Talmud Builders

    Bava Kamma 25b

    Back to index

    English translation — Bava Kamma 25b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1are the ziva of a zav , and his spittle, and his semen, and his urine, and the blood of a menstruating woman, all of which impart impurity both by touching and by carrying.

    2The Gemara questions this assertion: But perhaps here too the reason for the severity of ritual impurity of the semen is indeed because it is impossible for it to emerge without small drops of ziva accompanying it, but it is not due to the impurity of the semen itself. The Gemara rejects this opinion: If that would be so, let the tanna of the mishna teach it in the list of bodily fluids along with, meaning list it immediately following, his ziva . What is different about semen that he teaches it along with: His spittle? Rather, it is because its halakha comes from, i.e., it is derived from, that of his spittle, and therefore the semen itself imparts impurity by carrying, even if there would not be small drops of ziva accompanying it.

    3The Gemara returns to the primary discussion concerning the principle: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. Rav Aḥa of Difti said to Ravina: But there is this tanna who does not apply the principle: It is sufficient, at all, even though such application would not refute the entire a fortiori inference. As it is taught in a baraita : From where is it derived that a thick mat can contract ritual impurity from a corpse? It is a logical derivation based on an a fortiori inference: And just as small clay vessels, into which even a finger cannot be inserted because of their narrow opening and which remain ritually pure despite contact with a zav , nevertheless become impure if present under one roof with a corpse, then is it not right that a mat, which can become impure due to contact with a zav , will similarly become impure if present under one roof with a corpse?

    4And the tanna cites this a fortiori inference both to derive the halakha that the mat becomes ritually impure with impurity that lasts until nightfall, as it would if it were to come into contact with a zav , and to derive that the mat becomes ritually impure with impurity that lasts for seven days, as would any vessel that contracted ritual impurity from a corpse. And why does he do so? Say instead that the a fortiori inference is effective in deriving the halakha that the mat can contract ritual impurity from a corpse, but only with regard to rendering it impure until nightfall, and also say that the principle: It is sufficient, is effective by limiting the scope of the a fortiori inference to exclude the possibility that the mat would be rendered impure for seven days.

    5Ravina said to Rav Aḥa: This question was already raised by Rav Naḥman bar Zekharya to Abaye, and Abaye said to him in response: This tanna does not derive the halakha with regard to the mat through an a fortiori inference from the case of a zav . Rather, he derives it from the halakha of a mat that came into contact with the carcass of a creeping animal, and this is what he is saying: The first derivation is as follows: From where is it derived that a mat is susceptible to impurity imparted by the carcass of a creeping animal? And it is a logical derivation based on an a fortiori inference: And just as small vessels, which remain pure despite contact with a zav , nevertheless become impure from contact with the carcass of a creeping animal, is it not right that a mat, which becomes impure from the impurity of a zav , will likewise become impure from contact with the carcass of a creeping animal?

    6The second derivation is as follows: But from where is it derived that a mat contracts impurity from a corpse? It is derived through a verbal analogy. With regard to impurity imparted by the carcass of a creeping animal, it is stated: “Or a garment or leather” (Leviticus 11:32), and with regard to impurity imparted by a corpse it is stated: “A garment, or anything made of leather” (Numbers 31:20). Just as with regard to the terms “garment” and “leather” stated with regard to a creeping animal, a mat becomes impure from it, so too with regard to the terms “garment” and “leather” stated with regard to a corpse, a mat becomes impure from it.

    7The Gemara notes: It must be that the words “garment” and “leather” are free, i.e., those terms must be extraneous in their contexts, and the Torah included them for the express purpose of establishing the verbal analogy, as a verbal analogy that is based on otherwise extraneous terms cannot be logically refuted. Because if these terms are not free, the verbal analogy can be refuted: What is unique about a creeping animal? It is unique in that it renders items impure even by means of contact with a lentil-bulk of a creeping animal. Shall you also say that this is the case with regard to a corpse, whose halakhot are less strict in that it does not render items impure by means of contact with a lentil-bulk of a corpse but rather by means of contact with an olive-bulk? Unless the terms are free, the analogy can be refuted.

    8The Gemara affirms: Indeed, the terms are free. The Gemara proves that the terms “garment” and “leather” are extraneous in their context. Now, since ritual impurity imparted by contact with a creeping animal is juxtaposed to ritual impurity imparted by contact with semen, as it is written: “And one who comes into contact with anyone impure with impurity imparted by a corpse, or a man from whom semen is emitted” (Leviticus 22:4), and juxtaposed to that verse is the verse: “Or a man who touches any creeping animal which makes him impure, or a person who may make him impure with any impurity that he has” (Leviticus 22:5); and it is written with regard to the impurity of semen: “And every garment and all leather that has semen on it shall be washed with water and will be impure until evening” (Leviticus 15:17), since the verses appear next to each other, the halakhot of each can be derived from the other.

    9Consequently, why do I need the words “garment” and “leather” that the Merciful One wrote with regard to a creeping animal? The relevant halakha could be derived from the halakhot of seminal impurity. Consequently, learn from it that “garment” and “leather” were mentioned to render them free, i.e., extraneous, but the Torah included them for the express purpose of establishing the verbal analogy.

    10The Gemara comments: And still, the terms “garment” and “leather” are free only from one side of the verbal analogy, because although the terms “garment” and “leather,” stated with regard to ritual impurity imparted by a creeping animal, are extraneous in their context, as the relevant halakha could have been derived in another manner, those terms stated with regard to impurity imparted by a corpse are not extraneous in their context. This works out well according to the one who says that with regard to a verbal analogy that is free from only one side, one can derive from it and one cannot refute it logically; it is well. But according to the one who says that one can derive a halakha from a verbal analogy of this kind and one can also refute it logically, what can be said? It has already been established that the carcass of a creeping animal is stricter in some senses than a corpse.

    11The Gemara answers: The terms “garment” and “leather,” as stated with regard to impurity imparted by a corpse, are also free. Since the impurity of a corpse is juxtaposed with that of semen, as it is written: “And one who comes into contact with anyone impure with impurity imparted by a corpse, or a man from whom semen is emitted” (Leviticus 22:4), and it is written with regard to semen: “And every garment and all leather that has semen on it” (Leviticus 15:17), why do I need the terms “garment” and “leather” that the Merciful One wrote with regard to impurity imparted by a corpse? Learn from it that they are mentioned in order to render them free, and therefore it is free from both sides.

    12The Gemara questions this from a different angle: This works out well according to the one who says: Infer the halakha from it and interpret it according to its new place. This would mean that the halakha that a mat becomes impure from a corpse is derived from the halakha that a mat becomes impure from semen, but the details of that impurity, i.e., the length of the time it is impure, are interpreted according to the halakhot of impurity imparted by a corpse, for seven days. But according to the one who says: Infer the halakha from it and infer the details of the halakha from it as well, which would mean that the details of the impurity would also be interpreted according to the halakhot of impurity imparted by semen, what can be said? According to the latter opinion, it should be concluded that just as the impurity imparted to a mat by the carcass of a creeping animal lasts only until nightfall, so too, a mat rendered impure by a corpse remains impure only until nightfall.

