Talmud Builders

    Bava Kamma 102b

    Chapter 9 - HaGozel Etzim

    גם: בבא קמא דף ק״ב ע״ב, פרק ט׳ הגוזל עצים

    English translation - Bava Kamma 102b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1to purchase wheat for him, which he plans to sell at a profit, and instead the agent purchased barley with the money, or if he gave his agent money to purchase barley and instead he purchased wheat with the money, two baraitot issue discordant rulings with regard to the halakha . It is taught in one baraita that if there was a loss, the loss is for the agent, and if there was a profit, the profit is for the agent as well, as he is considered to have abrogated his status as an agent by deviating from the instructions. And it is taught in one baraita ( Tosefta , Bava Metzia 4:20) that if there was an agreement that both parties would split the profits from the transaction, if there was a loss, the loss is for the agent, and if there was a profit, the profit goes to the middle, i.e., the agent and the investor split the profit.

    2To reconcile the baraitot , Rabbi Yoḥanan said: This is not difficult. This first baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and this second baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

    3Rabbi Yoḥanan explains his rationale: This first baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that a change by an agent that deviates from the terms of his assignment means that the agent acquires the item in question for himself, as in the case of one who was paid to dye wool red but dyed it black. In this case as well, when the agent purchases wheat instead of barley, or vice versa, he acquires the grain for himself. And this second baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that a change by an agent which deviates from the terms of his assignment does not mean that the agent acquires the item in question for himself. It is acquired by the one who appointed the agent, and they split the profits as agreed. But the agent is held responsible for any loss incurred, due to his deviation from the instructions.

    4Rabbi Elazar objects to this explanation: From where do you say that the dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda extends to the case of these baraitot ? Perhaps Rabbi Meir says that a change by an agent from the terms of his assignment results in the acquisition of the item by the agent only with regard to an item that is fit for use by the one who appointed the agent himself, such as wool dyed the wrong color, which is now not usable for its intended purpose. But Rabbi Meir does not say his ruling with regard to an item purchased for subsequent sale as merchandise, since it is intended to be sold for a profit in any event, and the transaction would take effect as agreed upon initially, with the agent held responsible for any loss incurred.

    5Rather, Rabbi Elazar said: Both this baraita and that baraita are written in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and it is not difficult. Here, in the first baraita , it is discussing grain purchased for eating, and since the one who appointed the agent desired wheat, he does not acquire the barley. There, in the second baraita , it is discussing grain purchased for subsequent sale as merchandise, and the transaction takes effect as agreed upon initially, with the agent held responsible for any loss incurred.

    6The Gemara notes that they laughed at it in the West, Eretz Yisrael, at the explanation of Rabbi Yoḥanan, who said that according to the opinion of Rabbi Yehuda, a deviation by an agent from the terms of his assignment does not result in the acquisition of the item for the agent himself: And who informed the owner of the wheat, i.e., the seller, that he should transfer the wheat to the owner of the money? If the seller was unaware that the agent was acting on someone else’s behalf, how would the one who appointed the agent acquire the wheat? Rav Shmuel bar Sasrati objects to this rationale: If so, then even in a case where the agent was sent to purchase wheat and he purchased wheat, the one who appointed the agent should not acquire the wheat, since the seller was unaware that the agent was acting on someone else’s behalf.

    7Rabbi Abbahu said: The case of an agent who was assigned to purchase wheat and purchased wheat is different, as the agent is performing his assignment and, as such, he is like the customer, i.e., the one who appointed him, and it is as though the latter has purchased the grain himself.

    8Rabbi Abbahu further explains: Know that the agent is viewed as an extension of the one who appointed him, as we learned in a mishna ( Arakhin 24a): Concerning both one who consecrates his property and one who valuates himself by donating his fixed value to the Temple, the Temple treasury does not have any rights with regard to the donor’s wife’s clothing; and not with regard to his children’s clothing; and not with regard to new clothes colored with dye that the donor dyed for his wife or children; and not with regard to new sandals that the donor purchased for his wife or children. Presumably, the treasurer has no right to these items because they are for the personal use of the donor’s wife and children, and are considered as if owned by them.

    9Rabbi Abbahu continues: And why is it so, i.e., why is it that the wife is considered the owner of the dyed clothing for which the husband paid? Here also, let us say: Who informed the dyer that he should transfer his dye to the wife? Rather, is it not because we say that the husband is performing his assignment and, as such, he is like an extension of his wife’s hand? Here also, in the case of one who purchases grain for another, the agent is performing his assignment, and is like an extension of the customer’s hand.

