Talmud Builders

    Bava Kamma 60b

    Back to index

    English translation — Bava Kamma 60b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1A person should always enter an unfamiliar city at a time of good, i.e., while it is light, as the Torah uses the expression “It is good” with regard to the creation of light (see Genesis 1:4). This goodness is manifest in the sense of security one feels when it is light. And likewise, when one leaves a city he should leave at a time of good, meaning after sunrise the next morning, as it is stated in the verse: “And none of you shall go out of the opening of his house until the morning” (Exodus 12:22).

    2§ The Sages taught: If there is plague in the city, gather your feet, i.e., limit the time you spend out of the house, as it is stated in the verse: “And none of you shall go out of the opening of his house until the morning.” And it says in another verse: “Come, my people, enter into your chambers, and shut your doors behind you; hide yourself for a little moment, until the anger has passed by” (Isaiah 26:20). And it says: “Outside the sword will bereave, and in the chambers terror” (Deuteronomy 32:25).

    3The Gemara asks: What is the reason for citing the additional verses introduced with the term: And it says? The first verse seems sufficient to teach the principle that one should not emerge from one’s house when there is a plague. The Gemara answers: And if you would say that this matter, the first verse that states that none of you shall go out until morning, applies only at night, but in the day one may think that the principle does not apply, for this reason the Gemara teaches: Come and hear: “Come, my people, enter into your chambers, and shut your doors behind you.”

    4And if you would say that this matter applies only where there is no fear inside, which explains why it is preferable to remain indoors, but where there is fear inside, one might think that when he goes out and sits among people in general company it is better, therefore, the Gemara introduces the third verse and says: Come and hear: “Outside the sword will bereave, and in the chambers terror.” This means that although there is terror in the chambers, outside the sword will bereave, so it is safer to remain indoors.

    5At a time when there was a plague, Rava would close the windows of his house, as it is written: “For death is come up into our windows” (Jeremiah 9:20).

    6The Sages taught: If there is famine in the city, spread your feet, i.e., leave the city, as it is stated in the verse: “And there was a famine in the land; and Abram went down into Egypt to sojourn there” (Genesis 12:10). And it says: “If we say: We will enter into the city, then the famine is in the city, and we shall die there; and if we sit here, we die also, now come, and let us fall unto the host of the Arameans; if they save us alive, we shall live; and if they kill us, we shall but die” (II Kings 7:4).

    7What is the reason for citing the second verse, introduced with the term: And it says? And if you would say that this matter, the principle of leaving the city, applies only where there is no uncertainty concerning a life-threatening situation, but where there is uncertainty concerning a life-threatening situation this principle does not apply, come and hear: “Come, and let us fall unto the host of the Arameans; if they save us alive, we shall live; and if they kill us, we shall but die.”

    8The Sages taught: If there is a plague in the city, a person should not walk in the middle of the road, due to the fact that the Angel of Death walks in the middle of the road, as, since in Heaven they have given him permission to kill within the city, he goes openly in the middle of the road. By contrast, if there is peace and quiet in the city, do not walk on the sides of the road, as, since the Angel of Death does not have permission to kill within the city, he hides himself and walks on the side of the road.

    9The Sages taught: If there is a plague in the city, a person should not enter the synagogue alone, as the Angel of Death leaves his utensils there, and for this reason it is a dangerous place. And this matter, the danger in the synagogue, applies only when there are no children learning in the synagogue, and there are not ten men praying in it. But if there are children learning or ten men praying there, it is not a dangerous place.

    10The Sages taught: If the dogs in a certain place are crying for no reason, it is a sign that they feel the Angel of Death has come to the city. If the dogs are playing, it is a sign that they feel that Elijah the prophet has come to the city. These matters apply only if there is no female dog among them. If there is a female dog nearby, their crying or playing is likely due to her presence.

    11§ Rav Ami and Rav Asi sat before Rabbi Yitzḥak Nappaḥa. One Sage said to Rabbi Yitzḥak Nappaḥa: Let the Master say words of halakha , and the other Sage said to Rabbi Yitzḥak Nappaḥa: Let the Master say words of aggada . Rabbi Yitzḥak Nappaḥa began to say words of aggada but one Sage did not let him, so he began to say words of halakha but the other Sage did not let him.

    12Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said to them: I will relate a parable. To what can this be compared? It can be compared to a man who has two wives, one young and one old. The young wife pulls out his white hairs, so that her husband will appear younger. The old wife pulls out his black hairs so that he will appear older. And it turns out that he is bald from here and from there, i.e., completely bald, due to the actions of both of his wives.

    13Rabbi Yitzḥak Nappaḥa continued and said to them: If so, I will say to you a matter that is appropriate to both of you, which contains both halakha and aggada . In the verse that states: “If a fire breaks out, and catches in thorns” (Exodus 22:5), the term “breaks out” indicates that it breaks out by itself. Yet, the continuation of the verse states: “The one who kindled the fire shall pay compensation,” which indicates that he must pay only if the fire spread due to his negligence. The verse can be explained allegorically: The Holy One, Blessed be He, said that although the fire broke out in the Temple due to the sins of the Jewish people, it is incumbent upon Me to pay restitution for the fire that I kindled.

    14I, God, kindled a fire in Zion, as it is stated: “The Lord has accomplished His fury, He has poured out His fierce anger; and He has kindled a fire in Zion, which has devoured its foundations” (Lamentations 4:11). And I will build it with fire in the future, as it is stated: “For I, says the Lord, will be for her a wall of fire round about; and I will be the glory in her midst” (Zechariah 2:9).

    15There is a halakha that can be learned from the verse in Exodus, as the verse begins with damage caused through one’s property: “If a fire breaks out,” and concludes with damage caused by one’s body: “The one who kindled the fire.” This indicates that when damage is caused by fire, it is considered as though the person who kindled the fire caused the damage directly with his body. That serves to say to you that the liability for his fire damage is due to its similarity to his arrows. Just as one who shoots an arrow and causes damage is liable because the damage was caused directly through his action, so too, one who kindles a fire that causes damage is liable because it is considered as though the damage were caused directly by his actions.

    16§ The Gemara continues with another statement of aggada on a related topic: The verse states: “And David longed, and said: Oh, that one would give me water to drink of the well of Bethlehem, which is by the gate! And the three mighty men broke through the host of the Philistines, and drew water out of the well of Bethlehem, that was by the gate, and took it, and brought it to David; but he would not drink it, but poured it out to the Lord” (II Samuel 23:15–16). The Sages understood that David was not simply asking for water, but was using the term as a metaphor referring to Torah, and he was raising a halakhic dilemma.

    17What is the dilemma that David is raising? Rava says that Rav Naḥman says: He was asking about the halakha with regard to a concealed article damaged by a fire. He wanted to know whether the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one is liable to pay for such damage, or whether the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that one is exempt from liability for damage by fire to concealed articles. And the Sages in Bethlehem answered him what they answered him.

    18Rav Huna stated a different explanation of the verse: There were stacks of barley belonging to Jews in which the Philistines were hiding, and David wanted to burn down the stacks to kill the Philistines and save his own life. He raised the dilemma: What is the halakha ? Is it permitted to save oneself by destroying the property of another?

