Talmud Builders

    Bava Kamma 68b

    Back to index

    English translation — Bava Kamma 68b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Know that an ordinary case of theft is assumed to result in the owner’s despair of recovering the stolen item. In other words, in the absence of evidence to the contrary, one may assume that the victim of theft has despaired of recovering his item.

    2The reason is that the Torah stated that if a thief slaughtered or sold the animal he had stolen, he pays the fourfold or fivefold payment. But why is this so? Perhaps the owner did not yet despair at the time the thief sold the animal, in which case the sale is invalid, and there should be no fourfold or fivefold payment. Rather, is it not because we say that an ordinary case of theft is assumed to result in the owner’s despair of recovering the stolen item? This concludes the statement of Rabbi Elazar, which clearly indicates that there is no fourfold or fivefold payment if the animal is sold before the owner’s despair.

    3The Gemara asks a question with regard to Rabbi Elazar’s assumption: But perhaps the Torah obligates the thief to pay the fourfold or fivefold payment even if the owner has not yet despaired at the time of the sale, despite the fact that the sale is invalid, as Rav Naḥman stated.

    4In response to this question the Sages say: This cannot enter your mind, as Rabbi Elazar maintains that the juxtaposition of slaughtering and selling in the verse that states: “And slaughter it or sell it,” teaches that the thief’s sale of the animal is similar to his slaughter of it. Just as slaughter is a matter in which his action was effective, so too, the case of selling the animal is one in which his action was effective, i.e., the sale is valid. And if the sale occurred before the owner’s despair, in what sense were his actions effective?

    5The Gemara asks another question with regard to Rabbi Elazar’s reasoning: But perhaps the Torah requires the fourfold or fivefold payment only in the specific case where the animal is sold after we heard that the owner despaired of its recovery. The Sages respond to this and say: This cannot enter your mind, since, as explained above, the thief’s sale of the animal must be similar to his slaughter of it. Therefore, just as the thief is liable to pay the fourfold or fivefold payment for slaughtering the animal even if he does so immediately, so too, the halakha that he pays the fourfold or fivefold payment for selling it applies even if he does so immediately, before it is known that the owner has despaired of recovering the animal.

    6Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Elazar: The case of stealing a human being, i.e., kidnapping, proves that your reasoning is incorrect. The Torah states: “And he who steals a man and sells him or if he is found in his hand, he shall be put to death” (Exodus 21:16). In this case there is no owner’s despair, as no one ever despairs of his own freedom. Consequently, the thief’s sale of the person he kidnapped is invalid, and yet the Torah states that he is liable to receive the death penalty for selling him. One can learn by inference from this question that Rabbi Yoḥanan holds that if the thief sells the stolen animal before the owner’s despair he is liable to pay the fourfold or fivefold payment.

    7§ The Gemara asks: If the thief sells the animal after the owner’s despair, what is the halakha ? Rabbi Yoḥanan says: He is liable. And Reish Lakish says: He is exempt.

    8The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan says: He is liable, as the thief’s liability applies whether the animal is sold before the owner’s despair or after his despair. Reish Lakish says: He is exempt, as the thief’s liability is in effect only if he sells the animal before the owner’s despair, but after the owner’s despair there is no liability, because the thief has acquired the animal by virtue of the owner’s despair, and therefore it is his own animal that he slaughters or his own animal that he sells.

    9Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita : If one stole an animal and consecrated it, and subsequently slaughtered it, he pays the double payment to the owner of the animal, but he does not pay the fourfold or fivefold payment. The Torah states: “The one whom the judges convict shall pay double to his neighbor” (Exodus 22:8). The word “neighbor” excludes the case of one who steals a consecrated item from the Temple treasury. Since there is no double payment to the Temple treasury there can be no fourfold or fivefold payment either, as the fourfold or fivefold payment is considered an addition to, not a replacement of, the double payment (see 75a). Therefore, a thief does not pay the fourfold or fivefold payment to the Temple treasury for slaughtering one of its animals.

    10The Gemara analyzes the baraita : When did the events described in the baraita occur? If we say they happened before the owner’s despair, is the animal consecrated at all? A thief cannot consecrate a stolen item before the owner despairs of recovering it, as the Merciful One states in the Torah: “And when a man shall sanctify his house to be holy unto the Lord” (Leviticus 27:14), from which it is derived: Just as one’s house belongs to him, so too, anything that one consecrates must belong to him, and therefore a thief cannot consecrate a stolen item.

    11Rather, it is obvious that the baraita is dealing with events that occurred after the owner’s despair. And yet the only reason that he does not pay the fourfold or fivefold payment is that he consecrated the animal, on the grounds that when he slaughtered it he slaughtered consecrated property. But if he did not consecrate the animal before he slaughtered it he would pay the fourfold or fivefold payment. And if it enters your mind that the owner’s despair serves to acquire the animal for the thief, why would he have to pay? At that point it is his own animal that he slaughters or his own animal that he sells.

    12Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: With what are we dealing here? The baraita is referring to a case that occurred before the owner’s despair, and it is not the thief who consecrated the animal, as he cannot do so. Rather, we are dealing with a case where the owner consecrated the animal while it was in the thief’s possession.