    13In response to this, Rava said: This opinion does not lead to that conclusion, as there is a Torah edict indicating otherwise. The verse states (Numbers 31:24): “And you shall wash your garments on the seventh day.” This teaches that any ritually impure items that you render impure due to contact with a corpse must remain impure for a period of no less than seven days. Therefore, since it has been inferred that the mat is susceptible to the impurity imparted by a corpse, it automatically falls into the same category of other items similarly rendered impure by a corpse and must remain impure for a period of at least seven days.

    14§ Up to this point, the Gemara discussed how to properly apply the principle: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. It now returns to discussing the main subject of the mishna, which is the various views concerning Goring, the primary category of damage. The Gemara suggests: And let one be held liable for Eating and Trampling if these take place in the public domain. This can be inferred via an a fortiori inference, as follows: And if with regard to damage classified as Goring, for which, if it took place on the property of the injured party, according to the Rabbis one is liable to pay only half the cost of the damage, yet the owner of the animal is nevertheless liable for damage caused in the public domain, then with regard to damage classified as Eating and Trampling, whose halakhot are more strict, as one pays the full cost of the damage caused on the property of the injured party, is it not right that one should be liable for damage caused in the public domain?

    15The Gemara rejects this: The verse states with regard to Eating or Trampling (Exodus 22:4): “And it consumed in the field of another,” meaning that one’s liability for this form of damage is limited to damage caused on the property of the injured party, but not for damage caused in the public domain.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    זובו של זבוכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה (נדה דף נה:) דמטמאו במשא:

    א"כ לתניש"ז גבי זוב:

    דאתיא מרוקוכדגמרינן לעיל מה טהור בטהור כו':

    מפץ במת מנייןשמטמא לפי שנאמר במת גבי מדין וכל בגד וכל כלי עור וגו' (במדבר ל״א:כ׳) וזה אינו לא בכלל בגד ולא בכלל עור ולא בכלל כלי עץ מניין שאפי' הוא מטמא באהל המת:

    מפץ שמטמא בזבשראוי למשכב וכתיב המשכב אשר ישכב וגו' (שם טו):

    פכין קטנים טהורים בזבבכל טומאותיו דכלי חרס אין מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזי ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב (ויקרא ט״ו:י״א) (וכל כלי) חרס אשר יגע בו הזב וגו' ומהכא נפקא לן דזב מטמא בהיסט למימר דכל שאינו ראוי לטמא במגעו אינו מטמא בהסיטו:

    מטמא באהל המתדכתיב (שם יא) וכל כלי פתוח וגו' ואי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא הוא ואפי' פיו צר הרי הוא ראוי להאהיל עליו:

    וקמייתי ליהמפץ שיהא טמא במת ז' ימים כשאר כלים שבאהל המת:

    ליהני דיו למעוטי מטומאת שבעהדהא זב לא מטמא ליה במשכבו אלא טומאת ערב:

    תנא ממפץ בשרץ מייתי ליהמפץ במת ובג"ש כדלקמן נאמר בגד ועור כו' ולאו בק"ו מזב כדאמרת והך משנה ה"ק מפץ בשרץ מנא ליה ואית דגרסי תנא מפץ בשרץ מייתי כלומר והאי תנא מפץ בשרץ הוא דמייתי בק"ו מזב ולטומאת ערב ולא מפץ במת:

    טמא בשרץדשרץ מטמא בכעדשה וראוי הוא ליכנס בפי פך קטן:

    הניחא למ"ד דון מינה ואוקי באתראאיכא למימר דלא איצטריכא בגד ועור דמת אלא לאפנויי דגמרינן לה מש"ז לקבולי טומאת מת ומוקמינן טומאת מת באתרא מה בשאר כלים טומאת שבעה אף גבי מפץ טומאת ז':

    אלא למ"ד דון מינה ומינהדמילתא דילפינן ליה ממילתא אחריתי לכל מילי דיינינן ליה מינה מפץ במת לטומאת שבעה מנלן (השתא בגד ועור דמת איצטריך) דאי [משרץ הוה גמר] אמינא טומאת ערב הוא דאית ליה:

    וכבסתם בגדיכם וגו'וגזירת הכתוב הוא דלא אמרינן ביה דון מינה ומינה:

    בבא קמא 25 עמוד ב

    1זובו של זב, ורוקו, ושכבת זרעו, ומימי רגליו, ודם הנדה מטמאין בין במגע בין במשא.

    2ודלמא ה"נ לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה! א"כ לתנייה גבי זובו; מ"ש דקתני לה גבי רוקו? אלא משום דאתי מרוקו.

    3א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי תנא לא דריש דיו, ואע"ג דלא מפריך ק"ו דתניא: מפץ במת מניין? ודין הוא, ומה פכין קטנים שטהורים בזב, מטמא במת; מפץ שמטמא בזב, אינו דין שיטמא במת?

    4וקמייתי לה בין לטומאת ערב, בין לטומאת שבעה. ואמאי? אימא: אהני ק"ו לטומאת ערב, ואהני דיו לאפוקי טומאת שבעה!

    5א"ל כבר רמא ניהליה ר"נ בר זכריה לאביי, וא"ל אביי: תנא ממפץ בשרץ מייתי לה, וה"ק מפץ בשרץ מניין? ודין הוא, ומה פכין קטנים שטהורים בזב, טמאין בשרץ; מפץ שטמא בזב, אינו דין שיהא טמא בשרץ?

    6אלא מפץ במת מניין? נאמר (ויקרא יא, לב) ״בגד ועור״ בשרץ, ונאמר (במדבר לא כ) בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ טמא בו אף בגד ועור האמור במת, מפץ טמא בו׃

    7מופנה דאי לא מופנה איכא למפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה תאמר במת שאין מטמא בכעדשה אלא בכזית׃

    8לאיי אפנויי מופנה מכדי שרץ אתקש לשכבת זרע דכתיב ״(ויקרא כב״, ד) או איש אשר תצא וגו' וסמיך ליה או איש אשר יגע בכל שרץ וכתיב ״ביה בשכבת זרע (ויקרא טו״, יז) וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע׃

    9בגד ועור דכתב רחמנא בשרץ למה לי ש"מ לאפנויי׃

    10ואכתי מופנה מצד אחד הוא הניחא למ"ד מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין שפיר אלא למ"ד למידין ומשיבין מאי איכא למימר׃