    10The Gemara rejects this explanation. Rabbi Abba said: No, the reason for the ruling of the mishna is that the intention of anyone who consecrates his property is not upon the clothing of his wife and his children, i.e., he does not intend to consecrate those items.

    11Rabbi Zeira objects to Rabbi Abba’s explanation: And is it the intention of a person who consecrates his property to do so upon his phylacteries? Presumably not. And we learned in a mishna ( Arakhin 23b) that with regard to one who consecrates all of his property, his phylacteries are evaluated for him and consecrated. Apparently, lack of intent to consecrate a particular item does not prevent its consecration. Abaye said to Rabbi Zeira: Yes, the intention of a person who consecrates his property is upon his phylacteries, because one who consecrates his property thinks to himself: I am performing a mitzva, and he therefore intends to include his phylacteries; but the intention of a person is not upon the clothing of his wife and his children, due to the enmity that would be engendered if he consecrated their clothing.

    12Rav Oshaya also objects to Rabbi Abba’s explanation: But is it not so that the matter of those who are obligated in valuations was taught here in the mishna, and we learned in a mishna ( Arakhin 21a): Concerning those who are obligated in valuations, the Temple treasury seizes collateral from them to force them to fulfill their vow.

    13And is the intention of a person upon himself to allow the treasurer to seize collateral from him? Presumably not. Nevertheless, collateral is seized from him, proving that one’s intention does not prevent consecration. Accordingly, even if it is assumed that he does not intend to consecrate the clothing of his wife or children, the clothing should nevertheless be consecrated. Why, then, is the clothing of his wife or children not consecrated?

    14Rather, Rabbi Abba also holds that the reason the clothing is not consecrated is not due to his intent, and he said a different explanation: Anyone who consecrates his property becomes as one who transferred his wife’s and his children’s clothing to them at the outset. Therefore, the clothing did not belong to him at the time that he consecrated his property.

    15§ The Gemara presents another situation in which one makes a purchase involving a third party. The Sages taught: In the case of one who purchases a field in the name of another, he is not compelled to sell it. But if he said to him at the time of the sale: I will purchase the field on the condition that he will sell it to me, he is compelled to sell it.

    16Noting the ambiguity of this statement, the Gemara asks: What is it saying? Rav Sheshet said that this is what it is saying: With regard to one who purchases a field from another, claiming that he is acting in the name of the Exilarch or another dominant figure, so that others will be discouraged from contesting the sale, the Exilarch is not compelled to sell it to him, i.e., the Exilarch is not required to provide the purchaser with documentation that the field belongs to the purchaser. But if the purchaser said to the seller: I will purchase the field on the condition that the Exilarch will provide me with that documentation, the Exilarch is compelled to sell it to him, i.e., to provide him with the documentation.

    17The Gemara questions Rav Sheshet’s interpretation. The Master said: With regard to one who purchases a field in the name of the Exilarch, the Exilarch is not compelled to sell it to him. Since the baraita teaches only that the Exilarch is not required to provide the purchaser with documentation that the field is his, it can be understood by inference that the purchaser has nevertheless acquired the field for himself. Let us say that this interpretation of the baraita disagrees with the statement of the residents of the West, Eretz Yisrael, who say: And who informed the owner of the wheat that he should transfer the wheat to the customer? Since the seller assumed he was selling the field to the Exilarch, the Sages of Eretz Yisrael would hold that the sale does not take effect.

    18The Gemara rejects this: If it is due to this inference that it is surmised that the baraita is in conflict with the opinion of the Sages of Eretz Yisrael, it is not difficult, as it can be said that the baraita is discussing a case where the purchaser informed the owner of the field and informed the witnesses that he intends to purchase the field for himself.

    19The Gemara rejects Rav Sheshet’s interpretation for a different reason. Rather, say that the latter clause is difficult, as it states that if the purchaser said to the seller: I will purchase the field on the condition that the Exilarch will sell it to me, the Exilarch is compelled to sell it to him. Why should the Exilarch be compelled to provide the purchaser with documentation? But let the Exilarch say: I do not desire your esteem nor do I desire your disgrace, i.e., I am not involved in your affairs. Since the Exilarch had not been party to the negotiations, how can a stipulation stated by the purchaser render him obligated?