    13The Gemara asks: And is the animal consecrated in this situation? But didn’t Rabbi Yoḥanan say: If one stole an item and the owner has not yet despaired of recovering it, neither of them is able to consecrate it. This one, the thief, cannot consecrate the item, because it does not belong to him; and that one, the owner, cannot consecrate it, because it is not in his possession. The Sages state an answer on behalf of Reish Lakish: He stated his opinion in accordance with the opinion of the pious ones [ tzenuin ], who acted not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.

    14As we learned in a mishna ( Ma’aser Sheni 5:1): The pious ones would set aside some coins and say: Anything that was picked from this vine by passersby shall be desacralized onto these coins. This mishna is referring to a grapevine in its fourth year after planting. The grapes on this vine must be either eaten in Jerusalem or redeemed with money that is then taken to Jerusalem and spent on food. The fruit may not be eaten outside Jerusalem without being redeemed. The pious ones were concerned that a passerby might help himself to some of their grapes, thereby transgressing a prohibition. Therefore, they would redeem any of their grapes that might be picked and eaten by passersby. Evidently, these pious ones were of the opinion that the owner of a stolen item can redeem it despite the fact that it is no longer in his possession. Likewise, they would say, contrary to the opinion of Rabbi Yoḥanan, that an owner of a stolen item can consecrate it even though it is no longer in his possession.

    15The Gemara asks a question with regard to Reish Lakish’s explanation of the baraita , that it is discussing a case where the owner of the animal consecrated it after it was stolen: But the principal amount, i.e., the stolen animal itself, has returned to the owner. By consecrating the animal, the owner has exercised his ownership of it, and it is therefore considered to have been returned to him at that point. The thief should therefore not be required to pay the double payment, as a thief is liable for double payment only when the stolen item is in his possession at the time of the trial, as it states: “The theft shall be found in his hand” (Exodus 22:3).

    16The Gemara answers: The baraita is discussing a case where the thief stood in judgment and was found guilty of theft before the owner consecrated the animal. Consequently, the liability to pay the double payment preceded the owner’s consecration of his property.

    17The Gemara raises a difficulty with regard to this answer: What are the circumstances of this trial of the thief? If it refers to a situation where the members of the court say to him: Go out and give the animal back to its owner, why does the baraita say that the thief is exempt from the fourfold or fivefold payment specifically because the owner consecrated the animal before it was slaughtered? Even if he did not consecrate it the thief should also not be liable to pay the fourfold or fivefold payment.

    18The Gemara elaborates. As Rava says: If the court tells a thief: Go out and give the stolen animal back to the owner and instead the thief slaughtered or sold it, he is exempt from the fourfold or fivefold payment. What is the reason for this?

    19Since the court has issued a definitive ruling in this matter, and he later slaughtered or sold the animal, he is considered a robber, and a robber does not pay the fourfold or fivefold payment. The difference between a thief, concerning whom the Torah prescribes the double payment and the fourfold or fivefold payment, and a robber, who does not incur these obligations, is that a thief acts stealthily, whereas a robber brazenly uses force to take an item from its owner. Once a court has obligated a thief to make restitution and he has defied this sentence, he is considered a robber, and therefore the fourfold or fivefold payment and its atonement are not applicable to him.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    תדע שסתם גניבהמיד מתייאשין ואם מכרן גנב לאחר מיד קנה דאיכא תרתי יאוש ושינוי רשות וממאי שהרי אמרה תורה גנב ומכר משלם ד' וה' והא דלמא לא אייאוש מרה ולאו מכירה היא:

    אלא לאו משום דסתם גניבה יאוש בעלים היאאלמא מדיליף ר' אלעזר טעמא מהאי ש"מ כרב ששת ס"ל דאי שמענא ליה למרה בהדיא דלא אייאש פטור המוכר מד' וה':

    ודלמאחייביה רחמנא ואע"ג דלא אייאוש לר"א פריך דיליף מהכא יאוש לסתם גניבה:

    ודלמא דשמעיניה דאייאשבהכי משתעי קרא אבל סתם גניבה לא תילף מינה:

    גניבה בנפשהגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא חייביה אע"ג דלא אהנו מעשיו:

    לאחר יאוש מאימי ס"ל יאוש גרידא קני כרב ושלו טובח ומוכר או דלמא יאוש לא קני וכ"ש דלאחר יאוש מחייב דאהנו מעשיו:

    גנב והקדיש משלם כפללבעלים:

    ואינו משלם ד' וה'דהא כי טבח דהקדש טבח ורעהו אמר רחמנא ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה וכי מדלית כפל מינייהו הוו ליה שלשה וארבעה:

    מה ביתו שלו אף כל שלוגרסי':

    שהקדישו בעליםולעולם לפני יאוש:

    הוא דאמרר"ל דתרצה כשהקדישוהו בעלים:

    סבר לה כצנועיןדאמרינן לקמן (בבא קמא ד' סט.) בכרם רבעי הצנועים מניחין כו' בני אדם חסידים שרוצין לסלק ידי כל אדם מן העבירה כשיש להן כרם רבעי וחוששין שמא אוכלין ממנו עוברי דרכים בלא פדיון:

    מניחין מעות ואומרים כל הנלקט מזהכל מה שלקטו בני אדם היום מכאן יהא מחולל אלמא אע"ג דליתיה ברשותייהו מיפרק ותפיס להו למעות בקדושה:

    והרי חזרה קרן לבעליםאי כשהקדישו בעלים כפל אמאי משלם הרי חזרה קרן לידם דאקדשוה כל היכא דאיתיה וכפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב שבאו עדים כדכתיב אם המצא תמצא בידו:

