Talmud Builders

    Bava Kamma 41b

    Chapter 4 - Shor SheNagach Arba'ah VaChamishah

    גם: בבא קמא דף מ״א ע״ב, פרק ד׳ שור שנגח ד' וה'

    English translation - Bava Kamma 41b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1only in a case where he checked a sharp piece of flint, and, seeing that it did not have any defects, slaughtered the ox with it. In that case, one could say that by slaughtering it with a stone, he performed the equivalent to stoning. Therefore, it is prohibited to eat it. But in a case where he slaughtered it with a knife made of metal, one is not prohibited from eating it.

    2The Sages said in response: Is that to say that it is written in the Torah that slaughter must performed specifically with a knife, which would justify a distinction between slaughtering with a stone and a knife? But didn’t we learn in the mishna ( Ḥullin 15b): With regard to one who slaughters with a hand-sickle, with a piece of flint, or with a reed, if these implements were suitable to be used for slaughter, his slaughter is valid?

    3The Gemara asks: And according to Rabbi Abbahu, now that he derives the prohibition of eating and the prohibition of deriving benefit from the verse “Its flesh shall not be eaten,” why do I require the statement: “The owner of the ox shall be clear”? The Gemara answers: This is stated to prohibit deriving benefit from its hide after it has been killed; as it could enter your mind to say that it is specifically its flesh from which it is prohibited to derive benefit, as the verse states: “Its flesh shall not be eaten,” but deriving benefit from its hide will be permitted. Therefore, the Torah teaches us that the owner of the ox shall be clear, to indicate it is prohibited to derive benefit from any part of the ox.

    4The Gemara asks: And according to those tanna’im who expound this verse: “The owner of the ox shall be clear,” for another interpretation, as we wish to state below, from where do they derive this prohibition against deriving benefit from the ox’s hide?

    5The Gemara answers: They derive it from the wording: “Its flesh may not be eaten [ velo ye’akhel et besaro ].” The verse could have been formulated: Velo ye’akhel besaro , which already means: And its flesh shall not be eaten. The addition of the word “ et ” teaches that the prohibition applies also to that which is secondary to the flesh. And what is that? That is its hide.

    6The Gemara adds: And this tanna , who derives it from the statement: “The owner of the ox shall be clear,” does not interpret the word “ et ” as a means to derive new halakhot . He considers the word “ et ” to be an ordinary part of the sentence structure and not a source for exegetical exposition.

    7As it is taught in a baraita : Shimon HaAmasoni, and some say that it was Neḥemya HaAmasoni, would interpret all occurrences of the word “ et ” in the Torah, deriving additional halakhot with regard to the particular subject matter. Once he reached the verse: “You shall fear the Lord your God” (Deuteronomy 6:13), which is written with the added word “ et ,” he withdrew from this method of exposition, as whose fear could be an extension of the fear of God? His students said to him: Our teacher, what will be with all the occurrences of the word “ et ” that you interpreted until now? He said to them: Just as I received reward for the exposition, so I received reward for my withdrawal from using this method of exposition.

    8The word “ et ” in this verse was not explained until Rabbi Akiva came and expounded: “You shall fear the Lord your God”: The word “ et ” serves to include Torah scholars, i.e., that one is commanded to fear them just as one fears God. In any event, Shimon HaAmasoni no longer derived additional halakhot from the word et .

    9§ The Sages taught with regard to the verse: “But the owner of the ox shall be clear,” that Rabbi Eliezer says: It means that he shall be clear from paying half a ransom. Although the owner of an innocuous ox that causes damage is liable to pay half the cost of the damage, if an ox kills a person its owner is not liable to pay any ransom.

    10Rabbi Akiva said to him: Why is it necessary for the verse to teach this? But isn’t compensation for damage caused by an innocuous ox itself anyway paid only from the value of its body? Here too, its owner can say to the claimant: Bring it to court and it will pay you, i.e., you will be paid from its value. Since the ox is stoned, there is nothing from which he can receive payment. Therefore, according to your interpretation, the verse does not introduce any halakha that could not have been inferred by logic, and is therefore superfluous.