    20Rather, Abaye said: This is what the baraita is saying: With regard to one who purchases a field in the name of his friend, the Exilarch,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ליקח בהן חטין - למחצית שכר:

    [הא ר"מ] - קמייתא ר"מ [דאמר] שינוי קונה בתרייתא ר' יהודה [דאמר] שינוי אינו קונה ומיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדריה:

    [הא ר"מ] - קמייתא ר"מ [דאמר] שינוי קונה בתרייתא ר' יהודה [דאמר] שינוי אינו קונה ומיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדריה:

    לגופיה - צמר ללבוש וספסל להשתמש:

    אבל לסחורה - בכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכי הותירו לאו שינוי הוא:

    מי הודיעו - למוכר החטין שלצורך בעל המעות הן שיקנה לו דקתני הותירו לאמצע בשלמא לר' אלעזר אליבא דר"מ דאמר בכל דהו ניחא ליה לאו משנה הוא ושליחותיה דבעל הבית קעביד וקני בעל מעות מחצית השכר אלא לר' יוחנן דאמר משנה הוא ולא הוי שליחות ומיהו שינוי לא קני קשיא דממאן קבעי למקני הא לא קננהו בעל מעות מעולם:

    אין לו - לגזבר לא בכסות אשתו למשכנו בשביל הערך וכן לגבי מקדיש לא הוו בכלל נכסים להקדישו:

    לשמן - דאשתו ובניו:

    חדשים - רבותא נקט:

    מעלין לו תפילין - ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש:

    מעלין - שמין:

    אמר ליה אביי אין - ודאי דעתו של אדם על תפילין להקדישן דסבר האי נמי מצוה קעבידנא דיהיבנא להקדש:

    והלא חייבי ערכין שנו כאן - דקתני המעריך את עצמו:

    ממשכנין - בעל כרחו אלמא לאו משום דעתו הוא:

    הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא - שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא:

    אין כופין ריש גלותא - לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח ואם אומר לו לוקח למוכר על מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר כופין ריש גלותא למכור:

    לא יקרייכו - שעשיתם אותי ראש להטיל אימה:

    ולא זילותייכו - שאתם באים לעשות אותי למוכר שדות:

    הכי קאמר הלוקח שדה בשם חבירו ריש גלותא:

    בבא קמא 102 עמוד ב

    1ליקח לו חטין ולקח מהם שעורין, שעורין ולקח מהם חטין; תניא חדא: אם פחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו; ותני חדא: אם פחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לאמצע!

    2אמר רבי יוחנן: לא קשיא; הא ר"מ והא רבי יהודה.

    3הא ר"מ דאמר שינוי קונה; והא רבי יהודה, דאמר שינוי אינו קונה.

    4מתקיף לה ר' אלעזר: ממאי? דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ אלא במידי דחזי ליה לגופיה, אבל לסחורה לא אמר!

    5אלא א"ר אלעזר: הא והא ר' מאיר, ולא קשיא כאן לאכילה, כאן לסחורה.

    6מחכו עלה במערבא: לר' יוחנן אליבא דר' יהודה, וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות? מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי: אי הכי, אפילו חטין וחטין נמי לא!

    7אמר רבי אבהו: שאני חטין וחטין, דשליחותיה קא עביד וכי בעל הבית דמי.

    8תדע דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו, ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן.

    9ואמאי? לימא הכא נמי: מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה? אלא לאו משום דאמרינן [דשליחותיה קא עביד, וכיד אשתו דמי? הכא נמי] שליחותיה קא עביד, וכיד בעה"ב דמי.

    10א"ר אבא: לא; כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו.

    11מתקיף לה רבי זירא: וכי דעתו של אדם על תפיליו? ותנן: המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין! א"ל אביי: אין; דעתו של אדם על תפילין המקדיש נכסיו סבר: מצוה קא עבידנא. ואין דעתו של אדם על כסות אשתו ובניו משום איבה.

    12מתקיף לה רב אושעיא: והלא חייבי ערכין שנו כאן, ותנן: חייבי ערכין ממשכנין אותן;׃

    13וכי דעתו של אדם על עצמו למשכנו?!

    14אלא אמר רבי אבא: כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא.

    Baraita

    15תנו רבנן: הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין אותו למכור. ואם אמר לו: ״על מנת״ כופין אותו למכור.

    16מאי קאמר? אמר רב ששת, ה"ק הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא למכור. ואם אמר ״על מנת״ כופין את ריש גלותא למכור.

    17אמר מר: הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא למכור. מכלל דמקנא קניא ליה; לימא פליגא דבני מערבא, דאמרי: וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית?

