Talmud Builders

    Bava Kamma 66a

    Chapter 7 - Merubbeh

    גם: בבא קמא דף ס״ו ע״א, פרק ז׳ מרובה

    English translation - Bava Kamma 66a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1“these,” comes to teach that this halakha applies only to the animals given as payment to the prostitute but not to their offspring. The Gemara asks: And from where do Beit Hillel derive this halakha ? They would say that one should conclude two conclusions from this term: “These” items are disqualified, but not when they are in their changed form, and “these” are disqualified, but not their offspring. The Gemara asks: And according to the opinion of Beit Hillel, isn’t it written “even”? Since Beit Hillel reject the halakha that Beit Shammai derive from this term, what do they learn from it? The Gemara states: Indeed, the word “even” is difficult according to the opinion of Beit Hillel.

    2In any event, they disagree only with regard to this particular issue: One Sage, Beit Hillel, holds that a physical change in a stolen item causes the thief to acquire it, and one Sage, Beit Shammai, holds that a physical change in a stolen item does not cause the thief to acquire it. But with regard to the payment of the thief, everyone agrees that he pays according to the initial value of the item, at the time of the theft, as it teaches in the baraita cited above: He pays the double payment and the fourfold or fivefold payment according to the animal’s value as of the time when he stole it.

    3The Gemara suggests: Shall we say that this baraita constitutes a conclusive refutation of the opinion of Rav? As Rav says: When a thief makes his payments, he pays the principal according to the value as of the time when he stole it, whereas the double payment and the fourfold or fivefold payment are calculated according to the value at the time of standing trial. Rava said in resolution of this difficulty: If one stole lambs that subsequently became rams or were fattened, he pays the double payment and the fourfold or fivefold payment according to the initial state of the animal, as claimed by both Beit Shammai and Beit Hillel. If there was a change in the animal’s value due to fluctuation of the monetary value of animals, he pays according to the animal’s worth now, at the time of standing trial.

    4§ Rabba said: The principle that a change in a stolen item causes the thief to acquire it is written in the Torah, and we learned it in a mishna as well. It is written in the Torah: “Then it shall be, if he has sinned, and is guilty, that he shall restore the item that he robbed” (Leviticus 5:23). What is the meaning when the verse states the seemingly superfluous phrase “that he robbed”? This serves to teach that if the item is the same as it was when he stole it, he must return the stolen item itself. But if it is not the same as it was then, he is required to pay only money, while the stolen item remains his to keep.

    5We learned this halakha in a mishna as well, as it is taught (93b): In the case of one who robs another of wood and fashions it into vessels, or one who robs another of wool and fashions it into garments, he pays the robbery victim according to the value of the goods at the time of the robbery, and keeps the altered materials for himself.

    6Alternatively, another mishna can serve as the source for this principle ( Ḥullin 135a): If one did not manage to give the first of the sheared wool of his sheep to a priest until after he dyed it (see Deuteronomy 18:4), he is exempt from giving it to the priest. This mishna indicates that an item that has undergone a change is no longer considered the same item as it had been. Apparently, a physical change in a stolen item causes the thief to acquire it.

    7§ Rabba continues to discuss the ways in which a thief acquires ownership of a stolen item: With regard to the owner’s despair over ever recovering the stolen item, the Sages say that this too causes the thief to acquire the stolen item. However, we do not know if this halakha applies by Torah law or by rabbinic law.

    8Rabba elaborates on the two possibilities he has just mentioned: If it applies by Torah law, this is just as it is with regard to one who finds a lost item. Is it not the case with regard to one who finds a lost item that once the owner of the item despairs of recovering it, before the item came into the finder’s possession, the finder acquires it and may keep it for himself? The same principle applies to this thief as well: Once the owner of the item despairs of recovering it, the thief acquires it for himself and need no longer return it. Apparently, then, the despair of the owner causes the thief to acquire the stolen item.

    9Or perhaps the case of a stolen item is not comparable to the case of a lost item, as it is only with regard to a lost item that the owner’s despair enables the finder to acquire the item, because the item came into his possession in a permitted manner. But in this case of the thief, since the item came into his possession in a prohibited manner, this case cannot be derived from the halakha of a lost item. If so, the ruling that despair effects acquisition in a case of theft applies not by Torah law but by rabbinic law.