    11Rabbi Eliezer said to him: Is this how I appear in your eyes, that my derivation from the verse is in reference to this case, that of an ox that is liable to be put to death? Obviously no verse would be required to teach this halakha in such a case. My derivation is only with regard to a case where the assumption that the ox killed a person is based on the testimony of one witness, or is based on the admission of the owner. Such proof is not sufficient for the ox to be put to death by stoning, but one might have thought that it is sufficient to require its owner to pay ransom.

    12The Gemara asks: If it is based on the admission of the owner, he clearly would not be liable to pay ransom, since he would be admitting to an act that results in a fine, in which case a person is exempt from paying the fine; so why would it be necessary for the verse to state this exemption?

    13The Gemara answers: Rabbi Eliezer holds that ransom is for the purpose of atonement, and is not considered a fine. Accordingly, one might have assumed that even in a case where there is not conclusive testimony, the owner must pay ransom to atone for the killing. Therefore, the verse states that in the case of an innocuous ox, the owner is not liable to pay half a ransom.

    14It is taught in another baraita that Rabbi Eliezer said to him: Akiva, is this how I appear in your eyes, that my derivation from the verse is in reference to this case, that of an ox that is liable to be put to death? My derivation is only with regard to a case where the ox intended to kill an animal but killed a person instead; or where it intended to kill a gentile but killed a Jew; or where it intended to kill a non-viable baby but killed a viable person. An ox is not put to death if it intended to gore in a manner which would not render it liable to be put to death, even if it did gore in such a manner. In such a case, the owner of the ox must pay ransom. Therefore, the verse states that if it is an innocuous ox, the owner is exempt from paying half a ransom.

    15These two baraitot cite different responses that Rabbi Eliezer gave Rabbi Akiva. Which one of these explanations did he say to him first? Rav Kahana said in the name of Rava: He first said to him the explanation referring to the ox’s intention to kill someone for which it would not be liable to be put to death, and subsequently gave him the second explanation with regard to the testimony of a single witness, or the owner’s admission. Rav Tavyumei said in the name of Rava: He first said to him the explanation that it is a case where the assumption that the ox killed was based on one witness or its owner’s admission.

    16The Gemara explains the reasoning behind the two opinions: Rav Kahana said in the name of Rava that first he said to him the explanation involving the ox’s intention, since this opinion is preferable to the other one, against which a difficulty was raised earlier. This is analogous to a fisherman pulling fish from the sea.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    היכא דבדק צור - דהיינו כעין סקילה (בא) באבנים:

    אטו סכין כתיבא באורייתא - שתהא שחיטתו חשיבא להתיר יותר משחיטת צור:

    והשתא דנפקא ליה אכילה והנאה מלא יאכל - כרבי אבהו להיכא דשחטיה וכ"ש להיכא דסקליה בעל השור נקי למה לי:

    את לא דריש - כדתניא דפירש מהן נחמיה:

    שהגיע לאת ה' אלהיך תירא - לא ידע מה לרבות:

    נקי מחצי כופר - דלא תימא כשהמית משלם חצי כופר כי היכי דבנזקין ח"נ:

    אמר לו רבי עקיבא - פשיטא דפטור והלא אם חייב היה אין תשלומיו אלא מגופו וזה שנסקל ממה משלם יאמרו לו בעלים הביאהו לב"ד וישלמו לך הימנו:

    אין דיני - אין מדרשי זה שאני דורש אלא כשהמית על פי עד אחד שאינו נסקל אבל ממונא אימא לשלם להכי אצטריך קרא:

    מודה בקנס - פטור וכי היכי דמפטר מקטלא מפטר נמי מכופר ולמה לי קרא והוא הדין דהוה מצי למפרך אעד אחד פשיטא דפטור:

    קסבר כופרא כפרה - לפיכך אי לא מעטיה הוה אמינא ליחייב בין בעד אחד בין ע"פ עצמו כי היכי דתיהוי ליה כפרה:

    אלא במתכוון להרוג כו' - דפטור מסקילה כדתנן במתני' (לקמן בבא קמא דף מד.):

    מתכוון אמר ליה ברישא - דראיה גדולה היא דלהאי ודאי אצטריך קרא אבל המית על פי עד אחד כו' ראיה קטנה היא דאיכא לאותוביה מודה בקנס פטור ובעד אחד נמי איכא למימר פשיטא דלא מחייב דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא ואפילו גבי מועד נמי פטור:

    בבא קמא 41 עמוד ב

    1היכא דבדק צור ושחט בו דעבדיה כעין סקילה, אבל היכא דשחטיה בסכין לא!

    2אמרי: אטו סכין כתיב״א באורייתא״? והתנן: השוחט במגל יד, בצור ובקנה שחיטתו כשירה.

    3והשתא דנפקא ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל את בשרו״, ״בעל השור נקי״ למה לי? להנאת עורו. דסלקא דעתך אמינא: בשרו הוא דאסור בהנאה, אבל עורו נשתרי בהנאה; קמשמע לן ״בעל השור נקי.

    4ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי ״בעל השור נקי״ לדרשה אחרינא [כדבעינן למימר קמן], הנאת עורו מנא להו?

    5נפקא להו מאת בשרו את הטפל לבשרו, מאי ניהו עורו.

    6והאי תנא ״את״ לא דריש.

    7כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל ״אתין״ שבתורה. כיון שהגיע (דברים ו, יג) לאת ה' אלהיך תירא״, פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל ״אתין שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי שכר על הפרישה.

    8עד שבא ר' עקיבא, ולימד: ״את ה' אלהיך תירא״ לרבות תלמידי חכמים.

    Baraita

    9ת"ר ״ובעל השור נקי״ רבי אליעזר אומר: נקי מחצי כופר.

    10אמר לו ר' עקיבא: והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו, ״הביאהו לבית דין, וישלם לך״!

    11אמר לו רבי אליעזר: כך אני בעיניך, שדיני בזה שחייב מיתה? אין דיני אלא כשהמית את האדם על פי עד אחד, או על פי בעלים.

    12על פי בעלים?! מודה בקנס הוא!

    13קסבר כופרא כפרה.

    Baraita

    14תניא אידך, אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, כך אני בעיניך, שדיני בזה שחייב מיתה? אין דיני אלא במתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם; למצרי והרג ישראל; לנפלים והרג בן קיימא.

    15הי אמר ליה ברישא? רב כהנא משמיה דרבא אמר: ״מתכוון״ אמר ליה ברישא. רב טביומי משמיה דרבא אמר: ״המית״ אמר ליה ברישא.

    16רב כהנא משמיה דרבא אמר ״מתכוון״ אמר ליה ברישא משל לצייד ששולה דגים מן הים,׃

    Tosafot

    היכא דבדק צור כו' - אע"ג דשחיטה בצור כשירה מכל מקום כיון דהך שחיטה כעין סקילה אסרה תורה ומשני אטו סכין כתיב בהדיא ולא אתיא צור אלא מריבויא כך הוא עיקר שחיטה בצור אפילו לשחוט לכתחילה כמו בסכין ולפיכך אין לחלק כלל בין צור לסכין ובדין הוא דליבעי לאתויי ברייתא דבכל שוחטין בין בצור בין בקרומית כו' (חולין דף טו:). דמשמע לכתחילה אלא דניחא ליה להביא המשנה ומ"מ סמיך אברייתא דשריא אפילו לכתחילה ובהאיש מקדש (קדושין דף נו:) מייתי הברייתא אהך מילתא גופה:

    נפקא להו מאת בשרו - משמע דרבי יוסי הגלילי דריש אתין דאיהו דריש לקמן נקי מדמי ולדות ותימה דבפרק המקשה (חולין דף ע: ושם) גבי הא דתנן רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא בטהורה טהור דדריש מהלכי כפים בחיה טמאתי לך ופריך קלוטה במעי קלוטה ליטמא דמהלכי ד' [במהלכי] ד' היא ומאי קשה הא קתני בטמאה טמא והאי בטמאה הוא דרבי יוסי הגלילי וכיון דדריש אתין ע"כ כר"ש ס"ל דאוסר גמל במעי פרה כדמוכח בפ"ק דבכורות (ד' ו:) דמאן דשרי לא דריש אתין וי"ל דבחולין פריך מקלוט שראשו ורובו דומה לאמו דמודה ר"ש דשרי כדמוכח פרק קמא דבכורות (שם) א"נ רוצה ליישב דברי רבי יוסי הגלילי דבחולין אפילו לרבנן דבכורות:

    כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש - אע"ג דבפ"ק דקדושין (ד' ל:) דריש נאמר איש אמו ואביו תיראו ונאמר את ה' אלהיך תירא השוה הכתוב מורא אב ואם למורא שמים לא הוה ניחא ליה למדרשיה לאוקמי לעשה יתירא:

    לרבות ת"ח - וא"ת מפני שיבה תקום למה לי תיפוק ליה מהכא וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן (אבות פ"ד משנה י"ב) מורא רבך כמורא שמים או ברב מופלג דהוי כעין רבו:

    נקי מחצי כופר - לא בעי למימר נקי מדמי ולדות כרבי יוסי הגלילי משום קושיא דאנשים ומדמי עבד דהיינו שלשים של עבד לא קאמר דכריש לקיש ס"ל דאמר לקמן (בבא קמא ד' מג.) כשאין השור בסקילה דלא משלם קנס ואע"ג דכופר מחייב רבי אליעזר היינו משום דדריש אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה כרבי יוחנן דלקמן אבל אם עבד לא דריש דה"ק ר"ל לקמן וסברא דרבי עקיבא דס"ד דתם משלם דמי עבד מן העלייה כדלקמן לית ליה לרבי אליעזר וא"ת ולימא נקי מדמי עבד ממש משויו דבמקום דלא משלם קנס משלם דמים כדמשמע לקמן הלכך אצטריך למפטר תם וי"ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים א"נ אין סברא להעמיד פטור דנקי אלא אחיובא דכתיב בפרשה בהדיא כגון כופר וקנס ודמי ולדות ולפי הטעמים הללו א"ש נמי לרבי עקיבא דדריש לקמן נקי מדמי עבד כלומר משלשים של עבד ולא בעי למנקט נקי מחצי כופר משום דאפילו מועד נמי פטור שלא בכוונה ולא בעי לאוקמי נקי מדמי בן חורין דמועד איכא דמים שלא בכוונה כדמוכח לקמן אלא היינו טעמא כדפרישית או משום דדמים לא כתיבי או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא אצטריך למעט הדמים וא"ת והא לקמן ילפינן אשו שלא בכוונה משור שלא בכוונה אע"ג דליכא כופר באש וי"ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל הלכך משום כופר לא שבקינן דמים אבל שור דשייך ביה כופר ואפ"ה ליכא כופר בתם אין סברא לחייבו דמים שלא בכוונה ועי"ל טעם אחר לר"א דמסתבר ליה לאוקמי בכופר מבכל דבר דהכי משמע ליה פשטיה דקרא מדכתיב בתריה ואם שור נגח הוא שישלם כופר וא"ת לרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר וקאמר נקי מדמי ולדות טפי הוה ליה למימר נקי מחצי כופר מטעמא דפרישית וי"ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ:

    הביאהו לבית דין וישלם לך - וא"ת והא לרבי יהודה מועד משלם כופר שלם אע"פ שהשור נסקל דכתיב והשור יסקל וכתיב אם כופר יושת עליו א"כ משלם מן העלייה אע"ג דלענין ניזקין משתלם מגופו דצד תמות במקומו עומדת וי"ל דשאני מועד דגלי ביה קרא ושמא מצד מועדת מחייבו הכתוב כופר שלם אבל תם דלא כתיב בהדיא לא מצי למילף אלא מניזקין וניזקין גופייהו מגופו:

    על פי עד אחד או על פי בעלים - בריש פרק התערובת (זבחים ד' עא. ושם) ובריש פרק כל האסורים (תמורה ד' כח. ושם) פי' הקונטרס דשור אין נהרג על פי בעלים לא נוגח ולא רובע משום דמודה בקנס הוא ותימה לר"י היכן מצינו דהריגת שור הוא קנס ובפ"ק דסנהדרין (ד' י.) נמי דקאמר פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו ומה בכך מ"מ יפטר מטעם דמודה בקנס ונראה דהיינו טעמא דלא מחייב על פי הבעלים אפילו יהיו ב' כגון של שני שותפין ומעידין עליו משום דאדם קרוב אצל ממונו דהא דאמרינן בסנהדרין דאין אדם קרוב אצל ממונו ה"מ כשבאין להעיד ג"כ על חבירו דמתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על שורו כדמוכח סוגיא התם אבל אמר שורי נרבע לא מבעיא לן דפשיטא דקרוב אצל ממונו הוא כיון שלא בא להעיד על חבירו:

    מודה בקנס הוא - דקיימא לן פלגא נזקא קנסא ונראה דהוה מצי למפרך אעד אחד דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואין רוצה לישבע ואף על גב דעל ידי העד בא עליו חיוב זה אלא הפשוט יותר נקט:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    והא תנן השוחט במגל יד בצור בקנה שחיטתו כשרה - ואע"ג דהשוחט דיעבד משמע הא תניא בכל שוחטין בין בצור בין בקנה ועל ההיא ברייתא סמיך אלא דניחא ליה לאתויי מתניתין.

    לרבות תלמידי חכמים - ואיכא למידק א"כ מפני שיבה תקום למה לי ת"ל מהכא י"ל דאי מהא הוה אמינא דוקא רבו דאמרינן מורא רבך כמורא שמים וא"נ רב מובהק אבל שאר ת"ח לא כתב רחמנא מפני שיבה תקום.

    ר' אליעזר אומר מחצי כופר - והא דאוקמינן לחצי כופר לא אוקמינן לדמי ולדות כר' יוסי הגלילי משום דקשיא ליה אנשים ולא שוורים וכדאקשי ליה נמי ר"ע ולדמי עבד נמי לא אוקמיה כר"ע משום דאינו משתלם אלא מגופו וע"פ בעלים אי אפשר משום דדמי עבד קאמר ר"ע היינו של עבד שדבר בו הכתוב ובדידהו קא פטר ר"ע כדאיתא בברייתא דלקמן דמחמיר אף בעבד של עבד קנס הוא ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו ובדמי נמי לא אוקמיה משום דבהנהו לא איירי קרא דאצטריך למפטר.