    18אי משום הא לא קשיא; כגון דאודעיה לבעל שדה, ואודעינהו לסהדי.

    19אלא אימא סיפא: ״על מנת״ כופין אותו ריש גלותא למכור. אמאי? ולימא ריש גלותא: לא יקרייכו בעינא, ולא זילותייכו בעינא!

    20אלא אמר אביי, ה"ק הלוקח שדה בשם חבירו, (ריש גלותא)׃

    Tosafot

    הא רבי יהודה דאמר שינוי אין קונה - הלכך אם הותירו לאמצע שכך נותן לו למחצית שכר ואם פחתו פחתו לו דמצי אמר ליה לא היה לך לשנות מדעתי ואת הוא דפשעת:

    מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות - אם נפרש דמהאי טעמא אין קונה אותו המשלח אבל לוקח דהיינו שליח קנה להו איכא למפרך נמי לר' אלעזר אמאי לא אוקי נמי הא והא כרבי יהודה כאן לאכילה כאן לסחורה ההיא דקתני אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו היינו לאכילה דקפיד ולא שליחותיה קעביד הלכך לא קני להו לבעל המעות כלל משום טעמא דמי הודיעו לבעל חטין וההיא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע לסחורה דלא קפיד ושליחותיה קעביד הלכך קני להו בעל המעות ואם הותירו הותירו לאמצע ומיהו אם פחתו פחתו לו דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לטוותי ומיהו אין קושיא כ"כ לר"א כמו לר' יוחנן הלכך לא פריך אלא לר' יוחנן ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות הרי בעל מעות לא קנה ושליח נמי לא קנה שלא נתכוון לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות אז ליכא למפרך לר' אלעזר דלא מצי לאוקמי תרוייהו כרבי יהודה דכיון דשינוי לא קני לרבי יהודה אם כן אמאי אם פחתו פחתו לו אפילו לאכילה הא כיון דקמקפיד ולא שליחותיה קעביד ואיכא למימר מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות אם כן חוזר המקח ואם כן אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח:

    שאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד תדע דתנן כו' - תימה אמאי איצטריך לאתויי מהא דתנן והלא מגופא דברייתא משמע הכי דדוקא נקט ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורים הא חטין וחטין משמע דפשיטא דאם הותירו הותירו לאמצע וה"נ משמע דתירוצא דרבי אלעזר דמתרץ כאן לסחורה משמע משום דלסחורה לא קפיד והוי כחטין וחטין והותירו הותירו לאמצע וי"ל דברייתא מצינן לאוקמי כגון שהודיעו שהוא קונה לבעל המעות והא דפריך מי הודיעו בעי למימר דמסתמא מיירי הברייתא בכל ענין אפילו לא הודיעו ואהא פריך רב שמואל אי הכי אפילו חטין וחטין נמי אי מיירי שלא הודיעו אלא ע"כ מיירי כשהודיעו ומשני שאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד דתנן כו' והשתא ודאי צריך להביא מהא דתנן דמגופא דברייתא ליכא למשמע מידי ' איכא לאוקמי כשהודיעו וא"ת מאי מוכח טפי מהא דתנן הא איכא לאוקמא נמי כשהודיעו לצבע דהאי צמר דאשתו היא ונראה דלא דמי דלעיל ודאי איכא למימר הוא מודיע כדי שיקנה לבעל המעות אבל הכא למה יש להודיעו הלא דעתו ליתן לאחר כך ומן ההקדש לא מסיק אדעתיה:

    מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה - תימה מאי פריך תינח אם יש שבח סממנין על גבי צמר אבל אם אין שבח סממנין על גבי הצמר מה לנו לחוש אם אין הצבע מקנה צבעו לאשה וי"ל דהכי פריך כיון דאין הצבע מקנה צבעו לאשה ויכול הצבע לתבוע שבח מן האשה דאע"ג דאין שבח סממנים ע"ג הצמר מ"מ היא נהנית ממעשה ידיו וצריכה ליתן לו שכר וכיון דיכול ליקח שכר מאשה א"כ מעות שקיבל מבעל האשה הן הקדש דאינן שכירות כיון שהאשה חייבת שכירות ולפי מה שפירשתי לעיל דכיון דלא הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות חוזר המקח ע"כ לא פריך הכא אלא ממעות שקיבל הצבע שיהיו הקדש אפילו אם יש שבח סממנין על גבי הצמר לא קנתה האשה והבעל נמי לא קנה וחוזר הצבע לצבע בכ"מ שהוא ואין לו להקדש בצבע כלום אלא המעות שקיבל הצבע כיון שחוזרין לבעל יהו הקדש והצבע יחזור ויתבע השכירות מן האשה ואמאי קתני אין לו לבעל בכסות אשתו משמע שבחנם בא לה:

    אין דעתו של אדם על כסות אשתו - הלכך אין דעתו להקדיש אותן מעות שנתן לצבע שלא יחזור ויתבע מן האשה ולפי האי טעמא הוה ליה למפרך תינח הקדש דתלוי בדעתו וכיון שאין רוצה להקדיש לא הוי הקדש אלא ערכין כיון שהעריך עצמו מה מועיל שאין דעתו עליהם מ"מ בע"כ נערך מכל מה שיש לו אלא משום דאית ליה פירכא אחריתי לא חש למפרך:

    כגון דאודעינהו לדידיה ואודעינהו נמי לסהדי - תימה אם כן אמאי צריך לדחוק את ריש גלותא שיכתוב לו שטר יכתבו לו עדים כיון שיודעין שהוא קונה לעצמו וי"ל כגון דלא בעו עדים למיכתב ליה שטרא אחרינא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר הא רבי יהודה - ופחתו דקתני בברייתא בתרייתא אינו כפחתו דברייתא קמייתא דפחתו דברייתא קמייתא כיון דאוקי כרבי מאיר וקני ליה בשינוי אם כן אפילו פחתו באונס פחתו לו דברשותיה איתניס ופחתו דברייתא בתרייתא דאוקי כר"י דלא קני להו בהאי שינוי דלאו שינוי גמור הוא לדידיה אלא כשינוי דצבע אם פחתו באונס לא פחתו לו ואין מטילין עליו אלא פחת דידו על התחתונה להפסיד שכרו דכל המשנה ידו על התחתונה, וכן הדין לאוקמתא דרבי אליעזר דמוקי להו תרווייהו כרבי מאיר דאילו לאכילה הוי שינוי גמור וקני להו אבל לסחורה לא הוי שינוי גמור ולא מפסיד אלא שידו על התחתונה. והא דתני הותירו לאמצע דוקא בשנתן לו בתורת עסק ולאמצע דקאמר למחצה לשליש ולרביע כמנהג המדינה קאמר ואם לא נתנה בתורת עסק אלא דשווייה שליחא בעלמא אם הותירו הותירו כולן לבעל המעות.

    הא והא רבי מאיר ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה - כלומר, כשנתן לו ליקח חטים לאכילה חטים דוקא קאמר ליה ובהקפדה קאמר וכשלקח שעורים שינוי גמור הוא וקנאו בשנוי והילכך בין פיחתו בין הותירו לשליח פחתו והתירו כגזלן גמור שמשלם כשעת הגזילה. אבל לסחורה לא בהקפדה גמורה קאמר לפיכך אם הותירו לאמצע שאין זה שינוי גמור. ומיהו כיון דשנה ממה שאמר לו בעל המעות קנסינן ליה דידו על התחתונה ואם פחתו פחתו לו.

    אחיכו במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות. דבשלמא לר' אלעזר דאמר דאפילו לרבי מאיר כל לסחורה אינו שינוי גמור דלאו בהפקדה (אמר לו) [איכא למימר] דבכל מידי דאית ביה רוחא ניחא ליה ולא בטל שליחותו לגמרי ושליחותא דבעל הבית קא עביד וקני בעל המעות [בש"מ _ וכטעמא דקא מפרש ר' אבהו בחטים וחטים] אלא לרבי יוחנן דאמר משנה ולא הוי שלוחו ומיהו שינוי לא הוי דליקני ומכל מקום קונהו בעל המעות. ומיהו למסקנא הא אפריקא [קשיא] דבני מערבא דטעמא משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות כדקני ליה בחטים וחטים וכדאתקפתיה דרב שמואל בר ססרטי ור' אבא נמי דדחה דברי ר' אבהו, ואף על גב דבמערבא מחכי עלה לא שבקינן דרבי יוחנן ורב שמואל בר ססרטי דיהיב ביה טעמא ולא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים, ולרבי יהודה דקיימא לן כוותיה בין לסחורה בין לאכילה ואף על פי ששנה לגמרי אם הותירו הותירו לבעל המעות דדעתו של שליח לא אתי לקנות ולזכות לעצמו אלא לבעל המעות ואם פחתו לשליח דקנסא הוא ומשום דשינה בשליחותיה ואם הותירו אם ניתן לו בתורת שותפות הותירו לאמצע ואם לא נתנו בתורת שותפות הכל לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח.