    19They sent the following answer to him: It is prohibited to save oneself by destroying the property of another. But you are king, and a king may breach the fence of an individual in order to form a path for himself, and none may protest his action, i.e., the normal halakhot of damage do not apply to you since you are king.

    20The Rabbis, and some say that it was Rabba bar Mari, give an alternative explanation of the dilemma and said: The stacks of barley belonged to Jews, and there were stacks of lentils belonging to the Philistines. David needed barley to feed his animals. And David raised the following dilemma: What is the halakha ? I know that I may take the lentils belonging to a gentile to feed my animals, but is it permitted to take a stack of barley belonging to a Jew, to place before one’s animal for it to consume, with the intent to pay the owner of the barley with the stacks of lentils belonging to the Philistines?

    21The Sages of Bethlehem sent the following reply to him: “If the wicked restore the pledge, give back that which he had taken by robbery, walk in the statutes of life, committing no iniquity; he shall surely live, he shall not die” (Ezekiel 33:15). This verse teaches that even though the robber repays the value of the stolen item, he is nevertheless considered to be wicked, and is described as such in the verse, and a commoner would not be allowed to act as you asked. But you are king, and a king may breach the fence of an individual in order to form a path for himself, and none may protest his action.

    22The Gemara discusses the different explanations: Granted, according to the one who says that David was asking whether he could take the stacks of barley and exchange them, i.e., repay the owners of the barley, with stacks of lentils, this is as it is written in one verse: “And the Philistines were gathered together into a troop, where was a plot of ground full of lentils; and the people fled from the Philistines” (II Samuel 23:11), and it is written in one other verse: “He was with David at Pas Dammim, and there the Philistines were gathered together to battle, where was a plot of ground full of barley; and the people fled from before the Philistines” (I Chronicles 11:13). This apparent contradiction can be reconciled by saying that there were two fields, one of barley and one of lentils.

    23But according to Rav Huna, the one who says that David’s question was asked because he wanted to burn the stacks of barley, for what purpose does he require these two verses? How does he explain this contradiction? Rav Huna could have said to you that there were also stacks of lentils belonging to Jews, inside which the Philistines were hiding.

    24Granted, according to the one who says that David asked his question because he wanted to burn the stacks, this is as it is written in the following verse with regard to David: “But he stood in the midst of the plot, and saved it, and slew the Philistines; and the Lord performed a great victory” (II Samuel 23:12). But according to the one who says that David’s question was asked with regard to exchanging the lentils for the barley, what is the meaning of the phrase: “And saved it”?

    25The Rabbis answer that David saved it in that he did not permit them to exchange the value of the barley with the lentils.

    26Granted, according to both of these two opinions, this is as it is written in two distinct verses, one describing the field of lentils and one describing the field of barley.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בכי טובבעוד חמה זורחת ילין במלון ולא ימתין עד שתחשך ולבקר לא ישכים לצאת עד שיאיר כי טוב לישנא מעליא האור כי טוב כלומר טוב הוא לצאת בו וליכנס בו מפני המזיקין והליסטין:

    חרבחרבו של מלאך המות:

    אימהאימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך:

    תא שמעוסיפיה דקרא ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה וגו':

    אימהאימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך:

    רתחאדבר:

    סכר כויסתם חלונות:

    אם אמרנו כו'בארבעה אנשים מצורעים:

    דליכא ספק נפשותבמקום שתגלה שם:

    וה"מ דלית בהו נקבהדהתם משום נקבה הוא דעבדי:

    דשוויא לתרוייכואגדתא ושמעתתא בדבר אחד ושניכם שוין בה שתתרצו ותחפצו בה:

    כי תצא מעצמהאנחנו גרמנו לו שקלקלנו והבטיח הקב"ה לשלם כאילו הוא הבעירה:

    פתח הכתוב בנזקישהזיק ממונו דכתיב כי תצא משמע מעצמה שהדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו:

    וסיים בנזקי גופושקראו מבעיר בידים:

    משום חציוכזורק חץ שמזיק למרחוק דאיהו גופיה עביד הכא נמי איהו גופיה עביד ונפקא מיניה לחייבו בד' דברים אם הוזק בה אדם כדאמרינן בפ"ב (דף כג.):

    אשר בשערסנהדרין זקני השער:

    טמון באש קמיבעיא ליהמעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל ונצרך לשאול הלכה אם חייבין לשלם כלים הטמונים בתוכו כר' יהודה או פטורין כרבנן:

    גדישין דשעורין הוואקרא סמיך דכתיב ותהי חלקת השדה מלאה שעורין:

    מלך פורץגדר שדה אחרים לעשות לו דרך ולאוכלוסין שלו דאמרי' בב"ב (דף ק:) דרך המלך אין לה שיעור:

    מלאה עדשיםבספר שמואל:

    מלאה שעורים כו'בדברי הימים:

    ויצילהשלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו:

    בבא קמא 60 עמוד ב

    1לעולם יכנס אדם בכי טוב״ ויצא בכי טוב״, שנאמר: ״(שמות יב״, כב) ״ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר״.

    Baraita

    2ת"ר דבר בעיר כנס רגליך, שנאמר: ״ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר״. ואומר: (ישעיהו כו, כ) ״לך עמי בא בחדריך, וסגור דלתיך בעדך״. ואומר: (דברים לב, כה) ״מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה״.

    3מאי ״ואומר״? וכי תימא: ה"מ בליליא, אבל ביממא לא; תא שמע: לך עמי בא בחדריך, וסגור דלתיך׃

    4וכי תימא: ה"מ [היכא] דליכא אימה מגואי, אבל היכא דאיכא אימה מגואי כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא, טפי מעלי; ת"ש ״מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה״ אע"ג דמחדרים אימה, מחוץ תשכל חרב.

    5רבא, בעידן רתחא הוי סכר כוי, דכתי' (ירמיהו ט, כ) ״כי עלה מות בחלונינו״.

    Baraita

    6ת"ר רעב בעיר פזר רגליך, שנא' (בראשית יב, י) ״ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה [לגור] (ויגר) שם״. ואומר: (מלכים ב ז, ד) ״אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר, ומתנו שם״.

    7מאי ״ואומר״? וכי תימא: ה"מ היכא דליכא ספק נפשות, אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא; ת"ש (מלכים ב ז, ד) ״לכו ונפלה אל מחנה ארם, אם יחיונו נחיה״.

    Baraita

    8ת"ר דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך, מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים. דכיון דיהיבא ליה רשותא, מסגי להדיא. שלום בעיר אל יהלך בצדי דרכים. דכיון דלית ליה רשותא, מחבי חבויי ומסגי.

    Baraita

    9ת"ר דבר בעיר אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת, שמלאך המות מפקיד שם כליו. וה"מ היכא דלא קרו ביה דרדקי, ולא מצלו ביה עשרה.

    Baraita

    10ת"ר כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר. כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר. וה"מ דלית בהו נקבה.