    10Why would this halakha have been instituted by rabbinic law? As, the Sages said that a thief should acquire the stolen item in this manner, due to an ordinance instituted for the penitent. To encourage thieves to repent and repay their victims, the Sages instituted that they need not return the stolen item after the owner despairs of recovering it. Rather, they can reimburse the owner for the monetary value of the item.

    11And Rav Yosef says: Despair on the part of the owner over the possibility of recovering his item does not cause the thief to acquire that item at all, and this is the halakha even by rabbinic law.

    12Rav Yosef raised an objection to Rabba from a mishna (96b): If one robbed another of leavened bread and Passover elapsed in the meantime, so that deriving benefit from it is prohibited,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    עד כאן לא פליגי - ר' אילעא ור' חנינא:

    אבל לענין שלומי - כגון כפל לר' אילעא וד' וה' לר' חנינא א"נ ביוקרא וזולא בלא שינוי דכולי עלמא כדמעיקרא משלם דקתני כעין שגנב:

    לימא תיהוי תיובתא דרב - דאמר לעיל כשעת העמדה בדין כשהוזלה וכ"ש כשהוקרה דהתם אפי' קרן מחייב ליה רב כי השתא דהא כרבה ס"ל דאמר תברה או שתייה משלם ד':

    טלאים כדמעיקרא - כלומר בא לשלם טלאים כדמעיקרא סגי דטלה גנב וטלה משלם:

    שינוי קונה - היכא דשני להו בידים פשיטא ליה דמדאורייתא ודאי קנה וכי מהדר לא בעי לאהדרינהו בעינייהו אלא דמים משלם כגון צמר ועשאו בגדים דהא כתיבא בהדיא ותנינא כו' אבל יאוש מספקא ליה הא דאמור רבנן קני אי דאורייתא אי דרבנן:

    לא הספיק ליתנו לו - לראשית הגז לכהן:

    עד שצבעו פטור - מראשית הגז דקנייה בשינוי ואפילו דמים לא משלם דאין כהן יכול להזמינו בדין דיכול לומר לאחר אתננו אבל קודם שצבעו מי שחטפו זכה בו:

    יאוש - שנתייאשו הבעלים אמור רבנן דנקני ודיו אם משלם דמיו:

    מוצא אבדה לאו כיון דמייאש ליה מרה - מקמי דתיתי לידיה קני לה אם נתייאשו בעלים קודם שמצאה זה קנה דתניא באלו מציאות (ב"מ דף כב:) מנין לאבידה ששטפה נהר הואיל ונתייאשו הבעלים שהיא מותרת ת"ל אשר תאבד ממנו שאבודה ממנו ומצויה לשאר בני אדם יצתה זו אלמא קני והכא בגזילה דאתי לידיה מקמי יאוש והדר אייאוש סגי ליה בדמים:

    משום תקנת השבים - שלא יהא צריך לחזר ולטרוח אחר הגזילה עצמה:

    אינו קונה - והיא עצמה ישלם:

    בבא קמא 66 עמוד א

    1״הם״ ולא ולדותיהם הוא דאתא. ובית הלל תרתי שמעית מינה: ״הם״ ולא שינויהם, ״הם״ ולא ולדותיהם. ובית הלל, הכתיב ״גם״! ״גם״ לבית הלל קשיא.

    2עד כאן לא פליגי, אלא דמר סבר: שינוי קונה, ומ"ס אין שינוי קונה; אבל לענין שלומי כ"ע כדמעיקרא משלם, דקתני: משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב.

    3לימא תיהוי תיובתא דרב, דאמר רב: קרן כעין שגנב משלם, תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין? אמר רבא: טלאים כדמעיקרא, דמים כשל עכשיו.

    4אמר רבה: שינוי קונה כתיב״א ותנינא״. כתיב״א (ויקרא ה״, כג) ״והשיב את הגזלה אשר גזל״, מה ת"ל ״אשר גזל״? אם כעין שגזל יחזיר, ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי.