    שמעינן משמעתין תרתי, דכל היכא דנתכוין לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין רבי יהודה לרבי מאיר, ומיהו דוקא בשיש עדים ששלח בהן יד לעצמו או שאמר שחוזר בו משליחותו וקונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכדאמר לקמן בפרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קטז, ב) גבי שיירה שהיתה מהלכת במדבר אמר רמי בר חמא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר מפליג פליג לא אמר לא פליג רבא אמר הכא בפועלין עסקינן וכדרב יהודה אמר רב דאמר [לפנינו: וכדרב דאמר רב] פועל יכול לחזור ואפילו בחצי היום אמר מהדר הדר ביה לא אמר לא מהדר. ושמעינן נמי משמעתין דכל היכא דמתכוין לזכות לבעל המעות זכה בעל המעות, ואף על פי ששנה בדבר שבעל הבית מקפיד בחטים ושעורים ולאכילה דלרבי יהודה הותירו לבעל המעות אליבא דרבי יוחנן, ומסתברא שהמקבל עסק אם שלח יד במקצת העסק ומתעסק בשאר עסק והרויח סתמא לבעליו ואם פחתו פחתו לו דקם ליה ברשותיה כולה לאונסין משעה ששלח יד במקצתו, ואם הותירו לבעל המעות דמסתמא לדעתו הוא מתעסק ואם שותף הוא הותירו לאמצע כענין שאמרו בפרק בן סורר (סנהדרין מב, א) בבא במחתרת כי אוקמיה רחמנא ברשותיה להתחייב באונסין למיקנא ממש לא מידי דהוה אשואל. ועוד מסתברא לי דאפילו אם החזיר אותו מקצת שנטל במקום שנטל והרויח בו מה שהותיר לבעל המעות אי לאמצע אם הוא שותף, ואין צריך לומר לדעת הפוסקים כרבי ישמעאל (לקמן קיח ב) דאמר בגונב סלע מן הכיס למקום שנטל יחזיר ואין צריך דעת בעלים אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר צריך דעת בעלים אני אומר כן לפי שזה מתכוין לזכות לבעל המעות ולא גרע מכסות אשתו ובניו וצבע שצבע לשמן משלו כדעת רבי יוחנן, ואפילו כדעת רבי אבהו דאמר שליחותייהו קא עביד דהכי נמי שליחותייהו דבעל המעות קעביד, ואם נפשך לומר כל שנעשה עליו גזלן במעשיו אף על פי שהוא מתכוין לזכות ולקנות לבעל המעות לא קנה בעל המעות אלא אם הותיר לעצמו, ותדע דהא לרבי מאיר דקני בשינוי גמור כגון (שנתכוין) [שנתן _ ש"מ] לו לאכילה לכולי עלמא חטים ושעורים אם הותירו הותירו לו ואף על פי שאין דעת השליח לקנות בשינויו. י"ל דלמא לרבי מאיר כל ששינה שינוי גמור ועבר על דעת בעל הבית מתכוין הוא לקנות לעצמו ושינוי זה הוא מוכיח על כונתו. ואי נמי י"ל דשאני התם דכיון דבשנוי זה מוציאו מרשות בעלים וקנאו בו אי אפשר למר שבמה שקנאו והוציאו מרשות בעל המעות בו בעצמו יקנה בעל המעות דהיאך אפשר לומר שקנין לעצמו וזכייתו [בש"מ: בכוונתו] לבעל המעות שהן שני הפכים באין לו כאחד הא אי הא לא הא. ואם נפשך לומר עוד אילו שלח יד בעסק לקנות לעצמו היאך עושה סחורה במעותיו של זה והאמר רבא בפרק איזהו נשך (ב"מ עד, א) הני בי תרי תלתא דיהבי זוזא לחד למיזבן להו מידי זבן לחד זבן לכולהו ולא אמרן אלא דלא ציירי וחתימי אינש אינש לחודיה אבל ציירי וחלתימי אינש אינש לחודיה למאן דזבין זבין, אלמא אף על גב דכשמשך זה מקח זה [לא] נתכוון לכולם ולא נתכוין לקנות אלא לחד מינייהון ואפילו הכי אמרינן לאו כל כמיניה לעשות סחורה (לאחד ודלא לזכות לו[) [לאחר לזכות לו _ ש"מ ותשו'] במעות שאינן שלו. י"ל דשאני (אחד) [התם] דבכל כי הא לא אמרינן מי הודיעו לבעל חטים לפי שדעת המוכר אינו אלא למי שקונה ממנו או לבעל המעות אבל לא לזה ולא לזה אלא לאחר דלאו בעל מעות ולא קונה ממנו לא. ואם תאמר והרי שנינו בתוספתא בבבא מציעא פרק ד' (קי, א) הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לו לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין מידו בעל כרחו, אלמא אפילו בלוקח (בעצמו) לא קנה שאי אפשר לו לעשות סחורה לעצמו במה שנתן לו בעל המעות לקנות לו (אלמא) [אלא _ ש"מ] כל שידוע [שקנה _ ש"מ] במעות שנתן לו חבירו ליקח לו כל מה שלקח באותן מעות הרי הוא לבעל המעות, י"ל דשאני התם דכיון שקנה סתם ושכירו הוא ידו כידו של בעל המעות דעד שיחזור בו בפירוש מסתמא לבעל המעות הוא קונה וכמו שכתבתי למעלה.