    11יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר' יצחק נפחא. מר א"ל לימא מר שמעתתא, ומר א"ל לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא ולא שביק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שביק מר.

    12אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקינה. ילדה מלקטת לו לבנות, זקינה מלקטת לו שחורות. נמצא קרח מכאן ומכאן.

    13אמר להן: אי הכי, אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו: (שמות כב, ה) ״כי תצא אש ומצאה קוצים ״תצא״ מעצמה, ״שלם ישלם המבעיר את הבערה. אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי׃

    14אני הציתי אש בציון, שנאמר: ״(איכה ד״, יא) ״ויצת אש בציון, ותאכל יסודותיה״; ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: ״(זכריה ב״, ט) ״ואני אהיה לה חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה״.

    15שמעתתא פתח הכתוב בנזקי ממונו, וסיים בנזקי גופו; לומר לך: אשו משום חציו.

    16(שמואל ב כג, טו) ״ויתאוה דוד ויאמר: מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים, וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו']״.

    17מאי קא מיבעיא ליה? אמר רבא אמר ר"נ טמון באש קמיבעיא ליה, אי כר' יהודה אי כרבנן, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה.

    18רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו, דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו?

    19שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו; אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

    20ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו: גדישים דשעורין דישראל הוו, וגדישין דעדשים דפלשתים; וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים?

    21שלחו ליה: (יחזקאל לג, טו) חבול ישיב רשע, גזילה ישלם אע"פ שגזילה משלם, רשע הוא. אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

    22בשלמא למאן דאמר לאחלופי היינו דכתיב ״חד קרא״: (שמואל ב כג, יא) ״ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים״, וכתיב ״חד קרא״: (דברי הימים א יא, יג) ״ותהי חלקת השדה מלאה שעורים״;׃

    23אלא למאן דאמר למקלי, מאי איבעיא להו להני תרי קראי? אמר לך: דהוו נמי גדישים דעדשים דישראל, דהוו מיטמרו בהו פלשתים.

    24בשלמא למאן דאמר למקלי היינו דכתיב: ״(שמואל ב כג״, יב) ״ויתיצב בתוך החלקה ויצילה״; אלא למ"ד לאחלופי, מאי ״ויצילה״?

    25דלא שבק להו לאחלופי.

    26בשלמא הני תרתי, היינו דכתיב ״תרי קראי״;׃

    Tosafot

    לעולם יכנס אדם בכי טובמדקדק ר"ת מדמקדים כניסה ליציאה דבנכנס מעיר אחרת איירי מדיליף בריש פסחים (דף ד. ושם) מאברהם דמצפרא סגי לזרוז מצות דכתיב וישכם אברהם בבקר ודלמא משום כי טוב הוא דלא השכים אלא ודאי מביתו לא שייך למימר שיצא בכי טוב שמכיר המוקשים והפחתים ואע"ג דהכא מייתי קרא ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר משמע דמביתו נמי מיירי יש לומר דכיון דהוא סכנתא חשיב כמו לעיר אחרת ובפ"ק דתענית (דף י:) מייתי קרא דהבקר אור ור"י אומר דאין לדקדק בזה דאורחיה דגמרא בהכי בפרק במה מדליקין (שבת דף לד:) בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ובפרק עושין פסין (עירובין דף כא.) נמי אמרינן אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד והא דיליף מוישכם אברהם בבקר שפיר יליף דמשום כי טוב לא היה צריך לאחר כיון דאזל לדבר מצוה דשלוחי מצוה אין נזוקין:

    שמלאך המות מפקיד שם כליולא גרסינן שנאמר למכמש יפקיד כליו דגבי עשרה מסעות של סנחריב כתיב האי קרא (בישעיהו י) בא על עית עבר במגרון למכמש יפקיד כליו:

    מהו להציל עצמו בממון חבירואיבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש:

    דלא שביק להו לאחלופיבתרוייהו כתיב ויצילה של שעורים שלא נטלוה ע"מ לשלם עדשים ושל עדשים שלא לקחוה ממי שזכה בה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מי ישקני מים מבור בית לחםמאי קא מיבעיא ליה דלא משמע דהוה תאב למים ממש שהרבה מים היה לו אלא מים זו תורה ומאשר בשער סנהדרין קאמר.

    מהו להציל עצמו בממון חברופירש בתוס' דקא מיבעיא ליה אם חייב לשלם ונראה שפשוט להם שיכול להציל על מנת לשלם ושלא מדעת הבעלים.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 60b

    Bava Kamma 60b. The full printed text of this folio side — 26 numbered segments, about 614 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בכי טוב בעוד חמה זורחת ילין במלון ולא ימתין עד שתחשך ולבקר לא ישכים לצאת עד שיאיר כי טוב לישנא מעליא האור כי טוב כלומר טוב הוא לצאת בו וליכנס בו מפני המזיקין והליסטין:

    חרב חרבו של מלאך המות:

    אימה אימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך:

    תא שמע וסיפיה דקרא ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה וגו':

    אימה אימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך:

    רתחא דבר:

    סכר כוי סתם חלונות:

    אם אמרנו כו' בארבעה אנשים מצורעים:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 60b · Sefaria

    Tosafot

    לעולם יכנס אדם בכי טוב מדקדק ר"ת מדמקדים כניסה ליציאה דבנכנס מעיר אחרת איירי מדיליף בריש פסחים (דף ד. ושם) מאברהם דמצפרא סגי לזרוז מצות דכתיב וישכם אברהם בבקר ודלמא משום כי טוב הוא דלא השכים אלא ודאי מביתו לא שייך למימר שיצא בכי טוב שמכיר המוקשים והפחתים ואע"ג דהכא מייתי קרא ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר משמע דמביתו נמי מיירי יש לומר דכיון דהוא סכנתא חשיב כמו לעיר אחרת ובפ"ק דתענית (דף י:) מייתי קרא דהבקר אור ור"י אומר דאין לדקדק בזה דאורחיה דגמרא בהכי בפרק במה מדליקין (שבת דף לד:) בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ובפרק עושין פסין (עירובין דף כא.) נמי אמרינן אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד והא דיליף מוישכם אברהם בבקר שפיר יליף דמשום כי טוב לא היה צריך לאחר כיון דאזל לדבר מצוה דשלוחי מצוה אין נזוקין:

    שמלאך המות מפקיד שם כליו לא גרסינן שנאמר למכמש יפקיד כליו דגבי עשרה מסעות של סנחריב כתיב האי קרא (בישעיהו י) בא על עית עבר במגרון למכמש יפקיד כליו:

    מהו להציל עצמו בממון חבירו איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש:

    דלא שביק להו לאחלופי בתרוייהו כתיב ויצילה של שעורים שלא נטלוה ע"מ לשלם עדשים ושל עדשים שלא לקחוה ממי שזכה בה:

    Tosafot on Bava Kamma 60b · Sefaria

    Rashba

    מי ישקני מים מבור בית לחם מאי קא מיבעיא ליה דלא משמע דהוה תאב למים ממש שהרבה מים היה לו אלא מים זו תורה ומאשר בשער סנהדרין קאמר.