    11דמת נמי אפנויי מופנה מכדי מת אתקש לשכבת זרע דכתיב ״(ויקרא כב״, ד) והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו וגו' וכתיב ״ביה בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי ש״מ לאפנויי והוי מופנה משני צדדין׃

    12הניחא למ"ד דון מינה ואוקי באתרא אלא למ"ד דון מינה ומינה מאי איכא למימר׃

    13אמר רבא אמר קרא: ״(במדבר לא״, כד) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טמאות שאתם מטמאין במת לא יהו פחותין משבעה׃

    14ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים. מקל וחומר ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ברשות הרבים חייבת שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם אינו דין שברה"ר חייב׃

    15אמר קרא ״(שמות כב״, ד) ובער בשדה אחר ולא ברה"ר׃

    Tosafot

    מפץ במת כו'הא דאמרינן בכל דוכתין (נדה מט. סוכה כ.) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת מהכא נפקא:

    ומה פכין קטנים שטהורין בזבשאין יכול ליגע בהם בתוכם מפני שפיהם צר ובהיסט נמי לא מטמא כדפירש בקונט' מה שבא לכלל מגע בא לכלל היסט ושאין בא לכלל מגע כו' ואע"פ שראוי לנגיעת שער הזב לא מטמא משום דבעינן ראוי לנגיעת בשר דטומאת שער נפקא לן מבשר הזב וא"ת דבפרק קמא דנדה (דף ה:) אמרינן דכלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אין ניצול במעת לעת שבנדה ובהנזקין (גיטין דף סא:) נמי פריך בסופו וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה אלמא משמע דמטמא בהיסט אע"ג דאין בא לכלל מגע ואור"ת דצמיד פתיל בא לכלל מגע חשבינן ליה מפני שעומד להפתח ואע"ג דגבי קולית נבילה אמר בהעור והרוטב (חולין דף קכו:) דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי ואע"ג שחשב עליה לנוקבה אין מטמא במשא דהתם סתמא אין עומדת לנקיבה אלא ע"י מחשבתו אבל צמיד פתיל סתמו עומד להפתח וא"ת מה לפכין קטנים שכן מטמא מאוירן שיכול לתלות שער של מת בפיהן ובסמוך נמי דיינינן ק"ו מפכין קטנים דמטמא בשרץ ואם כן בכעדשה נמי יכול ליכנס בפיו וי"ל כלי עץ יוכיחו מה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה תאמר במפץ כו' פכין קטנים יוכיחו וא"ת מפכין גדולים מצי גמר דלא מטמא מדרס כדנפקא לן בפרק ר' עקיבא (שבת פד: ושם) דכלי חרס אין מטמא מדרס ומטמא טמא מת ושמא ניחא ליה למינקט פכין קטנים שטהורין מכל טומאת זב:

    שטהורין בזבתימה מנ"ל שלא יטמא במעיינות הזב נהי דבשער הזב לא מטמא הנ"מ בשער שמבשר הזב גופיה נפקא לן טומאת שער הלכך בעינן ראוי לנגיעת בשר אבל רוקו דכתיב ביה בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא דלא בעינן ביה ראוי לנגיעת בשר:

    מפץ שמטמא בזב כו'וא"ת כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שמטמא בזב בהיסט כדפ"ל וטהור במת ואומר ר"ת דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל שהרי כענין שמטמא בזב היה מטמא במת דמה שמטמא בהיסט זהו משום דהוי כמו שהזב נגע בתוכו כדאמרינן (ת"כ פרשה מצורע) איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו ובמת נמי אם היה כזית מן המת בתוכו היה טמא:

    וקמייתי ליה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעהתימה דמה טומאת שבעה שייכא ביה דלית ליה טהרה במקוה כדאמרינן בפרק ר' עקיבא (שבת דף פד:) ואין לומר דין טומאת שבעה קאמר כלומר שנעשה אב הטומאה כדין דבר שמטמא טומאת שבעה הא כיון דלית ליה טהרה במקוה אין נעשה אב הטומאה כדמוכח בסוף עירובין (דף קד:) וי"ל דהאי ק"ו נמי מהני לפשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס שטמא במת ומייתי להו לטומאת שבעה א"נ הברייתא מיירי בכל מפצים בין מפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה בין מפץ של שיפה וגמי ובמסכת שבת (דף פד.) פריך ממפץ של שיפה וגמי והכא פריך ממפץ של עץ:

    ש"מ מופנה משני צדדיןתימה למה לי גז"ש כיון דאיתקש מת לשכבת זרע וש"ז לשרץ דבכל התורה כולה למידין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים וי"ל דעל כרחך לאו לכל מילי גמרי מהדדי לא מהיקישא ולא מגזירה שוה כדאשכחן בריש פרק שני דחולין (דף לו:) גבי הכשר דחד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ וצריכא ומדאיצטריך ג"ש הוא דשמעינן דלכל מילי לא גמירי מהדדי כי אם לגבי הך דהכא ובסוף פרק במה אשה (שבת דף סד.) לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה שענין אחד הם לטמא בשניהם וכן ידות הכלים והאוכלים דילפינן בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) לא מצריך תרי קראי למת ולשרץ:

    אמר קרא וכבסתם בגדיכםוא"ת ולילף מק"ו כדמעיקרא וי"ל דאטומאה דכתיב בהדיא משמע ליה קרא והשתא דילפינן מת בגזירה שוה אע"ג דשרץ גופיה גמרינן מקל וחומר ככתוב בהדיא חשיב ביה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ומאן האי תנא דשמעת ליה דאמר שכבת זרעו של זב מטמא במגע ובמשא לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע דתניא שכבת זרעו של זב כו' ואפילו ר' יהושע דמטמא אינו מטמא אלא בימים שרואה בהן הזוב דחייש לצחצוחי זיבה אבל זב בימי סיפרו וליכא למיחש משום צחצוחי זיבה לא אלא האי תנא הוא דתנן למעלה מהן זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה שמטמאין במגע ובמשא דדייקינן משום דאתנייא גבי רוקו ולא קתני ליה גבי זובו ש"מ דמרוקו מרבה ומייתי ליה וקתני בין במגע בין במשא.

