : The Sages instituted that all money shall circulate in Jerusalem because of this reason, i.e., so that Jews from all locations will be able to use their local currencies? Rabbi Zeira said: This is not difficult. Here, the baraita that states that all money is valid in Jerusalem is referring to a time when the authority of the Jewish people is dominant over the nations of the world and could enforce the rabbinic enactments. There, the baraita that states that sanctity may not be transferred onto Babylonian money when in Eretz Yisrael, is referring to a time when the authority of the nations of the world is dominant over them, i.e., the Jews, at which time foreign currency was not usable in Jerusalem.

    8Having mentioned the coins of Jerusalem, the Gemara notes: The Sages taught: What is the coin of ancient Jerusalem? The names David and Solomon were inscribed on one side, and Jerusalem the Holy City was on the other side. And what is the coin of Abraham our forefather? An old man and an old woman, representing Abraham and Sarah, were inscribed on one side, and a young man and a young woman, representing Isaac and Rebecca, were on the other side.

    9§ Rava inquired of Rav Ḥisda: What is the halakha in the case of one who lends money to another on the condition that he repay the loan in coin, i.e., with the specific denomination of a currency, and the government added to the size of the coin, so that a coin of the same denomination now weighs more? Is the debtor obligated to return the newly adjusted coin, or can he repay the debt according to the prior weight of the coin that he borrowed? Rav Ḥisda said to him: He gives him the coin that is in circulation at the time of the payment. Rava said to him: And is this the halakha even if the new coin is as large as a sieve? Rav Ḥisda said to him: Yes. Rava said to him: And is this the halakha even if it is as large as a quarter- kav [ tartiya ]? Rav Ḥisda said to him: Yes.

    10Rava challenged: But by increasing the weight of this coin, the produce has decreased in price, and since more produce can be purchased with this coin, giving it to the creditor as repayment is a form of interest. Rav Ashi said: We examine the situation: If the produce decreased in price due to the change in the weight of the coin, the debt is reduced for the debtor and the creditor is repaid with coins that equal the prior value of the loan.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    נותן לו מטבע היוצא - בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא ודוקא הלוהו פרגמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם לו:

    על מעות שאין יוצאות - כלל בירושלים דלאו כסף צורה קרינא ביה:

    כוזביות - מטבע של בן כוזיבא וירושלמיות הוו וה"ג כוזביות ירושלמיות או של מלכים הראשונים וכוזביות וירושלמיות לא נפקי כלל ל"א כוזביות של כזיב וה"ג כוזביות או ירושלמיות או של מלכים הראשונים:

    הא של אחרונים - דנפקי במדינה אחרת ודומיא דראשונים הוא בכך דאין יוצאות כאן במקומו של בעל הבית שנפסלו בכאן:

    מחללין - ואף על גב דלית ליה אורחא להתם במקום שיוצאין שהרי בירושלים צריך לילך ולהוציאן וקשיא לרב נחמן אליבא דשמואל דאמר אבל לית ליה אורחא למישן לא:

    אלא כי אמר - רב נחמן אליבא דשמואל דכי לית ליה אורחא למישן לא:

    כשמלכיות מקפידות - בתמיה אי הכי כי אית ליה אורחא למישן היכי מצי ממטי להו הא כי בדקי להו בני מדינה זו ומשכחי ליה אותן מעות מפסדי ליה:

    ומשני דלא בחשי - שאין מקפידין כל כך שיהו בודקין ומחפשין על דבר זה ואי אשכחי קפדי הלכך אית ליה אורחא שנצרך לילך שם יקבלם ויוציא לשם בסחורה ואי לאו הואיל ואין יכול להראותם בכאן בפרהסיא לבני מישן הבאים כאן אם רוצה לא יקבלם:

    אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל - אין מחללין מעשר שני על מעות של כאן ירושלים והמעות והבעלים בבבל הואיל ואינן יוצאות מיד במקום שהן שם דבעינן מצוי בידך וליכא ולא על של בבל והן בכאן בירושלים והפירות לא שני לן כל היכא דאיתנהו יכול לחללן והן חוץ לירושלים קתני מיהת אין מחללין על המעות של כאן והן בבבל אלמא אע"ג דאית ליה אורחא למישן כגון הכא דסופו לעלות כאן ולהוציאן ואפ"ה לא קרי להו מעות היוצאות:

    מקפידות זו על זו - יתר מדאי דבחשי ובדקי הלכך מסוכנות הן של בבל במלכות ירושלים דמקפדת ובחשי טפי:

    למאי חזי - הא לא מצי לאמטויינהו להכא:

    והתניא התקינו כו' - ואמאי תני לעיל ולא על של בבל והן כאן:

    דוד ושלמה - כתוב מצד אחד ומצד שני כתוב ירושלים עיר הקדש:

    בחור ובתולה - יצחק ורבקה:

    זקן וזקינה - אברהם ושרה:

    והוסיפו עליהן מהו - אליבא דרב דאומר נותן לו מטבע של אותה שעה היכא דהוסיפו עליו מאי אמר רב:

    באותה שעה - בשעת פרעון:

    כי תרטיא - סלע גדול במדה מחזקת רובע:

    והא קזיילין פירות - לגבי מטבע זו נמצא שמשתכר זה בתוספת ואינה דומה לראשונים והוי רבית:

    בבא קמא 97 עמוד ב

    1נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. ושמואל אמר: יכול לומר לו, לך הוציאו במישן. אמר רב נחמן: מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למיזל למישן, אבל לית ליה אורחא לא.

    2איתיביה רבא לרב נחמן: אין מחללין על המעות שאינם יוצאות. כיצד? היו לו מעות כוזביות ירושלמיות, או של מלכים הראשונים אין מחללין. הא של אחרונים דומיא דראשונים מחללין!

    3א"ל הכא במאי עסקינן כשאין מלכיות מקפידות זו על זו.

    4אלא כי אמר שמואל כשמלכיות מקפידות זו על זו. היכי מצי ממטי להו? דממטי לה ע"י הדחק; דלא בחשי, ואי משכחי קפדי.

    5ת"ש אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל, ושל בבל והן כאן. של בבל והן בבבל מחללין. קתני מיהת: אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל אע"ג דסופו למיסק להתם!

    6הכא במאי עסקינן כשמלכיות מקפידות זו על זו. אי הכי, של בבל והן בבבל למאי חזו? חזו דזבין בהו בהמה, ומסיק לירושלים.

    7והתניא: התקינו שיהו המעות יוצאות בירושלים מפני כך! א"ר זירא, לא קשיא: כאן בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, כאן בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן.

    Baraita

    8ת"ר איזהו מטבע של ירושלים? דוד ושלמה מצד אחד, וירושלים עיר הקודש מצד אחר. ואיזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקינה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר.

    9בעא מיניה רבא מרב חסדא: המלוה את חבירו על המטבע, והוסיפו עליו, מהו? אמר לו: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. א"ל ואפילו כי נפיא? א"ל אין. א"ל אפי' כי תרטיא? א"ל אין.

