Bava Kamma 97b

נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא ודוקא הלוהו פרגמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם לו:

על מעות שאין יוצאות כלל בירושלים דלאו כסף צורה קרינא ביה:

כוזביות מטבע של בן כוזיבא וירושלמיות הוו וה"ג כוזביות ירושלמיות או של מלכים הראשונים וכוזביות וירושלמיות לא נפקי כלל ל"א כוזביות של כזיב וה"ג כוזביות או ירושלמיות או של מלכים הראשונים:

הא של אחרונים דנפקי במדינה אחרת ודומיא דראשונים הוא בכך דאין יוצאות כאן במקומו של בעל הבית שנפסלו בכאן:

מחללין ואף על גב דלית ליה אורחא להתם במקום שיוצאין שהרי בירושלים צריך לילך ולהוציאן וקשיא לרב נחמן אליבא דשמואל דאמר אבל לית ליה אורחא למישן לא:

אלא כי אמר רב נחמן אליבא דשמואל דכי לית ליה אורחא למישן לא:

כשמלכיות מקפידות בתמיה אי הכי כי אית ליה אורחא למישן היכי מצי ממטי להו הא כי בדקי להו בני מדינה זו ומשכחי ליה אותן מעות מפסדי ליה:

ומשני דלא בחשי שאין מקפידין כל כך שיהו בודקין ומחפשין על דבר זה ואי אשכחי קפדי הלכך אית ליה אורחא שנצרך לילך שם יקבלם ויוציא לשם בסחורה ואי לאו הואיל ואין יכול להראותם בכאן בפרהסיא לבני מישן הבאים כאן אם רוצה לא יקבלם:

אי הכי של בבל והן בבבל למאי חזי קצת משמע דלא פריך אלא לרב נחמן דאוקי מילתא דשמואל דוקא בדאית ליה אורחא למישן מדפריך א"ה של בבל כו' משמע דאי לאו דאוקמא כשמלכיות מקפידות לא הוה קשה ולא מידי וקשה לר"י דבלאו רב נחמן צריך ע"כ לאוקמי ברייתא בתרייתא כשמלכיות מקפידות דלא תיקשי מינה לשמואל דחשיב ליה מטבע אפילו לית. ליה אורחא למישן אי ליתא לדרב נחמן והכא קתני דאין מחללין על מעות של כאן והן בבבל ואע"ג דאית ליה אורחא לירושלים ותקשי נמי עלה דברייתא בתרייתא מההיא דלעיל דשל מלכים אחרונים מחללין אע"ג דאין יוצאות שם במקום שעומד לפי שיוצאת במקום אחר והכא קתני דעל מעות של כאן והן בבבל אין מחללין אע"ג דיוצאות בירושלים אלא התם איירי כשאין מלכיות מקפידות אם נראות מטבע של מלך האחד במדינתו של זה הלכך [באים] בני מלכיות אחרת כאן ומוכרין בהמתם במטבע שלהם ויכול הוא להוציאם בירושלים לבני שאר מדינות הבאות לכאן והכא איירי במקפידות ונראה לר"י דודאי אי לאו מילתיה דרב נחמן הוה א"ש הכל ולא הוה צריך לאוקמא ברייתא בתרייתא כשהמלכיות מקפידות דלא קשה מיניה לשמואל ולא לההיא ברייתא דלעיל דיש לחלק בין מעות של כאן והן בבבל להנהו דלעיל דאיירי במטבע שנפסל במקום אחד ויוצא במקום אחר דהתם ודאי חשוב מטבע דקודם שנפסלה היה שם חשוב מטבע ועדיין מטבע קיים לבני אותו מקום עצמו שנפסל שם שיכולין להוציאו במקום אחר אבל של כאן והן בבבל לא היה עליו שם מטבע בבבל מעולם ולכך אין מחללין אע"ג דאית ליה אורחא לירושלים אבל לרב נחמן דאוקי מילתא דשמואל דוקא בדאית ליה אורחא למישן אבל כי לית ליה אורחא למישן לא חשיב מטבע מטעם שהיה כבר מטבע באותו מקום ועדיין יכול להוציא במישן ולא תלי אלא באית ליה אורחא להתם א"כ כך יש לו מטבע שהיה כבר במקום זה כמו מטבע של מקום אחר שלא בא מעולם כאן א"כ של כאן והן בבבל נמי לישויה ליה מטבע דהא אית ליה אורחא לירושלים:

דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים ואם תאמר והתניא בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה:) אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ויש לומר דפלוגתא היא בפרק לולב הגזול (סוכה דף מ:) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה דברי ר"מ וחכמים אומרים על שחוטין מחללין על חיין אין מחללין ולר"מ אפי' לכתחילה שרי כדמוכח בתוספתא דהתם דקתני בהדיא מחללין והא דקתני בסוכה מתחללין משום רבנן דאפי' בדיעבד אין מתחללין ועוד י"ל דבשמעתין. כיון דאי אפשר בענין אחר שאין יכול להעלות המעות בירושלים שרי למיזבן בהו בהמה לכולי עלמא וטעמא דאין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני פירש בקונטרס בקדושין (דף נה:) משום כחשא ואין הטעם בשביל כן אלא כדמפרש בסוכה (דף מ:) דאמר התם מחלוקת בזכרים אבל בנקבות דברי. הכל בשחוטין מתחללין ועל חיין אין מתחללין שמא יגדל מהם עדרים עדרים ובזכרים פליגי אי גזרינן זכרים אטו נקבות אי לא וכן מפרש בירושלמי דמסכת מעשר שני דטעמא דאסור לקנות זכרים גזירה אטו נקבות:

שיהו כל המעות יוצאות בירושלים טעמא מפרש במסכת שקלים (דף ח) דתקנו משום שקלים שהיו מביאין לירושלים מכל המקומות:

מטבע של אברהם אבינו זקן וזקינה מצד אחד בבראשית רבה דריש ואגדלה שמך שיצא לו מוניטי"ן בעולם ומהו מוניטי"ן זקן וזקינה מכאן בחור ובחורה מכאן ונראה לא שהיה בו צורת זקן וזקינה מכאן בחור ובחורה מכאן דאסור לעשות צורת אדם אלא כך היה כתוב מצד אחד זקן וזקינה ומצד אחר בחור ובתולה וכן פירש בקונטרס גבי דוד ושלמה וירושלים עיר הקודש שכך היה כתוב במטבע:

אמר רב נחמן מסתברא מלתא דשמואל דאית ליה אורחא למישן דכל שאינו ראוי לו באותו מקום שהוא או שאין לו דרך לאותו מקום שהוא יוצא בו אין טבעו חשוב לו לקרות מטבע. ואותביה רבא מדתניא אין מחללין על מעות שאינן יוצאין כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות ושל מלכים ראשונים אין מחללין, כלומר לפי שהמעשר אינו מתחלל אלא על המטבע שיש לו חשיבות מחמת צורתו דכתיב וצרת הכסף בידך (עיין ב"מ מז, ב).

הא אחרונים דומיא דראשונים מחללין ומאי ניהו אחרונים דומיא דראשונים דאינן יוצאין במקום שהוא מחלל ואין לו דרך למקום שהן יוצאין דאילו יש לו [דרך] שם אין אלו כמעות של ראשונים שהרי הוא יכול בעצמו להוציאם. ובשלמא לשמואל בלא רב נחמן ניחא אלא לרב נחמן קשיא. ואם תאמר אדמקשי מינה לרב נחמן אליבא דשמואל ליקשי מינה לרב דלדידיה אפילו אית ליה אורחא למישן נותן לו מטבע היוצא. י"ל לרב לא קשיא דרב תנא הוא ופליג. ועוד י"ל דרב משום דסבירא ליה דכל מאן דאתני במטבע מסתמא דמלתא למטבע היוצא לו באותו המקום קאמר ומשום תנאו הוא דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה. וכן תירץ הראב"ד ז"ל.

הא דאותביה ממתניתין ד אין מחללין על מעות של כאן לשמואל מקשינן, דהא מעות של כאן והן בבבל הא אית ליה אורחא לירושלים ואפילו הכי אין מחללין וקשיא לרב נחמן, וכל שכן לכשתמצי לומר דלשמואל אפילו לית ליה אורחא למישן קאמר. ולפי סברת המקשה ברייתא אברייתא נמי מקשה ובמאי דאוקמי לברייתא בתרייתא בששלכיות מקפידות ובחשו איפרק להו כולה קושיא. ור"ח ז"ל פסק כשמואל וכדאוקמי רב נחמן. וכן פסק הרי"ף ז"ל.

הא דאמרינן דזבין להו בהמה ומסיק לה. קשיא דהא קיימא לן דטבעא אפירי לא מחללינן חוץ לירושלים (ב"מ מד, ב). י"ל דהכי קאמר [כיון _ ש"מ] דכי זבין בהו אפשר דמסיק לה התם כסף צורה הוא [בש"מ קרינן ביה]. ואי נמי מפני הדחק מתירין לו לקרב לארץ ישראל במעותיו וממקום קרוב אם הוא יכול להוציאם יקנה ויעלנה. כך תירץ הראב"ד ז"ל. ואם תאמר והא אפילו בירושלים אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני, וכדתניא בפרק האיש מקדש (קידושין נה, ב) אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני, תירצו בתוספות דפלוגתא היא בסוכה בפרק לולב הגזול (סוכה מ, ב) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף דברי רבי מאיר וחכמים אומרים על שחוטין מתחללין על חיין אין מתחללין ורבי מאיר אפילו לכתחלה שרי וכדמוכח בתוספתא שביעית (פ"ז, ה"ה) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותו על חיה ועוף ועל בהמה בעלת מום בין חיין בין שחוטין וחכמים [אומרים] לא אמרו אלא שחוטין והכא כרבי מאיר, ודוקא זכרים אבל נקבות לכולי עלמא אסור דחיישינן שמא ישהה ויגדל מהם עדרים וכדאמר בסוכה (שם) מחלוקת בזכרים אבל בנקבות דברי הכל על שחוטין מתחללין ועל חיין אין מחללין שמא יגדל מהן עדרים.