    אמר ליה ר' אחא מדפתי לרבינא והא האי תנא דלא דריש דיו אע"ג דלא מפריך ק"ו דתניא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת מפץ שמטמא בזב דין הוא שיהא טמא במת וקתני לה בין לטומאת ערב ובין לטומאת ז' ואמאי להני ק"ו לטומאת ערב ולהני דיו למעוטי מטומאת ז' פי' פכים קטנים כלי חרש עגולין שאין בהן לא שכיבה ולא ישיבה דגרסי' במסכת שבת פ' אמר ר' עקיבא ומדרס כלי חרש מנא לן דטהור אמר חזקיה דאמר קרא ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו דאית ליה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרש דלית ליה טהרה במקוה. מתיב ר' אילעא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכים קטנים שטהורין בזב טמאין במת כו'. רבא אמר מדרס כלי חרש דטהור מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור מאי לאו דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור. ותנינן בתורת כהנים וכל אשר ישב עליו הזב יטמא יכול כפה סאה או תרקב וישב עליה יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו המיוחד לישיבה פרט לזה שאומרים לו עמוד ועשה מלאכתנו נתברר תורת פכין קטנים. וכתב במת וכל בגד או עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו וכתיב נמי במת וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגו' והוא מפורש בשחיטת חולין אחרית פ"א איזהו כלי שטמאה קודמת לפתחו כלומר שטומאתו מאויר הוי אומר זה כלי חרש הרי למדנו שפכין קטנים טהורין במדרס זב וטמאין במת וילפינן למפץ מינייהו ומה פכין שטהורין בזב טמאים במת מפץ שהוא מכלל משכב ומושב וטמא בזב כשאר כל משכב ומושב אינו דין שיהא טמא במת בק"ו אם המפץ הזה מטמא בזב שהוא קל על אחת כמה וכמה שיטמא במת שהוא חמור שאפילו פכין קטנים טמאין במת כדאמרינן ועמדה כי המפץ טמא במת סתם כשאר טמאות שבו ומצאנו בתחלת מסכת אהלות במשנה כלים הנוגעים במת או בכלים הנוגעין במת טמאין טומאת ז' כלים בכלים וכלים אחרים בהן טמאין טומאת ערב נמצא טומאת המפץ לכאורה אם הוא נגע במת או בכלים שנגעו במת טמא טומאת ז' ואם נגע שלישי [בו טמא] טומאת ערב כטומאת כל הכלים אמאי כיון דמפץ במת מן הזב למד נדין בו דיו לבא מן הדין והוא המפץ במת להיותו כנדון והוא המפץ בזב מה מפץ בזב טומאת ערב שאין טומאת כלי בזב טומאת ז' אף מפץ במת טומאת ערב ולא טומאת ז' ופרק' מפץ במת בגזירה שוה למד ממפץ בשרץ. [ו]השרץ למד מן הזב בק"ו והכי קאמר מפץ בשרץ מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטמאין בזב טמאין בשרץ שנאמר וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' מפץ שטמא בזב שנאמר כל המשכב דין הוא שיהא טמא בשרץ דליכא הכא דין דיו דתרווייהו ליכא בכלים המטמאין בהן טומאת ז' ואחרי שלמד השרץ מן המפץ מן הזב בק"ו חזר ולמד המת מן השרץ טומאת מפץ בגזירה שוה ולא בק"ו והוא מפורש בפ' איזהו מקומן של זבחים בתחילתו כי דבר הלמד בק"ו דין הוא שילמד בגזירה שוה והכא למד [בג"ש] נאמר במת וכל בגד וכל עור וגו' ובשרץ כתיב או בגד או עור או שק וגו' מה בגד ועור האמורין בשרץ מפץ טימא בו אף בגד ועור האמורין במת מפץ טימא בו וחזרנו להקשות על זה הדרך ולומר אם כן הוא דבר ברור הוא כי הלמד בגזירה שוה מופנה צריך להיות הדבר ההוא הלמד והמלמד שאם הוא מופנה בצד אחד לבדו ובצד אחד צריך קרא לגופו אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל לרבנן למדין ומשיבין מופנה משני צדדין לדברי הכל למדין ואין משיבין ואלו הדברים מבוארין במסכת נדה פ' המפלת חתיכה באר היטב ואוקימ' דמופנה משני צדדין הוא כי בגד ועור הכתוב בין בשרץ בין במת מופנה הוא ואין צריך כלל ודבריו פשוטין הן. כי השרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וכתיב או איש אשר יגע בכל שרץ וכתיב בשכבת זרע וכל בגד או עור וגו' דמת נמי מופנה הוא מכדי כתיב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע הנה איתקש טמא מת לשכבת זרע וכתיב בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי ש"מ לאפנויי ולמדנו מהמפץ במת טמא והוא טומאת ז'. תוב אקשי' הניחא למאן דאמר דון מינה ואוקים באתרא אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר ועיקר זו השמועה היא בפ' אחרון במנחות והביאוה [אגב] גררה בשחיטת קדשים בפ' כל התדיר וכך היא הצעה שמן לא יפחות מלוג.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 25b

    Bava Kamma 25b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 372 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    זובו של זב וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה (נדה דף נה:) דמטמאו במשא:

    א"כ לתני ש"ז גבי זוב:

    דאתיא מרוקו כדגמרינן לעיל מה טהור בטהור כו':

    מפץ במת מניין שמטמא לפי שנאמר במת גבי מדין וכל בגד וכל כלי עור וגו' (במדבר ל״א:כ׳) וזה אינו לא בכלל בגד ולא בכלל עור ולא בכלל כלי עץ מניין שאפי' הוא מטמא באהל המת:

    מפץ שמטמא בזב שראוי למשכב וכתיב המשכב אשר ישכב וגו' (שם טו):

    פכין קטנים טהורים בזב בכל טומאותיו דכלי חרס אין מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזי ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב (ויקרא ט״ו:י״א) (וכל כלי) חרס אשר יגע בו הזב וגו' ומהכא נפקא לן דזב מטמא בהיסט למימר דכל שאינו ראוי לטמא במגעו אינו מטמא בהסיטו:

    מטמא באהל המת דכתיב (שם יא) וכל כלי פתוח וגו' ואי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא הוא ואפי' פיו צר הרי הוא ראוי להאהיל עליו:

    וקמייתי ליה מפץ שיהא טמא במת ז' ימים כשאר כלים שבאהל המת:

    6 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 25b · Sefaria

    Tosafot

    מפץ במת כו' הא דאמרינן בכל דוכתין (נדה מט. סוכה כ.) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת מהכא נפקא:

    ומה פכין קטנים שטהורין בזב שאין יכול ליגע בהם בתוכם מפני שפיהם צר ובהיסט נמי לא מטמא כדפירש בקונט' מה שבא לכלל מגע בא לכלל היסט ושאין בא לכלל מגע כו' ואע"פ שראוי לנגיעת שער הזב לא מטמא משום דבעינן ראוי לנגיעת בשר דטומאת שער נפקא לן מבשר הזב וא"ת דבפרק קמא דנדה (דף ה:) אמרינן דכלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אין ניצול במעת לעת שבנדה ובהנזקין (גיטין דף סא:) נמי פריך בסופו וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה אלמא משמע דמטמא בהיסט אע"ג דאין בא לכלל מגע ואור"ת דצמיד פתיל בא לכלל מגע חשבינן ליה מפני שעומד להפתח ואע"ג דגבי קולית נבילה אמר בהעור והרוטב (חולין דף קכו:) דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי ואע"ג שחשב עליה לנוקבה אין מטמא במשא דהתם סתמא אין עומדת לנקיבה אלא ע"י מחשבתו אבל צמיד פתיל סתמו עומד להפתח וא"ת מה לפכין קטנים שכן מטמא מאוירן שיכול לתלות שער של מת בפיהן ובסמוך נמי דיינינן ק"ו מפכין קטנים דמטמא בשרץ ואם כן בכעדשה נמי יכול ליכנס בפיו וי"ל כלי עץ יוכיחו מה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה תאמר במפץ כו' פכין קטנים יוכיחו וא"ת מפכין גדולים מצי גמר דלא מטמא מדרס כדנפקא לן בפרק ר' עקיבא (שבת פד: ושם) דכלי חרס אין מטמא מדרס ומטמא טמא מת ושמא ניחא ליה למינקט פכין קטנים שטהורין מכל טומאת זב:

    שטהורין בזב תימה מנ"ל שלא יטמא במעיינות הזב נהי דבשער הזב לא מטמא הנ"מ בשער שמבשר הזב גופיה נפקא לן טומאת שער הלכך בעינן ראוי לנגיעת בשר אבל רוקו דכתיב ביה בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא דלא בעינן ביה ראוי לנגיעת בשר:

    מפץ שמטמא בזב כו' וא"ת כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שמטמא בזב בהיסט כדפ"ל וטהור במת ואומר ר"ת דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל שהרי כענין שמטמא בזב היה מטמא במת דמה שמטמא בהיסט זהו משום דהוי כמו שהזב נגע בתוכו כדאמרינן (ת"כ פרשה מצורע) איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו ובמת נמי אם היה כזית מן המת בתוכו היה טמא:

    וקמייתי ליה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה תימה דמה טומאת שבעה שייכא ביה דלית ליה טהרה במקוה כדאמרינן בפרק ר' עקיבא (שבת דף פד:) ואין לומר דין טומאת שבעה קאמר כלומר שנעשה אב הטומאה כדין דבר שמטמא טומאת שבעה הא כיון דלית ליה טהרה במקוה אין נעשה אב הטומאה כדמוכח בסוף עירובין (דף קד:) וי"ל דהאי ק"ו נמי מהני לפשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס שטמא במת ומייתי להו לטומאת שבעה א"נ הברייתא מיירי בכל מפצים בין מפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה בין מפץ של שיפה וגמי ובמסכת שבת (דף פד.) פריך ממפץ של שיפה וגמי והכא פריך ממפץ של עץ:

    ש"מ מופנה משני צדדין תימה למה לי גז"ש כיון דאיתקש מת לשכבת זרע וש"ז לשרץ דבכל התורה כולה למידין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים וי"ל דעל כרחך לאו לכל מילי גמרי מהדדי לא מהיקישא ולא מגזירה שוה כדאשכחן בריש פרק שני דחולין (דף לו:) גבי הכשר דחד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ וצריכא ומדאיצטריך ג"ש הוא דשמעינן דלכל מילי לא גמירי מהדדי כי אם לגבי הך דהכא ובסוף פרק במה אשה (שבת דף סד.) לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה שענין אחד הם לטמא בשניהם וכן ידות הכלים והאוכלים דילפינן בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) לא מצריך תרי קראי למת ולשרץ:

    אמר קרא וכבסתם בגדיכם וא"ת ולילף מק"ו כדמעיקרא וי"ל דאטומאה דכתיב בהדיא משמע ליה קרא והשתא דילפינן מת בגזירה שוה אע"ג דשרץ גופיה גמרינן מקל וחומר ככתוב בהדיא חשיב ביה:

    Tosafot on Bava Kamma 25b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ומאן האי תנא דשמעת ליה דאמר שכבת זרעו של זב מטמא במגע ובמשא לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע דתניא שכבת זרעו של זב כו' ואפילו ר' יהושע דמטמא אינו מטמא אלא בימים שרואה בהן הזוב דחייש לצחצוחי זיבה אבל זב בימי סיפרו וליכא למיחש משום צחצוחי זיבה לא אלא האי תנא הוא דתנן למעלה מהן זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה שמטמאין במגע ובמשא דדייקינן משום דאתנייא גבי רוקו ולא קתני ליה גבי זובו ש"מ דמרוקו מרבה ומייתי ליה וקתני בין במגע בין במשא.