    אלא כשהמית ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קא סבר כופרא כפרה הוא. כך גירסת רוב הספרים נראה שכן בגרסתו של רש"י ז"ל וכן בתוס' ופירוש התוס' מודה בקנס הוא דקי"ל פלגא נזקא קנסא ולומר דכל שבמועד נזק שלם או כופר שלם ובתם חצי המועד היינו משום דתם בחזקת שמור ופלגי תשלומין קנסא והא דפריך וע"פ הבעלים הוא הדין ע"פ עד אחד אלא משום דפירכא דע"פ הבעלים פשוטה טפי פריך בה אבל ע"פ עד אחד נמי איכא למפרך דהא עד אחד אינו מחייב ממון ולא אצטריך למפטר הכא ואע"ג דעד אחד קם לשבועה כשכפר מסתברא דהכא אפילו כשכפר אינו בא לידי שבועה דאין שבועת עד אחד ככפירת בעל דבר אלא במקום שאם הודה מחייב על פיו שאין השבועה אלא כדי שיודה וכאן אלו הודה פטור דאינו משלם קנס ע"פ עצמו ואע"ג דאיכא עד אחד כל שאינו מחייב ממון ע"פ עצמו קרי ליה ותדע לך דאפילו היכא דאיכא שני עדים ואין מחייבין אותו ממון על פיהם כי מודה קריא ליה מודה בקנס ופטור והיכי דמי כגון דקטל עבדא ואתו עדים ואמרי דקטל ולא ידעי אי תם הוא אי מועד ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס ע"פ עצמו וכדאיתא לקמן וכן נ"ל באומר איני יודע לא קרי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שהרי זה אינו מחויב לישבע ומשלם ואף לא נחלוק על האומר כן אלא מטעם שכל שאין העד מעיד שהבעלים יודעים בדבר זה אינו מחויב שבועה ואני מה שנ"ל כתבתי ונ"ל ברור שאין משלם קנס ע"פ עצמו ואפילו יש אחר שמעידו דמ"מ אין מחייבו ממון אלא על פיו ומרשיע את עצמו קרי ליה ומיהו הראיה שהבאתי מההיא דלקמן דאמרי שנים דשורו קטל עבדא ולא ידעי אי תם אי מועד יש לדחות דשאני התם שאין העדים מעידים בחיוב הקנס כלל ואפילו לפי עדותן אינו מתחייב כלל אבל בעד אחד לפי עדותו של עבד חייב הוא באותו קנס וכיון שהוא מודה לדברי העד חייב וכל זה איננו שוה לי דמ"מ אין מחייבו אלא על פיו ולענין הגירסא כתב הראב"ד ז"ל דגירסא זו טעות היא דמאי קאמר פשיטא מודה בקנס הוא דהא ליכא מ"ד הכי בשום דוכתא דלהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא והכי גרסינן אלא כשהמית ע"פ עד א' או ע"פ הבעלים וקא סבר כופרא כפרה וכן נראה גירסת ר"ח וגירסת הראב"ד ז"ל והאי דקאמר כופרא כפרה ולא אמר ממונא משום עד אחד אצטריך ליה דאי ממונא לא אצטריך קרא למפטריה דעד אחד אינו מחייבו ממון אבל כי אמרינן כופרא כפרה אצטריך קרא דאי לא כתב רחמנא ובעל השור נקי הוה אמינא דחייב בין על פיו בין ע"פ עד אחד דהא מביא חטאת ואפילו ע"פ עד אחד ואי ממונא היאך משלם אפילו במועד פטור דאי משום דהיה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע בזה נ"ל דינו של הראב"ד אמת שכל שאין העד מעיד שהוא ראה אינו מחוייב שבועה כשאומר איני יודע וכן נראה מן הירושלמי בעובדא דשק צרור מדקאמר ר"א נקי מחצי כופר אלמא תם הוא דפטור הא מועד משלם את הכופר ע"פ הבעלים או ע"פ ע"א.

    ואי נמי בשנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם - ומשמע דר' אליעזר לית ליה דרבה דאמר לקמן השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושב עליו כל שהשור בסקילה הבעלין משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואין נראה דטעמיה דר' אליעזר משום דדריש אם כופר דניחא בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דדרשינן מיניה אם כופר לרבות מועד שלא בכונה וע"פ עדים אבל הכא מרבינן מיניה מועד ע"פ עד אחד וע"פ עצמו ולעשות ע"פ עצמו וע"פ עד אחד כע"פ העדים שאם אתה אומר כן הוה להו לפרושי ולמימר לרבות שלא בכונה וע"פ עד אחד ולומר שאפילו אם אין שם אלא עד אחד ומעיד שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם יהא משלם את הכופר וזה היה רבותא טפי והיה להם לפרש על כן מסתברא דר' אליעזר לית ליה ההיא דרשא כלל ור"ע דנדי מאוקמתא דר' אליעזר משום דס"ל דלהא לא אצטריך קרא דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר כדרשי דרבה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 41b

    Bava Kamma 41b. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 276 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 41b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026