מטבע של אברהם אבינו זקן כו' פירוש, כתב בו זקן וזקנה מצד אחד. וכתוב מצד אחר בתול ובתולה, אבל צורת אדם לא (דלישראל אסור לעשות צורת בעל חי הבולטת) כדאיתא בע"א פרק ג' (מג, ב).

בבראשית רבה (פרשה לג, טז) ואגדלה שמך שיצא לך מוניטן בעולם ומהו מוניטן זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן.

הא דבעי מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו. יש מי שפירש דאליבא דרב דאמר נותן לו מטבע היוצא קמבעי ליה ולומר דלרב דאמר נותן לו מטבע היוצא אם הוסיפו עליו אם יש בו משום רבית, ונראה שהוצרך לפרש [כן] משום דלשמואל אינו נותן לו מטבע היוצא בין הוסיפו בין לא הוסיפו אלא מטבע דהלווהו דיכול לומר לו לך והוציאו במישן. ואינו מחוור, דהא קיימא לן כשמואל בדיני והיכי בעי אליבא דלא כהלכתא. ועוד דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא בזוזי דאגרדמים טייעא [עד] עשרה ותמניא והיכי עביד כרב ודלא כשמואל, אלא ודאי אליבא דשמואל בעי לה ובדלית ליה אורחא למישן דנותן לו מטבע היוצא כרב נחמן, וקיימא לן כרב נחמן וכמו שפסקו ר"ח והרי"ף ז"ל, ולא עוד אלא אפילו תמצא לומר דליתא לדרב נחמן ואפילו בדלית ליה אורחא למישן אמרה שמואל אפילו הכי נפקא מינה בדלא נפיק אפילו במישן ונפסל לגמרי.

והלכתא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דעבדו עובדא בעד עשרה בתמניא דהיינו שהוסיפו בשמנה שתים דהיינו רביע מלגאו וחומשא מלבר, ואף על גב דשביח בנסכא כי האי שיעורא לית לן בה, והוא דלא זל תרעא מחמת אותו תוספת אבל בדזל תרעא אפילו כל שהוא לא דהא איכא משום רבית, ואפילו לא זל תרעא מחמת התוספת כל שהוסיפו עליו יתר מעשרה בתמניא אינו נותן לו אלא כשיעור המטבע הראשון ואין אומר נותן לו כפי עשרה בתמניא ושאר ינכה דקיימא לן (ב"ב לד, א) אם בא לנכות מנכה את כולה (וכדתירץ) [וכדתני] רבין בפרק המוכר פירות (שם ב) ולא את המותר בלבד הוא [מחזיר] אלא את כל הרובעין כולן. וכתב הראב"ד ז"ל דאפשר שטעמא דהאי שיעורא משום (דאיכא אפילו) [דאפילו _ חי' הראב"ד] ביני זוזי [ואיכא] תקלי ואיכא (חסירי עד) [ואיכא _ שם] חומשא ואפשר דהנך תמניא דהלווהו שוה לענין נסכא כהני עשרה דשקיל. ומסתברא לי דכיון דלא זילי פירי ולענין פירי לא משתרשי ליה נסכא נמי עד חומשא כולי עלמא בכל כי הא (מוזלי) [מחלי _ ש"מ] וליכא משום רבית. וכתב הרי"ף ז"ל דהאי שיעורא בין להוסיפו בין לפיחתו דאי פיחתו עד חומשא נותן לו מטבע היוצא טפי נותן כשיעור המטבע שהלווהו, והראב"ד זל כתב דלענין פיחתו ליכא למיחש להאי שיעורא דכיון דקיימא לן כרב דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה אפילו פחת כמה נותנין לו ופטור שלא הקפידו בתוספת בין חומש ליתר מחומשא אלא משום איסור רבית אבל בפחות אין בו הפרש. עד כאן. וכבר כתבנו שהרב ז"ל פסק כשמואל ובדאית ליה אורחא למישן כרב נחמן.

המלוה את חברו על המטבע ר"ל שמסר לו פרקמטיא וקצץ עמו ליתן לו כך וכך ממטבע פלוני ונפסל אותו מטבע אם יש מדינה בעולם שיהא זה יכול להוציא אותו מטבע לשם ויש לזה המלוה דרך לאותה מדינה הרי זה נותן לו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה ודבר זה כשהמטבעות שוים בערכם אלא ששינה את הצורה ופסל את הראשונים הא אם נפחת או נתוסף יתבאר ענינו למטה חכמי הצרפתים פרשו דוקא בשמסר לו פרקמטיא שהרי אומר לו אלו היתה פרקמטיא שלי בידי הייתי מוכרה במטבע היוצא עכשו הא אם הלוהו מעות אפילו אין לו דרך לילך לאותה העיר רשאי להחזיר לו מה שהלוהו והרי אומר לו אלו היה בידך נפסל בידך גם כן וחכמי הדורות שלפנינו חולקים בה ומפרשים אותה בין שהלוהו מעות בין שמסר לו פרקמטיא וכן הדין בכותב מטבע לאשתו בכתבתה:

הלוהו על מטבע שמשקלו ידוע ונתוסף המטבע אם הוזלו הפירות מחמת אותו התוספת מנכה לו כשיעור אותו התוספת ואפילו בהוספת משהו ואם לא הוזלו מחמת התוספת אלא שהוזל השער מאליו אינו מנכה לו אלא נותן לו מטבע היוצא עכשו ומ"מ דוקא בשלא נתוסף עליו אלא עד חומש כגון שהיה משקלו ארבעה ונתוסף למשקל חמשה הא אם הוסיפו עליו יתר מחומש אע"פ שלא הוזלו פירות מחמת המטבע מנכה לו כל התוספת ועל דרך זה אתה דן במלוה את חברו על מטבע ופחתו משקל המטבע וכן הדין בכתובה וכן הדין לדעתי בניתוסף ערך המטבע או פחת אע"פ שלא נתוסף במשקל:

מעשר שני אין פודין אותו במטבע שאינו יוצא בירושלם הא אם היה יכול להוציאם במקום אחד שהדבר מצוי להיות סוחרים שבו מביאים בהמות לירושלם ומוכרין הרי זה מחלל עליהם שהרי על ידי סוחרים אלו הוא רשאי להוציאם בירושלם כתבו גדולי המחברים שאם היה בטבריא והיו לו בבבל מעות של בבל אינו מחלל עליהם היו לו מעות של טבריא בבבל מחלל עליהם וכן כל כיוצא בזה ויראה מכאן על סוגיא זו ר"ל מעות של כאן והם בבבל שאין הלכה כן ובמקומו יתבאר בע"ה:

בזמן שהיתה יד ישראל תקפה על האומות התקינו שיהא כל מטבע יוצא בירושלם שלא יתעכבו עולי רגלים ומטבע של ירושלם הוא שהיה דוד ושלמה מצד אחד וירושלם עיר הקדש מצד אחר ולא מצוייר שהרי צורת האדם אסורה כמו שהתבאר במקומו אלא שהיה כתוב בה כן באותיות:

בד"ה אי הכי של בבל כו' דבלאו רב נחמן צריך ע"כ לאוקמא ברייתא בתרייתא כשמלכיות מקפידות כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה דלמא מוקי ליה במקפדת אבל לא בחשי אבל השתא צריך לאוקמי במקפדת יותר מדאי כו' עכ"ל ודבריו תמוהין לפי מה שנדקדק בדברי התוספות דמהיכא קמשמע להו בלישנא דאי הכי דלרב נחמן פריך דאימא למאי דאוקמא כשמלכיות מקפידות פריך ומהיכא משמע להו דלרב נחמן מוקי לה הכי דאימא דקושטא משום דשמואל גופיה וברייתא קמייתא מוקי ליה הכי ואי מלישנא דקושיא דלעיל דקאמר אע"ג דסופו למיסק להתם משמע להו דלרב נחמן דוקא פריך דאית ליה הך סברא א"כ אין כאן מקום קושייתם אלא לעיל ה"ל להקשות כן דמאי דפריך קתני מיהת אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל אע"ג דסופו כו' דמשמע דלרב נחמן דוקא פריך לפריך הכי לשמואל ואברייתא קמייתא כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה למימר כשמלכיות מקפידות וע"כ הנראה ביאור דבריהם דודאי אי לאו דשמואל כלל וברייתא קמייתא לא הוה תקשי ברייתא בתרייתא מרישא לסיפא דאיירי שפיר בלא מקפידות כלל אלא דטעמא דברייתא דלא מיקרי מטבע אלא אם הם באותו מקום שהן יוצאות באותה שעה דהיינו בבל בבבל ומשום מלתיה דרב נחמן הוצרך לאוקמא טעמא דברייתא בתרייתא כשמלכיות מקפידות יותר מדאי כפרש"י ואהא קשיא להו דמשמע דפריך אי הכי של בבל כו' למאי דאוקמא לרב נחמן במלכיות מקפידות יותר מדאי וקשה לר"י דהא בלאו רב נחמן ע"כ צריך לאוקמי ברייתא בתרייתא מיהת במקפידות קצת ודשמואל וברייתא קמייתא בלא מקפידות כלל וא"כ תקשה ליה נמי מ"ט דבבל והן בבבל דמחללין כיון דמטבע של מקום אחר מקרי מטבע בלא מקפידות כלל לשמואל ודקתני הכא דשל כאן והן בבבל ושל בבל והן כאן אין מחללין משום דמקפידות קצת וא"א להוליכן ולהוציא בירושלים א"כ מכ"ש מה"ט דשל בבל והן בבבל למאי חזו דהא א"נ דהוו בירושלים א"א להוציאן שם כדקתני של בבל והן כאן אין מחללין והדברים ברורים למבין בביאור דברי התוס' בזה ואין כאן מקום לתמיהת מהרש"ל בזה ודו"ק:

אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל היכא דאית ליה אורחא למישן אבל לית ליה אורחא למישן לא לפי שאינו מוציא מנה על מנה איתביה רבא לרב נחמן אין מחללין על מעות שאינן יוצאין אף על פי שיש עליהן צורה מפני שבטלה צורתן. הראב"ד ז"ל. כיצד היו לו מעות כוזביות מעות של כזיב או שהיו לו מעות ירושלמיות שנפסלו או של מלכים הראשונים אף על פי שבזמן מלכים ראשונים היו יוצאין במקום שמחלל הואיל ועכשיו אינן יוצאין כלל הילכך אין מחללין הא של מלכים אחרונים דומיא דראשונים שנפסלו במקומן הואיל ויוצאין במקום אחר מחללין. גאון ז"ל.

היו לו מעות כוזביות וכו' טעמא דמלכים הראשונים שאינן יוצאים בשום מקום הא של אחרונים דומיא דראשונים שנפסלו במלכות זו ויוצאין במלכות אחרת מחללין ואף על גב דלית ליה אורחא להתם אלמא כסף שיש בו צורה מיקרי בשלמא לרב לא קשיא דהתם טעמא דרב משום דמטבע היוצא באותה מדינה שקיל מיניה ומטבע היוצא באותה המדינה יהיב ליה ולשמואל נמי לא קשיא כיון דיכול להוציאו למישן מטבע היוצא קרינן ביה דיד בעל השטר על התחתונה אלא לדידך דמפלגת בין דאית ליה אורחא למישן ללית ליה אורחא דכי לית ליה אורחא להתם צורה דידיה לא חשיבא ליה והא הכא אף על גב דלית ליה אורחא להתם חשיב ליה כסף צורה. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר רב נחמן מסתברא מילתיה דשמואל דאית ליה אורחא למישן דכל שאין ראוי לו באותו מקום שהוא או שאין לו דרך באותו מקום שהוא יוצא בו אין טבעו חשוב לקרות מטבע. ואותביה רבא מדתניא אין מחללין על מעות שאינן יוצאין כיצד היו לו מעות כוזביות וכו' כלומר לפי שהמעשר אינו מתחלל אלא על מטבע שיש לו חשיבות מחמת צורתו דכתיב וצרת הכסף בידך הא אחרונים דומיא דראשונים מחללין ומאי נינהו אחרונים דומיא דראשונים דאינן יוצאין במקום שהוא מחלל ואין לו דרך למקום שיוצאין דאלו יש לו דרך שם אין אלו כמעות של ראשונים שהרי יכול הוא בעצמו להוציאן ובשלמא לשמואל בלא רב נחמן ניחא אלא לרב נחמן קשיא. וא"ת אדמקשה מינה לרב נחמן אליבא דשמואל ליקשי מינה לרב דלדידיה אפילו אית ליה אורחא למישן נותן לו מטבע היוצא. וי"ל לרב לא קשיא דרב תנא הוא ופליג. ועוד יש לומר דטעמיה דרב משום דסבירא ליה דכל מאן דאיתני במטבע סתמא דמילתא למטבע היוצא לו באותו מקום קאמר ומשום תנאי הוא דנותן מטבע היוצא באותה שעה. וכן תירץ הראב"ד ז"ל. ע"כ לשונו. התס בשאין מלכיות מקפידות זו על זו שמניחים להוציא מטבעות שנפסלו ממלכותם להוליכן למלכיות אחרות לפי שיש מלכיות כשמחדשין מטבע אין מניחין להוציא ממלכותן לא כסף ולא מטבע אחר ולא מטבעות נפסלות כדי שיהא הכסף בזול ויתיכו אותם ויוכלו לחדש המטבע שאם אין כסף נמצא במה יחדשו אותם והתם אין מקפידות כסף צורה הוא ואף על גב דלית ליה אורחא להתם שהרי יכול להוציאו למלכות אחרת וזבין בהו התם בהמה ומסיק לה כדתרצינן לקמן. מכלל דשמואל בשמלכיות מקפידות וכו' כלומר מכלל דמר אליבא דשמואל דמפלגת בין אית ליה אורחא ללית ליה אורחא בשמלכיות מקפידות וכיון שמקפידות הואיל ולית ליה אורחא למישן לא יהיב ליה אי הכי כי אית ליה אורחא נמי אמאי יהיב ליה והא לא מצי ממטי ליה על ידי הדחק דלא בחשי ואי משכחי קפדי. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו וקיימא לן כשמואל ואליבא דרב נחמן דקיימא לן כוותיה ומוקי לה לקמן בשמלכיות מקפידות זו על זו שלא יהא מטבע של מלכות זו יוצא בזו שאף על גב דאי בעי אמטויי להאי מטבע חנפסל למישן מסתכן עליה אי משתכח גביה. אמרי דלמשקל למטרח ביה הכא הוא דנקיט ליה כיון דמטי על ידי הדחק יכול לומר לו לך והוציאו במישן אבל היכא דאין מלכיות מקפידות זו על זו שנמצא מטבע הנפסל יוצא כאן אפילו בפחות נותן לו מן המטבע הראשון אף על גב דלית ליה אורחא למישן. ע"כ.

הא דאקשינן ממתניתין דאין מחללין על מעות של כאן והן בבבל לשמואל מקשינן דהא אית ליה אורחא וכו'. וקשיא לרב נחמן וכל שכן לכשתמצי לומר דשמואל אפילו לית ליה אורחא למישן קאמר. ולפי סברת המקשה ברייתא אברייתא נמי קשיא ובמאי דאוקמה לברייתא בתרייתא במלכיות מקפידות אפריקו להו כלהו קושיא. הרשב"א ז"ל.

אי הכי של בבל והן בבבל למאי חזו פירש רש"י דלשמואל מקשי. וקשה דמשמע דפריך כההיא אתקפתא דלעיל דפריך אדרב נחמן. ועוד לשמואל ורב נחמן תקשי להו זאת הברייתא אההיא דלעיל דדייקינן מינה הא של מלכים אחרונים וכו'. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל איתיביה אין מחללין על מעות ירושלים והם בבבל לפי שאינן יוצאין במקום חלולן ולא על של בבל כירושלים לפי שאינן יוצאין כאן אבל של בבל והם בבבל מחללין. הא ודאי קשיא לשמואל דהא מעות של כאן והם בבבל אית ליה אורחא לירושלים ומצי ממטי להו התם ואפילו הכי כיון דבמקום חלולן לא נפקי לא כסף צורה הוא הכא נמי כשמלכיות מקפידות זו על זו ובחשי דהא לא מצי ממטי להו. אי הכי של בבל והם בבבל נמי הא לא מצי ממטי ליה כי כשיצא מבבל ויכנס למדינה אחרת עם המעות של בבל יקחו אותם ממנו ויתיכו אותם דהא בחשי. ע"כ. כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מעשר שני אין פודין אותו במטבע שאינו יוצא בירושלים הא אם היה יכול להוציאם במקום אחר שהדבר מצוי להיות סוחרים שבו מביאין בהמות לירושלים ומוכרין הרי זה מחלל עליהן שהרי על ידי סוחרים אלה הוא רשאי להוציאן בירושלים. כתבו גדולי המחברים שאם היה בטבריה והיו לו מעות בבבל אלו מעות של בבל אינו מחלל עליהן היו לו מעות של טבריה בבבל מחלל עליהן וכן כל כיוצא בזה. ויראה מכאן על סוגיא זו רצה לומר מעות של כאן והם בבבל שאין כן ובמקומו יתבאר בעזרת השם. ע"כ.

הא דאמרינן דזבין בהו בהמה ומסיק לירושלים קשיא דהא קיימא לן דטבעא אפירא לא מחללין חוץ לירושלים. יש לומר דהכי קאמר כיון דכי זבין בהו בהמה אפשר דמסיק לה להתם כסף צורה קרינא ביה. אי נמי מפני הדחק מתירים לו לקרב לארץ ישראל במעותיו ובמקום הקרוב אם לא יוכל להוציאם אז יקנה בהמה ויעלנה אבל של כאן והן בבבל של בבל והן כאן אין יוצאין שם כלל במקום חילולן. הראב"ד והרשב"א ז"ל.