    אמר ליה ר' אחא מדפתי לרבינא והא האי תנא דלא דריש דיו אע"ג דלא מפריך ק"ו דתניא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת מפץ שמטמא בזב דין הוא שיהא טמא במת וקתני לה בין לטומאת ערב ובין לטומאת ז' ואמאי להני ק"ו לטומאת ערב ולהני דיו למעוטי מטומאת ז' פי' פכים קטנים כלי חרש עגולין שאין בהן לא שכיבה ולא ישיבה דגרסי' במסכת שבת פ' אמר ר' עקיבא ומדרס כלי חרש מנא לן דטהור אמר חזקיה דאמר קרא ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו דאית ליה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרש דלית ליה טהרה במקוה. מתיב ר' אילעא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכים קטנים שטהורין בזב טמאין במת כו'. רבא אמר מדרס כלי חרש דטהור מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור מאי לאו דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור. ותנינן בתורת כהנים וכל אשר ישב עליו הזב יטמא יכול כפה סאה או תרקב וישב עליה יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו המיוחד לישיבה פרט לזה שאומרים לו עמוד ועשה מלאכתנו נתברר תורת פכין קטנים. וכתב במת וכל בגד או עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו וכתיב נמי במת וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגו' והוא מפורש בשחיטת חולין אחרית פ"א איזהו כלי שטמאה קודמת לפתחו כלומר שטומאתו מאויר הוי אומר זה כלי חרש הרי למדנו שפכין קטנים טהורין במדרס זב וטמאין במת וילפינן למפץ מינייהו ומה פכין שטהורין בזב טמאים במת מפץ שהוא מכלל משכב ומושב וטמא בזב כשאר כל משכב ומושב אינו דין שיהא טמא במת בק"ו אם המפץ הזה מטמא בזב שהוא קל על אחת כמה וכמה שיטמא במת שהוא חמור שאפילו פכין קטנים טמאין במת כדאמרינן ועמדה כי המפץ טמא במת סתם כשאר טמאות שבו ומצאנו בתחלת מסכת אהלות במשנה כלים הנוגעים במת או בכלים הנוגעין במת טמאין טומאת ז' כלים בכלים וכלים אחרים בהן טמאין טומאת ערב נמצא טומאת המפץ לכאורה אם הוא נגע במת או בכלים שנגעו במת טמא טומאת ז' ואם נגע שלישי [בו טמא] טומאת ערב כטומאת כל הכלים אמאי כיון דמפץ במת מן הזב למד נדין בו דיו לבא מן הדין והוא המפץ במת להיותו כנדון והוא המפץ בזב מה מפץ בזב טומאת ערב שאין טומאת כלי בזב טומאת ז' אף מפץ במת טומאת ערב ולא טומאת ז' ופרק' מפץ במת בגזירה שוה למד ממפץ בשרץ. [ו]השרץ למד מן הזב בק"ו והכי קאמר מפץ בשרץ מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטמאין בזב טמאין בשרץ שנאמר וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' מפץ שטמא בזב שנאמר כל המשכב דין הוא שיהא טמא בשרץ דליכא הכא דין דיו דתרווייהו ליכא בכלים המטמאין בהן טומאת ז' ואחרי שלמד השרץ מן המפץ מן הזב בק"ו חזר ולמד המת מן השרץ טומאת מפץ בגזירה שוה ולא בק"ו והוא מפורש בפ' איזהו מקומן של זבחים בתחילתו כי דבר הלמד בק"ו דין הוא שילמד בגזירה שוה והכא למד [בג"ש] נאמר במת וכל בגד וכל עור וגו' ובשרץ כתיב או בגד או עור או שק וגו' מה בגד ועור האמורין בשרץ מפץ טימא בו אף בגד ועור האמורין במת מפץ טימא בו וחזרנו להקשות על זה הדרך ולומר אם כן הוא דבר ברור הוא כי הלמד בגזירה שוה מופנה צריך להיות הדבר ההוא הלמד והמלמד שאם הוא מופנה בצד אחד לבדו ובצד אחד צריך קרא לגופו אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל לרבנן למדין ומשיבין מופנה משני צדדין לדברי הכל למדין ואין משיבין ואלו הדברים מבוארין במסכת נדה פ' המפלת חתיכה באר היטב ואוקימ' דמופנה משני צדדין הוא כי בגד ועור הכתוב בין בשרץ בין במת מופנה הוא ואין צריך כלל ודבריו פשוטין הן. כי השרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וכתיב או איש אשר יגע בכל שרץ וכתיב בשכבת זרע וכל בגד או עור וגו' דמת נמי מופנה הוא מכדי כתיב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע הנה איתקש טמא מת לשכבת זרע וכתיב בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי ש"מ לאפנויי ולמדנו מהמפץ במת טמא והוא טומאת ז'. תוב אקשי' הניחא למאן דאמר דון מינה ואוקים באתרא אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר ועיקר זו השמועה היא בפ' אחרון במנחות והביאוה [אגב] גררה בשחיטת קדשים בפ' כל התדיר וכך היא הצעה שמן לא יפחות מלוג.

    Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 25b · Sefaria

    Rashba

    מה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת פרש"י ז"ל פכין קטנים של חרס שאי אפשר להכניס באוירן אפילו אצבע קטנה ולפיכך טהורין מכל טומאתו של זב דמאוירן אי מטמאין שאין יכול להכניס אפילו אצבע קטנה ואע"פ ששערו מטמא הנוגע בבשר המת כתיב וכל שאינו ראוי למגע בשרו אין שערו מטמא ומגבו נמי אינו מטמא דאין כלי חרס מטמא אלא מאוירו וכן אינן מטמאין במדרס הזב שאין ראוין למדרס שהוציא הכתוב הסטו בלשון מגע דכתיב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב איזהו מגעו שהוא ככולי הוי אומר זה הסטו ולומר לך שכל שראוי למגע בשרו טמא בהסיטו וכדדרשינן את שבא לכלל מגע בא לכלל משא כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא זו דרכו של רש"י ז"ל אבל הגאונים ז"ל פירשו אפילו בפכין קטנים של עץ ומדין מדרס בלבד מייתי ליה לק"ו ולומר שהפכין אינן ראוין למדרס וכדדרשינן בתורת כהנים יכול כפה סאה או תרקב וישב עליהן יהיו טמאין ת"ל וכל הכלי אשר ישב עליו כלומר שהוא מיוחד לישיבה יצאו אלו שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו וקטנים דנקט הכא לפי שהקטנים אפילו ייחדן לישיבה אין טמאין במדרס הזב לפי שאינן ראוין בכך.

    מפץ שמטמא באהל המת אינו דין שמטמא במת והוא הדין לפשוטי כלי עץ אף על פי שאין להם תוך כל שעשוי לישיבה וראוי ליטמא במדרס הזב מטמא באהל המת ואלו הן שאמרו שהן טמאין באהל המת ולכל טומאותיו של מת בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה שאלו למפץ של גמי ושל שיפה לא שייך למימר בהו טומאת שבעה שהם אין להם טהרה במקוה כדאיתא במסכת שבת פרק ר"ע אלא אהני לפשוטי כלי עץ.

    כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחות משבעה וטהרתם קא דריש דהוא יתירא ואיכא מאן דמפרש דרבא אמעיקרא קאי כלומר דלא אצטריכי לאתויי משרץ אלא מק"ו דמדרס הזב כדמעיקרא דמאי אמרת ליתי דיו לאפוקי מטומאת שבעה אמר קרא וכבסתם בגדיכם וטהרתם.

    ואיכא מאן דמפרש דלא אמר רבא אלא אתירוצא בתרא דילפינן לטומאת מת משרץ בגזרה שוה דכל דאתינן בגזירה שוה כמאן דכתיב באורייתא דמיא והלכך שייך למימר ביה כל טומאות שאתם מטמאין במת אבל מעיקרא דלא ילפינן בטומאת מת אלא בק"ו אינו ככתוב בתורה ובכי הא לא אמרינן כל טומאות שאתם מטמאים. והראב"ד ז"ל הקשה דא"כ אפילו לפי פירושם שורש טומאת מפץ כשרץ מק"ו אתי ומיהו הוא מפרק לה דכיון דבגד ועור דמת ושרץ מופנין ולגזרה שוה אתו לא אשכחן מידי דכתיב בשרץ ולא כתיב במת אלא מפץ הלכך על כרחין כמאן דכתיב במת דמי ואמר קרא וטהרתם.