    5תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה.

    6א"נ לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו, פטור. אלמא שינוי קונה.

    7יאוש אמרי רבנן דניקני, מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן.

    8אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה; מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה, קני ליה? האי נמי, כיון דמייאש מרה, קני ליה. אלמא קני.

    9או דלמא לא דמיא לאבידה, אבידה הוא דכי אתאי לידיה בהתירא אתיא לידיה; אבל האי, כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא;׃

    10דאמור רבנן ניקני, מפני תקנת השבים.

    11ורב יוסף אמר: יאוש אינו קונה, ואפילו מדרבנן.

    12איתיביה רב יוסף לרבה: גזל חמץ ועבר עליו הפסח,׃

    Tosafot

    הם ולא ולדותיהם - משמע הכא דטפי מסתבר לאסור חטין ועשאן סולת יותר מולדותיהם ותימה דבפ' כל הצלמים (ע"ז דף מז. ושם ד"ה הכא) משמע איפכא גבי יש שינוי לנעבד או לא דבעי למימר דמשתחוה לחטין קמחן מותר למנחות ואע"ג דאמרינן בעיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורים דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידה באפה הכא מעיקרא חטין והשתא קמח ואין לומר דהא דשרינן ולד אתנן היינו בנותן לה ואח"כ עיברה דהא משמע בפ' כל האסורין (תמורה דף ל: ושם ד"ה דניחא) דדומיא דולד הנרבעת שרינן ולד אתנן וי"ל דהתם ודאי יש להתיר יותר חטין שנשתנה שנעשה סולת מולד נרבעת דהיא וולדה נרבעו ובבא בעלמא דאחידה באפה אבל גבי אתנן עיקר דעתה משום קמח וגבי בהמה עיקר דעתה אפרה ולא אולד:

    טלאים כדמעיקרא - נראה לר"י דה"פ דלענין טלה ונעשה איל או כחושה ונתפטמה או איפכא לשלם כפל נמי וכן ד' וה' כדמעיקרא כמו קרן אבל דמים דהיינו יוקרא וזולא כשל עכשיו ששמין אותו טלה של שעת גניבה לפי גדלותו או קטנותו שהיה בשעת גניבה לפי יוקרא וזולא דהשתא וטעמא דטלאים משום דא"ל תורא גנבי ממך והוא הדין כחושה והשמינה דא"ל שמינה גנבי ממך אבל לגבי דמים אין שייך למימר יוקרא גנבי מינך ובלישנא דקרא נמי גוף צאן ובקר נזכרים בפסוק ודרשי' מינה (לקמן בבא קמא דף סז:) שאם גנב שור שוה מנה לא ישלם תחתיו ה' נגידים דכתיב תחתיו דמשמע תחת גוף השור ומשום דלשון גוף השור נזכר בפסוק משום הכי אמרינן טלאים כדמעיקרא ואע"פ שעל שעת טביחה בא ד' וה' מ"מ כמו כן שעת גניבה גרמה לו שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה אבל דמים שכל עיקרם תלוים בשומת ב"ד וגם אין נזכרין בפסוק סברא הוא דמוקמינן בהו אחייה לקרן דוקא כעין שגנב ולא ד' וה' אלא כשעת העמדה בדין שב"ד שמין אותה באותה שעה ור"ת מפרש דאין חילוק בין טלאים ליוקרא וזולא וה"פ טלאים שדבר בהן הברייתא דהיינו טלה ונעשה איל שנשתנו למעליותא כדמעיקרא וה"ה ביוקרא וזולא דמעיקרא שוין זוזא ולבסוף ארבעה דהיינו כדמעיקרא דלהחמיר על ד' וה' לא אמר רב דמים פי' דמים דאיירי בהו רב כגון דמעיקרא שוים ארבעה ולבסוף שוים זוזא דנשתנו לגריעותא בההיא קאמר רב כשל עכשיו וה"ה בטלאים כגון שמינה והכחישה דהוי כשל עכשיו והא דאמר לעיל שמינה והכחישה כעין שגנב צ"ל דוקא בהכחישה בידים:

    לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור - אפי' כשגזז שיעור חמשה רחילות יחד שחל עליו חיוב ראשית הגז פטור כשצבעו כדאשכחן בריש הגוזל קמא (לקמן בבא קמא דף צד. ושם) גבי פיאה דמצותה בקמה וכשנשתנית למ"ד שינוי קונה פטור וא"ת הא דמייתי התם גזז ראשון וצבעו פטור מאי אריא ראשון ראשון אפי' הכל יחד נמי וי"ל דהתם אפי' צבע מקצת והניח מקצת פטור אפי' מה שלא צבע שלא חל עליו חיוב ראשית הגז כיון שאין מצטרף אבל הכא שגזז כשיעור תחילה ונתחייב לכהן דוקא צבעו כולו פטור אבל הניח מקצת מה שהניח חייב אע"פ שאין בו שיעור שכבר נתחייב:

    עד שצבעו - אין לפרש שצבע חלקו של כהן מה שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה כמו גבי תרומה דהפרשה שייכא ביה [אבל] הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שמפריש לצד אחד וכאילו לא הפרישו:

    מוצא אבידה לאו כיון דאייאש מרה מינה כו' - אור"י דנפקא לן דיאוש קונה באבידה מהא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף כז. ושם) מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעים פי' ע"י שיש לה סימנין יש לה תובעים שאין הבעלים מתייאשין כיון שיש בהם סימן ולא כמו שפ"ה שם שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא דהא ל"ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב וקשה לר"ת למ"ד סימנין לאו דאורייתא א"כ בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן אין מחזיר לבעלים מן התורה אלא ע"י עדים ואי מתייאש מדבר שאין בו סימן כך מתייאש מדבר שיש בו סימן דזה וזה אין מחזיר לבעלים אלא ע"י עדים וא"כ לא יחזיר אבידה לעולם ותירץ דאע"ג דסימן לאו דאורייתא ואין מחזיר כ"א בעדים מ"מ אין מתייאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהיה בו כך וכך סימנין אבל כשאין בה סימנין מתייאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים לעולם וא"ת א"כ מה דוחק לשנויי התם למ"ד סימנין לאו דאורייתא סימנין כדי נסבא הא איכא למימר דלא נקט סימן אלא לומר דע"י כך יש לה תובעין וי"ל דאי לאו דסימנין דאורייתא לא היה לו כלל להזכירם ולא הוה ליה למימר טפי אלא מה שמלה מיוחדת שיש לה תובעים וממילא ידעינן דמשום סימנים הוא:

    הכא נמי כיון דמייאש כו' - אע"פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידיה כדקאמר לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דאתי לידיה קני ליה וכדאמר באלו מציאות (ב"מ דף כא:) בהדיא מ"מ בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידיה דבמציאה נמי נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים כמו לגבי גזל:

    כיון דבאיסורא אתי לידיה - מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והא דאמר בהשולח (גיטין דף לט:) נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירו דאי יאוש הוי הפקר א"כ אפי' אתא לידיה באיסורא כיון שמפקיר זכה בהן אלא התם היינו טעמא דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הם ולא ולדותיהן - ואלו בעבודה זרה בסוף פרק כל הצלמין (מז, א) משמע איפכא גבי יש שינוי בנעבד או אין שינוי דבעי למימר התם דמשתחוה לקמה קמחו מותר למנחות אף על פי דאמרינן בעברה ולבסוף נרבעה דאסור וקמפרשינן טעמא דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידה באפה הכי מעיקרא חטים והשתא קמח וליכא למימר דולד אתנן שאמרו כאן שהוא מותר כשנתן לה ואחר כך עבדה שהא משמע בפרק האסורין (תמורה ל, ב) דשריא ולד אתנן דומיא דולדות נרבעת ותירץ בתוספות דכל חד וחד לפי מקומו דלא דמו אהדדי דגבי רביעה יש לאסור ולדות שנרבעו עם אמן ולא נשתנו יותר מחטים שנעשו סולת ונשתנו אבל גבי אתנן עיקר דעתה על הקמח וגבי בהמה אפרה ולא על הולד.