דזבין בהו בהמה וכו' כתבו בתוספות ועוד יש לומר דבשמעתין כיון דאי אפשר בענין אחר שאין יכול שרי למזבן בהו בהמה לכולי עלמא ולכתחילה נמי שרי לחלל על מעות של בבל והן בבבל אף על פי שאין תקנה למעות הללו אלא על ידי קניית בהמה דמה שאסרו לקנות מהם בהמה אינו אלא גזרה בעלמא שמא יגדל מהם עדרים כדמפרש טעמא בסוכה. הרא"ה ז"ל. וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל דזבין בהו בהמה ומסיק להו מסתברא דדוקא בהמה שמותרת באכילה על מנת דאכיל לה בירושלים. ע"כ. בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם היו כל ישראל עולין לרגל אפילו אותם שבחוץ לארץ והיו מצטערים להוליך שם מעשרותם שהיו מרובין ואינן יכולין לחלל אלא על המעות שיוצאות במקומן כמו שאמרנו לפיכך תקנו שיהו כל המטבעות יוצאות בירושלים אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמם מעטים היו ולא היו עולין כי אם אותם שבארץ ישראל ולא היו צריכין לאותה תקנה. הראב"ד ז"ל. אבל הרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל הא דתניא של בבל והן כאן בירושלים אין מחללין אוקימנא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם ואין שבוש בדרכים ואין טורח להעלות את הפירות מחוץ לארץ לארץ ולחללן על מעות ארץ ישראל אבל בזמן שיד אומות העולם תקיפה על עצמן והדרכים משובשות יש טורח וסכנה להעלות את הפירות מחוץ לארץ לארץ כדי לחללן על מעות ארץ ישראל לפיכך התקינו שיהו כל מעות יוצאות בירושלים כדי שיהא אדם מחלל פירותיו על המעות היוצאות במקומו ויהא מעלן לירושלים. ע"כ.

