Talmud Builders

    Bava Kamma 41a

    Back to index

    English translation — Bava Kamma 41a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1that the ox should be considered like one that killed her, as it was the reason for her execution, and therefore its owner should be liable to pay a ransom, the baraita teaches us that this is not the case.

    2Rava said: Actually, it is a case where the animal engaged in bestiality with her and killed her in the process. And as for the difficulty you pose: What is the difference to me whether it killed her with its horns, and what is the difference to me whether it killed her through bestiality, the answer is that in that case of an animal killing with its horn, its intention is to cause injury, whereas in this case of killing through bestiality its intention is to achieve its own pleasure.

    3The Gemara asks: With regard to what other case would Abaye and Rava disagree? They disagree with regard to a case where an ox trampled a child with its foot, killing it, in the courtyard of the injured party. According to Abaye, the owner pays the ransom, as he holds that ransom is paid even if the animal’s objective was not to cause injury or death. According to Rava, he does not pay the ransom.

    4It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav: A stadium ox that killed a person is not liable to be put to death and is fit to be sacrificed as an offering on the altar, because it is as though it was compelled to behave in this manner.

    5MISHNA: With regard to an ox that gored a person and the person died, if the ox was forewarned its owner pays ransom, but if it was innocuous he is exempt from paying the ransom. And both this forewarned ox and that innocuous ox are liable to be put to death for killing a person. And the same halakha applies in a case where the animal killed a boy and the same applies in a case where it killed a girl. If the ox gored and killed a Canaanite slave or a Canaanite maidservant, its owner gives the victim’s master thirty sela , whether he was a slave worth one hundred maneh , i.e., one hundred silver dinars, or worth only one dinar.

    6GEMARA: The Gemara asks: But since we kill the ox for killing a person when it is still considered innocuous, how can you find a case of a forewarned ox killing a person?

    7Rabba said: Here we are dealing with a case where in three instances of attacking people, the court assessed that had the people not escaped, the ox would certainly have killed them. Therefore, despite the fact that the ox did not kill anyone, it now has the status of a forewarned ox.

    8Rav Ashi said: Such an assessment is not worth anything. Since the ox did not actually kill them, it is not rendered forewarned even if it intended to kill. Rather, here we are dealing with a case where it endangered the lives of three people by goring them, and they all died only after the third goring. Therefore, the ox had not been put to death.

    9Rav Zevid said: The mishna is discussing a case where it killed three animals, which is sufficient to render the ox forewarned but for which it is not put to death.

    10The Gemara asks: But is an animal that is forewarned with regard to animals considered forewarned with regard to people as well? Certainly it is not. Rather, Rav Shimi said: The mishna is discussing a case where it killed three gentiles, for which the animal is not put to death.

    11The Gemara asks: But is an animal that is forewarned with regard to gentiles considered forewarned with regard to Jews as well? Rather, Rabbi Shimon ben Lakish said: The mishna is discussing a case where it killed three people who had wounds that would have caused them to die within twelve months [ tereifa ]. Since they were on the verge of dying anyway, the ox is not put to death for killing them. Nevertheless, it is rendered forewarned with regard to its future goring and killing of people.

    12The Gemara asks: But is an animal that is forewarned with regard to a tereifa considered forewarned with regard to an intact person, i.e., one who is not a tereifa ? Rather, Rav Pappa said: The mishna is discussing a case where it killed a person and fled to the marsh, then killed again and fled to the marsh, and then killed again and fled to the marsh, so the court was not able kill it before it had killed three times, rendering it forewarned.

    13Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: The mishna is discussing a case where the witnesses who had rendered the witnesses who testified to the three incidents of goring as conspiring witnesses, resulting in the animal not being put to death, were themselves subsequently proven to be conspiring witnesses by other witnesses. Consequently, the testimonies of the witnesses who testified about the incidents of goring were reinstated, rendering the ox forewarned.

    14The Gemara asks: This explanation works out well if it is assumed that the purpose of testifying to the ox’s goring is because we wish to establish the ox as forewarned; once the testimony concerning the incidents of goring is reinstated, it is established that the ox gored three times. But if we wish to warn the man who owns the ox by testifying that the animal gored, he could say to the judge, after it is established that his ox was forewarned: I did not know that my ox was forewarned, since the witnesses had previously been rendered conspiring witnesses. The Gemara answers: This is a case where the witnesses say: Each time his ox killed a person he was standing by it, so that he cannot claim ignorance.

    15Ravina said: The mishna is discussing a case where the witnesses recognized the owner of the ox but did not recognize the ox itself. Therefore, with regard to the first incidents of goring, they testified that it was his ox that gored, but they did not testify with regard to the ox itself. That is why the ox was not put to death. Only afterward did they realize that this was the ox that had gored three times previously.

    16The Gemara asks: If so, why is the ox rendered forewarned? What could the owner have done to prevent it from goring again, as he did not know which of his oxen had gored? The Gemara answers that it is rendered forewarned because the court effectively said to him: You have a habitually goring ox in your herd, so you must safeguard your entire herd.

    17§ The mishna teaches: And both this forewarned ox and that innocuous ox are liable to be put to death. The Sages taught: We learn by inference from that which is stated with regard to an ox that killed a person: “And if an ox gores a man or a woman, that they die, the ox shall be stoned, and its flesh shall not be eaten; but the owner of the ox shall be clear” (Exodus 21:28). Don’t I know from this verse that the stoning makes it an unslaughtered animal carcass, and it is prohibited to eat an unslaughtered animal carcass? What is the meaning when the verse states: “Its flesh shall not be eaten”? The verse is telling you that even if one slaughtered the ox after its verdict had been reached but before it was stoned, it is still prohibited to eat it.

    18I have derived only that one is prohibited to eat it; from where is it derived that one is prohibited from deriving benefit from the ox as well? The verse states: “But the owner of the ox shall be clear.”

    19The Gemara asks: What is the inference? How is this halakha derived from the statement that the owner shall be clear? Shimon ben Zoma says: This is like a person who says to his friend: So-and-so was left clear of his property, and has no benefit from it at all. Similarly, “but the owner of the ox shall be clear” means that he may not derive benefit from the ox.

    20The Gemara asks: And from where is it known that this phrase: “Its flesh shall not be eaten,” serves to teach a halakha with regard to a case where he slaughtered the ox after its verdict was reached, but before it was stoned, and is teaching that one is prohibited to eat it? Why not say that it is permitted to eat the ox if he slaughtered it after its verdict had been reached. And this phrase: “Its flesh shall not be eaten,” serves to teach a halakha with regard to a case where they had already stoned it, but not to teach a prohibition against eating it, as that is already known due to the fact that it was stoned. Rather, it serves to prohibit deriving benefit from the ox, and that would be in accordance with the statement of Rabbi Abbahu.