    10והא קא זיילין פירי! אמר רב אשי: חזינן; אי מחמת טיבעא זיל מנכינן ליה,׃

    Tosafot

    אי הכי של בבל והן בבבל למאי חזי - קצת משמע דלא פריך אלא לרב נחמן דאוקי מילתא דשמואל דוקא בדאית ליה אורחא למישן מדפריך א"ה של בבל כו' משמע דאי לאו דאוקמא כשמלכיות מקפידות לא הוה קשה ולא מידי וקשה לר"י דבלאו רב נחמן צריך ע"כ לאוקמי ברייתא בתרייתא כשמלכיות מקפידות דלא תיקשי מינה לשמואל דחשיב ליה מטבע אפילו לית. ליה אורחא למישן אי ליתא לדרב נחמן והכא קתני דאין מחללין על מעות של כאן והן בבבל ואע"ג דאית ליה אורחא לירושלים ותקשי נמי עלה דברייתא בתרייתא מההיא דלעיל דשל מלכים אחרונים מחללין אע"ג דאין יוצאות שם במקום שעומד לפי שיוצאת במקום אחר והכא קתני דעל מעות של כאן והן בבבל אין מחללין אע"ג דיוצאות בירושלים אלא התם איירי כשאין מלכיות מקפידות אם נראות מטבע של מלך האחד במדינתו של זה הלכך [באים] בני מלכיות אחרת כאן ומוכרין בהמתם במטבע שלהם ויכול הוא להוציאם בירושלים לבני שאר מדינות הבאות לכאן והכא איירי במקפידות ונראה לר"י דודאי אי לאו מילתיה דרב נחמן הוה א"ש הכל ולא הוה צריך לאוקמא ברייתא בתרייתא כשהמלכיות מקפידות דלא קשה מיניה לשמואל ולא לההיא ברייתא דלעיל דיש לחלק בין מעות של כאן והן בבבל להנהו דלעיל דאיירי במטבע שנפסל במקום אחד ויוצא במקום אחר דהתם ודאי חשוב מטבע דקודם שנפסלה היה שם חשוב מטבע ועדיין מטבע קיים לבני אותו מקום עצמו שנפסל שם שיכולין להוציאו במקום אחר אבל של כאן והן בבבל לא היה עליו שם מטבע בבבל מעולם ולכך אין מחללין אע"ג דאית ליה אורחא לירושלים אבל לרב נחמן דאוקי מילתא דשמואל דוקא בדאית ליה אורחא למישן אבל כי לית ליה אורחא למישן לא חשיב מטבע מטעם שהיה כבר מטבע באותו מקום ועדיין יכול להוציא במישן ולא תלי אלא באית ליה אורחא להתם א"כ כך יש לו מטבע שהיה כבר במקום זה כמו מטבע של מקום אחר שלא בא מעולם כאן א"כ של כאן והן בבבל נמי לישויה ליה מטבע דהא אית ליה אורחא לירושלים:

    דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים - ואם תאמר והתניא בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה:) אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ויש לומר דפלוגתא היא בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה דברי ר"מ וחכמים אומרים על שחוטין מחללין על חיין אין מחללין ולר"מ אפי' לכתחילה שרי כדמוכח בתוספתא דהתם דקתני בהדיא מחללין והא דקתני בסוכה מתחללין משום רבנן דאפי' בדיעבד אין מתחללין ועוד י"ל דבשמעתין. כיון דאי אפשר בענין אחר שאין יכול להעלות המעות בירושלים שרי למיזבן בהו בהמה לכולי עלמא וטעמא דאין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני פירש בקונטרס בקדושין (דף נה:) משום כחשא ואין הטעם בשביל כן אלא כדמפרש בסוכה (דף מ:) דאמר התם מחלוקת בזכרים אבל בנקבות דברי. הכל בשחוטין מתחללין ועל חיין אין מתחללין שמא יגדל מהם עדרים עדרים ובזכרים פליגי אי גזרינן זכרים אטו נקבות אי לא וכן מפרש בירושלמי דמסכת מעשר שני דטעמא דאסור לקנות זכרים גזירה אטו נקבות:

    שיהו כל המעות יוצאות בירושלים - טעמא מפרש במסכת שקלים (דף ח) דתקנו משום שקלים שהיו מביאין לירושלים מכל המקומות:

    מטבע של אברהם אבינו זקן וזקינה מצד אחד - בבראשית רבה דריש ואגדלה שמך שיצא לו מוניטי"ן בעולם ומהו מוניטי"ן זקן וזקינה מכאן בחור ובחורה מכאן ונראה לא שהיה בו צורת זקן וזקינה מכאן בחור ובחורה מכאן דאסור לעשות צורת אדם אלא כך היה כתוב מצד אחד זקן וזקינה ומצד אחר בחור ובתולה וכן פירש בקונטרס גבי דוד ושלמה וירושלים עיר הקודש שכך היה כתוב במטבע:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר רב נחמן מסתברא מלתא דשמואל דאית ליה אורחא למישן - דכל שאינו ראוי לו באותו מקום שהוא או שאין לו דרך לאותו מקום שהוא יוצא בו אין טבעו חשוב לו לקרות מטבע. ואותביה רבא מדתניא אין מחללין על מעות שאינן יוצאין כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות ושל מלכים ראשונים אין מחללין, כלומר לפי שהמעשר אינו מתחלל אלא על המטבע שיש לו חשיבות מחמת צורתו דכתיב וצרת הכסף בידך (עיין ב"מ מז, ב).

    הא אחרונים דומיא דראשונים מחללין - ומאי ניהו אחרונים דומיא דראשונים דאינן יוצאין במקום שהוא מחלל ואין לו דרך למקום שהן יוצאין דאילו יש לו [דרך] שם אין אלו כמעות של ראשונים שהרי הוא יכול בעצמו להוציאם. ובשלמא לשמואל בלא רב נחמן ניחא אלא לרב נחמן קשיא. ואם תאמר אדמקשי מינה לרב נחמן אליבא דשמואל ליקשי מינה לרב דלדידיה אפילו אית ליה אורחא למישן נותן לו מטבע היוצא. י"ל לרב לא קשיא דרב תנא הוא ופליג. ועוד י"ל דרב משום דסבירא ליה דכל מאן דאתני במטבע מסתמא דמלתא למטבע היוצא לו באותו המקום קאמר ומשום תנאו הוא דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה. וכן תירץ הראב"ד ז"ל.

    הא דאותביה ממתניתין ד אין מחללין על מעות של כאן - לשמואל מקשינן, דהא מעות של כאן והן בבבל הא אית ליה אורחא לירושלים ואפילו הכי אין מחללין וקשיא לרב נחמן, וכל שכן לכשתמצי לומר דלשמואל אפילו לית ליה אורחא למישן קאמר. ולפי סברת המקשה ברייתא אברייתא נמי מקשה ובמאי דאוקמי לברייתא בתרייתא בששלכיות מקפידות ובחשו איפרק להו כולה קושיא. ור"ח ז"ל פסק כשמואל וכדאוקמי רב נחמן. וכן פסק הרי"ף ז"ל.

    הא דאמרינן - דזבין להו בהמה ומסיק לה. קשיא דהא קיימא לן דטבעא אפירי לא מחללינן חוץ לירושלים (ב"מ מד, ב). י"ל דהכי קאמר [כיון _ ש"מ] דכי זבין בהו אפשר דמסיק לה התם כסף צורה הוא [בש"מ קרינן ביה]. ואי נמי מפני הדחק מתירין לו לקרב לארץ ישראל במעותיו וממקום קרוב אם הוא יכול להוציאם יקנה ויעלנה. כך תירץ הראב"ד ז"ל. ואם תאמר והא אפילו בירושלים אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני, וכדתניא בפרק האיש מקדש (קידושין נה, ב) אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני, תירצו בתוספות דפלוגתא היא בסוכה בפרק לולב הגזול (סוכה מ, ב) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף דברי רבי מאיר וחכמים אומרים על שחוטין מתחללין על חיין אין מתחללין ורבי מאיר אפילו לכתחלה שרי וכדמוכח בתוספתא שביעית (פ"ז, ה"ה) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותו על חיה ועוף ועל בהמה בעלת מום בין חיין בין שחוטין וחכמים [אומרים] לא אמרו אלא שחוטין והכא כרבי מאיר, ודוקא זכרים אבל נקבות לכולי עלמא אסור דחיישינן שמא ישהה ויגדל מהם עדרים וכדאמר בסוכה (שם) מחלוקת בזכרים אבל בנקבות דברי הכל על שחוטין מתחללין ועל חיין אין מחללין שמא יגדל מהן עדרים.