    אלא שאין אני רואה כן דעת הרב בעל מתיבות, שהוא ז"ל כתב בהא דאמרינן בקידושין בריש פרק האומר לשלוחו (קט, א) ברבה בר בר חנה דיהיב זוזי לרב דזבן ליה ההיא ארעא אזל וזבניה לנפשיה ואמרינן [דקנאה רב] דהני מילי בשלקחה רב במעות של עצמו אבל אם ידוע שלקחה באותן מעות שנתן לו רבה בר בר חנה קנאה רבה בר בר חנה, והביא ראיה מן התוספתא זו שכתבתי ואף על גב דהתם רב בפירוש קנאה בשם עצמו, וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל (שכתב) בפרק המקבל (ב"מ קד, ב) שהוא ז"ל כתב היכא דשקיל אינש עסקא מחבריה לאיעסוקי ביה ואזיל ליה לדוכתא אחריתי ובע' למיפלגי' ההוא עסקא או לזוזי דעסקא קמי בי דינא אדעתא למישקל איהו פלגא דבתורת מלוה לאיעסוקי ביה לנפשיה כי היכי דלא למיתן רוחא למריה דעסקא שמעינן משמעתא דרבא (שם) דאמר להכי קרי ליה עסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהבית לך ולא למשתי בה שכרא דלית ליה למיפלגי' לממונא למישקל פלגא לאיעסוקי ביה לנפשיה דלאו אדעתיה דעביד הכי יהבית ניהליה הלכך אי אתני הדין תנא לפני כל בית דין שבעולם לא מהני תנאי כלום. ועוד אי מהני תנאה בההוא פלגא דבתורת מלוה ואף על גב דלאו אדעתיה הכי יהבינן ניהליה מהני נמי באידך פלגא דבתורת פקדון ומשוינן ליה לכוליה גביה כי מלוה ושקיל לרוחא לחודיה ואם כן מאי אהני לך דעביד עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי עליה ולבטולי מצי בטיל, עד כאן. הנה שהרב ז"ל סבר שמה שכתב שאם רצה מקבל העסק להתעסק בו ולהרויח לעצמו אפילו אמר והתנה בפירוש בפני עדים לאו כל כמיניה ועל כן אם עשה כן מוציאין מתחת ידו, וצריך לי עיון שהרי אינו נראה כן מתוך שמועתינו וכמו שכתבתי.

    הא דאמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה כסות אשתו ובניו מעיקרא. מדקאמר נעשה כמי שהקנה ולא קאמר כל המקדיש נכסיו מקנה כסות אשתו ובניו משמע דלב בית דין מתנה ועל דבר זה קאמר. ולא היא, דאי משום תקנת חכמים במקדיש נכסיו קאמר ולא לגבי שאר מילי אם כן היאך מייתי ראיה בשלהי פרק נערה שנתפתתה (בתובות קב, א) דאלמנה אין שמין מה שעליה מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו דבמקדיש עביד בה רבנן תקנתא ולא בשאר מילי. אלא מהתם שמעינן דדינא קתני משום דאנן סהדי דדעתיה לאקנויי להו כלים שלקח להן ואף על פי שלא הקנה להן בפירוש ומשום דאמדינן ליה לדעתיה אמרו נעשה כמי שהקנה, וכמוהו בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א) נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה ואחרים יש (בגיטין) [בש"מ _ בגמרא]. ומכל מקום איכא למידק דלדברי ר' אבא לא הקנה להן בשעת קנייה דנימא דשליחותייהו קא עביד לזכות להן מיד המוכר אלא לאחר שקנאה הקנה אותן להן מדקאמר כל המקדיש. ועוד דר' אבא הוא דנדי מההוא טעמא דר' אבוה דמוקי מתניתין בטעמא דשליחותייהו עביד ואם כן קשיא היאך קנו ומזכה להן. וי"ל דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר בדעתו בהקנאה וזכייה לקנות ואפילו להפקיע מידי הקדש דאורייתא. ודכותה איכא בריש פרק השוכר את הפועל במסכת ע"א (סג, ב) גבי חנוני המקיפו כיון דחנוני המקיפו מקנה ליה דינר בכיסו. כנ"ל. עוד נ"ל לאו משום הקנאה אלא משום דסבירא ליה דאין אדם נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו, ודכותה בנדרים פרק השותפין (נדרים מו, א) במשנת היה לו מרחץ ובית (הכסא) [הבד _ ש"מ] ביד אחרים, וזה נראה לי עיקר.