    מהו להציל עצמו בממון חברו פירש בתוס' דקא מיבעיא ליה אם חייב לשלם ונראה שפשוט להם שיכול להציל על מנת לשלם ושלא מדעת הבעלים.

    Rashba on Bava Kamma 60b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה דלא שביק להו לאחלופי כו' ושל עדשים שלא לקחוה ממי שזכה בה עכ"ל נראה דלאו ממש מי שזכה בה דא"כ מאי קמבעיא ליה מהו ליטול גדישים כו' דמשום גדישים גופייהו הוה אסור דהוה גזילה ממש אחר שזכה בו אחר אלא כיון דהגדישים משלל פלשתים לא היה שייך אלא לאנשיו אי הוה צריכי להו לאחלופי בשעורים של ישראל לבהמתם ומשום דלא שביק להו לאחלופי ולא הוה צריכי להו אנשיו זכה בהו הזוכה בהן ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 60b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    לעולם יכנס אדם בכי טוב פירוש כשאדם יוצא מעירו ללכת לעיר אחרת יכנס בכי טוב ויצא בכי טוב מפני המכשולות והפחתים שסביבות העיירות. ותימה דהוי ליה למנקט יצא ברישא. ואומר רבינו תם דלהכי נקט יכנס ברישא משום דחששת הפחתים אין לחוש אלא בעיר אחרת וכו' ככתוב בתוספות. וקשה דהא במילתיה דרב יהודה נפקא ליה הכא מהאי קרא דואתם לא תצאו והתם בעירם היו ואם כן היו בקיאים בפחתים ובמכשולות. ועוד קשה דלכאורה משמע דחששת הפסוק הוי משום מזיקין ובזה אין לחלק בין עירו לעיר אחרת. לכך נראה דאין לדקדק בזה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.

    וכתוב בשיטה שנאמר ואתם לא תצאו קשה קצת שאינו מביא קרא אלא ליציאה. ושמא יש לומר דהוא הדין שכמו שיש לחוש ביציאה בלילה מפני המזיקין כן יש לחוש לכך בכניסה בלילה. ע"כ.

    דבר בעיר אל יכנס אדם לבית הכנסת יחידי מפני שהמלאך המות מפקיד כליו לשם שנאמר למכמש יפקיד כליו. ותמיה מילתא טובא מה ראיה מביא מאותו הפסוק ומה עניינו לכאן. ונראה לי שאין מביא משם בית הכנסת אלא משום דההוא קרא מיירי בסנחריב שעבר בכל אותם המקומות המוזכרים שם בישעיהו וכשהגיע לעיר מכמש הפקיד שם כליו לומר שאינו צריך להביא עמו כל כלי מלחמתו שהוא סומך לנצח בזולתם. כן לענין מלאך המות בשעת הדבר אין מביא עמו כל כליו שכבר ניתנה רשות להשחית ולחבל בנקל והוא מפקידם במקום אחר והולך לו. ואומר התלמוד דמסתמא בבית הכנסת הוא מפקידם הילכך אומר אל יכנס אדם בבית הכנסת וכו'. כן נראה לי. שיטה.

    כי תצא מעצמה כלומר נפלה גדר שלא מחמת דליקה ובהא הוא דפטר רחמנא טמון. הרא"ה ז"ל.

    מי ישקני מים וכו' דלא משמע דהוה תאב למים ממש שהרבה מים היו לו אלא מים זו תורה ומאשר בשער סנהדרין קאמר. הרשב"א ז"ל. והרא"ה ז"ל פירש דלהכי בעי בגמרא מאי איבעיא ליה דבפשטה לא ניחא ליה למימר דאיהו הוה במלחמה ומאי שייכיה דבעי מים מבית לחם ולהכי מפרש לה דדברי תורה הוה. ע"כ. והראב"ד ז"ל פירש דמדקאמר מבור בית לחם משמע דלאו על מים ממש קאמר שאם היה צמא למים כל מים היו טובים לו אלא על דברי תורה קאמר. ע"כ. אלא למאן דאמר למקלייה למאי איבעי ליה תרי קראי כלומר קראי קשו אהדדי כלומר הכא כתיב שעורים והכא כתיב עדשים. ומשני דהוה נמי גדישים דעדשים וצריכי תרווייהו דמעיקרא שאלו מגדישים דעדשים דהוי הפסד מרובה ולבסוף שאלו מגדישים דשעורים דהוי הפסד מועט. תלמיד הר"פ ז"ל.

    מהו להציל עצמו בממון חבירו כתוב בתוספות איבעיא ליה אי חייב לשלם וכו'. משמע שכבר נשרף ואם כן מאי ויצילה ומאי קאמר בשלמא בסמוך דלא שביק להו לאיחלופי. כתוב בתופפות שלא לקחוה ממי שזכה בה דאי הוה שרי לאיחלופי היו נוטלים ממנו שכך דרך במלחמה שכל מה שיש צורך למלך עצמו אין מניחין ליחיד לזכות. טמון וחד מהנך וכו'. ותימה אם כן מנא לן דאיבעי ליה טמון כלל. ושמא משום דאם כן תרי קראי למה לי דלטעמיה דאיחלופי לא היה צריך למימר עדשים כדפירשו התוספות ולטעמיה דמקלא נראה לו דוחק לומר דהוו נמי עדשים. הר"א מגרמישא ז"ל. ובפרק הגוזל בתרא תמצא לשון הראב"ד ז"ל שהאריך בסוגיא זו. עיין שם.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 60b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא לעולם יכנס אדם בכי טוב וכו' שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. ויש להקשות דלמא שאני התם שניתן רשות למשחית על ידי מכות בכורות ואינו מבחין כדלעיל אבל בשאר לילות לעולם אימא דליכא סכנתא ונראה ליישב דע"כ הא דתני ר"י לעיל כיון שניתן רשות למשחית נמי לאו משום מכות בכורות איירי שהיא לא היתה ע"י שום משחית אלא ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו כדדרשינן ועברתי אני ולא מלאך וא"כ לא שייך לומר אינו מבחין אלא הא דקאמר כיון שניתן רשות למשחית היינו משום דסתם לילה הוא רשות למשחיתים וכן פרש"י להדיא בחומש ע"פ דואתם לא תצאו ע"ש וא"כ ילפינן שפיר דלעולם יכנס בכי טוב ואין להקשות א"כ מאי ענין האי קרא ללילה של מכות בכורות ומה נשתנה מכל הלילות כבר פירשו היטב הרא"ם דהתם הוצרך להזהירם טפי שאם א' מהם היה ניזוק היו המצריים אומרים שמכות בכורות גופא היא ששלטה בהם והוי חילול השם בדבר שמשה אמר ולכל בני ישראל וכו' וידעו כי ה' הפלא בין ישראל וק"ל:

    שם בגמרא וכ"ת ה"מ היכא דליכא אימה וכו' ת"ל מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה אע"ג דמחדרים אימה וכו'. נראה דעיקר הראיה דבחוץ קרי ליה שיכול חרב שהיא לשון מיתה ודאית ובחדרים קרי אימה בלבד ממילא משמע דלכנס רגליו טפי עדיף ובזה נתיישב הא דלא מייתי מהאי קרא בלחוד משום דאי לאו דאייתי ראיה מקרא דלך עמי בא בחדריך שיש רשות למזיקים בשעת הדבר אפי' ביממא ע"כ היינו מפרשים דהאי קרא דשיכול חרב לא קאי על חרב מלאך המות אלא על חרב האויבים אבל לבתר דאייתי ראיה דחרב מלאך המות נמי שכיח ביממא מייתי שפיר מהאי קרא כדכתיבנא והא דמייתי נמי קרא דואתם לא תצאו היינו משום דניחא ליה לאתויי קרא דאורייתא וכן בסמוך גבי רעב וק"ל:

    שם ת"ר רעב בעיר פזר רגליך שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם וכו' ויש לדקדק כיון דלא מייתי מאברהם אלא היכא דליכא סכנת נפשות א"כ מאי ראיה צריך ע"ז דפשיטא שיפזר אדם רגליו להמלט על נפשו וי"ל דודאי באברהם נמי היה קצת סכנה לירד מצרים מיראת שרה כמו שאמר והרגו אותי וכו' ואף אם יאמר אחותי היא איכא סכנה דעריות כמו שקרה באמת לולי ה' עוזר לה ואפ"ה כיון דליכא סכנת נפשות לגמרי מייתי נמי ממחנה ארם ועי"ל דעיקר קרא מייתי על פיזור רגלים היינו שיפזר רגליו עם כל אשר לו למקום השובע ולא יסמוך עצמו להביא טרף לביתו ממקום השובע למקום הרעב והטעם שמא יקחו אנשי מקומם ממנו כל אשר לו ועוד טעמים אחרים וע"ז מייתי שפיר מאברהם ואין להקשות מיעקב שעשה ההיפך מזה דהתם מאת ה' היתה לו להצטער כ"ב שנה בצער יוסף נגד כ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב אלא לפ"ז לא יתיישב ראיה דמחנה ארם וצ"ע:

    עוד שם אבל היכא דליכא סכנת נפשות לא ת"ש לכו ונפלה אל מחנה ארם וקשה מאי ראיה צריך ע"ז דפשיטא דסכנת רעבון גרע טפי מסכנת חרב האויב ומקרא מלא הוא טובים היו חללי חרב מחללי רעב ויש ליישב משום דסד"א דספק חרב גרע טפי משום שהוא בידי אדם שהוא בעל בחירה משא"כ ספק סכנת רעבון הוא בידי ה' ואין ההיזק מצוי כ"כ וכמאמר דהע"ה נפלה נא ביד ה' וכו' קמ"ל דאפ"ה יש לפזר רגליו משום דרעב קשה מחרב דמינוול כדאיתא פ' השותפין. אבל מ"מ תקשה דא"כ למה מסרו עצמם המצורעים ליפול אל מחנה ארם דהא שבי גרע טפי אפי' מרעב דכולהו איתנהו ביה וטפי היה להם להיות בספק רעב ועוד ודאי שהוא ביד ה' וכדכתיבנא ונראה שלזה כיון רש"י אם אמרנו בד' אנשים מצורעים עכ"ל. נראה מזה דכיון שהיו מצורעים לא היו מתיראים משבי דסתם שבי היינו שראוי למכור לעבדים ולשפחות כמאמר הכתוב משא"כ במצורע דלא חזי למידי לשום עבדות וליכא אלא סכנת חרב לכך היו בוחרים בחרב טפי מרעב וכמ"ש וק"ל:

    שם בפרש"י אם אמרנו וכו' בד' אנשים מצורעים עכ"ל כבר כתבתי בסמוך קצת ישוב ל' רש"י בזה ועוד יש לפ' לפי פשוטו דקשה לרש"י מאי מייתי מאותן ד' אנשים ולא מייתי משאר כל אנשי העיר ההיפך מזה דאע"ג שהיו ברעב גדול אפ"ה לא נפלו אל מחנה ארם ע"ז כתב רש"י דהנהו מצורעים היו והיו יושבים בלא"ה מחוץ לחומת העיר לכך היו יכולים ליפול למחנה ארם משא"כ שאר אנשי העיר לא היו יכולים לצאת מקיר העיר וחוצה בציווי המלך שלא היה רוצה להשלים עם מחנה ארם ומבית המלך אין ראיה משום שלא היה להם רעב כ"כ וק"ל:

    רש"י בד"ה ת"ש מסיפא דקרא אם יחיונו נחיה וגו' עכ"ל נראה דכוונתו על סוף הכתוב ואם ימיתונו ומתנו דמהכא משמע שהיה סכנת נפשות ועי"ל מדלא הזכיר אלא אימת המיתה ולא יראת השבי דקשה טפי אע"כ שלא היו מתיראים משבי כדכתיבנא בסמוך:

    שם בגמרא ויתאוה דוד וכו' אמר רבא וכו' טמון באש קמבעיא ליה ולכאורה אין זה אלא דברי נביאות שלא מצינו שום רמז בפסוק ע"ז ולולי דברי רש"י היה נראה דר"נ נמי ס"ל דהוי פלשתים מטמרי בגדיש של שעורים או עדשים ודריש לה מקראי כמו ר"ה אלא שנראה לו דבר תימא דודאי דמי גדיש של שעורים לגבי דוד מלתא זוטרתי היא ומלך כמותו לא היה לו לשלוח תחלה שלשה מגיבורי ישראל עבור דמי הגדיש בלבד לכך הוסיף ר"נ טמון באש קמיבעיא ליה ולהיות שבעל הגדיש לא היה שם היה מתירא שיתבענו סך עצום ורב וכן משמע קצת מל' התוס' לקמן ואע"ג דאמרי' לקמן דבמדליק בשל חבירו כ"ע מודו דחייב בטמון מ"מ שייך פלוגתיהו דר"י וחכמים לענין כלים שאין דרכן להטמין בגדיש וק"ל:

    בתוספות בד"ה מהו להציל עצמו וכו' ואיבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש עכ"ל. ואע"ג דלאו הצלת עצמו בלבד היה אלא הצלת כל ישראל ואף דאם נאמר שבעל הגדיש לא היה שם מ"מ תקשי לא יהא אלא רודף שרודף להציל את הנרדף מיד הרודף שפטור אף אם שיבר כלים של כל אדם כדאיתא בפרק הנשרפין אלא דהתם טעמא מאי משום דאם לא כן אין לך אדם שיציל את חבירו מיד הרודף והכא כיון שגם דוד עצמו היה בסכנה לא שייך האי טעמא:

    1 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 60b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' רבא בעידן רתחא עיין תשובת רשב"ש סימן קצה:

    שם מהו ליטול גדישין וכו' עי' סנהדרין דף כ ע"ב תוד"ה מלך:

    תוס' ד"ה שמלאך וכו' לא גרסי' עי' בגן המלך שבסוף תשובת גינת ורדים חא"ח וי"ד אות כה:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 60b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי־טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי־טוֹב (שמות יב, כב) יש לדקדק הוה ליה למימר 'יִכָּנֵס בְּאוֹר הַיּוֹם וְיֵצֵא בְּאוֹר הַיּוֹם'? ונראה לי בס"ד 'כִּי' משמש בלשון 'אִם' שהוא לשון תנאי ובא ללמד לפי דרכו ענין אחר שיזהר האדם בדברים שהם דבר והופכו שיתפוס בתחלת דבורו התנאי של מעשה הטוב ואחר שיאמר ההפך שהוא צד הרע לא יסיים דבריו בו אלא יחזור ויכפול לומר צד הטוב דנקיט בתחילה שיאמר אבל אם הדבר כך יהיה כך.

    שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות יב, כב). הקשה הרב פני יהושע ז"ל דילמא שאני התם דניתן רשות למשחית על ידי מכת בכורות ואין מבחין כדלעיל אבל בשאר לילות ליכא סכנתא? עיין שם. ונראה לי בס"ד דדייק מדכתיב אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ דסגי לומר 'לֹא תֵצְאוּ עַד בֹּקֶר' אלא ודאי שבא להזהירם דלא דוקא שלא יצאו מן העיר אלא גם מבית לבית לא יצאו שלא יהיה אחד יוצא מביתו והולך לבית חבירו ולכך צוה אַל תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח 'בֵּיתוֹ' דייקא ואם משום שניתן רשות למשחית למה קפיד על תוך מבואות של ישראל דהמבואה שהיא כולה בתי ישראל לא יכנס המשחית בתוכה ולמה מנעם? אלא ודאי דקפיד על יציאת הלילה לגמרי שלא יצאו בחשיכה אלא באור היום.

    דֶּבֶר בָּעִיר, כַּנֵּס רַגְלֶיךָ (שמות יב, כב) הנה מהרש"א ז"ל פירש הכונה אם אין אתה בורח חוץ לעיר למקום אחר אז תעשה תקנה זו להיות מוסגר בביתיך ולא תצא מפתח הבית. והרב עיון יעקב ז"ל פירש הכונה דהבריחה מן העיר היא טובה ונכונה קודם שנתחזק הדבר בעיר אבל דֶּבֶר בָּעִיר שנתחזק הדבר לא תועיל הבריחה שגם הדבר ילך עמהם למקום שהולכין וכמו שכתב מהרי"ל ז"ל (סימן נו"ן) וכן כתב הרב תורת חיים ז"ל עיין שם. ודע כל זה שכתבו המהרש"א ז"ל והרב עיון יעקב ז"ל הוא בְּדֶבֶר אבל בְּחֹלִי הקוליר"א אפילו אם נתחזק החולי בעיר, טוב שיברח וגם בזה לא יועיל ההסגר בביתו שבעיר יען כי זה החולי של הקוליר"א יזיק לאדם הפחד וההבעתה ויתהווה בו החולי מחמת הפחד וההבעתה אשר יפחד ונבעת ואומרים הרופאים מעשה בדרך משל ומליצה: פעם אחת היה חולי הקוליר"א בעיר אחת גדולה וקודם שנתחזק החולי מצא אדם אחד את המשחית הממונה על חולי הקוליר"א ואמר לו כמה נפשות אתה רוצה ליקח? ואמר חמשה אלפים וסוף דבר מתו באותה העיר ט"ו אלפים באותו החולי, וימצא האיש ההוא לאותו המשחית ויאמר לו למה שקרת שאמרת אתה שליח על מספר חמשה אלפים ולקחת ט"ו אלפים? והשיב לא שקרתי כי לא לקחתי בחרבי על ידי אלא רק חמשה אלפים ואותם העשרה מתו מחמת רוב הפחד והבעתה שהיה להם בעבור החולי הזה בעיר עד כאן משל הוא בדרך מליצה להודיע שֶׁיֵּשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט (משלי יג, כג) מחמת פחד והבעתה. ולכן טוב לברוח למקום רחוק כדי שלא ישמע באזניו ולא יראה בעיניו החולי השולט בבני אדם ויבא לידי פחד והבעתה ואז ילקה ח"ו, והשם יתברך ברחמיו יבטל כל גזירות קשות ורעות מעלינו ומעל כל ישראל ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו ובגבול כל עמו ישראל ובלע המות לנצח ולא נוסיף לדאבה עוד אמן כן יהי רצון.

    דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יִכָּנֵס אָדָם יְחִידִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו. נראה לי בס"ד ' כֵּלָיו ' הם כוחותיו ושלוחיו כי מלאך המות ממונה על כל מין מכות של מיתה שבעולם דהכל מסור בידו וכנגד כל מין ומין של מכות מות יש לו כח פרטיי בפני עצמו שמסור לו והוא שלוחו ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כ:) 'מלאך המות מלא עינים' רצונו לומר מלא כוחות של מיני מיתה אך בזמן שיש דֶּבֶר הכל מתים במיתה אחת שהיא מכת דֶּבֶר ולכן אותם הכוחות שהם כנגד שאר מיני מכות של מות אין צריכים לו להשתמש בהם ומפקידם באותו זמן בבית הכנסת ששם נטמנים אותם הכוחות. ועוד יש לפרש דהשכמת בית הכנסת מסוגלת לאריכות ימים כמו שאמרו בגמרא דברכות (ברכות ח.) כיון דאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו. ולכן אלו דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא לא יוכל מלאך המות להרע להם בשאר ימים והוא מצטער על זאת אך איכא דֶּבֶר בָּעִיר ההוא עידן רתחא וניתן רשות לחבל יוכל להרע גם לאלו דמקדמי ומחשכי לכן בעת הדבר מפקיד כליו רצונו לומר שלוחיו בבית הכנסת שיראו מי הם דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא שאינו יוכל להרע להם דעתה ירע להם הואיל והוא עדן רתחא וניתן לו רשות לחבל בר מינן ולכן אַל יִכָּנֵס יְחִידִי פן יזיקוהו אלו הכחות של מלאך המות אבל אם אינו יחידי לא יוכל להזיק לו בבית אלקים שיהיה נשמר מכח קדושת בית הכנסת גם בעידן רתחא.

    כְּלָבִים בּוֹכִים, מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים, אֵלִיָּהוּ בָּא לָעִיר. אין הכונה בוכים ומשחקים ממש אלא לשון מליצה הוא זה לומר ראוי להם להיות בוכים אם יודעים לבכות וראוי להם להיות משחקים אם יודעים לשחוק. ונראה לי בס"ד טעמא דמילתא כי ביאת מלאך המות בתמידות לעיר קאי על זמן הַדֶּבֶר או חולי רע דאז אנשי העיר בורחים וסוגרים בתיהם ואפילו המוסגר בתוך ביתו אין פותח דלתי ביתו ימים ולילות ולכן הכלבים ראוי להם לבכות דמהיכן יאכלו אם אין דלתי הבתים פתוחים ואין תושבי העיר שם? אבל בעת שיבא אליהו זכור לטוב בעיר שהוא ביום המילה ויזדמן פריה ורביה בישראל הרבה שיזדמן מילות הרבה בכל יום בעיר שכולם עושים סעודה גדולה בבשר ותבשיל והפתח פתוח באותו היום ואין סוגר אז ראוי לכלבים להיות שוחקים שיכנסו ויאכלו מן הבא בידם וגם העצמות מצויים הרבה להם וכמו שנאמר בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ (קהלת ה, י).

    אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָּה וְאַחַת זְקֵנָה, יַלְדָּה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת, זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחוֹרוֹת. צריך להבין למה דימה להחכמים ההם לילדה וזקנה וגם צריך להבין במה היתה מחלוקתם זה רוצה בכך וזה רוצה בכך? ונראה לי בס"ד דמחלוקתם היתה בכך כי לעולם הם לומדים לפניו שמעתתא וזה עיקר לימודם אך האחד אומר מאחר שצריך ללמוד בשמחה לכן טוב לעשות תבלין לשמעתתא בדברי אגדה יען כי השמחה תתעורר בדברי אגדה יותר מן שמעתתא וכמו שאמרו בגמרא דשבת (שבת ל:) רבא מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן ובסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתתא, ופירשו המפרשים ז"ל הכונה שהיה אומר להם דברי אגדה המשמחת את הלב ולכן רוצה דלימא דברי הגדה כדי לעורר השמחה ואחר כך יאמר להם השמעתתא כדי שגם השמעתתא ילמדו בשמחה שכבר נמשכה להם על ידי האגדה. והחכם השני אומר דאין אנחנו צריכין לתבלין אלא אנחנו שמחין גם בלימוד השמעתתא כמו ששמחין האחרים באגדה דכתיב פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט, ט) ופקודי ה' היינו שמעתתא שהם הלכות של המצות. מיהו נראה כי סברות אלו תלויים בדבר אחר והוא שאם האדם בכל יום דומה בעיניו התורה כדבר חדש וכאלו ניתנה לו בו ביום וכאשר הזהירו רבותינו ז"ל באמת על כך שידמה האדם בעיניו בכל יום כאלו קבלה בו ביום מהר סיני, אז ודאי אדם כזה יש לו שמחה גדולה בתורה ואין צריך לתבלין אלא ישמח בשמעתתא לבדה מפני שרואה אותה דבר חדש כי על זה נאמר פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. אך מי שלא הגיע למדרגה זו לחשוב דברי תורה אצלו כל יום דבר חדש אלא חושב שהיא מתנה ישנה ישן נושן ששבע ממנה שבע גדול ורב אז אין השמחה מתעוררת בלבו בלימוד השמעתתא ואדם כזה צריך הוא לתבלין לשמוע דברי אגדה המשמחין את הלב ובפרט אם יהיו בדרך משל ומליצה. על כן רבא שהיה שונה לתלמידים הרבה וידע דלא יבצר מהיות בהם הרבה שלא הגיעו למדרגה העליונה הנזכר אלא צריכין הן לתבלין לעורר השמחה בהם לכך היה עושה התבלין שהם דברי אגדה ובדחי רבנן ולבסוף פתח בשמעתתא. ולפי זה תרי רבנן דהכא בהא פליגי מר לפי ענוה שלו אומר אני לא הגעתי למדרגה עליונה הנזכר וצריך לי תבלין הם דברי אגדה תחלה כדי לעורר השמחה וכמו דעביד רבא לתלמידים ומר אמר אין אנחנו צריכין לתבלין והתורה היא כחדשה אצלינו בכל יום ויש לנו שמחה בשמעתתא לבדה. ולכן רבי יצחק רבם עשה להם משל לילדה וזקנה על פי מדתם וסברתם הנזכר כי לאותו שרוצה התבלין של דברי אגדה דימהו לאשה זקנה שבעלה אצלה הוא זקן ישן נושן ששבעה ממנו ואינה שמחה בו כי כן הוא מחשב ודומה בעיניו שנתחתן בתורה זה כמה שנים והיא ישנה ומיושנת אצלו שנעשה בה זקן דלכך הוצרך לתבלין וכאמור אך לחבירו שאינו רוצה בתבלין דמהו על פי מדתו ודעתו לאשה ילדה שבעלה עודנו חדש אצלה שלא שבעה לה נפשה ממנו על כן שמחה בו תמיד בודאי. ובזה מובן לתרץ דקדוק אחר במאמר דקאמר פתח למימר אגדה משמע שדעתו נוטה אחר זה וקשה למה ומה ראה טעם בזה? וכמו שפירשנו ניחא כי האומר אגדה אומר שהוא נצרך לכך צריך לומר אגדה כי חבירו האומר שאינו נצרך מה הפסד יש בדבר אם יאמרו אגדה גם כן. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר כי במשל אמר לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה, וקשה למה נקיט הסדר מהופך דכפי מנהגו של עולם צריך להיות כך אחת זקנה ואחת ילדה דודאי היתה הזקנה אצלו בתחילה וכשעברו רוב ימיו שנעשה גם הוא זקן לקח אשה אחרת על אשתו הזקנה דנמצא הסדר אצלו אחת זקנה ואחת ילדה דרחוק הדבר לקחת הזקנה אחר הילדה דמה יעשה בזקנה אחר שיש לו ילדה ועל כן הוה ליה למימר המשל כפי סדר מנהגו של עולם? ולפי מה שפירשנו בס"ד מובן הטעם שפיר דנקיט סדר זה לפי שהוא עשה המשל הזה כדי לדמות האומר לימא אגדה לזקנה והאומר לימא שמעתתא לילדה ובאמת המתחיל בראשונה הוא היה החכם שאמר לימא מר שמעתתא שנדמה במשל הזה לילדה ואחריו ענה חבירו ואמר לימא מר אגדה שדימהו במשל לזקנה לכך נקיט להם המשל בסדר זה לרמוז להם האומר בראשונה הוא הנדמה לילדה והאומר השני הוא הנדמה לזקנה. ועוד נראה לי בס"ד כי משום דהדרך הוא שהאדם ילמוד תחלה שמעתתא ואחר שמילא כריסו ממנה ילמוד אגדה לכך נקיט במשל סדר זה אחת ילדה ואחת זקנה כי לימוד שמעתתא מדמהו לילדה שהאדם מתחיל ללמוד בו מילדותו ולימוד האגדה שלומדו באחרונה בזקנותו בלימוד מדמה לזקנה ולכך נקיט אחת ילדה ואחת זקנה.