    כשעמד בדיןשבאו עדים קודם שהקדישוהו בעלים:

    בבא קמא 68 עמוד ב

    1תדע שסתם גניבה יאוש בעלים הוא׃

    2שהרי אמרה תורה: טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ודלמא לא אייאש! אלא לאו משום דאמרי' סתם גניבה יאוש בעלים היא׃

    3ודלמא אף על גב דלא אייאש׃

    4אמרי לא סלקא דעתך דומיא דטביחה מה טביחה דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו ואי לפני יאוש מאי אהנו׃

    5ודלמא דשמעיניה דאייאש אמרי לא סלקא דעתך דומיא דטביחה מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר׃

    6א"ל ר' יוחנן גניבה בנפש תוכיח שאין יאוש בעלים וחייב מכלל דסבר רבי יוחנן לפני יאוש חייב׃

    7לאחר יאוש מאי ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור׃

    8רבי יוחנן אמר חייב חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ריש לקיש אמר פטור חיוביה לפני יאוש הוא אבל לאחר יאוש קנה ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר׃

    9איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש גנב והקדיש ואחר כך טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

    10אימת אלימא לפני יאוש מי קדוש (ויקרא כז, יד) איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו שלו אף כל שלו׃

    11אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש הוא דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דכי קא טבח דהקדש קא טבח אבל לא הקדיש טבח משל תשלומי ארבעה וחמשה ואי סלקא דעתך יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר׃

    12א"ל הכא במאי עסקינן כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב׃

    13ומי קדוש והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אמרי הוא דאמר כצנועין׃

    14דתנן הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו׃

    15והרי חזרה קרן לבעלים׃

    16כשעמד בדין׃

    17היכי דמי אי דאמרי צא תן לו מאי איריא הקדיש אפילו לא הקדיש נמי לא ליחייביה׃

    18דאמר רבא צא תן לו טבח ומכר פטור מ"ט׃

    19כיון דפסקוה למילתיה וטבח ומכר הוה ליה גזלן וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה׃

    Tosafot

    מה טביחה דאהנו מעשיומשמע דסבר ר"א דשינוי קונה דאהנו מעשיו משמע לאפוקי מרשות בעלים דומיא דאהנו מעשיו דמכירה וקשה לפי' רשב"ם דמפרש בפ"ק (ד' יא.) אהא דאמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן דהיינו לענין פחת נבילה דהוי דנגזל משום דלא קני לה גזלן בשינוי וי"ל דדוקא בשינוי שאין הגזלן עושה בידים לא קני כגון שמתה הבהמה אבל שינוי שעושה הגזלן בידים כגון טביחה מודה ר"א דקני א"נ אהנו מעשיו דטביחה היינו שמחסרה מן הבעלים ולאו דקני ליה ולא הוי כאהנו מעשיו דמכירה.:

    מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתרוא"ת והא ממש לאלתר קודם ידיעת בעלים אי אפשר להיות דומיא דטביחה דה"ל יאוש שלא מדעת וקיימא לן כאביי דלא הוי יאוש וי"ל דטביחה נמי אין דרך לטבוח לאלתר עד שיבוא לביתו ובתוך כך מסתמא יודעין הבעלים:

    גניבה בנפש תוכיחוא"ת גניבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה וי"ל דהכא נמי לא איתקש לטביחה אלא בלא היקישא יליף לה מטביחה ולהכי קאמר ר' יוחנן דאדרבה אית לן למילף מכירה ממכירה:

    רבי יוחנן סבר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאושתימה דלכאורה קי"ל כרבה דיאוש כדי קני וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל דחיוביה אף לאחר יאוש ואמאי חייב אחר יאוש כיון דיאוש קני שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וי"ל דאפשר דלא קי"ל לא כרבה ולא כר' יוחנן דכמה אמוראי נחלקו בשני אלו הדברים:

    הוא דאמר כצנועיןוא"ת והא צנועים מחללין אף אחר יאוש דהא סתם גניבה הוי יאוש בעלים כרבנן דר"ש א"כ קסברי צנועין דיאוש לא קני ור"ל מודה דאין יכול להקדיש אחר היאוש דסבר יאוש. קונה וכ"ת דהוי יאוש שלא מדעת שאינם יודעים אם לקטו אם לאו הא גבי תמרי דזיקא אמרי' באלו מציאות (ב"מ ד' כב: ושם) כיון דשכיחי דנתרי חשיב יאוש מדעת וי"ל דהכא לא שכיח כולי האי שילקטו שיראים מן הבעלים ולא דמי לתמרי דזיקא וחשיב יאוש שלא מדעת ואפי' למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש איכא למימר דצנועין סברי כר"ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים וא"ת והיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אע"פ שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה (יבמות ד' פח.) דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מעשר שני של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה: ושם) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ופריך אמאי יחזרו דמים למקומן ומשני כשברח אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא אי נמי התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול (סוכה ד' לט. ושם) משמע שיכול אדם לחלל [דמי] פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בתורת שביעית וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות (דף יא. ושם ד"ה הפודה) משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר (נדרים ד' לו:) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול [וע' תוס' קדושין נו. ד"ה מתקיף]:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר ליה רבי יוחנן גניבה בנפש תוכיח וכו'איכא למידק מאי קושיא גניבה בנפש לא הוקשה לטביחה. ויש לומר דרבי יוחנן סברא בעלמא קאמר ליה דכיון דאשכחן גניבה דלא הוקשה לטביחה ה"נ לא הוקשה לדבר זה. אלא מה טביחה שאינו חוזרת פרט לכשהקנה לשלשים יום.