נקטינן השתא בדין המלוה את חברו על המטבע ונפסל המטבע דא"א ליכא דוכתא דסגי ביה נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דאפילו שמואל לא קאמר אלא היכא דיכול להוציאן במישן אבל היכא דלא יכול לא ותו מהא דתניא אין מחללין על מעות שאינן יוצאין וכו'. והיכא דאיכא דוכתא דסגי ביה ההוא מטבע חזינן אי אין מלכיות מקפידות זו על זו ויכול לאמטויי לההוא מטבע להתם אפילו על ידי הדחק לא שנא אית ליה לדידיה אורחא להתם ולא שנא לית ליה יכול למימר ליה לך והוציאו במישן דהא אוקימנא לדרב נחמן בשמלכיות מקפידות זו על זו אבל אין מלכיות מקפידות זו על זו לא שנא אית ליה אורחא למישן ולא שנא לית ליה אורחא למישן יכול לומר לו לך והוציאו במישן כדמשמע מדוקיא דמתניתא דקתני ושל מלכים הראשונים אין מחללין הם דאחרונים דומיא דראשונים מחללין. והיכא דמלכיות מקפידות זו על זו שלא ישא אדם ויתן במטבע שפסול באותה מלכות ויוצא במלכות אחרת חזינן אי מצי ממטי ליה למישן על ידי הדחק ואית ליה לדידיה אורחא למישן יכול לומר לו לך והוציאו במישן ואי לא מצי ממטי ליה התם על ידי הדחק משום דבחשי עליה אי נמי מצי ממטי ליה התם על ידי הדחק ולית ליה לדיליה אורחא למישן נותן לו מטבע היוצא באותה שעה וכדרב נחמן ואף על גב דשכיחן שיירתא לא מצי אמר ליה הא אורחא קמך זיל ואפקיה התם דאם כן הרי שהיה נושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה וילך למישן אלא ודאי על כרחין הא דאמר רב נחמן דאית ליה אורחא למישן דאית ליה להאי מלוה אורחא למיזל למישן קאמר ותו לא מידי. י"ד קס"ח הא דבעיא מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו יש מי שפירש דאליבא דרב דאמר נותן לו מטבע היוצא קא מיבעיא ליה אם הוסיפו עליו אם יש בו משום ריבית. ונראה שהכריחו לפרש כן משום דלשמואל אין נותן מטבע היוצא בין הוסיפו בין לא הוסיפו אלא מטבע שהלוה שיכול לומר לו לך והוציאו במישן. ואינו מחוור דהא קיימא לן כשמואל בדיני והיכי בעא אליבא דלא כהלכתא. ועוד דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבוד עובדא בזוזי דאגדרמיט ודאי אליבא דשמואל בעי ובדליכא טייעא עד עשרה בתמניא והיכי עבוד כרב ודלא כשמואל. אלא ודאי אליבא דשמואל בעא ובדלית ליה אורחא למישן דנותן לו מטבע היוצא כרב נחמן וקיימא לן כרב נחמן וכמו שפסקו רבנו חננאל והרי"ף ז"ל. ולא עוד אלא אפילו אם תמצי לומר דלית ליה לדרב נחמן ואפילו בדלית ליה אורחא למישן אמרה שמואל אפילו הכי נפקא מינה בדלא נפיק אפילו במישן ונפסל לגמרי. והלכתא כרב פפא וכרב הונא בריה דרב יהושע דעבדו עובדא עד עשרה בתמניא דהיינו שהוסיפו בשמנה שנים דהיינו רביע מלגו וחומשא מלבר ואף על גב דשבח בנסכא כי האי שיעורא לית לן בה והוא דלא זל תרעא מחמת אותו תוספת אבל בדזל תרעא מחמת התוספת כל שהוסיפו עליו יותר מעשרה בתמניא אינו נותן לו אלא כשיעור המטבע הראשון ואין אומרים נותן לו כפי עשרה בתמניא והשאר ינכה דקיימא לן דאם בא לנכות מנכה את כולו וכדתירץ הכין בפרק המוכר פירות. וכתב הראב"ד ז"ל דאפשר דטעמא דהאי שיעורא משום דאיכא אפילו ביני זוזי איכא תקלי ואיכא מחוסרי עד חומשא. ואפשר דהנך תמניא דהלוהו שוו לענין נסכא כהני עשרה דשקיל. ומסתברא לי דכיון דלא זילי פירי ולענין פירי לא משתרשי ליה נסכא נמי עד חומשא כולי עלמא בכל כי האי מחלי וליכא משום ריבית. הרשב"א ז"ל. והרב ר' יהונתן ז"ל כתב וז"ל אם לא היה בתוספת יותר מחומש אף על גב דקא שבח לענין נסכא לא קפדינן לפי ששבח מועט הוא שכשתחשוב הוצאות ושכירות האומנין להתיכם כל התוספת נבלע בחשבון. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו משום דאפשר דרב דאמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה שלא הוסיפו עליו אלא ששינו הצורה שלו אבל אם הוסיפו דאיכא ריבית לא או דילמא לא שנא דכיון דלא אוסיף בחושבנא שהרי מאה אוזפיה ומאה שקיל מיניה. ואסיקנא דאפילו הוסיפו עליו חומש אי לא זילי פירי מחמת טבעא יהיב ליה מהנהו זוזי אף על גב דשבח חומשא לענין נסכא ולא ידענא האי שיעורא מנא להו. ואפשר דשכיחא מילתא הוה להו ביני זוזי איכא תקלי ואיכא חסוכי חומשא דלענין כספא הוו שוו להדדי אף על גב דאיכא יותר חומשא בין הני להני ונפקי כי הנך אף על גב דהוסיפו עלייהו חומשא. אי נמי כיון דאי מתיך להו ומהדר להו לטבעא קמא מפחית חומשא באכילת האש ובשכר עשיית המטבע הילכך ריבוי נסכא חומשא לאו ריבית הוא הילכך יהבי להו רבנן האי שיעורא דליכא שבחא לענין נסכא. ע"כ. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו הוסיפו על המטבע טפי חומשא מלבר דהוא ריבעא מלגו כגון דהוי טפי מעשרה זוזי מטיבעא קמא בתמניא מטיבעא בתרא מנכי ליה דודאי קא שבח לענין נסכא ואיכא ריבית ואי לא הוסיפו עליה טפי מחומשא מלבר דהוא ריבעא מלגאו דאשתכח דעבדינהו לעשרה תמניא חזינן אי קא זילי פירי מחמת טיבעא מנכי ליה ואי לא קא זילי פירי מחמת טיבעא אלא מחמת תרעא כגון דנחית מטרא אי נמי אתו חיטי מעלמא לאו מנכי ליה ואף על גב דשבח לענין נסכא כי האי שיעורא ליכא ריבית דקים להו לרבנן דזימנין דזילי נסכא ומטו עשרה פריטי דהבי פריכא בתמניא פריטי מטבע וכיון דחזינן דלא קא זילי פירי השתא מחמת האי תוספת שמעינן דנסכא הוא דזל ואי נמי לא הוה מפסיל טיבעא קמא והוה מהדר ליה מיניה הוה יכיל למזבן בגויה דשיעור מאי דמטי ליה השתא מטיבעא בתרא. והוא חדין למלוה את חברו על המטבע ופחתו הימנו לפום הדין חושבנא מטפי ליה דאי בצרי מיניה טפי מחומש מלבר דהוא ריבעא מלגאו מטפי ליה ואי לא בצרי מיניה טפי חזינן אי אייקור פירי מחמת טיבעא מטפי ליה ואי לא אייקור מחמת טיבעא לא מטפי ליה. וכן הלכה. ע"כ. וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הלוהו על המטבע שמשקלו ידוע ונתוסף המטבע אם לא הוזלו פירות מחמת אותה התוספת ולא נתוסף עליו אלא על חומש נותן לו מטבע היוצא עכשיו ואם הוסיפו עליו יותר מחומש אף על פי שלא הוזלו פירות מחמת המטבע מנכה לו כל התוספת. ועל דרך זה אתה דן במלוה את חברו על מטבע ופחתו משקל המטבע וכן הדין בכתובה וכן הדין לדעתו בנתוסף ערך המטבע או פחות אף על פי שלא נתוסף במשקל. ע"כ. אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל כתב הרב ז"ל דהאי שיעורא בין להוסיפו בין לפחתו דאם פחתו עד חומשא נותן לו מטבע היוצא אבל טפי נותן לו כשיעור מטבע שהלוהו. ולי נראה דלענין פחתא ליכא למיחש להאי שיעורא דכיון דקיימא לן כרב דאמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה אפילו פחת כמה נותנו לו ופטור והא דהקפידו בתוספת בין חומש ליתר מחומש אינו אלא משום איסור ריביתא אבל בפחות שאין בו הפרש. ע"כ. והרא"ש ז"ל בפסקיו דחה סברת הראב"ד ז"ל עיין שם. כתב הרמ"ה מסרקסטה ז"ל וזה לשונו המלוה פירות על המטבע ופסק דמיהם במטבע היוצא עכשיו לפרעו לזמן הידוע ובין כך נפסל המטבע והוחלף במטבע אחר כצורתו אלא שהוסיפו בו או גרעו ממנו כסף אי הוסיף או גרע חומשא לא מנכי ליה ולא מוסיף ליה כלל אלא פורע ליה ממטבע דליפוק בעידן פרעון והוא דלא זול ולא אייקור פירי מחמת ההיא טופיינא או ההיא פחתא. זול או אייקור משלם ההיא פחתא דטיבעא או גרע ההוא טופיינא ואפילו במשהו מחייב. ואי טפי מלכא עליה דטיבעא טפי מחומשא או גרע מיניה טפי מחומשא כל דהו אף על גב דלא אייקור ולא זול פירי מחמת ההוא שינויא דטיבעא לא פרע ליה אלא לפום כספא דהוה בטיבעא קמא. ואם נפסל המטבע ועברה צורתו או פסלתו מדינה ונפיק בדוכתא אחרינא לא מחייב למפרע ליה אלא מההוא טיבעא קמא והוא דאית ליה למלוה אורחא התם דמצי אמר ליה זיל תמן ואפקיה דאף על גב דלא טפו עליה דהך טיבעא חדתא כלל. ונראה לומר דאי גרע מיניה מלכא אפילו בציר מחומשא נהי דאי שקיל מיניה טיבעא חדתא דלא מצי תבע ליה טפי מחושבנא דאית ליה עליה. מיהו אי ידיע דאית ליה ללוה מהנהו זוזי קמאי דשוו טפי מצי מלוה אמר ליה האי טיבעא דכתיב בשטרא קא בעינא מינך ואנא מובילנא ליה לדוכתא דנפיק ביה ומפיקנא ליה או הב לי מהאי לפום כספא דהוה בטיבעא קמא. יש מן החכמים שאמרו דוקא מלוה פירות על המטבע ונפסל שהחליפו המלך כפי חקיו להחליף מטבעות הוא דאמרינן דאף על גב דהאי טיבעא חדתא אית ביה טפי כספא מטיבעא קמא חומשא או בציר מחומשא הוא דאמרינן דנותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דמצי מלוה אמר אי לאו אוזיפתך אכתי הוו פירי דילי בידי והוינא מזבן להון השתא בטיבעא חדתא כמה דזבנת להו את מנאי בההיא שעתא מטיבעא קמא דהא לא זול פירי מחמת טיבעא כלל אף על גב דזול מחמת מטרא או דשכיחי שיירתא דאייתי חיטי. וכן נמי היכא דאית ביה בהאי טיבעא חדתא בציר כספא מקמא מצי לוה למטען אי הוו פירי בידך בהאי טיבעא חדתא הוית מזבין להו כמה דהוית מזבין להו בטיבעא קמא דהא לא אייקור פירי כלל משום פחתא דהאי טיבעא. אבל היכא דהלוהו מעות בשביל מעות והוחלף המטבע והוסיפו עליו או פחתו ממנו אין לו אלא ממטבע שהלוהו דאי אוסיפו עליה מצי לוה אמר ליה אי לא אוזיפתן הא הוו הנהו זוזי קמאי בידך דהוו פהותי מהני חדתי ואי פחתו מיניה מצי מלוה אמר אי לא אוזיפתא הוו הנהו זוזי תקיפי בידאי השתא נמי הדרינהו ניהלי. ואף על גב דאמר מלכא כל מאן דאיכא עליה מלוה מההוא טיבעא קמא יפרעוה מהאי טיבעא חדתא זוזא בזוזא או תרי בתלתא בכי הא מילתא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בהנהו דכתיבי בקרא דאינון דיני מלכא וכן נמי איכא רשותא בידיה לתקוני טיבעא וכל מאן דזבין ומזבין בטיבעא אחרינא ליקנסוה הכי והכי דהכי אשכחן דשלמה תקן מטבעות והיה כתוב בו ירושלים מצד אחד ודוד ושלמה מצד אחד ומטבע אברהם זקן וזקנה וכו'. מיהו לא הויא בידיה רשותא למגזר על טיבעיה דלישקלוה בטפי ממאי דהוה שוה ומאן דאוזיף טיבעא דאית ביה ארבעה פשיטי כספא בזוזא דלשקול עלייהו טיבעא דלית ביה אלא תלתא פשיטי בזוזא וכן נמי אי אמר מלכא כל מאן דאוזיף דינרא דדהבא לשקול עליה חמשא זוזי או תמניא מהאי טיבעא חדתא לאו דיניה דינא בהא מילתא ובדמי לה אי לא שוי כפום גזרתיה דגזר. ואפילו מאן דסליק אדעתיה לאפלוגי על האי סברא כיון דאיכא בידיה דמלכא רשותא לאחלופי טיבעא לימא נמי דאית ליה רשותא למגזר עליה מאי דבעי ולמקנס על גזרתיה כל מאן דעבר עליה. מיהו בהא לודי לן דאי יהב מלכא הרמנא לישראל למידן דינא דבין חד לחבריה בדייני ישראל לא מצי חד מבעלי דינים פטר נפשיה מדיני שמים בהאי דינא דמלכא כיון דאינה גזרה מוכרחת על ישראל אלא מדעתם. והיכא דפחת מיניה מלכא חומשא או טפי מחומשא וגזר עליה דלישוי טפי ממאי דהוה שוי טיבעא קמא בהא ודאי מיחת למימר דאונסא הוא ולאו דיניה דינא כגזלה (כאן חסר כמו חמש שורות). ע"כ. ובתשובות ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש המועתקות מלשון ערבי כתב וז"ל ראובן הלוה את שמעון עשרה משקלי זהב הנקראים בערבי מתאקי"ל ושם לו ביתו עליהם משכונא ואחר זמן הוסיף במשקלות שמונה גרעינים בכל מתאק"ל וכשבא ראובן לגבות את חובו רצה שמעון לפרעו במשקלות שהלוה לו בהם שהם המשקלות הקטנים ואמר לו ראובן לא אקבל ממך אלא במשקלות הגדולים שהם עוברים עתה. והורה המורה שיפרע לו במשקלות הגדולים שהם עוברים עתה לפי שתוספת זו לא עשתה רושם בשערים וטען שמעון שאתה אדוננו יתמיד האל שלותך נשאלת בכיוצא בזה והודית שאין לו ליתן לו אלא במשקלות שהלוה לו בהם ולא שמעו ממנו ולא פנו אליו נא יודיעני אדוני שורת הדין בזה וירחיב בו ושכרו כפול. תשובה. עמדתי על שאלה זו והמורים שהורו על שמעון שיפרע לראובן במשקלות הגדולים הם מדייני דחצצתא ואין ספק שדברי רבה ורב חסדא שראו הוא דאטעינהו והוו אמרם בעא מיניה רבה מרב חסדא המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליה מהו אמר לו נותן לו מטבע היוצא באותה שעה וכו' עד והא קא זילי פירי אמר רמי בר חמא חזינן אי מחמת טופיינא זיל מנכי ליה וכו'. חשבו אלו המורים שדברי התלמוד נאמרו בכיוצא בנדון זה ולא דקדקו שלא דיבר התלמוד במי שהלוה את חברו דבר במשקל שאין ספק שלא יפרע לו אלא באותו המשקל בעצמו שנתן לו וכמשקל אותה המשקולת בעצמה שהלוה לו בה אבל התלמוד דיבר במטבע שהוא דינר גוף אחד שלם טבוע מפותח בחותם המלך שהוא יוצא בין האנשים שלם כמו שיצאה טבעה באותה שנה שאי אפשר לפחות ממנו ואי אפשר להיות בו סדק כל שהוא ולא פגם ולא חסרון מהמשקל הידוע שצריך להיות בכל דינר ואם היה חסר דבר מועט ממשקלו הנה נתבטל מהיות נושאין ונותנין בו במקח וממכר מכל וכל ואינו נקרא עליו אז שם מטבע שאינו ראוי לשאת ולתת בו אבל הוא נחשב כנסכא שצריכה היא על כל פנים לטבוע אותה בבית המטבע ובכל כיוצא בזה שאל רבה המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו ועל כיוצא בו השיב רב חסדא נותן לו מטבע היוצא באותה שעה לפי שהדינרים הראשונים הקטנים במשקל כבר נתבטלו מלשאת ולתת בהם מכל וכל ואין נקרא עליהם שם מטבע אבל נחשבים הם נסכא חתיכת זהב בלתי מפותחת והוא הלוה לו דבר שהיה נקרא עליו שם אותו מטבע והיה אז באותה העת עובר בין האנשים גם אינו חייב לחשב לו התוספת שבו לפי שלא הלוה לו משקל ידוע כדי שיחשוב לו מה שנוסף על אותו המשקל אבל הלוה לו דבר שנקרא עליו שם אותו המטבע יהיה בו מה שיהיה. הגע עצמך שאם היה הדינר שהלוה לו דבר נוסף על הצורך לא יחשוב אותו עליו ביותר מדינר לפי שלא יצא אצלו ביותר מדינר ואותו התוספות לא יתהנה בה ואי אפשר לו לקוץ אותו במה שאם הלוה לו דינר שלם ואירע ללוה שהחזיר לו דינר יתר במשקל על הצורך איזה שיעור מבלי שתהיה תוספת זו מצד המלכות אינו חייב לחשוב עמו על אותה התוספות לפי שאין לו בה תועלת שלא יוציאנו ביותר מדינר אם כן נתברר שלא הלוהו אלא מה שיצא אצלו בשם דינר ושאין היתרון ההוא שבו מחמת המשקל לא מעלה ולא מוריד אלא מה שיחסר ממנו ועל כן הורה רב חסדא שלא יחשב עמו בתוספת שיש בו אם התוספת ההיא לא עשתה רושם בשערים. אבל הזהב שהוא נתן במשקל ונלקח במשקל ויחשוב כל אחד עם חברו על גרעון אחד אם נגרע ממנו וישלים אותו לו או אם נוסף ויגרע אותו ממנו איך נדמה אותו לזה ונדון שאם לוה אחד מחברו מתקא"ל אחד והיתה המשקולת אז קטנה ואחר כך נתוסף בה שיפרענו במשקולת הגדולה כאלו שהמתקא"ל הלוהו מבלי דקדוק משקל כדי שנחייבנו שיתן לו מה שיוציא באותו שם יהיה משקלו מה שיהיה הלא לא הלוהו אלא משקל ידוע והנה מן הדין שלא יפרענו אלא אותו המשקל בעצמו תקרא אותו כמו שתרצה או תקראנו מתקא"ל כפי מה שהיה קודם או מתקא"ל פחות שמונה גרעינים כמו שהוא עתה. ועוד שאינו גוף אחד כדי שנאמר מכיון שנתוסף בו אלה השמונה גרעינים כבר נתבטל גוף אותו המתקא"ל הראשון מלשאת ולתת בו לפי שהוא חסר מהמשקל הזה אלא הוא נפרד החלקים וכל גרעין נפרד הוא מחברו ואפשר לשאת ולתת בגרעין אחד ממנו או בפחות וכל שכן במתקא"ל אחד פחות שמונה גרעינים והואיל והדבר כן איך נחייב את הלוה שיתן למלוה דבר נוסף על מה שהלוהו והדבר שהלוהו לא נתבטל מלשאת ולתת בו כלל באופן שיצא מכלל היותו נקרא בשם מטבע. או איך יעלה בדעת שום אדם שילוה לו שיעור משקל זה ונחייב אותו להחזיר לו משקל יותר גדול ממנו אין זה אלא ריבית גמורה לדעתי. שאם היתה התוספת ביופי הזהב אז היה אפשר לדון בו דין זה כגון אם היה הזהב הזה שבתחילה היה בו הרביע סיגים ועתה חזר להיות בו השמינית אז אם היה אדם אחד מלוה לחברו מתקא"ל אחד מהזהב הראשון הגרוע היה חייב הלוה לפרוע למלוה מהזהב היוצא באותה שעה הטוב הואיל ואותו הזהב הראשון הגרוע כבר נתבטל מלשאת ולתת בו שהמלוה יכול לומר ללוה אני הלויתי לך זהב עובר באותה העת כן אתה החזר לי מה שיצא לי בזה העת מהזהב הטוב ואינו חייב לחשוב עמו על ההפרש שבין שני מיני הזהב מיופי הזהב לפי שיש לו לומר ללוה אני כשהלויתיך לא דקדקתי עמך בחשבון הזהב הטוב כאשר הוא והסיגים שבו כמו שהם כדי שגם אתה תחזיר לי אותו המשקל בעצמו ביופי אני לא הלויתיך אלא מה שנופל עליו שם זהב מבלי שאדקדק עמך על מה שיש בו מזהב טוב ומסיגים כן גם אתה לא תדקדק עמי עתה בזה אלא תן לי שם זהב בעלמא כמו שנתתי לך והנה אם היה מעשה כזה היה דומה לדברי התלמוד אבל אם היתה התוספת במשקלות אין הענין דומה לדברי רבה ורב חסדא כלל לא זו הדרך ולא זו העיר ואם המורה הזה היה רואה מה שאמרו ואפילו כי נפיא ואפילו כי תרטיא היה משער ממנו שהדברים אינם אלא על המטבע השלם היוצא במספר לא במשקל ואין אדם יכול לחסר ממנו או אם היה רואה מה שאמרו והא קא שבח לענין נסכא אז היה משער שדבריהם אינם אלא במטבע השלם ואין דרך בו למשקל כלל. הלא תראה שלא מצאו דרך שיתברר בו ריוח תוספת המשקל אלא כשהוא רוצה לעשות ממנו נסכא אבל לא בדרך אחרת אלא שכיון שאינו נלקח אלא במספר לא במשקל אין המשקל מעלה בו ולא מוריד ואם המורים הללו היו ממי שהורגלו ללמוד בתלמוד אי היו מבינים ממנו שהמטבע אצלם הוא על הדינרים שיהיו שלמים אי אפשר לחסר אותם בין אם היו דינרי כסף או זהב והזהב הנפרד החלקים שנושאים ונותנים בו במשקל אינו נהוג אצלם כלל ומי שאינו יודע דרך התלמוד ואינו יודע כוונותיו איך יכניס עצמו בדיני ישראל ויסמוך על ההיקש שלו בתלמוד וכמו שיעלה בדעתו ואין לקרות כפי האמת לדיינים אלו אלא דייני דחצצתא ולקרות עליהם כי רבים חללים הפילה אלו והדומים להם ראוי לומר אם קרית לא שנית ואם שנית לא שלשת ואם שלשת לא פירשו לך חכמים לפי שהם אם היו מפרשים להם חכמים לא היו טועים טעות כזו ולא היו מפרשים בתלמוד דבר שאין כן כוונתו אבל עצלות שהיתה בהם שלא שמשו גדולי הדור חייבה להם זה. ואנחנו כבר הורינו לך ואמרנו שורת הדין בזה והודענוך הדרך שנאמר אותו וטעמו עמו וראוי לך שתתקע בה מסמרות. ולא הורינו לך אלא מה שקבלנו מרבנו ואדוננו הרב הגדול ז"ל שלמדנו לפניו הלכה זו מפירושה כוונותיה ומה שתתיחד בו ההלכה וסיבותיה ואף על פי שהוא דבר נגלה למי שיש לו היקש והרגל בדרך התלמוד מבלי שיצטרך לסמוך בו על רב עם כל זה רצינו להודיעך מה שקבלנו בו מרבנו הגדול ז"ל לארכבה אתרי ריכשי והרוצה לקבל יקבל ומי שלא ירצה לקבל יעמוד בסברתו ככתוב השומע ישמע והחדל יחדל ועל כיוצא בו ראוי לומר גוד לית דין צבי דיליף והמקום יזכנו להורות כדין וכהלכה והוא יפתח לבנו לתורתו ולהוציא הדין על בוריו ועל אמיתתו ויצילנו מעונש הדין אמן. ע"כ לשונו.