    21As Rabbi Abbahu says that Rabbi Elazar says that wherever it is stated: “It shall not be eaten”; or “you,” singular, “shall not eat”; or “you,” plural, “shall not eat”; both a prohibition against eating and a prohibition against deriving benefit are indicated. This is so unless the verse specifies for you that one may derive benefit, in the manner that it specified for you with regard to an animal carcass, from which the verse explicitly permits one to derive benefit.

    22The Gemara continues: This is so unless the verse specifies for you that one may derive benefit, in the manner that it specified for you with regard to an animal carcass, from which the verse explicitly permits one to derive benefit, as it states: “You may sell it to a foreigner” (Deuteronomy 14:21). Accordingly, it is permitted to transfer an unslaughtered animal carcass to a ger toshav , i.e., a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot, through giving it to him as a gift, and to any other gentile through selling it to him. Apparently, without this explicit permission, it would be prohibited to derive any benefit from a carcass, due to the prohibition: “You shall not eat.” Here, too, with regard to the ox that is stoned, the phrase: “Its flesh shall not be eaten,” may serve to teach that one may not derive benefit from the stoned ox.

    23The Sages said in response: That statement applies where both the prohibition of eating and the prohibition of deriving benefit are derived from a verse using an expression such as: “It shall not be eaten.” But here, where the prohibition of eating is derived from the statement: “The ox shall be stoned,” if it enters your mind that this expression: “Its flesh shall not be eaten,” is stated only in reference to the prohibition of deriving benefit, let the Merciful One write explicitly: Benefit shall not be derived from it. Alternatively, let the verse simply state: “It shall not be eaten”; why do I require the specific term: “Its flesh”? Clearly, the intention of the verse is to teach that even if he has rendered it like kosher flesh by properly slaughtering it after the verdict, one is still prohibited to eat it.

    24Mar Zutra objects to this: Say that this statement applies

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בחצר הניזקדאילו ברה"ר אין חייב ברגל לדברי הכל דכתיב בשדה אחר בפ' קמא (דף ג:):

    לאביי משלם כופראע"פ שלא נתכוון להזיק דהא אוקי דרבעה ולא קטלה הא קטלה משלם כופר:

    מתני' וזה וזה חייבין מיתהדבתם נמי כתיב סקל יסקל:

    וכן בבן וכן בבתבן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:

    גמ' שאמדוהו לשלשה בני אדםשרץ אחריהן זה אחר זה וברחו מפניו ואמדו שאם לא ברחו היה הורגן:

    שסיכן ג' בני אדםלפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר:

    הוי מועד לאדםבתמיה:

    אטרפהלא קטלינן ליה דגברא קטילא קטיל:

    הוי מועד לשלםבתמיה:

    דקטל וערק לאגמאלאחר שהעידו בו ברח:

    שהוזמו זוממי זוממיןכשנגח ב' נגיחות ראשונות והעידו בו ב' כיתות עדים באו כת אחת והזימום ופטרוהו וכשנגח נגיחה שלישית והעידו בו באתה כת המזמת להזימן והוזמה אותה הכת אף על הזמות ראשונות ונמצא השור מועד ומשלם כופר על השלישית:

    הניחא אי לייעודי תורא בעינןג' ימים דכתיבי בקרא:

    שפירהרי נגח שלש נגיחות בג' ימים ואע"ג שלא נתקיימה העדאתו אלא בכת אחת לא איכפת לן:

    אלא אי לייעודי גברא בעינןשלשה ימים:

    אמר לא הוה ידענאב' נגיחות הראשונות דאינטריה שהמזימין הטעוני:

    גביה הוה קאישהמזימין העידו דגביה הוה קאי וראה בנגיחותיו:

    רבינא אמרמשכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידים עליו אין מכירין את השור ובג' הוכר:

    מאי הוה ליהלבעלים למיעבד ואמאי מחייבת ליה כופר:

    לאחר שנגמר דינודהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה יסקל ושוב לא יאכל את בשרו:

    להיכא דסקליה מסקלואתא לא יאכל לאוסרו בהנאה וכדרבי אבהו ונקי מבעיא ליה לדרשה אחריתי לחצי כופר ולדמי ולדות כדלקמן:

    כדרך שפרט לך בנבילהשכתב לך בה לא תאכלו והוצרך הכתוב לפרש לך בה היתר הנאה לגר אשר בשעריך וגו' אלמא לא תאכלו איסור הנאה הוי משמע:

    ה"מדמפיק קרא לאיסור הנאה בלשון אכילה:

    היכא דנפיק לן אכילה והנאה מלא יאכלאגב דמורי לן נמי אאכילה מפיק ליה בלשון אכילה:

    אבל הכא דאכילה נפקא לן מסקול יסקלאי להנאה גרידתא אתא לכתוב לא יהנה:

    אי נמיאפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא:

    את בשרו למה ליאלא לאו לאשמועינן אע"ג דעבדיה כעין בשר שחוטה בהכשר אסור באכילה ובהנאה דהשתא אצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה:

    אימא ה"מדאסור אם שחטו:

    בבא קמא 41 עמוד א

    1כמאן דקטלה דמי, קמ"ל׃

    2רבא אמר: לעולם דרבעה וקטלה; ודקא קשיא לך: מה לי קטלה בקרנים, מה לי קטלה ברביעה קרן כוונתו להזיק, האי כוונתו להנאת עצמו הוא.

    3במאי פליגי? ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק; לאביי משלם כופר, לרבא לא משלם כופר.

    Baraita

    4תניא כוותיה דרב: שור האיצטדין אינו חייב מיתה, וכשר לגבי מזבח; מפני שהוא כמעושה.

    Mishna

    5שור שנגח את האדם, ומת מועד משלם כופר, ותם פטור מן הכופר. וזה וזה חייבין מיתה. וכן בבן, וכן בבת. נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים; בין שהוא יפה מאה מנה, ובין שאינו יפה אלא דינר אחד.

    Gemara

    6וכי מאחר דמתם קטלינן ליה, מועד היכי משכחת לה?

    7אמר רבה: הכא במאי עסקינן כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם.

    8רב אשי אמר: אומדנא לאו כלום הוא. אלא הכא במאי עסקינן כגון שסיכן לשלשה בני אדם.

    9רב זביד אמר: כגון שהרג שלשה בהמות.

    10ומועד לבהמה הוי מועד לאדם? אלא אמר רב שימי: כגון שהרג שלשה עובדי כוכבים׃

    11ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל? אלא אמר רשב"ל כגון שהרג שלשה בני אדם טרפה.