    Rashba on Bava Kamma 25b · Sefaria

    Meiri

    מפץ והוא של מיני גמי וראוי לשכיבה אין צריך לומר שהוא טמא בטומאת הזב שהרי נאמר עליו כל המשכב וכו' וזו ראויה למשכב הוא אלא אף באהל המת ואף בטומאת השרץ נטמאת ואע"פ שלא נזכר בהם אלא בגד ועור למדין אותה בשרץ מקל וחומר של זב ומה פכים קטנים שטהורים בזב כמו שיתבאר טמאים בשרץ מפץ שמטמא בזב אינו דין שיהא מטמא בשרץ ואחר כך למדין למת משרץ מגזרה שוה של בגד ועור שדבר הלמד מקל וחומר חוזר ומלמד בגזרה שוה כמו שהתבאר במסכת זבחים נ' ב':

    טומאת הזב והשרץ אינה אלא בשל ערב וטומאת המת היא בטומאת שבעה ואע"פ שטומאת מפץ במת לא באה לנו אלא מגזרה שוה של שרץ אין אומרין בה דון מינה ומינה ומה של שרץ בטומאת ערב אף במת לא תטמאה אלא טומאת ערב אלא אחר שלמדת עיקר טומאתה מן השרץ העמידה במקומה לדונה כשאר טמאות של מת לטומאת שבעה:

    מפץ זה יראה מכאן שיש לו טהרה במקוה שהרי אתה דן בו טומאת ערב וטומאת שבעה ובתוספתא אמרו שאין לו תקנה אלא בשבירה ואף בתשיעי של שבת יראה כן להדיא וקצת רבני הצרפתים הורו בה ששני מיני מפץ הם אחד לטהרה ואחד לטומאה עולמית ויראה לי כדבריהם שאותה העשויה ממיני העצים כגון של חריות ודומיהם יש לה טהרה והעשויה ממיני גמי ושיפא אין להם טהרה וכבר הארכנו בענין זה בתשיעי של מסכת שבת:

    פכים קטנים אלו שאמרנו והם טהורים בזב חכמי הצרפתים פרשוה בשל חרס שאינו מיטמא מגבו וטומאת אויר אין כאן שזהו שאמרה בלשון קטנים ר"ל שאין אצבעו יכולה ליכנס לשם ואע"פ שאפשר ליכנס שם שערו אין שער מטמא במקום שאין בו טומאת בשר ומשא אין כאן שכל שלא בא לכלל מגע אינו בכלל משא וכן טומאת היסט אין כאן שכל שאין טומאה במגעו אין טומאה בהיסיטו ואע"פ שגדולי האחרונים מקשין עליהם שהרי מטמאין ברוקו ובמימי רגליו אפשר לפרש בהם מה שפרשו הם בשער ומ"מ הם מפרשים בה שלא אמרו בפכים קטנים שטהורים בזב אלא בטומאת מדרס ובשל עץ שאם בשל חרס אף לגדולים אין להם טומאת מדרס כלל גדול אמרו אין מדרס לכלי חרס שאינו ראוי לישיבה הא של עץ אם היו גדולים ראויים הם לישיבה ומיחדים אותם לכך ואינם כסאה ותרקב וכל שיחדן לישיבה מיטמאות מדרס אבל קטנים אינן ראויין לישב עליהן ויש מפרשים שאף גדולים אין טמאין מדרס ולא אמרו קטנים אלא להשמיענו שאף הקטנים טמאים באהל המת הואיל ואין מוקפות צמיד פתיל שאין צריך שיעור לכניסת אויר והרי בשרץ טמאות הואיל וטומאתן בכעדשה ואפשר ליכנס שם כעדשה:

    כל שאנו למדין גזרה שוה ממקום אחר לחברו אם לא היה אחד מהם מופנה אלא שכל אחד מהם צריך לגופו אין למדין הימנה כלל ואם היא מופנית מצד אחד ר"ל שאחד מן המקראות הוא מיותר ואינו צריך לגופו והאחר שהוא מתרכב עמו אינו מופנה למדין ממנה אלא שאם יש להשיב עליה ולומר מה לדבר זה שכן ישנו בחומרא פלונית מה שאין כן בזו שאתה רוצה ללמוד משיבין עליה ומבטלין אותה ואם היה מופנית משני הצדדין הואיל וקבלנו שיש שם גזרה שוה למדין ואין משיבין עליה כלל:

    Meiri on Bava Kamma 25b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ומה פכין קטנים כו' וא"ת מה לפכים קטנים שכן מטמא מאוירן כו' עכ"ל ובתוספות בפרק רבי עקיבא וליכא למימר דעביד ק"ו הכי ומה זב הקל שאין מטמא פכין כו' מת החמור דמטמא פכין כו' דמה למת שכן אינו מטמא משכב ומושב וי"ל כו' עכ"ל וקשה דא"כ כדקאמר מפץ שמטמא בזב א"ד שמטמא במת נימא משכב ומושב יוכיחו שמטמא בזב ואינו מטמא במת ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה הניחא למ"ד דון מינה כו' בגד ועור דמת אלא לאפנויי דגמרינן לה משרץ כו' ומוקמינן טומאת מת באתרה כו' אף גבי מפץ כו' עכ"ל ובד"ה אלא למ"ד כו' השתא בגד ועור כו' עכ"ל מפירושו נראה דאתרוייהו בין אג"ש ובין אהיקשא פריך הניחא למ"ד דון מינה כו' אלא למאן דאמר כו' אבל מהרש"ל כתב דאיזה תלמיד טועה הגיה כן בפרש"י דעיקר הקושיא אג"ש וראייתו דבפרק במה אשה איתא כל הסוגיא דמופנה כו' ולא פריך הניחא למ"ד דון מינה כו' אלא ש"מ דלא פריך רק אג"ש כו' עכ"ל ולא ידעתי הכרעתו דהא הך ג"ש דבגד ועור בא"ד נמי איתא התם לענין זנב הסוס והפרה שיטמא במת ואמאי לא פריך התם הניחא למ"ד דון מינה כו' כדפריך הכא אג"ש אלא דאית לן למימר דהתם לא נחית תלמודא למידק הכי אלא הכא דבעי למילף ליה מק"ו וקפריך דיו לטומאת ערב ומנלן טומאת ז' ומשני דאתי מג"ש ומהיקשא קפריך דהדרן קושיין לדוכתין למ"ד דון מינה ומינה אכתי טומאת ז' לבגד ועור ובין למפץ מנלן ועוד נראה מפרש"י דעיקר הקושיא מהיקשא ומש"ה נטר עד הכא והיינו משום דאג"ש ליכא למפרך דאיכא למימר קושטא הוא דלא ילפינן מג"ש אלא טומאת ערב למפץ ובתר הכי הדרינא לק"ו טומאת ז' למפץ במת מזב דהשתא ליכא למימר דיו דא"כ הוה מפריך ק"ו דלטומאת ערב לא איצטריך דמג"ש ילפינן לה וככתוב בהדיא חשיב ליה כמ"ש התוספות ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 25b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מפץ במת וכו' הא דאמרינן בכל דוכתא נבלה ושרץ ושכבת זרע כלהו אתיין האי מקל וחומר ונקט טמא מת לרבותא דאפילו אב הטומאה נעשה. הרא"ש ז"ל.