בא"ד ונראה דרב ושמואל סברי כר"ה דלעיל דלרב יהודה דחשיב מטבע שנפסל כנסדק עכ"ל. ויש לתמוה דהא רב ושמואל איירי ע"כ שלא נפסלו לגמרי שהרי יוצאין במישן ובכה"ג אפי' ר"י מודה דלא חשיב כמו נסדק כיון שיוצאין במדינה אחרת וא"ל כוונת התוספות דאדיוקא קאי והיינו למ"ש בסמוך דלכל הפירושים אם הלווהו מעות סתם נותן להם אפי' מטבע שנפסל ורוצים לפ' דהיינו אפי' נפסל לגמרי דאכתי תקשה היא גופא מנ"ל דלמא דיוקא נמי לא איירי אלא כשיוצאין במישן דוקא ואע"ג דרש"י נקט להדיא אבל הלווהו מעות את שהלווהו משלם לו אין בזה הכרח לומר דאפילו נפסלו לגמרי איירי דהגע בעצמך אם הלוהו תרומה טהורה וכי יוכל לשלם לו תרומה טמאה או חמץ בפסח אע"כ דאין כוונת רש"י אלא אמאי דרב ושמואל איירי בה והיינו בדאיכא עלה שם תשלומין כיון שיוצאין במישן אבל בנפסלו לגמרי י"ל דתליא בפלוגתא דר"ה ור"י ומאן דמדמי לה לנסדק ודאי שאין הלוה יכול לפטור עצמו אפי' בהלוה סתם כמו דפשיטא להו לתוספ' בתרומה טמאה וחמץ בפסח וה"נ דכוותיה וכ"ש שיש לומר כן לאידך פירושא דתוספות דרב ושמואל איירי כשהתנה וטעמא דרב משום דאמרינן שמשום כך התנה אם יופסל וכו' וא"כ י"ל דאהני תנאה אפי' היכא שיוצאין במקום אחר אבל בנפסלו לגמרי אין צורך לתנאו דבלא"ה אינו יכול לשלם ויש ליישב משום דע"כ לרב לית ליה האי סברא כלל דלך והוציאם במישן דאל"כ אפי' בהלוהו פרקמטיא או שקצב לו מעות נמי אמאי אינו יכול לומר כן אי איירי כשלא התנה אע"כ דלא ס"ל כלל האי סברא וכן משמע להדיא מדמותיב רבא לר"נ דאיירי אליבא דשמואל ממתניתין דמעשר דמשמע התם דבכל ענין לא שייך לומר לך הוציאו במישן משמע דלרב א"ש וכמו שיתבאר בסמוך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקט רב בלישניה על המטבע דוקא אי לאו למידק מינה דבהלוהו מעות סתם אפילו נפסלו לגמרי יכול ליתנם לו דלרב נפסלו לגמרי שוה לכשיוצא במדינה אחרת וא"כ ממילא מדרב נשמע לשמואל בהלוהו סתם שיכול ליתן אפילו מטבע הנפסלה לגמרי דהא רב אדרבה מיקל טפי לגבי הלוה במטבע פסולה וא"כ כתבו שפיר דע"כ ס"ל כר"ה ודוק היטב:

בגמרא איתיביה רבא לר"נ וכו' ובפרש"י בד"ה מחללין וכו' וקשיא לר"נ אליבא דשמואל וכו' עכ"ל. וקשה אמאי לא קשיא ליה לרבא בפשיטות אליבא דרב דס"ל דבכל ענין אינו יכול לומר לך הוציאו במישן ויש ליישב דלרב לא שייך להקשות דשאני הלואה שצריך לשלם לו במטבע היוצאה במקום ההלואה דמסתמא כן היה דעתו בשעת הלואה ואין עליו לקבל מטבע היוצאה במקום אחר משא"כ במעשר דגזירת הכתוב בעלמא הוא דבעינן כסף שיש עליו צורה וא"כ לא איכפת לן דכיון שיוצאה בשום מקום כסף צורה קרינן ביה ואי משום שאינן יוצאין בירושלים הא בלא"ה צריך לטפל ולחלל הכסף בדבר אכילה דוקא אבל לשמואל דלא איכפת ליה שיהא מטבע יוצאה במקום הלואה מקשה שפיר ועוד נ"ל דלרב לא מצי לאקשויי בלא דר"נ דהוי ידע שפיר דמצי לשנויי דהתם איירי כשאין המלכיות מקפידות ופלוגתייהו כשמקפידות ולא עלה על דעתו לאקשויי דא"כ דאיירי במקפידות מ"ט דשמואל דאמר לך הוציאו במישן והיכי מצי ממטי ליה די"ל דאף על גב דאינו יכול להוליכו למישן סובר שמואל כיון דאיכא עלה שם מטבע בשום מקום יד הלוה על התחתונה דהא לסברת התוספות בהלוהו מעות סתם כו"ע מודו שנותן לו אפי' מטבע שנפסלה לגמרי וא"כ אין זה מן התימא דלשמואל בהלווהו על המטבע מעלינן ליה חד דרגא שצריך ליתן לו מטבע שיוצאת בשום מקום ולעולם אף ע"ג דלא מצי לאמטויי להתם דמ"מ איכא עליה שם מטבע אבל לר"נ מקשה שפיר דכיון דמחלק בין אית ליה אורחא ללית ליה אורחא ממילא לא שייך לאוקמי מלתא דרב ושמואל במלכיות מקפידות דא"כ מה לנו אי אית ליה אורחא להתם כיון דסוף סוף לא מצי לאמטויי המעות לשם כלית ליה אורחא דמי והיינו כדמקשה בסמוך וע"ז סמיך רבא בתחלת הקושי' והש"ס מסיק דאפ"ה מיתוקמא שפיר דמצי לאמטויי ע"י הדחק וזה נ"ל יותר נכון וברור:

שם הב"ע בשאין המלכיות מקפידות וכו' וליכא לאקשויי מאי דוחקיה דר"נ לאוקמי מלתא דשמואל במלכיות מקפידות אי משכחי ולחלק בין אית ליה אורחא או לא ולוקמיה באין מלכיות מקפידות כלל ואע"ג דלית ליה אורחא די"ל דר"נ סבר דבכה"ג לא הוי סבר רב שצריך ליתן מטבע היוצא באותה שעה דכיון שאין המלכיות מקפידות כלל מטבע מעליא היא וכדמוכח בהדיא בההיא ברייתא דמלכים ראשונים ואף לתירוץ ראשון שכתבתי בסמוך די"ל דטעמא דרב דהלוואה שאני דמסתמא היתה דעתו בשעת הלואה על מטבע היוצאה במדינה זו היינו לרבא אבל רב נחמן י"ל דלא נחית להאי סברא ועוד י"ל דלישנא דלך הוציאו במישן משמע ליה דאיירי שאין יכול להוציאו כאן לאנשי מישן הבאים לכאן משום דאי משכחי קפדי וצריך להוציאו חוץ למדינה דוקא וסברא זו נזכרת ג"כ בס' קיקיון דיונה ע"ש:

שם ת"ש אין מחללין וכו' הא דמקשה דוקא לר"נ ולא קשיא ליה ברייתות אהדדי או אדשמואל בלא ר"נ וכן קושיא דלקמן א"ה של בבל למאי חזו ובפרש"י בד"ה של בבל וכו' דמקפדת ובחשי טפי עכ"ל ומשמע דבלא"ה לק"מ הכל יתבאר בסמוך בל' תוספ' בעז"ה:

תוספות בד"ה א"ה קצת משמע וכו' וקשה לר"י דבלא ר"נ וכו' עכ"ל כל המפרשים מהרש"ל ומהרש"א ות"ח והקק"ד האריכו בספריהם בביאור זה הדיבור ובתחילת עיוני היו נראין לי דברי מהרש"א נכונים וברורים אמנם אחר עיון קשיא לי טובא חדא דלפי פירושו עיקר קושיית התוספ' ודקדוקם מהאי בבא דשל בבל והן כאן ובאמת לא נזכר מזה כלל בדברי התוספות וא"כ העיקר חסר ועוד דמ"מ עיקר התמיה קיימת על לשון התוספות דמאי קשי' ליה לר"י ומנ"ל באמת דקושיית א"ה נסמכת דוקא אליבא דר"נ דלדידיה צריך לאוקמי במקפידים טפי דלמא אף אי הוי מוקי לה במקפידים דלא בחשי נמי הוי קשיא ליה א"ה של בבל למאי חזי כסברת מהרש"א והיינו משום דיוקא דגוף הברייתא מרישא לסיפא וא"כ נאמר דכל השקלא וטריא לא שייך באמת דוקא לר"נ אלא מרומיא דברייתות אהדדי ואם נאמר דמשמע לתוספות בפשיטות מדנקבע האי ת"ש אחר דברי ר"נ ואחר הקושיא מברייתא דלעיל ממילא משמע דהאי שקלא וטריא שייך דוקא לבתר דמוקי מלתא דשמואל במקפידים והיינו דוקא לר"נ דמ"מ תקשה א"כ ה"ל לתוספות להקשות כן מעיקרא באמת דהא בלא ר"נ אדרבה שייך יותר להקשות מדשמואל או מברייתא קמייתא עלה דברייתא בתרייתא ומהרש"א בעצמו דקדק כן וע"ז לא תירץ כלום ועוד דכל אריכות לשון התוספ' הוא אך למותר דמלתא דפשיטא דבלא ר"נ כיון דאמרינן דאפי' לית ליה אורחא למישן הוי מטבע מעליא א"כ קשיא יותר מברייתא בתרייתא וצריך לאוקמי מיהת במקפדת קצת וא"כ תקשה של בבל והן בבבל למאי חזי' לסברת מהרש"א דאפילו בכה"ג שייך להקשות והנלע"ד בזה דודאי לפי פשט ל' הגמרא משמע דלא שייך להקשות למאי חזיא אלא דוקא אי איירי במקפדת טובא דא"כ לא מצי לאמטויי לה אבל אי איירי במקפדת קצת לק"מ דאיכא למימר דעיקר טעמא דברייתא דבעינן במעות מעשר דליהוי עלה שם מטבע במקום החילול דוקא והיינו טעמא דשל כאן והן בבבל או איפכא דאין מחללין והא דאמרינן לעיל בברייתא דמלכים הראשונים דמחללין היכא שיוצאת לבני מדינה אחרת היינו היכא דלא קפדי כלל דא"כ הוי מטבע מעליא במקומה לאנשים אחרים הבאים כאן וא"ש דשל בבל והן בבבל מחללין כיון דהוי מטבע מעלי' במקום החילול ואי משום דלא חזיא למידי בירושלים הא חזיא מיהא למאן דאית ליה אורחא למיזל לבבל ואיהו גופא הא מבבל הוא והוי לגביה מטבע מעליא ובלא"ה צריך לחללה בירושלים על מידי דצורך אכילה אבל אי איירי במקפיד טובא מקשה שפיר דכיון דבחשי ומפסדי לה מיניה בירושלים לא הוי עליה שם מטבע כלל ולא קרינן ביה ונתת הכסף וזה שכתבו התוספות בתחילת דבריהם דמשמע דכל האי שקלא וטריא היינו דוקא לר"נ דאליביה צריך לאוקמי במקפדת טובא דבחשי והיינו ממש כפרש"י ולבתר הכי מקשו התוספות דאיכא למימר איפכא דבשלמא לר"נ דמחלק בין אית ליה אורחא למישן או לא וא"כ יש ג' חלוקי דינים במטבע שאינה יוצאה כאן דבאינה מקפדת כלל בכל ענין הוי מטבע מעליא ובמקפדת טובא בכל ענין אין עליה שם מטבע ובמקפדת דלא בחשי יש לחלק בין אית ליה אורחא או לא מטעמא דכתב רש"י וא"כ א"ש דכל השקלא וטריא לא שייך אלא במקפדת טובא וכדכתיבנא אבל בלא דר"נ א"כ ליכא אלא ב' חלוקי דינים וא"כ קשה ממ"נ אם נאמר דשמואל וברייתא קמייתא איירי במקפדת ולא בחשי והיינו מטעמא דכתיבנא לעיל דאי באינה מקפדת כלל לא הוי פליג רב אע"כ דרב ושמואל איירי במקפדת דלא בחשי וכ"א מוקי לברייתא קמייתא כפי סברתו רב מוקי לה באינה מקפדת כלל ושמואל אף במקפדת פורתא וא"כ לשמואל ע"כ דברייתא בתרייתא איירי במקפדת טובא וא"כ מקשו התוספ' שפיר דבלא ר"נ נמי שייך כל השקלא וטריא ואם נאמר לאידך גיסא דבלא ר"נ איירי רב ושמואל באינה מקפדת כלל וכדמשמע פשט לשון הגמרא דקאמר לעיל לבתר דשנינן הב"ע כשאין מלכים מקפידים אלא כי אמר שמואל במקפדת היכי מצי ממטי לה משמע דמעיקרא ס"ד דשמואל איירי באינה מקפדת כלל וכן הוא האמת לדעתי דהאי סברא דמקפדת פורתא ולא בחשי לא שייך אלא לענין אי מפלגינן בין אית ליה אורחא למישן או לא וכטעמא דכתב רש"י להדיא בד"ה דלא בחשי אבל א"א דאין לחלק כלל ואפי' לית ליה אורחא הוי מטבע ע"כ היינו משום דאין המלכים מקפידים כלל והוי מטבע מעלי' במקומה לבני מדינה אחרת הבאים לכאן ומינה דהיכא דמקפידים אפילו פורתא שוה למקפדת טובא דאפילו אית ליה אורחא לא הוי מטבע והיינו נמי מה"ט דבעינן דוקא מטבע היוצאה באותו מקום ומה לנו בכך דלא בחשי מ"מ הרי אינה יכולה להראותה במקומה כיון דאי משכחי מפסדי לה מיניה ולא איכפת לן במה שיכול להוציאה חוץ לאותה מדינה אף אי אית ליה אורחא מ"מ ליכא עליה שם מטבע במקומה וזה מוכרח דאי ס"ד דבמקפדת פורתא הוי עלה שם מטבע אי אית ליה אורחא א"כ היינו לגמרי כר"נ אלא ע"כ דבלא ר"נ מקפדת פורתא שוה לגמרי למקפדת טובא וכדכתיבנא וע"ז מורה אריכות לשון התוספות במ"ש דברייתא קמייתא איירי באינה מקפדת שיכול להראותה במקומה ולקנות בהמה אצל אנשים הבאים משם לכאן ואף ע"ג דבמקצת נוסחאות הגמרא אין זה הלשון בתוספות כבר הגיהו מהרש"ל וכ"נ שהיא נוסחא אמיתי' לכל המפרשים וכיוונו בזה למ"ש דהתם בברייתא קמייתא ע"כ עיקר הטעם הוא שיכול לקנות בהמה בירושלים. הכלל העולה מכל זה דבלא ר"נ ס"ד דבעינן דוקא מטבע היוצאה במקומה דבלא"ה אין עליה שם מטבע כלל דאף ע"ג דלא בחשי מ"מ הרי אינו יכול להראותה דאי משכחי מפסדי לה מיניה ובכה"ג איירי ע"כ ברייתא בתרייתא דשל כאן והן בבבל אין מחללין מה"ט אע"ג דאית ליה אורחא להתם מ"מ אין עליה שם מטבע כלל במקומה וא"כ יש להקשות שפיר אף בלא ר"נ דשל בבל והן בבבל למאי חזי דהא בירושלים ליכא עליה שם מטבע כלל כיון דאי משכחי מפסדי לה מיניה וא"כ אף אי מוקמת לה במקפדת דלא בחשי אפ"ה קשיא שפיר אמאי מחללין כיון שאינו יכול להראותה כלל בירושלים דהא מה"ט גופא קס"ד דסובר שמואל דאפי' במקפדת פורתא לא הוי מטבע אפי' אי אית ליה אורחא למישן וכדכתיבנא ובזה נתיישב הכל בעזה"י ודו"ק:

בפרש"י בד"ה והוסיפו עליהן מהו אליבא דרב עכ"ל והרא"ש כתב דא"ש נמי אליבא דשמואל וכגון דלית ליה אורחא למישן וכו' עכ"ל. ולענ"ד דבלא"ה א"ש דכאן לא איירי כלל אי יכול ליתן לו ממטבע הראשונה אלא אפי' כשאין מטבעות הראשונות מצויין עוד ולא פליגי אלא אם רשאי ליתן לו ממטבע שניה משום רבית אבל לרש"י משמע ליה מדנקט האיבעיא סתמא היינו כגוונא דלעיל ממש וק"ל:

זָקֵן וּזְקֵנָה מִצַּד אֶחָד, וּבָחוּר וּבְתוּלָה מִצַּד אַחֵר פרשו התוספות ולא היה צורה אלא כך היה כתוב מצד אחד זָקֵן וּזְקֵנָה ומצד אחד בָּחוּר וּבְתוּלָה ונראה הכרח לדבריהם מלבד טעמא דידהו דסיפא דמיא לרישא דקאמר מטבע דוד ושלמה היה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ מצד אחד ושם מוכרח לפרש בכתיבה דאי אפשר לצייר צורת ירושלים על מטבע קטן ועוד דודאי עִיר הַקֹּדֶשׁ בכתיבה היה דדוחק לומר תלמודא דמזכיר ירושלים הוא דקרי לה 'עיר הקודש' וכיון דעיר הקודש בכתיבה הוה כולהו נמי בכתיבה איירי. ועוד נראה לי בס"ד הכריח לדבריהם דהסימן של זקן הוא בלבון השערות וזה קשה לציירו במטבע. ועוד יש לומר ממה שאמר בָּחוּר וּבְתוּלָה מצד אחד ובשלמא היכר נער ונערה אפשר לצייר על ידי צמצום הצורה אבל היכר של בתולה שעדיין לא נבעלה אי אפשר לעשות סימן לזה בצורה על כן מוכרח לומר דהיה זה בכתיבה והגם דיש סימן לבתולה בראש פרוע אף על פי דנמצא סימן זה במשנה מי יאמר שהיה נוהג זה בימים הראשנים שהם קודם מתן תורה. והנה רש"י ז"ל פירש בָּחוּר וּבְתוּלָה על יצחק ורבקה אך מהרש"א ז"ל פירש גם זה על אברהם ושרה שנעשה להם נס אחר היותם זָקֵן וּזְקֵנָה שנעשו כמו בָּחוּר וּבְתוּלָה. ויש להבין למה כתבו בָּחוּר וּבְתוּלָה על אברהם ושרה דלא מצינו שחזר לשרה אמנו דם בתולים גם כן? אלא רק חזרה לנערותה מצד הקמטים שנתפתחו ושומן העור והבשר ואם כן הוה ליה למימר נַעַר וְנַעֲרָה ולפירוש רש"י ניחא דקאי על יצחק ורבקה קודם נשואין ונרמז בזה שיצחק בעודו בחור היה צדיק כמו הזקן אברהם אבינו ע"ה הכתוב בעבר השני וכן רבקה בהיותה בתולה היתה שלימה בצדקות כמו הזקנה היא שרה אמנו ע"ה הכתובה בעבר השני. וצריך להבין לפירוש מהרש"א דקאי הכל על אברהם ושרה למה לא כתבו הכל מצד אחד בשתי שורות זו תחת זו? ונראה לי בס"ד כתבו כן כדי שיהיה זקן שבצד זה שהוא הזכר אברהם אבינו ע"ה כתוב כנגדו בתולה בעבר השני שהיא שרה וזקנה שבצד זה כתוב כנגדה בחור בעבר השני להורות בזה ששקולים הם בצדקות על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה א, טו) בפסוק הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה (שמות ו, כו) והוא משה ואהרן ללמדך ששקולים הם. ועוד נראה לי בס"ד נכתבו באופן זה ללמדך על מידות שלהם כי בצרכי עולם הזה מתנהגים בכבידות כטבע זקן וזקנה וכאשר פרשתי בס"ד בפסוק וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב (בראשית יג, ב) אבל בצרכי עולם הבא מתנהגים בזריזות כמו בחור ובתולה ולכך חלקום בשני צדדין לרמוז בצד אחד על עולם הבא ובצד אחד על עולם הזה. אי נמי על דרך שאמרו (סוכה נג.) אשרי זקנותינו שלא ביישה את ילדותינו ואשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו. ועוד נראה לי בס"ד לפי פירוש מהרש"א ז"ל דמפרש דקאי הכל על אברהם ושרה בא ללמד מטבע זה דאהבה שהיתה ביניהם אינה אהבה גופניית דאז כפי הטבע תהיה הלוך וחסור וכל מה שיזקינו בשנים גם אהבתם תהיה זקנה וישנה מצד שניהם אלא אהבתם היתה אהבה נפשיית שהוא אוהב אותה מחמת צדקותה והיא אוהבת אותו מחמת צדקותו ולכן אף על פי שמצד מספר השנים הם זקן וזקנה עם כל זה מצד האהבה הם אהבת בחור ובתולה שהיא אהבה חדשה ואינה ישנה. ונראה לרמוז ראשי תיבות זָ קֵן זְ קֵנָה בָּ חוּר בְּ תוּלָה הוא 'בזה בזה' לרמוז שהם בזבזו ממון רב להכנסת אורחין אברהם אבינו ע"ה לאנשים ושרה אמנו ע"ה לנשים, וסופי תיבות זָקֵ ן זְקֵנָ ה בָּחוּ ר בְּתוּלָ ה הוא אותיות 'הנהר' שהם היו בסוד הנהר הגדול הידוע שרמז עליו הכתוב וְהַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת (בראשית טו, יח) ולזה אמר בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם (יהושע כד, ב).