    12ומועד לטרפה הוי מועד לשלם? אלא אמר רב פפא: דקטל וערק לאגמא, דקטל וערק לאגמא.

    13רב אחא בריה דרב איקא אמר: כגון שהוזמו זוממי זוממין.

    14הניחא אי לייעודי תורא בעינן שפיר. אלא אי לייעודי גברא בעינן, מימר אמר ליה: לא הוה ידענא! כגון דאמרי: כל אימת דקטיל תוריה, גביה הוה קאי.

    15רבינא אמר: במכירין את בעל השור, ואין מכירין את השור.

    16מאי ה"ל למעבד? משום דאמרי ליה: תורא נגחנא אית לך בבקרך, איבעי לך נטורי כולי בקרך.

    17וזה וזה חייבין מיתה כו'. ת"ר ממשמע שנאמר ״(שמות כא״, כח) ״סקל יסקל השור״ איני יודע שנבילה היא, ונבילה אסורה באכילה? מה ת"ל ״לא יאכל את בשרו״? מגיד לך הכתוב, שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה.

    18אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? ת"ל (שמות כא, כח) ״ובעל השור נקי״.

    19מאי משמע? שמעון בן זומא אומר, כאדם שאומר לחבירו: ״יצא איש פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום״.

    20וממאי דלא יאכל את בשרו״ להיכא דשחטו אחר שנגמר דינו, שאסור באכילה? אימא דהיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי באכילה הוא; והאי ״לא יאכל את בשרו להיכא דסקליה מסקל, דאסור בהנאה הוא כדר' אבהו,׃

    21דאמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר: כל מקום שנאמר ״לא יאכל״; ״לא תאכל״; ״לא תאכלו״ אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע,׃

    22עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה לגר בנתינה, ולעובד כוכבים במכירה!

    23אמרי: הני מילי היכא דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא מלא יאכל״; אבל הכא, דאיסור אכילה מסקל יסקל״ נפקא, אי סלקא דעתך האי ״לא יאכל את בשרו״ איסור הנאה הוא, נכתוב רחמנא: ״לא יהנה״, אי נמי ״לא יאכל״; ״את בשרו״ למה לי? דאף על גב דעבדיה כעין בשר, דשחטיה אסור.

    24מתקיף לה מר זוטרא: אימא הני מילי׃

    Tosafot

    כמאן דקטלה דמיוא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה. יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (כתובות דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה:

    הא אין כוונתו להזיקואע"ג דכשכשה באמתה מבעיא בפ' כיצד הרגל (לעיל בבא קמא דף יט:) לפי שיש שם שינוי קצת ודמי טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא ולא דמי לקרן וכשן גמורה היא שמזקת ע"י אכילה:

    ברגל שדרסהשן הוה שייך למנקט הכא אלא אגב דנקט רגל ספ"ב (דף כו.) נקטיה הכא:

    לרבא לא משלם כופראליבא דהך ברייתא קאמר כדפי' בספ"ב (דף כו.):

    מאחר דמתם קטלינן כו'לא מצי לאוקמי כגון שבשלש נגיחות ראשונות נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם דכה"ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוון לאדם וגם בהרג ג' פעמים על פני בעליו לא הוי מועד כדאמרינן בפרק שני (דף כד.) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד:

    כגון שאמדוהו לג' בני אדםכולה סוגיא מוכחא דלא מיחייב בשלישי נ"ש כדפרישית בפ"ב (דף כד.):

    איני יודע שהיא נבילהוא"ת אצטריך לבן פקועה לרבנן דרבי מאיר דלא בעי שחיטה (חולין דף עד.) וכ"ת דלא אקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה בפ"ק דבכורות (דף יב.) ובפרק בהמה המקשה (חולין דף עד:) ואפילו שחוט מוכח ביומא (דף מט: נ.) דמקרי פר וכ"ש בן פקועה וי"ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר:

    והאי לא יאכל להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאהובעל השור נקי להנאת עורו וכי תימא לשתוק מלא יאכל אם כן לא הוה מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא:

    כדרבי אבהולרווחא דמלתא נקט דבלאו רבי אבהו לא הוה מצי למימר אלא להנאה דלאכילה לא צריך:

    כל מקום שנאמר לא יאכלואם תאמר חמץ בפסח הנאתו יהיה בכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכ"ת הכי נמי א"כ בפרק כל שעה (פסחים דף כג:) דבעי מאי איכא בין חזקיה לרבי אבהו הוה ליה למימר דהא איכא בינייהו וי"ל דלא יאכל או לא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל מלא תאכלו לא ילפינן:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    במאי קא מיפלגי ברגל שדרסהוא"ת עוד והא אסיקנא התם בפרק כיצד הרגל רגל שדרסה משלם את הכופר והכא עבדינן לה פלוגתא דאביי ורבא לפוטרה ואנן קי"ל בכל דוכתא כרבא במקום אביי בר מיע"ל קג"ם י"ל דרבא לא פליג בעיקר דינא אלא בפירושא דהא ברייתא וקאמר דמהא ברייתא לא נשמיענה.

    וכי מאחר דתם קטליניה מועד היכי משכחת להובשנתכוון בג' נגיחות להרוג את הבהמה והרג את האדם לא אפשר לאוקמה דאינו מועד עד שיתכוין לאדם ובשהרג ג' בני אדם ע"פ הבעלים נמי אי אפשר דאינו מועד עד שיעידו בו בב"ד ובפני הבעלים כדאיתא בפרק כיצד ואף ע"ג דאמרינן בסמוך כגון דאמר כל אימת דקטיל תורא גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם ע"פ עדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עדי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעו דכדין העידוהו הו"ל לנטוריה תוריה דלא מצי אמר לה הוה ידענא ומ"מ השור ע"פ עדים הועד. אלא דאכתי איכא למידק מדר' אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואומקה בשהמית ע"פ הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם ע"פ הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד ע"פ עדים ובב"ד אלא שלאחר שנעשה מועד בג' נגיחות כדיניה בב"ד משלם את הכופר ע"פ הבעלים ברביעית.

    כגון שאמדוהו לשלשה בני אדםכלומר שרץ אחריהם ואמדוהו שאלו השיגם המיתם וכגון שהעידו הבעלים בב"ד בין כל רדיפה ורדיפה.

    במכירין בעל השור ואין מכירין את השורכלומר ובנגיחה רביעית ראוהו והכירוהו שזה שנגח כל השלשה הראשונות.

    איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילהאיכא למידק דלמא לבן פקועה אצטריך דלא בעי שחיטה דהניחא לרבי מאיר דאמר דבן תשעה חי טעון שחיטה שפיר אלא לרבנן מאי איכא למימר וכי תימא דבן פקועה לא אקרי שור לא היא דהא לענין פטר חמור אקרי שה כדאיתא בפ"ק דבכורות ובחולין פרק בהמה המקשה ואפילו מ"ד התם דאין פודין הא פריש משום דגמרינן שה שה מפסח ותירצו בתוס' דלא אמרינן ליה לקרא בן פקועה בתיובתא ואין תירוץ זה מחוור בעיני דהא אמרינן פ"ד הנח ליה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה דבן פקועה לא שכיח מ"מ כך אמרה תורה שאפילו נגח בן פקועה דשרי בעלמא באכילה לאחר סקילה הכא ליתסיר אלא נ"ל משום דלא איקרי שור אלא כשנולד כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל שה אפילו קודם לידתו אקרי שה וכבר כתבתי כן בפרק גיד הנשה ויש שם ראיות ליסמך עליהן.

    כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וא"ת הנאת חמץ בפסח יהיה בכרת דהא כתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה וי"ל דשאני לא תאכל לא תאכלו דבאזהרה אבל כי כל אוכל לא אמרינן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 41a

    Bava Kamma 41a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 443 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בחצר הניזק דאילו ברה"ר אין חייב ברגל לדברי הכל דכתיב בשדה אחר בפ' קמא (דף ג:):

    לאביי משלם כופר אע"פ שלא נתכוון להזיק דהא אוקי דרבעה ולא קטלה הא קטלה משלם כופר:

    מתני' וזה וזה חייבין מיתה דבתם נמי כתיב סקל יסקל:

    וכן בבן וכן בבת בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:

    גמ' שאמדוהו לשלשה בני אדם שרץ אחריהן זה אחר זה וברחו מפניו ואמדו שאם לא ברחו היה הורגן:

    שסיכן ג' בני אדם לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר:

    הוי מועד לאדם בתמיה:

    אטרפה לא קטלינן ליה דגברא קטילא קטיל:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 41a · Sefaria

    Tosafot

    כמאן דקטלה דמי וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה. יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (כתובות דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה:

    הא אין כוונתו להזיק ואע"ג דכשכשה באמתה מבעיא בפ' כיצד הרגל (לעיל בבא קמא דף יט:) לפי שיש שם שינוי קצת ודמי טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא ולא דמי לקרן וכשן גמורה היא שמזקת ע"י אכילה:

    ברגל שדרסה שן הוה שייך למנקט הכא אלא אגב דנקט רגל ספ"ב (דף כו.) נקטיה הכא:

    לרבא לא משלם כופר אליבא דהך ברייתא קאמר כדפי' בספ"ב (דף כו.):

    מאחר דמתם קטלינן כו' לא מצי לאוקמי כגון שבשלש נגיחות ראשונות נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם דכה"ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוון לאדם וגם בהרג ג' פעמים על פני בעליו לא הוי מועד כדאמרינן בפרק שני (דף כד.) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד:

    כגון שאמדוהו לג' בני אדם כולה סוגיא מוכחא דלא מיחייב בשלישי נ"ש כדפרישית בפ"ב (דף כד.):

    איני יודע שהיא נבילה וא"ת אצטריך לבן פקועה לרבנן דרבי מאיר דלא בעי שחיטה (חולין דף עד.) וכ"ת דלא אקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה בפ"ק דבכורות (דף יב.) ובפרק בהמה המקשה (חולין דף עד:) ואפילו שחוט מוכח ביומא (דף מט: נ.) דמקרי פר וכ"ש בן פקועה וי"ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר:

    והאי לא יאכל להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה ובעל השור נקי להנאת עורו וכי תימא לשתוק מלא יאכל אם כן לא הוה מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא:

    2 more comments on this page.

    Tosafot on Bava Kamma 41a · Sefaria

    Rashba

    במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה וא"ת עוד והא אסיקנא התם בפרק כיצד הרגל רגל שדרסה משלם את הכופר והכא עבדינן לה פלוגתא דאביי ורבא לפוטרה ואנן קי"ל בכל דוכתא כרבא במקום אביי בר מיע"ל קג"ם י"ל דרבא לא פליג בעיקר דינא אלא בפירושא דהא ברייתא וקאמר דמהא ברייתא לא נשמיענה.

    וכי מאחר דתם קטליניה מועד היכי משכחת לה ובשנתכוון בג' נגיחות להרוג את הבהמה והרג את האדם לא אפשר לאוקמה דאינו מועד עד שיתכוין לאדם ובשהרג ג' בני אדם ע"פ הבעלים נמי אי אפשר דאינו מועד עד שיעידו בו בב"ד ובפני הבעלים כדאיתא בפרק כיצד ואף ע"ג דאמרינן בסמוך כגון דאמר כל אימת דקטיל תורא גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם ע"פ עדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עדי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעו דכדין העידוהו הו"ל לנטוריה תוריה דלא מצי אמר לה הוה ידענא ומ"מ השור ע"פ עדים הועד. אלא דאכתי איכא למידק מדר' אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואומקה בשהמית ע"פ הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם ע"פ הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד ע"פ עדים ובב"ד אלא שלאחר שנעשה מועד בג' נגיחות כדיניה בב"ד משלם את הכופר ע"פ הבעלים ברביעית.

    כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם כלומר שרץ אחריהם ואמדוהו שאלו השיגם המיתם וכגון שהעידו הבעלים בב"ד בין כל רדיפה ורדיפה.

    במכירין בעל השור ואין מכירין את השור כלומר ובנגיחה רביעית ראוהו והכירוהו שזה שנגח כל השלשה הראשונות.

    איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה איכא למידק דלמא לבן פקועה אצטריך דלא בעי שחיטה דהניחא לרבי מאיר דאמר דבן תשעה חי טעון שחיטה שפיר אלא לרבנן מאי איכא למימר וכי תימא דבן פקועה לא אקרי שור לא היא דהא לענין פטר חמור אקרי שה כדאיתא בפ"ק דבכורות ובחולין פרק בהמה המקשה ואפילו מ"ד התם דאין פודין הא פריש משום דגמרינן שה שה מפסח ותירצו בתוס' דלא אמרינן ליה לקרא בן פקועה בתיובתא ואין תירוץ זה מחוור בעיני דהא אמרינן פ"ד הנח ליה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה דבן פקועה לא שכיח מ"מ כך אמרה תורה שאפילו נגח בן פקועה דשרי בעלמא באכילה לאחר סקילה הכא ליתסיר אלא נ"ל משום דלא איקרי שור אלא כשנולד כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל שה אפילו קודם לידתו אקרי שה וכבר כתבתי כן בפרק גיד הנשה ויש שם ראיות ליסמך עליהן.

    כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וא"ת הנאת חמץ בפסח יהיה בכרת דהא כתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה וי"ל דשאני לא תאכל לא תאכלו דבאזהרה אבל כי כל אוכל לא אמרינן.

    Rashba on Bava Kamma 41a · Sefaria

    Meiri

    המשנה הששית הכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי ואמר על זה שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה וכן בבן או בבת נגח עבד ואמה נותן שלשים סלע בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אמר הר"ם השור יהיה מועד לאדם בפנים רבים מכללם שיהרוג שלשה גוים קודם שיהרוג נפש מישראל:

    אמר המאירי שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר והוא דמי ניזק כמה ששמין אותו כמו שהתבאר והם ליורשיו שאינו משתלם אלא לאחר מיתה כסקילת השור שאינו נסקל עד לאחר מיתת הניגח ותם פטור מן הכופר שנאמר ובעל השור נקי ושניהם במיתה שבשניהם כתוב סקול יסקל השור וכן בבן ובבת ר"ל קטנים שהרי כתוב בפירוש או בן יגח וכו' נגח עבד או אמה נותן שלשים שקלים וכו' פי' אם הוא מועד אבל לא תם ומ"מ שניהם בסקילה:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    מועד לבהמה אינו מועד לאדם ומועד לנכרי אינו מועד לישראל ומועד לטרפה אינו מועד לשלם הואיל וכן אינו מועד לאדם אא"כ הרג שלשה בני אדם מעתה היאך תמצאנו מועד והלא על הראשון אתה הורגו וא"ת כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם שאם לא ברחו מפניו כבר הרגם זה אינו אומדנא לא כלום הוא הא כיצד אתה מוצא כן בשסכן שלשה בני אדם ולא מתו עדיין ונגח את הרביעי ומתו כלם וכן שהרג וברח שלשה פעמים או כגון שהעידו עליו על כל נגיחה ונגיחה אלא שהיו עדים באים ומזימים אותם וכשנעשו שלשתם והוזמו העדים ונצל השור הוזמו אותם הזוממים ועד שלא נגמר דינו נתנוהו לשמרו ונגח נגיחה רביעית ואפי' לדעת הפוסק ליעודי גברא והרי בזו יכול לומר שאינו יודע הואיל והוזמו הראשונים ואפילו באה כל כת ביומה אתה מפרשה בשאלו מעידים שכל זמן שהרג הוא היה לשם וכן אתה מוצא במכירין בעל השור ואין מכירין את שורו והוא הטעם שלא היה נסקל וברביעית הכירוהו שהוא הוא שנגח כל השלש נגיחות שאם לא הכירוהו הרי הוא אומר אין זה המועד כמו שבארנו כבר ושמא תאמר אחר שאין מכירין השור היאך הם מעידים הם אומרים שור נגח יש לך בבית הבקרות שלך וצריך אתה לשמור את כלם:

    גדולי המחברים כתבו שמועד לבהמה ולנכרי ולטרפה מועד לאדם ולישראל ולשלם ובמקום אחר כתבו שאף המועד לאדם אינו מועד לבהמה ויראה מדבריהם שלענין הריגה מועד לזה מועד לזה אבל לא לנזקים ואין דבריהם נראין וכן כתבו שאע"פ שלא הוכר השור ברביעית שמשלמים בעלים את הכופר ואין דבריהם נראים שהרי בודאי אינו נסקל וכל שאינו בדין סקילה אין משלם כופר:

    שור שהמית את האדם אם קדם ושחטו עד שלא נגמר דינו בשרו מותר שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בין באכילה בין בהנאה בין בשרו בין עורו ושאר הנבלות הותרו בהנאה שהרי כתוב עליהם לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומה שאמרו כאן כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה משמע יתבאר במסכת פסח ראשון:

    Meiri on Bava Kamma 41a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה כמאן דקטלה כו' שהרי הביאתו עליה כו' עכ"ל דלא אמרי' ברובע ונרבע עשה בו אונס כרצון אלא לגבי בהמה אבל האשה לא נהרגה באונס דידה וק"ל:

    בד"ה ברגל שדרסה שן הוה שייך כו' עכ"ל פירוש שן דחיה דהוה אורחא וכ"כ התוספות שם:

    בד"ה והאי לא יאכל דסקליה כו' ובעל השור נקי להנאת עורו וכ"ת כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י ונקי לדרשה אחריתי לחצי כופר כו' דלתנא דברייתא קיימינן דלא משמע ליה נקי אלא לאסור הנאה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 41a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה כמאן דקטלא דמי וא"ת מה פשע השור וכו' ר"ל דע"כ שהיא הביאתו עליה שאם הוא קפץ עליה ואנסה לא היתה נהרגת בב"ד וק"ל:

    ד"ה לרבא לא משלם כופר אליבא דהך ברייתא קאמר וכו' ר"ל אבל איהו לא ס"ל הכי אלא ס"ל דרגל בחצר הניזק משלם כופר ועיין לעיל סוף פ"ב:

    ד"ה איני יודע שהיא נבילה וא"ת איצטריך לבן פקוע וכו' ר"ל כשהשור הנסקל הוא בן פקוע דלא צריך שחיטה ואפילו הכי קאמר קרא דלא יאכל את בשרו וכ"ת דלא איקרי שור ר"ל ואינו בדין סקילה כלל הא לענין פטר חמור מקרי שה ר"ל ופודין בשה שהוא בן פקוע את הפטר חמור וא"כ הוא הדין נמי שור שהוא בן פקוע מקרי נמי שור ואם המית אדם הוא בדין סקילה ואם כן מצינן שפיר לאוקמי קרא דהשור יסקל אבן פקוע ומנא לן למילף היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו ולפי המסקנא ניחא דילפינן היכא דשחטו מבשרו:

    ד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל וכו' וי"ל דלא יאכל וכו' ילפינן מלא תאכלו. ר"ל דגבי נבילה כתיב לא תאכלו ולכך לא אמרי' דהוי הנאה בכלל אכילה אלא היכא דכתיב האי לישנא דכתיב גבי נבילה ממש:

    Maharam on Bava Kamma 41a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    כמאן דקטלה דמי הקשה רבינו חננאל ז"ל כיון דקטלה לה בי דינא לאתתא אלמא מדעתה רבעה וכיון דהכי הוא אמאי קאמר דכמאן דקטלה איהו דמי והא איהי דגרמה אנפשה דאחתתיה עלה. ואיכא למימר תחילתה באונס וסופה ברצון ומשום הכי קטלינן לאתתא וקטלינן נמי לבהמה. ואי קשיא לך הא דרבא דאמר בכתובות תחילתה באונס וסופה ברצון אונס הוא מאי טעמא יצר אלבשה איכא למימר דלא סבירא ליה האי מימרא. אי נמי כי אמר רבא דוקא אדם דמינה הוי ואמשיכא אבתריה אבל גבי בהמה לא וכיון דאיכא רצון קטלינן להו לתרווייהו. הראב"ד ז"ל.

    וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כתבו גדולי המפרשים דהא דאמרינן תחילתה באונס וסופה ברצון וכו'. דוקא לגבי אדם שטבעה מכריחתה להמשיך אחריו אבל בבהמה לא ולכך היא נהרגת. ע"כ. וכן כתב הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרא"ה ז"ל ואתיוה לבית דין וקטלוה פירוש לפי שנתרצית לו משום הכי כמאן דקטלה איהו דמי שהרי הוא בלבד שעשה מעשה קמשמע לן דלא. ע"כ.

    הא אין כוונתו להזיק אף על גב דכשכשה באמתה מיבעיא לן בפרק כיצד הרגל לפי שיש שם שינוי קצת ודמיא טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא. ועוד דכשכשה איכא לספוקי בתולדה דקרן משום דשן לא הוי אבל הכא רביעה שן גמורה הויא כמו מזקת על ידי אכילה. תוספות שאנץ.

    האי כוונתו להנאת עצמו מקשים ואמאי לא ילפינן מק"ו מנוגח שלא עשה בו אונס כרצון ואף על גב דכוונתו להזיק חייב בו כופר רובע לא כל שכן דכהאי נוונא אמרינן לעיל גבי משונה בחצר הניזק. וי"ל דמעליו נפקא ודרשינן עליו ולא על שן דמסתברא דממעט לה משום דאין כוונתו להזיק. מיהו אי לאו קרא הוה דיינינן ק"ו אף על גב דכוונתו להזיק דאין זו חומרא דהחמירה בו תורה ואדם נמי מסתבר למעט מעליו לפטור מדמי הנהרג מדאשכחן פיטור בממון שעמו בין שוגג בין מזיד. הר"ש ז"ל.

    נגח עבד וכו' אמועד קא מהדר דסתמי כולהו אליבא דרבי עקיבא ורבי עקיבא הא אמר נקי מדמי עבד. הרשב"א ז"ל.

    וכגון שאמדוהו לשלשה בני אדם וכו' וכגון שהעידו בבעלים בבית דין בין כל רדיפה ורדיפה. הרשב"א ז"ל.

    וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד וכו' פירשו בתוספות לא מצי לאוקמה וכו' עד אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין ואפילו אם תמצא לומר דכך מועלת דאית בעלים לייעדו כאלו העידו בפני בית דין התינח למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא כשם שאינו חייב חצי נזק על פי הבעלים כך אין לייעדו על פי הבעלים דהעדאת השור חשיב קנס כדאמרינן בריש החובל אין שור מועד בבבל. ומיהו קשיא מרב פפא דדחיק לשנויי דקטל וערק לאגמא ואיהו קאמר לעיל בפרק קמא פלגא נזקא ממונא. הרא"ש ז"ל. ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו ושמא רב פפא בא לתרץ אליבא דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא. ממורי שיחיה. ע"כ.

    וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל וכי מאחר דמתם קטלינן ליה וכו' וכשנתכוון בשלוש נגיחות להרוג את הבהמה וכו' וכשהרג שלשה בני אדם על פי הבעלים נמי אי אפשר לאוקמה וכו' ככתוב בתוספות. ואף על גב דאמרינן בסמוך כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם על פי העדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עידי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעי דכדין העידוהו הוי ליה לנטוריה לתוריה דלא מצי אמר לא הוה ידענא ומכל מקום השור על פי עדים הועד. אלא דאכתי איכא למידק מדרבי אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואוקמה כשהמית על פי הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם על פי הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד על פי עדים ובבית דין אלא שלאחר שנעשה מועד בשלוש נגיחות כדיניה בבית דין משלם את הכופר על פי הבעלים ברביעית. ע"כ. כגון שסיכן שלשה בני אדם פירוש ומתו יחד קודם נגיחה רביעית ואפילו למאן דאמר לייעודי גברא ניחא דאיכא למימר כיון שראה שסיכן היה לו לשומרו כאילו הרג. רב זביד אמר כגון שהרג שלש בהמות. תימה דאם כן משמע דאית ליה לרב זביד דמועד לבהמה הוי מועד לאדם ואם כן לפי זה ליתני במתניתין מועד לבהמה וכו' ככתוב בתוספות לעיל (בבא קמא דף ל"ז) א'. וי"ל דלפי המסקנא לא קשה כלל שהרי רב זביד חזר בו כדפריך עליה ומועד לבהמה וכו'. ושמא היינו נמי דפריך ומועד לבהמה הוי מועד לאדם כלומר והא במתניתין לא משמע כן כדפירשתי. תלמידי הר"פ ז"ל.

    12 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 41a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות כו' נראה דרב זביד לטעמי' דס"ל בפירקין ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד וכ"כ שם התוס' וק"ל:

    בגמרא הניחא אי ליעודי תורא בעינן שפיר כו' וקשה דהא למ"ד ליעודי תורא אפי' בלא זוממי זוממין נמי משכחת לה שפיר כגון דאתו תלתא כיתי עדים בחד יומא כדאיתא להדיא דף כ"ד וכבר כתבתי על זה באריכות שם בתוס' בד"ה ולא ישמרנו בשני דרכים עי"ש:

    שם בגמרא ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל כו' משמע דפשיטא ליה לתלמודא דמועד לעובדי כוכבים לא הוי מועד לישראל והטעם דישראל אית ליה מזלא טפי אלא דצ"ע אמאי לא תני לה בהדי הנך דקחשיב במתניתין מועד למינו כו' ומועד לאדם ואינך ונראה דלא שייך למיתני בהדי הנך משום דמסיים שם את שהוא מועד לו משלם נזק שלם וזה לא שייך גבי מועד לעובדי כוכבים ואף על גב דקתני התם מועד לאדם ואינו מועד לבהמה ובאדם לא שייך תשלומי נ"ש מ"מ שייך שפיר למיתני כיון דמשלם מיהו כופר שלם משא"כ בעובדי כוכבים דליתא בתשלומין כלל וק"ל:

    בפרש"י בד"ה היכא דסקליה מסקל כו' ונקי מיבעי ליה לדרשא אחריתי לחצי כופר ודמי וולדות עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לרש"י דבעל השור נקי אתי להנאת עורו כפי' תוס' דהכי ניחא טפי נ"ל דהיינו טעמא דכיון דלמאי דס"ד השתא דלא אסיק אדעתיה דאת בשרו אתי להיכא דשחטו כעין בשר א"כ תקשי את בשרו ל"ל אלא ע"כ דאת בשרו בא ללמד את הטפל לבשרו והיינו הנאת עורו וא"כ אייתר ליה בעל השור לכך הוכרח לפרש דבעל השור אתי לחצי כופר אבל למאי דמסיק הש"ס דאת בשרו היינו היכא דשחטו כעין בשר וא"כ סד"א למדרש נמי בשרו אין עורו לא לכך איצטריך בעל השור נקי אבל מ"מ קשה לפירש"י דאין זה סוגיית הש"ס להקשות על תנא דברייתא מנ"ל למדרש בעל השור נקי לאיסור הנאה ולא דריש ליה לחצי כופר כאידך תנא ולמה לא נאמר דהני תנאי פליגי אהדדי מר דריש הכי ומר הכי ובשום דוכתא לא פריך הש"ס כה"ג ועוד דלא איצטריך קרא כלל להנאת עורו דמהיכא תיתי נחלק בין עור לבשר ואי משום דכתיב את בשרו א"כ לא לכתוב לא ה' ולא ו'. ועוד דא"כ למסקנא נמי תיקש' מנ"ל דבעל השור נקי אתי להנאת עורו דילמא לחצי כופר ודמי וולדות ובשלמא לפי' התוס' ניחא קצת די"ל דמשמע לתלמודא דתנא דברייתא מודה ג"כ בהנאת עורו דילפינן מהאי קרא שכל זה נכלל בכלל מה שאמר בהנאה מנין וכן הוא באמת לפי המסקנא אבל לפי' רש"י ודאי קשה דהא חזינן בהדיא דתנא דברייתא לא משמע ליה בעל השור נקי לחצי כופר ודמי וולדות וכן מצינו לקמן דפליגי תנאי ע"ז. והנלפע"ד דרש"י סובר דהא דניחא לתנא דברייתא למדרש ובעל השור נקי לאיסור הנאה היכא ששחטו קודם שנסקל אף על גב דקרא כתיב סקל יסקל השור דמשמע דאיירי שכבר נסקל מ"מ כיון דא"א לומר דלא יאכל את בשרו קאי על שור הנסקל כיון שהוא נבילה אע"כ דקרא איירי קודם סקילה והא דכתיב סקל יסקל היינו שבא לידי סקילה כפירש"י בסמוך וא"כ דרשינן נמי ובעל השור נקי קודם שנסקל ולאיסור הנאה אבל לסברת המקשה דפשטא דקרא דלא יאכל מצי שפיר מיירי לאחר שנסקל ולאיסור הנאה וא"כ לא מפקינן קרא מפשוטו דהא דכתיב סקל יסקל איירי שפיר בסקילה ממש ועליה קאי לא יאכל וא"כ לפ"ז לא שייך לומר עוד דקרא דבעל השור נקי איירי להיכא ששחטו אחר גמר דין כיון דכולי קרא איירי כשכבר נסקל אע"כ דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה לחצי כופר ולדמי ולדות דלהנאת עורו נמי לא איצטריך כדכתיבנא וא"כ מקשי הש"ס שפיר ודוק:

    בגמ' והאי לא יאכל כו' כר' אבהו כו' וצ"ע אמאי מייתי הכא דר"א דהא בפסחים פ' כל שעה משמע להדיא דע"כ לא פליג חזקי' עליה דר"א אלא בלא יאכל בחול"ם אבל היכא דכתיב לא יאכל בציר"י כ"ע מודו דלאיסור הנאה אתי וא"כ הכא בשור הנסקל הא כתיב לא יאכל ואפי' חזקי' מודה ויש ליישב דלא מייתי הכא כדר"א אלא לאפוקי מדריב"ל דיליף התם איסור הנאה בפסח ושור הנסקל מנותר והיינו משום דסבירא ליה דאפי' לא יאכל לא משמע לאיסור הנאה ועי"ל דדוקא מדר"א פריך דאי מחזקי' כיון דשני לן בין לא יאכל ולא יאכל א"כ לא שייך להקשות דילמא קרא אתי להיכא דסקליה מיסקל ולאיסור הנאה דא"כ תקשי אמאי שני קרא למיכתב לא יאכל ליכתוב לא יאכל וע"כ מוקמינן לאיסור הנאה דלאכילה לא איצטריך קרא דנבילה היא אלא ע"כ דקרא אתי היכא דשחטי' מישחט אבל לר"א פריך שפי' דהא לדידיה לא שני ליה בשום דוכתא בין לא יאכל ובין לא יאכל דתרווייהו משמע איסור הנאה ואם כן לא שני קרא מידי ומקשי שפיר וק"ל:

    בפרש"י בד"ה א"נ אפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא עכ"ל זה הל' דאפי' לדידך אין לו מובן לפי פשוטו וכן בד"ה אח"ז את בשרו ל"ל כו' דהשתא איצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה עכ"ל גם זה אינו מובן דהא להאי שינויא לא שני בין לשון לא יאכל ובין לא יהנה אלא לשינויא קמא אמרינן הכי. והנלפע"ד בענין זה הוא דקשה לרש"י להאי שינויא בתרא דעיקר הילפותא הוא מאת בשרו א"כ לפ"ז כל אריכות לשון הברייתא מה שאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל איני יודע שהוא נבילה הכל הוא ללא צורך אלא הו"ל למימר בקצרה את בשרו מה ת"ל מגיד לך הכתוב שאם שחטו כו' לכך נראה לרש"י לפרש דהני תרתי שינויי צריכי להדדי דמאי דשני לכתוב לא יהנה זה הדקדוק אינו מספיק להוציא הקרא מפשוטו כיון דפשטא דקרא איצטריך באמת לאיסור הנאה היכא דסקלי' מיסקל מש"ה קאמר א"נ אפילו לדידך והיינו דסברת המקשה דפשטא דקרא דלא יאכל קאי להיכא דסקלי' מ"מ קשה את בשרו למה לי אלא על כרחך דסובר דקרא דאת בשרו מיירי מיהא להיכא דשחטו דאסור וא"כ כיון דפשיטא לן דקרא איירי מהיכא דשחטו ניחא ליה לפרש נמי רישא דקרא דלא יאכל דאיירי נמי מהיכא דשחטו מדאפקי' בלשון אכילה ולפ"ז שפיר קאמר בברייתא ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהיא נבילה וא"כ לא איצטריך קרא לאכילה ומה ת"ל בל' לא יאכל אלא מגיד לך שאם שחטו כו' וזה ממש לשון רש"י במה שכתב אפי' לדידך משמע מזה דהאמת אינו כן אלא אפילו רישא דקרא לא יאכל קאי נמי להיכא ששחטו ולכך סיים רש"י נמי דהשתא איצטריך ליה לקרא לאפוקי בל' אכילה ומה שיש לדקדק עוד בזה יתבאר בסמוך ודו"ק:

    בתוספות בד"ה כדר"א לרווחא דמילתא נקט כו' עכ"ל אבל לפמ"ש דהא דנקט כדר"א היינו לאפוקי דאליבא דחזקי' לא קשה מידי א"ש וק"ל:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 41a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' כגון שהרג ג' בהמות עי' לעיל דף לז ע"א תוס' ד"ה רב זביד:

    תוס' ד"ה מאחר וכו' דכה"ג לא הוי מועד לאדם עיין לקמן דף מד ע"א תוס' ד"ה והא תם הוא המקשן וכו':

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 41a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא שאם שחטו לאחר שנגמר דינו א"ב נלע"ד דמ"מ טהרת מידי נבילה כמו טריפה. שוב ראיתי להדי' מבואר כן בברייתא במנחות (דף קא ע"ב) כמו שפירש"י שם דאף שאין השחיטה מתירתה באכילה מ"מ מטהרת מידי נבילה ואף דאפשר לומר כיון דאסור בהנאה הוי הסימנים כמו נשרפו וכעין כתותי מכתת שיעורי'. מ"מ נ"ל ראי' מסוגי' דסנהדרין (דף קי"ב) בהמה עיר הנדחת ששחט האם מטהרת מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש משחט שחטה ול"ש מקטל קטלה. משמע דאיבעי' רק כיון דעומדת למיתה בחרב השחיטה הוי מיתת חרב. אבל בלא"ה אעפ"י שאסורה בהנא' מטהרת מידי נבילה. ונ"מ לדינא בחי' ועוף שנגמר דינם למיתה דבעי כיסוי למה דקיי"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה. וכן לענין או"ב. ויש עוד ראי' לזה מההיא דתקרובת ע"ז דמקרי שחיטה שא"ר וחייב לענין או"ב אף דאסורה בהנא' מכי שחט בה פורתא. אמנם לדעת תוס' (דף פ"ז) דתקרובת ע"ז אינה אסור בהנאה מדאורייתא אין זה ראי': ובאמת יש לע' בבהמה של עיר הנדחת דלשרפה עומד מה"ת לומר דתהני השחיטה הא כתותי מכתת שיעורא. וכן בתקרובת ע"ז נימא כיון דשחט בה פורתא נאסרה ולשרפה עומד והסימני' כשרופי' דמי'. וצ"ל דבסימנים ל"ש כתותי מכתת שיעור' דלא בעי' שיעור לסימני' לארכן ולרחבן: אמנם לר"ש דסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי אף במידי דלא בעי שיעורא כמ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין. והאריך בזה הפר"ח בהל' גיטין (סי' קכ"ד) דלר"ש הוי עפרא בעלמא. באמת נ"ל דבהמה עיר הנדחת בודאי לא מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה. וכן בשוחט לע"ז הוי נבילה זולת באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ודבר זה צ"ע:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Kamma 41a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 41, Amud Aleph, about 443 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “כמאן דקטלה דמי, קמ"ל…”

    2. Segment 224 words

      Opens “רבא אמר: לעולם דרבעה וקטלה; ודקא קשיא…”

      Named: רבא.

    3. Segment 316 words

      Opens “במאי פליגי? ברגל שדרסה על גבי תינוק…”

      Named: אביי, רבא.

    4. Segment 414 words

      Opens “תניא כוותיה דרב: שור האיצטדין אינו חייב…”

    5. Segment 539 words

      Opens “מתני׳ שור שנגח את האדם, ומת מועד…”

    6. Segment 610 words

      Opens “גמ׳ וכי מאחר דמתם קטלינן ליה, מועד…”

    7. Segment 710 words

      Opens “אמר רבה: הכא במאי עסקינן כגון שאמדוהו…”

      Named: רבה.

    8. Segment 816 words

      Opens “רב אשי אמר: אומדנא לאו כלום הוא.…”

      Named: רב אשי.

    9. Segment 97 words

      Opens “רב זביד אמר: כגון שהרג שלשה בהמות.…”

      Named: רב זביד.

    10. Segment 1014 words

      Opens “ומועד לבהמה הוי מועד לאדם? אלא אמר…”

      Named: רב שימי.

    11. Segment 1115 words

      Opens “ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל? אלא…”

    12. Segment 1215 words

      Opens “ומועד לטרפה הוי מועד לשלם? אלא אמר…”

      Named: רב פפא.

    13. Segment 1310 words

      Opens “רב אחא בריה דרב איקא אמר: כגון…”

      Named: רב אחא, רב איקא.

    14. Segment 1426 words

      Opens “הניחא אי לייעודי תורא בעינן שפיר. אלא…”

    15. Segment 1510 words

      Opens “רבינא אמר: במכירין את בעל השור, ואין…”

    16. Segment 1616 words

      Opens “מאי ה"ל למעבד? משום דאמרי ליה: תורא…”

    17. Segment 1737 words

      Opens “וזה וזה חייבין מיתה כו'. ת"ר ממשמע…”

    18. Segment 1813 words

      Opens “אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? ת"ל…”

    19. Segment 1920 words

      Opens “מאי משמע? שמעון בן זומא אומר, כאדם…”

    20. Segment 2034 words

      Opens “וממאי דלא יאכל את בשרו״ להיכא דשחטו…”

    21. Segment 2122 words

      Opens “דאמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר: כל…”

      Named: רבי אבהו.

    22. Segment 2213 words

      Opens “עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך…”

    23. Segment 2351 words

      Opens “אמרי: הני מילי היכא דנפיק ליה איסור…”

    24. Segment 247 words

      Opens “מתקיף לה מר זוטרא: אימא הני מילי…”

    Sages named on this page

    • Rav Aha b. Rav Ika · Amoraim · Fifth Generation of Amoraim

      Rav Ika, a prominent Amora, was the nephew of Rav Aha bar Yaakov and a key figure in Rav Ashi's academy.

      Source: Bava Kamma 41a · Segment 13 — “רב אחא בריה דרב איקא אמר: כגון שהוזמו זוממי…

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Bava Kamma 41a · Segment 9 — “רב זביד אמר: כגון שהרג שלשה בהמות.

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Bava Kamma 41a · Segment 13 — “רב אחא בריה דרב איקא אמר: כגון שהוזמו זוממי…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Bava Kamma 41a · Segment 15 — “רבינא אמר: במכירין את בעל השור, ואין מכירין את…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 41a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026