    הוא דאמר כצנועיןאיכא למידק מאי קמדמה הקדש לחילול והא אין אדם יכול להקדיש נכסי חבירו ואפילו הכי יכול לחלל הקדש חבירו כדמוכח בריש פרק האשה רבה (יבמות פח, א) דאמרינן התם היכי דמי אי קדושת דמים יכול לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי ואי דחבריה היא גופא מנלן, אלמא משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה תירצו בתוספות דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמותן יכול אחר לפדותו אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים ואפילו הכי לצנועין יכולין לחללו אף על פי שאינו ברשותן וכיון שכן אף הנגזל יכול להקדיש גזל שבבית גזלן כל שלא נתייאש ממנו. והקשו הם דהא בפרק לולב הגזול (סוכה לט, א) משמע שיכול אדם לחלל דמי פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי ביד פלוני ובא ואוכלן בקדושת שביעית. ויש לומר דאפקרינהו רבנן מעם הארץ כדי שלא יהיה נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחללן דהפקר בית דין הפקר. והא דמשמע נמי בפרק קמא דבכורות (יא, א) דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ומשמע התם אפילו בלא דעת בעלים. יש לומר דפטר חמור כיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה ואף על פי שהפודה את ההקדש הוי פדוי לפודה והפודה פטר חמור פדיונו פדוי לבעלים כדמסיק התם. עוד הקשו היכי מדמה כלל הקדש לחלול נטע רבעי שהרי דין שיחלל נטע רבעי ומעשה שני של חבירו שלא מדעת הבעלים כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דמבעיא לן בפרק אין בין המודר (נדרים לו, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא היינו טעמא משום דדלמא כיון [ד]דיליה הוא ניחא ליה למעבדה אבל הכא ודאי ניחא להו להנך מלקטין שיחללו אותן הבעלים משיאכלו הם באיסור, וצריך עיון.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 68b

    Bava Kamma 68b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 297 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    תדע שסתם גניבה מיד מתייאשין ואם מכרן גנב לאחר מיד קנה דאיכא תרתי יאוש ושינוי רשות וממאי שהרי אמרה תורה גנב ומכר משלם ד' וה' והא דלמא לא אייאוש מרה ולאו מכירה היא:

    אלא לאו משום דסתם גניבה יאוש בעלים היא אלמא מדיליף ר' אלעזר טעמא מהאי ש"מ כרב ששת ס"ל דאי שמענא ליה למרה בהדיא דלא אייאש פטור המוכר מד' וה':

    ודלמא חייביה רחמנא ואע"ג דלא אייאוש לר"א פריך דיליף מהכא יאוש לסתם גניבה:

    ודלמא דשמעיניה דאייאש בהכי משתעי קרא אבל סתם גניבה לא תילף מינה:

    גניבה בנפש הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא חייביה אע"ג דלא אהנו מעשיו:

    לאחר יאוש מאי מי ס"ל יאוש גרידא קני כרב ושלו טובח ומוכר או דלמא יאוש לא קני וכ"ש דלאחר יאוש מחייב דאהנו מעשיו:

    גנב והקדיש משלם כפל לבעלים:

    ואינו משלם ד' וה' דהא כי טבח דהקדש טבח ורעהו אמר רחמנא ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה וכי מדלית כפל מינייהו הוו ליה שלשה וארבעה:

    7 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 68b · Sefaria

    Tosafot

    מה טביחה דאהנו מעשיו משמע דסבר ר"א דשינוי קונה דאהנו מעשיו משמע לאפוקי מרשות בעלים דומיא דאהנו מעשיו דמכירה וקשה לפי' רשב"ם דמפרש בפ"ק (ד' יא.) אהא דאמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן דהיינו לענין פחת נבילה דהוי דנגזל משום דלא קני לה גזלן בשינוי וי"ל דדוקא בשינוי שאין הגזלן עושה בידים לא קני כגון שמתה הבהמה אבל שינוי שעושה הגזלן בידים כגון טביחה מודה ר"א דקני א"נ אהנו מעשיו דטביחה היינו שמחסרה מן הבעלים ולאו דקני ליה ולא הוי כאהנו מעשיו דמכירה.:

    מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר וא"ת והא ממש לאלתר קודם ידיעת בעלים אי אפשר להיות דומיא דטביחה דה"ל יאוש שלא מדעת וקיימא לן כאביי דלא הוי יאוש וי"ל דטביחה נמי אין דרך לטבוח לאלתר עד שיבוא לביתו ובתוך כך מסתמא יודעין הבעלים:

    גניבה בנפש תוכיח וא"ת גניבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה וי"ל דהכא נמי לא איתקש לטביחה אלא בלא היקישא יליף לה מטביחה ולהכי קאמר ר' יוחנן דאדרבה אית לן למילף מכירה ממכירה:

    רבי יוחנן סבר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש תימה דלכאורה קי"ל כרבה דיאוש כדי קני וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל דחיוביה אף לאחר יאוש ואמאי חייב אחר יאוש כיון דיאוש קני שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וי"ל דאפשר דלא קי"ל לא כרבה ולא כר' יוחנן דכמה אמוראי נחלקו בשני אלו הדברים:

    הוא דאמר כצנועין וא"ת והא צנועים מחללין אף אחר יאוש דהא סתם גניבה הוי יאוש בעלים כרבנן דר"ש א"כ קסברי צנועין דיאוש לא קני ור"ל מודה דאין יכול להקדיש אחר היאוש דסבר יאוש. קונה וכ"ת דהוי יאוש שלא מדעת שאינם יודעים אם לקטו אם לאו הא גבי תמרי דזיקא אמרי' באלו מציאות (ב"מ ד' כב: ושם) כיון דשכיחי דנתרי חשיב יאוש מדעת וי"ל דהכא לא שכיח כולי האי שילקטו שיראים מן הבעלים ולא דמי לתמרי דזיקא וחשיב יאוש שלא מדעת ואפי' למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש איכא למימר דצנועין סברי כר"ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים וא"ת והיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אע"פ שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה (יבמות ד' פח.) דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מעשר שני של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה: ושם) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ופריך אמאי יחזרו דמים למקומן ומשני כשברח אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא אי נמי התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול (סוכה ד' לט. ושם) משמע שיכול אדם לחלל [דמי] פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בתורת שביעית וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות (דף יא. ושם ד"ה הפודה) משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר (נדרים ד' לו:) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול [וע' תוס' קדושין נו. ד"ה מתקיף]:

    Tosafot on Bava Kamma 68b · Sefaria

    Rashba

    אמר ליה רבי יוחנן גניבה בנפש תוכיח וכו' איכא למידק מאי קושיא גניבה בנפש לא הוקשה לטביחה. ויש לומר דרבי יוחנן סברא בעלמא קאמר ליה דכיון דאשכחן גניבה דלא הוקשה לטביחה ה"נ לא הוקשה לדבר זה. אלא מה טביחה שאינו חוזרת פרט לכשהקנה לשלשים יום.

    הוא דאמר כצנועין איכא למידק מאי קמדמה הקדש לחילול והא אין אדם יכול להקדיש נכסי חבירו ואפילו הכי יכול לחלל הקדש חבירו כדמוכח בריש פרק האשה רבה (יבמות פח, א) דאמרינן התם היכי דמי אי קדושת דמים יכול לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי ואי דחבריה היא גופא מנלן, אלמא משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה תירצו בתוספות דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמותן יכול אחר לפדותו אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים ואפילו הכי לצנועין יכולין לחללו אף על פי שאינו ברשותן וכיון שכן אף הנגזל יכול להקדיש גזל שבבית גזלן כל שלא נתייאש ממנו. והקשו הם דהא בפרק לולב הגזול (סוכה לט, א) משמע שיכול אדם לחלל דמי פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי ביד פלוני ובא ואוכלן בקדושת שביעית. ויש לומר דאפקרינהו רבנן מעם הארץ כדי שלא יהיה נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחללן דהפקר בית דין הפקר. והא דמשמע נמי בפרק קמא דבכורות (יא, א) דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ומשמע התם אפילו בלא דעת בעלים. יש לומר דפטר חמור כיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה ואף על פי שהפודה את ההקדש הוי פדוי לפודה והפודה פטר חמור פדיונו פדוי לבעלים כדמסיק התם. עוד הקשו היכי מדמה כלל הקדש לחלול נטע רבעי שהרי דין שיחלל נטע רבעי ומעשה שני של חבירו שלא מדעת הבעלים כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דמבעיא לן בפרק אין בין המודר (נדרים לו, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא היינו טעמא משום דדלמא כיון [ד]דיליה הוא ניחא ליה למעבדה אבל הכא ודאי ניחא להו להנך מלקטין שיחללו אותן הבעלים משיאכלו הם באיסור, וצריך עיון.

    Rashba on Bava Kamma 68b · Sefaria

    Meiri

    הגונב נפש עובר בלאו ואזהרה שלו מלא תגנוב האמור בעשרת הדברות וכן המוכרו ואזהרתו בכלל לא ימכרו ממכרת עבד ואין מלקות בלאוין אלו מפני שנתנין הם לאזהרת מיתת בית דין שהרי כתוב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל ודבר זה יתבאר במסכת סנהדרין בע"ה:

    גנב בהמה ולא נתיאשו הבעלים ממנה והקדישה הגנב אין שם הקדש חל עליה כלל שהרי לא קנאה ואינה שלו ואם טבח ומכר אח"כ משלם תשלומי ארבעה וחמשה נתיאשו הבעלים והקדישה הגנב הקדישו הקדש מפני שההקדש נקרא שנוי רשות ונקנית לו ביאוש ושנוי רשות ואם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ולומר מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים מפני ששם הבעלים עליה שאומרים עולתו של פלוני כמו שיתבאר למטה:

    אע"פ שבארנו שהקדש חל עליה אם נודעה לרבים אינה מכפרת כמו שיתבאר במסכת גיטין ויש פוסקים אף בשלא נודעה לרבים מפני שכל שההקדש סייע בקנייה נעשית מצוה הבאה בעברה הא כל שהיה קנוי לו קודם ההקדש לא היה נחשב למצוה הבאה בעברה וכמו שאמרוה בפרק לולב הגזול ל' א' בשמועת הנהו אוונכרי שהקשו כי גזזינהו אינהו נמי לקנינהו בשנוי השם אלמא דכל שקנה קודם ההקדש לא הוי מצוה הבאה בעבירה:

    הקדישוה בעלים כשהיא בבית הגנב אין הקדש חל עליה כלל שכל שגנב או גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו כמו שיתבאר ומעתה טבח הגנב או מכר אחר שהקדישה בעל הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה שאין אומרים כבר הקדישוה בעלים וחזרה הקרן להם הואיל והוקדש מצדם שהרי אין הקדשם הקדש:

    הרבה סוגיות אתה מוצא שיראה לך מהם שהיאוש לבדו קונה ואתה צריך להזהר בהם לפרשם עם צירוף איזה שנוי או שנוי רשות או שנוי השם והריני מביא לך אחת מהם לדוגמא ולמד סתום מן המפורש והוא שבמסכת סוכה אמרו בענין לולב הגזול שפסול קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא יום שני בשלמא ראשון כתיב לכם משלכם אלא יום שני אמאי ומתרץ לה משום מצוה הבאה בעבירה ואמרו שם מנין למצוה הבאה בעבירה וכו' שנאמר והבאתם גזול וכו' אימת אלימא לפני יאוש קרבנכם אמר רחמנא משלכם ואי לאחר יאוש קנייה אלא לאו משום מצוה הבאה בעבירה ואתה צריך לפרש במה שאמר אי לאחר יאוש קנייה שאם בקרבן הוא בצירוף ההקדש שנקרא שנוי רשות כמו שבארנו ואם בלולב הוא מפני שנוי השם דמעיקרא אסא והשתא הושענא ומתוך כך הוצרך לטעם מצוה הבאה בעבירה וכן אמרו למעלה בגנב וגזלן שתרומתם תרומה ומעשרותם מעשר והקדשם הקדש באו עליה מטעם שנוי השם המצטרף עם היאוש דמעיקרא טיבלא וחולי והשתא תרומה ומעשר והקדש וכן כל כיוצא בזה:

    וכן יראה מסוגיא זו לדעת עולא שהיאוש אינו קונה וכן בחמשי של גיטין ובפרק הגוזל בתרא נראה לדעתו שקונה ותרצו הרבה מן הרבנים שלדעתו יאוש קונה חוץ מבקרבן ומדין מצוה הבאה בעברה שעיקר הדברים שאף לדעתו בכל מקום אינו קונה וההיא דהגוזל פירושה בצירוף שנוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזין ואע"פ שבקרבן איכא בהדיה שנוי השם דמעיקרא חולי וכו' הואיל והקנייה באה על ידי ההקדש נפסל מדין מצוה הבאה בעברה עד שיהא קנוי לו קודם ההקדש כמו שכתבנו למעלה:

    כל שגנב ועמד בדין וחייבוהו בית דין להחזיר הבהמה או לשלם את הכפל אם אמרו צא תן לו וטבח ומכר אח"כ פטור מתשלומי ארבעה וחמשה מאחר שאמרו צא תן לו נעשה גזלן עליה ואין זה גנב הא אם לא אמרו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו עדין הוא גנב עליה ואם טבח ומכר אחר כן משלם תשלומי ארבעה וחמשה כמו שיתבאר ואע"פ שאמרו בסנהדרין איש פלוני אתה חייב גמר דין הוא אינו כן בחייב אתה ליתן לו או שמא התם הואיל ובדין קרוב ליגמר הוא קורהו גמר דין לענין שאסור עוד לבצוע ואף לדעת רב זביד שאמר בראשון של מציעא י"ז א' דאף חייב אתה ליתן לו הוי גמר דין ואם אמר פרעתי מהימן דוקא בחוב שנותנין לו זמן אבל לנזק שאין נותנין בו זמן היה להם לומר צא תן לו:

    Meiri on Bava Kamma 68b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה הוא דאמר כצנועין כו' דהיכא מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר כו' עכ"ל פירוש אפילו הוו צנועים מחללים אחר יאוש וס"ל דיאוש גרידא קני דהוי של חבירו מ"מ יוכל לחלל דזכין לאדם כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 68b · Sefaria

    Maharam

    גמ' דאמר רבא? א תן לו טבח ומכר פטור מ"ט כיון דפסקוה למלתיה וטבח ומכר ה"ל גזלן וכו' ומשמע דר"ל דפסקוה שיחזיר הגנב לבעלים גוף הגנבה שגנב ולכך כשטבח ומכר אח"כ ה"ל גזלן וגזלן אינו משלם ד' וה' וצ"ע בר"ן שהוא מפרש דפסקוה למלתיה שישלם הגנב לבעלים בעד הדנבה כך וכך ממון ולכך כשטבח ומכר אח"כ פטור מד' וה' משום דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר שזהו נגד הגמ' שהרי הגמרא קאמרה טעמא אחרינא שהוא פטור מטעם שהוא גזלן ואפשר שהיה לו גירסא אחרת בגמרא אבל לפי פירושו לא יתישב קושיות הגמרא דאמאי פריך לר"ל דנימא דר"ל איירי שעמד בדין ופסקו הב"ד שיחזיר הגנב גוף הבהמה לבעלים אבל מצד הדין גם דברי הר"ן אמת הן דפשיטא הוא דאם עמד בדין ופסקו הב"ד שישלם לו הגנבה במעות פשיטא דכשטבח ומכר אח"כ דפטור מד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואפשר שגם הר"ן לא לפרש לישנא דהגמרא כתב דבריו רק לענין דינא קאמר וק"ל:

    תוס' ד"ה גנבה בנפש תוכיח וכו' וי"ל דה"ג לא אתקש לטביחה וכו' ר"ל אע"ג דקאמרה הגמרא מה טביחה דאהנו מעשיו אינו ר"ל מטעם היקש דאין כאן שום היקש אלא ר"ל בלא היקש מסברא ילפינן מכירה מטביחה לכך קאמר ר' יוחנן גנבה בנפש תוכיח ואדרבה ילפינן מכירה ממכירה ולא בעינן דאהנו מעשיו:

    ד"ה הוא דאמר כצנועין וכו' וא"ת היכי מדמה וכו' והלא אע"פ שאין יכול להקדיש וכו'. ר"ל וה"ה לענין ברשותו נמי נימא דלעולם אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כר' יוחנן ואעפ"כ יכול לחלל דבר שאינו ברשותו כצנועין ומאי מייתי ראיה ר"ל מחילל אהקדש וי"ל דלא דמי וכו' אבל כרם רבעי הבעלים זכאין וכו' ר"ל וחילול דידיה הוה כהקדש בעלמא ואם איתא דבהקדש בעלמא אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כמו כן היה לנו לומר בנטע רבעי דאינו יכול לחללו כשאינו ברשותו אלא ודאי ס"ל לצנועין דכמו שיכולין לחלל כמו כן יכולין להקדיש דבר שאינו ברשותו דשאינו ברשותו אין לו דין דשאינו לו ודלא כרבי יוחנן וק"ל:

    בא"ד ומיהו דבר תימה וכו' דהיכי מדמה וכו' דלמה לא יכול לחלל וכו' כצ"ל:

    Maharam on Bava Kamma 68b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ודלמא אף על גב דלא אייאש ונראה לי דהא דלא מקשה הכא לרב ששת היינו משום די"ל דרב ששת חושב לסברא פשוטה בלא"ה דסתם גניבה יאוש בעלים הוא וא"כ סתמא דקרא איירי לאחר יאוש וממילא אמרינן דדוקא כה"ג חייב דאהנו מעשיו דומיא דטביחה אבל לפני יאוש פטור כיון דלית לן קרא לחיובא ומסברא נמי לא אבל לר"א דבעי למילף מהכא דסתם גניבה יאוש בעלים הוה מקשה שפיר מנ"ל לומר כן דלמא קרא איירי בכל ענין דסתם גניבה לאו יאוש בעלים ואפילו הכי חייב ודרב ששת דדומיא דטביחה לא היה חושב המקשה לעיקר כיון דלאו היקש גמור הוא:

    בפרש"י בד"ה ואינו משלם ד' וה' וכו' ורעהו אמר רחמנא וכו' וכיון דפטריה מכפל וכו' דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד' וכו' עכ"ל. ל' רש"י אינו מדוקדק דבנדון דידן בלאו רעהו נמי לא שייך כפל כלל לגבי הקדש דהא לא גנב מידי מרשות הקדש וכגזלן ה"ל עליה וכן מאי דמסיים וכיון דפטריה מכפל ה"ל תשלומי שלשה נמי אינו מוכרח די"ל דכיון דסוף סוף משלם הגנב כפל לבעלים קרינן שפיר לגביה תשלומי ד' וה' ונ"ל דרש"י עיקרא דמלתא נקט דהא דחייב רחמנא בגנב ד' וה' לא שייך בהקדש בעלמא כיון דלא מצינן ביה כפל מדרשת רעהו וא"כ ע"כ דעיקר ד' וה' דוקא היינו בהדיוט דוקא ולא בהקדש ומש"ה פטור נמי בנדון דידן כיון דסתמא דקרא לא איירי בהקדש כן נ"ל:

    בתוספות בד"ה הוא דאמר כצנועין וא"ת והא צנועין וכו' ור"ל מודה וכו' דסבר יאוש קונה עכ"ל. וליכא למימר דר"ל לא סבר כצנועין אלא במאי דאדם יכול להקדיש אע"ג שאינו ברשותו אבל במה דסברי יאוש לא קני לא סבר כוותייהו דהא לא אשכחן שום תנא דפליג עלייהו לענין יאוש ומהיכא תיתי יחלוק ר"ל כיון דלא אשכחן תנא דפליג ובשלמא אינך אמוראי דסברי יאוש קני מצו למימר נמי כצנועין ואפילו הכי א"ש משום דאדם יכול לחלל מה שביד חבירו דזכין לאדם שלא בפניו וכמ"ש תוס' בסוף הדיבור אבל לר"ל דלית ליה האי סברא מקשו שפיר וק"ל:

    בא"ד וי"ל דאפקעינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל וכו' דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. ולפ"ז יש לדקדק א"כ גבי צנועים נמי נימא דטעמא דידהו משום דאפקינהו רבנן מרשות הגנב ואוקמי ברשות המחלל אלא דנראה דצנועין גופייהו לא פליגי עליה דת"ק שאין אנו צריכין לעשות תקנה לגנב אלא דאינהו גופייהו היו עושין לפנים משורת הדין וא"כ לא שייך הכא לומר הפקר ב"ד הפקר שהרי לא רצו חכמים בזו התקנה וממילא אינו מועיל החילול דצנועין כלום אלא ע"כ דצנועין סברי דאדם יכול להקדיש ולחלל אף מה שאינו ברשותו ותנא קמא נמי אפשר דמודה בהכי אלא שסובר שאין לעשות שום תקנה לגנב והלעיטהו לרשע והצנועין היו עושין לפנים משורת הדין לחלל משלהם על מה שביד הגנב כיון דמועיל החילול מדינא כן נ"ל מל' התוס' ובהכי נתיישב אמאי קאמר הוא דאמר כצנועין ולא קאמר הוא דאמר כר' דוסא דמייתי בסמוך לענין לקט ולא הוי קשיין כמה קושיות שמקשו התוס' אבל לפי מ"ש א"ש דלר"ד ודאי איכא למימר דטעמא דידיה משום דאוקמי חכמים ברשותיה דבע"ה בהפקר ב"ד משום תקנתא דעניים וכדאמר אביי לקמן בסוף הסוגיא אבל בצנועים לא שייך האי טעמא כדכתיבנא ודו"ק. אמנם מל' התוס' לקמן בד"ה ה"א צנועין אית להו וכו' לא משמע כן וצ"ל דסברת התוס' עכשיו דדוקא גבי פירות שביעי' לע"ה דע"ה לא פשע מידי שייך למיעבד תקנתא משא"כ בגנב דצנועין וכן עניים דר' דוסא ולקמן יתבאר שזו היא סברת רבי יוחנן למסקנא כמו שאכתוב שם:

    בגמרא כשעמד בדין ה"ד אי דאמרי צא תן לו וכו' הא דלא ס"ד דאיירי כשאמרו חייב אתה ליתן לו צ"ל דהמקשה סבר דעכשיו דמוקי לה כשעמד בדין הדר ביה ממאי דמוקי מעיקרא מלתא דר"ל כצנועין דוקא דהא א"ש אליבא דכ"ע דכיון שעמד בדין ואמרו צא תן לו דפסקוה למילתא ודאי יכול להקדישו אע"פ שאינו ברשותו כיון דפסקוה למילתא ה"ל כפקדון דמטלטלים שיכול להקדישן המפקיד כמ"ש התוספו' לקמן בד"ה לא כתבינן אורכתא ומש"ה ס"ד דמקשה דאיירי בצא תן לו אבל אי איירי בחייב אתה ליתן לו דלא פסקוה למילתא אכתי משמע דלא מצי להקדישו כיון שאינו ברשותו אלא אליבא דצנועין דוקא והמקשה ס"ד דמילתא דר"ל אתיא אליב' דכ"ע וע"ז משני בגמר' דאיירי בחייב אתה ליתן לו ומיתוקמא כצנועין א"נ דלענין שיכול להקדיש מועיל אפילו בהאי לישנא וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 68b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ודלמא דשמעיניה דאייאש עי' לקמן דף קיד ע"א תוס' ד"ה רבה אומר:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 68b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 68, Amud Bet, about 297 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “תדע שסתם גניבה יאוש בעלים הוא…”

    2. Segment 221 words

      Opens “שהרי אמרה תורה: טבח ומכר משלם תשלומי…”

    3. Segment 36 words

      Opens “ודלמא אף על גב דלא אייאש…”

    4. Segment 419 words

      Opens “אמרי לא סלקא דעתך דומיא דטביחה מה…”

    5. Segment 515 words

      Opens “ודלמא דשמעיניה דאייאש אמרי לא סלקא דעתך…”

    6. Segment 617 words

      Opens “א"ל ר' יוחנן גניבה בנפש תוכיח שאין…”

      Named: רבי יוחנן.

    7. Segment 711 words

      Opens “לאחר יאוש מאי ר' יוחנן אמר חייב…”

    8. Segment 829 words

      Opens “רבי יוחנן אמר חייב חיוביה בין לפני…”

      Named: רבי יוחנן.

    9. Segment 918 words

      Opens “איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש גנב והקדיש…”

    10. Segment 1023 words

      Opens “אימת אלימא לפני יאוש מי קדוש (ויקרא…”

    11. Segment 1139 words

      Opens “אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש הוא…”

    12. Segment 129 words

      Opens “א"ל הכא במאי עסקינן כגון שהקדישוהו בעלים…”

    13. Segment 1325 words

      Opens “ומי קדוש והאמר ר' יוחנן גזל ולא…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “דתנן הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל…”

    15. Segment 154 words

      Opens “והרי חזרה קרן לבעלים…”

    16. Segment 162 words

      Opens “כשעמד בדין…”

    17. Segment 1716 words

      Opens “היכי דמי אי דאמרי צא תן לו…”

    18. Segment 189 words

      Opens “דאמר רבא צא תן לו טבח ומכר…”

      Named: רבא.

    19. Segment 1914 words

      Opens “כיון דפסקוה למילתיה וטבח ומכר הוה ליה…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Kamma 68b · Segment 6 — “א"ל ר' יוחנן גניבה בנפש תוכיח שאין יאוש בעלים…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 68b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026