    מכלל דמיקנא מיהא קני לימא פליגא דבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חטים וכו'. איכא למידק אפילו לרבי יוחנן דלא בעי שיודיעו היאך קני זה דשאני הכא דקנה בשם ריש גלותא וכיון שכן לריש גלותא הוא מתכוין לקנות ולא לזה. וי"ל דלרבי יוחנן לא שנא הכי ולא שנא הכי לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות לקנות לו שהרי כל שהלוקח לוקח סתם הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפירוש לעצמו ואפילו הכי לדעת רבי יוחנן לבעל המעות וכיון שכן בין לוקח בשמו והמעות לאחר ובין לוקח בשם ריש גלותא והמעות שלו לעולם דעת המוכר למי שהדעת בעל המעות [בש"מ _ למי שהמעות שלו] אבל לבני מערבא דבעו שיודיעו לבעל חטים היאך קנה זה, ופרקינן כגון דאודעיה לדידיה.

    ולענין דינא - כיון דקיימא לן כרבי יוחנן דלא בעינן שיודיעו אף הכי נמי קנה ואף על גב דלא אודעיה לדידיה. ונראה שמשום כך השמיט הרי"ף ז"ל לההיא דאמרינן כגון דאודעיה לדידיה. ובתוספות נראה שסבורים דע"כ צריך שיודיעו לעדים שאם לא כן מאין לנו שלא קנה ריש גלותא כיון שקנה בפירוש בשמו ומאי שנא מהאומר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני שמקודשת לאותו שקבלה המנה על שמו (קדושין ז, א). והראיה שהביאו מקידושין אינה ראיה לפי הנראה בעיני, דהתם על כרחך בדוקא קאמר לה והיא גם היא אין דעתה להתקדש אלא למי שקבלה המנה בשמו ואי אפשר לקדשה בשם אחר ותהא מקודשת לו, ועוד דכל הני טעמי דשייכי במכר משום יקרא דריש גלותא ופנוחי לא שייכא כלל בקדושין. אבל מכל מקום נראה לי שהדין אמת, דנהי שהמוכר דעתו למכור לבעל המעות מכל מקום על כרחנו לא לבעל המעות דוקא אמרינן שאילו היה דעת בעל המעות לקנות למי שקונה בשמו ודאי קונה לכולי עלמא ואין צריך שטר אחר מבעל המעות אלא שאני אומר שדעת המוכר להקנות לבעל המעות עצמו או למי שהוא לוקח לו ובשמו, וההיא דאין לו בכסות אשתו ובניו ההיא לא לקחן מיד המוכר לשמן דאילו כן לא אמרינן מי הודיעו שהרי הודיעו הבעל כיון שלוקח מן המוכר בפירוש בשמן, ולשמן דקתני בכונת לשון קאמרי כלומר לצרכן, וכיון שכן אם קנה בשם חבירו מנלן דלא קנה חבירו ושהוא לא לקח בדוקא לו כיון שקנה בשמו. ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא הא לרבי יוחנן מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא אף על גב דלא אודעי ליה למוכר ולא לעדים היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר דלא אמרינן שלא קנה הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד אי נמי לפנוחי הא לאו הכי אפילו בא חבירו ששטר מקח בשמו לומר שהוא זכה בו יכול הוא לומר כן וזכה. כנ"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 102b

    Bava Kamma 102b. The full printed text of this folio side - 20 numbered segments, about 386 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 102b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026