    אִי הָכִי אֵימָא לְכוּ מִלְּתָא דְּשַׁוְיָא לְתַרְוַיְכוּ (שמות כב, ה) מלשון זה דאמרי 'אָמַר לָהֶם אִי הָכִי' משמע כי אחר שאמר לו המשל הם השיבו דבר ולכך אמר תלמודא דְאָמַר לָהֶם אִי הָכִי וכו' ועל כן צריך לדעת מה השיבו אחר ששמעו המשל ממנו אם שניהם אמרו לו הבחירה בידך לעשות מה שתחפוץ אם כן היה לו לומר אגדה בלבד כי כך היה רוצה בראשונה כדאתמר 'פָּתַח לְמֵימַר אַגַּדְתָּא', ואם גם אחר ששמעו המשל ממנו עודם עומדים בדבורם הראשון זה אומר 'לֵימָא מַר שְׁמַעְתְּתָא' וזה אומר 'לֵימָא מַר אַגַּדְתָּא' איך בא לרצותם בזה דאמר להם 'מִלְּתָא דְּשַׁוְיָא לְתַרְוַיְהוּ' דאין זה שוה לתרווייהו כי תחלה אמר דרך אגדה בלבד על הפסוק ואחר כך אמר דרך שני על הכתוב ונמצא שקיים בזה דברי האומר 'לֵימָא מַר אַגַּדְתָּא' דהשני לא רצה שיאמר אגדה כלל אלא רק שמעתתא והוא הקדים לומר אגדה תחלה? ונראה לי בס"ד שהוא נתחכם לומר אגדה דנפיק מינה עצמה שמעתתא על פי מה שכתבו התוספות דבת שבע לא נתפסה באותו דבר שעשה דוד המלך ע"ה ולא נענשה מפני שהיה לה דין אנוסה דכל בקשת מלך יש בה דין אונס דאי אפשר למרות פיו ודבר זה אנחנו למידין מאגדה זו דכתיב וַתֵּצֵא אֵשׁ (ויקרא י, ב) 'מעצמה' ועם כל זה אמר הקדוש ברוך הוא 'עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעַרְתִּי' דמעשה האש תלה אותה בו ואין על האש חיוב של כלום דחשיבה אנוסה בהבערה שהבעירה כי כל דבר מלך מוכרח לקיים כיון שהקדוש ברוך הוא אמר לה שתבעיר ותדליק בית המקדש. ועוד אנחנו למידין דגרמא דנזקין אף על פי שפטור בדיני אדם חייב בדיני שמים דהא הכא יצאה אש 'מעצמה' והדליקה ועם כל זה קאמר 'עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעַרְתִּי' ולא היה מצידו יתברך אלא ענין גרמא שגרם בזה שאמר להאש שתדליק ותבעיר את בית המקדש ונמצא אגדה זו עצמה נחשבת שמעתתא והרי נתקיים בזה גם רצון אותו שאמר לֵימָא מַר שְׁמַעְתְּתָא.

    "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים" 'תֵּצֵא' מֵעַצְמָהּ (שמות כב, ה) קשה אם כן איך אמר הקדוש ברוך הוא 'עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעַרְתִּי'? ונראה לי בס"ד לעולם יצאה מעצמה אך לא היתה יכולה לעשות ההבערה להתאחז במקום הקודש ותבערנו אלא עד ששלח לה הקדוש ברוך הוא כח מאתו שנתלבש בה כדי שתוכל להבעיר את המקום ההוא ולכך כתיב וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ (איכה ד, יא). אי נמי אומרו כִּי תֵצֵא ' מֵעַצְמָהּ ' הכונה כי שם אלקים שהוא דין ופועל דין מספרו במלוי יודי"ן עם הכולל עולה אש [301] נמצא בשם האש רמוז שם הפועל דין ולזה אמר כִּי תֵצֵא 'מֵעַצְמָהּ' רצונו לומר תצא על ידי כח שם אלקים אשר הוא רמוז בעצמה. או יובן בס"ד הסיבה של הדליקה היתה מכח עזבם את התורה שנדמית לאש דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ' (ירמיה כג, כט) ולזה אמר כִּי תֵצֵא 'מֵעַצְמָהּ' רצונו לומר מן סיבת ביטול תורה הרמוזה בעצמה של האש כדכתיב דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ'. ומה שאמר וְעָתִיד לִבְנוֹתָהּ בָּאֵשׁ כלומר בזכות התורה שנדמית לאש ונראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת (שיר השירים ב, ה) ואמרו רבותינו ז"ל בתרי אישות והיינו באש ההבערה ובאש הבנין כי גם באש ההבערה נעשה סמך לישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים וניצולו מן כליה וסמיכה אחרונה באש הבנין שעתיד לבנותה באש.

    2 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Bava Kamma 60b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 60, Amud Bet, about 614 words in 26 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 26 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “לעולם יכנס אדם בכי טוב״ ויצא בכי…”

    2. Segment 234 words

      Opens “ת"ר דבר בעיר כנס רגליך, שנאמר: ״ואתם…”

    3. Segment 317 words

      Opens “מאי ״ואומר״? וכי תימא: ה"מ בליליא, אבל…”

    4. Segment 433 words

      Opens “וכי תימא: ה"מ [היכא] דליכא אימה מגואי,…”

      Named: רב ומחדרים.

    5. Segment 514 words

      Opens “רבא, בעידן רתחא הוי סכר כוי, דכתי'…”

      Named: רבא.

    6. Segment 631 words

      Opens “ת"ר רעב בעיר פזר רגליך, שנא' (בראשית…”

    7. Segment 728 words

      Opens “מאי ״ואומר״? וכי תימא: ה"מ היכא דליכא…”

    8. Segment 833 words

      Opens “ת"ר דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע…”

    9. Segment 924 words

      Opens “ת"ר דבר בעיר אל יכנס אדם יחיד…”

    10. Segment 1017 words

      Opens “ת"ר כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר.…”

    11. Segment 1131 words

      Opens “יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דר'…”

      Named: רב אמי, רב אסי.

    12. Segment 1229 words

      Opens “אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר…”

    13. Segment 1331 words

      Opens “אמר להן: אי הכי, אימא לכו מלתא…”

    14. Segment 1430 words

      Opens “אני הציתי אש בציון, שנאמר: (איכה ד,…”

    15. Segment 1513 words

      Opens “שמעתתא פתח הכתוב בנזקי ממונו, וסיים בנזקי…”

    16. Segment 1628 words

      Opens “(שמואל ב כג, טו) ״ויתאוה דוד ויאמר:…”

      Named: שמואל.

    17. Segment 1722 words

      Opens “מאי קא מיבעיא ליה? אמר רבא אמר…”

      Named: רבא.

    18. Segment 1819 words

      Opens “רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו,…”

      Named: רב הונא.

    19. Segment 1919 words

      Opens “שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו;…”

    20. Segment 2032 words

      Opens “ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו: גדישים…”

      Named: רבה.

    21. Segment 2127 words

      Opens “שלחו ליה: (יחזקאל לג, טו) חבול ישיב…”

    22. Segment 2231 words

      Opens “בשלמא למאן דאמר לאחלופי היינו דכתיב חד…”

      Named: שמואל.

    23. Segment 2321 words

      Opens “אלא למאן דאמר למקלי, מאי איבעיא להו…”

    24. Segment 2419 words

      Opens “בשלמא למאן דאמר למקלי היינו דכתיב: (שמואל…”

      Named: שמואל.

    25. Segment 254 words

      Opens “דלא שבק להו לאחלופי.…”

    26. Segment 267 words

      Opens “בשלמא הני תרתי, היינו דכתיב תרי קראי;…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Kamma 60b · Segment 16 — “(שמואל ב כג, טו) ״ויתאוה דוד ויאמר: מי ישקני…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 60b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026