    טלאים כדמעיקרא - דלפי שהיו מעיקרם בגדלותם וקטנותם שהיו בשעת גניבה שמין אותן אבל דמיהן ביוקרא וזולא כדהשתא ורואין (הם) [מה] שגזל כמה היה שוה עכשיו שם שכמותו.

    לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור - כלומר אף על גב שגזז חמשה רחלות יחד ויש בו ליתן לכהן וצבעו לאחר שחל עליו חיוב ראש הגז לפי שקנאו בשינוי וכדמשמע בריש פרק הגוזל קמא (לקמן בבא קמא צב, א) גבי פאה דמצותה בקמה ובשנשתנית פטור למאן דאמר שינוי קונה, והא דאמרינן גזז ראשון ראשון וצבעו פטור דמשמע שאם צבעו לאחר שיש בו כשיעור חייב התם פטור אפילו במה שלא צבעו ממנו קאמר לפי שאותו המקצת שלא צבע אינו מצטרף עם מה שגזז ראשון לפי שכבר צבעו אבל אם גזז כשיעור ואחר כך צבע מקצת ונשאר מקצת שלא צבע מה שצבע קנה אבל מה שלא צבע חייב ליתן שכבר חל עליו ראשית הגז.

    מוצא אבדה לא כיון דמיאש וכו' קנה לה - ונפקא לן דיאוש קנה במציאה משמלה דדרשינן באלו מציאות (ב"מ כז, א) מה שמלה מיוחדת שיש לה סימן ויש לה תובעין פירוש שעל ידי שיש לה סימן יש לה תובעין שאין הבעלים מתייאשין הימנה אלא מחזר אחריהם ושואל שמלה שיש בה סימן כן וכן ראיתם הא שאין בה סימן אין לה תובעין והבעלים מתייאשין וזה המוצאה מקמי דתיתי לידא הא לבתר דאתיא לידא לא דקיימא לן בהא כאביי דאמר התם (כא, ב) דיאוש שלא מדעת לא קנה. ואף על גב דיאוש (שנמצאה) [של מציאה] קונה לגמרי ואינו מחזיר אפילו דמים ואילו בגזלה אינו קונה לגמרי ודמים בעי לשלומי משום דבמציאה בהיתרא אתיא לידיה וגזלה באיסורא אתא לידי לגמרי, מכל מקום משום יאוש דינא הוא דאף לענין גזלה יקנה הגוף ומחמת דאתא לידיה באיסורא לישלם דמים, או דלמא לא דמו כלל דהתם בהיתרא והכא באיסורא.

    והא דאמר רבה יאוש אמור רבנן דנקני תמיהא לי כיון דפשיטא מילתא (דכדרבה) [דכר' יוסף] קיימא לן דלא קני היכי פסיק ואמר אמרי רבנן דקני ודכוותה לא אשכחן אלא במה שהוא פשוט שהוא כן אלא דמספקא מלתא מהיכא וכדאמרינן (חולין י, ב) מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתרא חזקוה ודכותה טובא בתלמודא אבל הכא דעיקרא דמילתא לא פשיטא וליתא היכי פסיק ותני אמרי רבנן דקונה, ואי משום הא דתנא (לקמן ע"ב) על המריש הגזול שבנאו בבירה מאי קא מיבעיא ליה הא מפרשא מתניתין דלאו דאורייתא אלא משום תקנת השבים, ואי משום מתניתין דעורות של בעל הבית דבסמוך (ע"ב) הא משמע דלא משמע ליה לרבה מינה שהיא יאוש כדי (קונה) אלא כשקצען וכדמשמע ליה לרב יוסף מעיקרא דאי לא לותיב מינה רבה גופא לרב יוסף כי אותיביה ר"י מגוזל חמץ. ואפשר דאההיא דרב קאי דאמר לקמן (בבא קמא סז, ב) גבי הגונב אחר הגנה לא שנא אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנה גנב ראשון ושני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון והנך מתנייתא דלקמן דשמעית מינייהו דלא קנה לא שמעית ליה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 66a

    Bava Kamma 66a. The full printed text of this folio side - 12 numbered segments, about 210 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 66a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026