    מטבע של אברהם אבינו זקן כו' - פירוש, כתב בו זקן וזקנה מצד אחד. וכתוב מצד אחר בתול ובתולה, אבל צורת אדם לא (דלישראל אסור לעשות צורת בעל חי הבולטת) כדאיתא בע"א פרק ג' (מג, ב).

    בבראשית רבה (פרשה לג, טז) ואגדלה שמך שיצא לך מוניטן בעולם ומהו מוניטן זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן.

    הא דבעי מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו. יש מי שפירש דאליבא דרב דאמר נותן לו מטבע היוצא קמבעי ליה ולומר דלרב דאמר נותן לו מטבע היוצא אם הוסיפו עליו אם יש בו משום רבית, ונראה שהוצרך לפרש [כן] משום דלשמואל אינו נותן לו מטבע היוצא בין הוסיפו בין לא הוסיפו אלא מטבע דהלווהו דיכול לומר לו לך והוציאו במישן. ואינו מחוור, דהא קיימא לן כשמואל בדיני והיכי בעי אליבא דלא כהלכתא. ועוד דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא בזוזי דאגרדמים טייעא [עד] עשרה ותמניא והיכי עביד כרב ודלא כשמואל, אלא ודאי אליבא דשמואל בעי לה ובדלית ליה אורחא למישן דנותן לו מטבע היוצא כרב נחמן, וקיימא לן כרב נחמן וכמו שפסקו ר"ח והרי"ף ז"ל, ולא עוד אלא אפילו תמצא לומר דליתא לדרב נחמן ואפילו בדלית ליה אורחא למישן אמרה שמואל אפילו הכי נפקא מינה בדלא נפיק אפילו במישן ונפסל לגמרי.

    והלכתא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דעבדו עובדא בעד עשרה בתמניא דהיינו שהוסיפו בשמנה שתים דהיינו רביע מלגאו וחומשא מלבר, ואף על גב דשביח בנסכא כי האי שיעורא לית לן בה, והוא דלא זל תרעא מחמת אותו תוספת אבל בדזל תרעא אפילו כל שהוא לא דהא איכא משום רבית, ואפילו לא זל תרעא מחמת התוספת כל שהוסיפו עליו יתר מעשרה בתמניא אינו נותן לו אלא כשיעור המטבע הראשון ואין אומר נותן לו כפי עשרה בתמניא ושאר ינכה דקיימא לן (ב"ב לד, א) אם בא לנכות מנכה את כולה (וכדתירץ) [וכדתני] רבין בפרק המוכר פירות (שם ב) ולא את המותר בלבד הוא [מחזיר] אלא את כל הרובעין כולן. וכתב הראב"ד ז"ל דאפשר שטעמא דהאי שיעורא משום (דאיכא אפילו) [דאפילו _ חי' הראב"ד] ביני זוזי [ואיכא] תקלי ואיכא (חסירי עד) [ואיכא _ שם] חומשא ואפשר דהנך תמניא דהלווהו שוה לענין נסכא כהני עשרה דשקיל. ומסתברא לי דכיון דלא זילי פירי ולענין פירי לא משתרשי ליה נסכא נמי עד חומשא כולי עלמא בכל כי הא (מוזלי) [מחלי _ ש"מ] וליכא משום רבית. וכתב הרי"ף ז"ל דהאי שיעורא בין להוסיפו בין לפיחתו דאי פיחתו עד חומשא נותן לו מטבע היוצא טפי נותן כשיעור המטבע שהלווהו, והראב"ד זל כתב דלענין פיחתו ליכא למיחש להאי שיעורא דכיון דקיימא לן כרב דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה אפילו פחת כמה נותנין לו ופטור שלא הקפידו בתוספת בין חומש ליתר מחומשא אלא משום איסור רבית אבל בפחות אין בו הפרש. עד כאן. וכבר כתבנו שהרב ז"ל פסק כשמואל ובדאית ליה אורחא למישן כרב נחמן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 97b

    Bava Kamma 97b. The full printed text of this folio side - 10 numbered segments, about 246 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 97b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026