    ומה פכים קטנים שטהורים בזב מכל טומאה דמגע לא שייך ביה שפתחו קטן ומגבו אינו מטמא ובהיסט אינו מטמא וכו' וטומאת מדרס לית להו הואיל ואין להם טהרה במקוה דכתיב גבי כלי חרס ישבר ודרשינן ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא שיש לו טהרה במקוה אף משכבו שיש לו טהרה במקוה כך פירש רש"י ז"ל. וקשה דאם כן כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יטמא בהיסט ובפרק קמא דנדה אמרינן דאינו ניצול וכו' ככתוב בתוספות. וכן תנן הגנבים שנכנסו לבית כלי חרס המוקף צמיד פתיל טמא שהסיטו. וכן תנן המביא כדי יין גבי האלפסין ערניות סחורות באהל המת וטמאות במשא של זב ופירש רש"י שהן כלי חרס שאין בהם חקק וטמאות בהיסט אף על גב דלא שייך בהו שום מגע. וזה קשה למה שפירש כאן. ואומר רבינו תם דודאי מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט שהוא עומד ליפתח ויבא לכלל מגע אבל פכין קטנים אין עומדין ליפתח ואין באין לכלל מגע. וההיא דאלפסין פירש רבינו תם שהן קערות של חרס חלולות מתוכן ופתחן מכוסה משעת עשייתן ושיע באדמה ומשתמשין בהן אנשי עיירות לפי שעה בלא פתיחה ועומדות ליפתח כמו מוקף צמיד פתיל. ה"ר ישעיה ז"ל.

    בדיבור המתחיל ומה פכין קטנים וכו' כתבו בתוספות ואף על פי שראוי לנגיעת שער הזב וכו'. ותימא והא טמאים במעיינות הזב דכתיב קרא בהדיא וכי ירוק הזב ולא בעינן ראוי לנגיעת בשר. וי"ל מכל מקום טהורים הם מכל טומאות שמחוברים בגוף הזב. הרא"ש ז"ל.

    והקשו גם כן באותו דיבור מפכין גדולים מצי גמר וכו' וליכא למיפרך שהן מטמאין מאליהן דהא פכין קטנים נמי מטמאין מאוירן דהא לענין שרץ דיינינן ליה לקמן שיכול להכניס בפיו כעדשה אלמא לא חשיב פירכא משום דלא שייך אויר במפץ אלא ניחא ליה למנקט פכים קטנים שטהורים בכל טומאות הזב. הרא"ש ז"ל.

    ומה פכין קטנים שטהורין וכו' פירש רש"י פכים קטנים של חרס. והגאונים ז"ל פירשו אפילו פכים קטנים של עץ ומדין מדרס בלבד מייתי ליה לקל וחומר ולומר שהפכים אינן ראויין למדרס וכדדרשינן יכול כפה סאה או תרקב וישב עליהן תלמוד לומר וכל הכלי אשר ישב עליו כלומר שהוא מיוחד לישיבה יצא אלו שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו וקטנים דנקט הכא לפי שהקטנים אפילו ייחדן לישיבה אין טמאין במדרס הזב לפי שאינן מיוחדין לכך. הרשב"א ז"ל.

    והקשו בתוספות דמנא לן שלא יטמא במעיינות הזב נהי דבשער וכו' והניחו אותו בקושיא. ויש לתרץ דהא דקאמר דפכים קטנים טהורים בזב היינו שאינם מטמאין בגופו של זב ממש כגון בשרו או שערו דומיא דשרץ שאינו מטמא אלא בגופו ממש דהיינו כעדשה ממנו שהוא בתוך הכלי שאז הוא טמא אבל מעיינות הזב שאינם גופו ממש לא איירי. גליון. וכן כתב הרא"ש ז"ל לעיל. ויש לדקדק למה לא הקשו התוספות דעשר מצעות זו על גב זו יוכיח שאם הזב למעלה התחתון טמא ואם המת למעלה התחתון טהור שאין טומאת מדרס במת אף אני מביא מפץ אף על פי שטמא בזב יהיה טהור במת. וי"ל דעיקר הקל וחומר שעושין מפכין קטנים היינו משום גריעותא של פכים קטנים שאינם מטמאים בזב לא בנגיעה ולא במדרס ולא בהיסט אפילו הכי טמאין במת מפץ שחשוב שטמא משום משכב הזב אינו דין שיהא טמא במת אבל עשר מצעות שהתחתון טמא בזב וטהור במת אינו בשביל חשיבות המצעות ולא בשביל גריעותם אלא בשביל חומרא שיש בזב לענין טומאת מדרס מה שאין כן במת ולפיכך לא הקשו מעשר מצעות. עוד כתבו בתוספות שהרי בענין שמטמא בזב היה מטמא במת וכו'. וקשה והרי תמצא ענין שהוא מטמא בזב ואינו מטמא במת כגון זב בכף מאזנים וכלים בכף שניה והכריע הזב את הכלים דבזב הוא טמא דהיינו היסט ובמת טהור דלא שייך היסט במת. ונראה למורי הרב שגם קושיא זו מתורצת בתירוץ שתירצתי כי הדבר תלוי בחומרא שיש בזב בטומאת היסט מה שאין כן במת. שוב שמעתי כי הקושיא של עשר מצעות לא שייכא הכא דאיירי באהל המת אם כן כל מה שיש באהל המת הוא טמא אפילו עשר מצעות ואין חילוק בין זב ובין מת ולא שייך להקשות עשר מצעות אלא על מה שיש לי לפרש כי התוספות הקשו מה לפכים קטנים שכן מטמאין באוירן וכו'. ועל זה מקשים העולם ונעשה קל וחומר ממקומות ומה זב שאינו מטמא פכים קטנים המת מטמא אותם באוהל מפץ שהזב מטמא אותו במשכב אינו דין שהמת יטמא אותו. ובכאן יש להקשות מה לזב דין הוא שיטמא מפץ שכן מצינו בו חומרא אחרת שמטמא עשר מצעות תאמר במת שאינו מטמא עשר מצעות. ויש מי שרצה לתרץ קושיות התוספות דמה לכלי חרס המוקף צמיד דין הוא שטהור באהל המת שאין מטמא תאמר במפץ שמטמא מדרס יהיה טמא באהל המת וחזר והשיב על עצמו דשמא כלי חרס פתוח יוכיח פירוש בשביל שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו מטמא מדרס אין ראיה שיהא בשביל זה טהור באהל המת שהרי תמצא כלי חרס פתוח שאינו מטמא מדרס וטמא באהל המת זהו דעת זה המפרש. אבל קשה מה אומר כלי חרס פתוח יוכיח והרי אינו דומה למפץ דכלי חרס פתוח כשהוא באהל המת הוה ליה כאלו נגעה טומאה בתוכו אבל מפץ שאין לו תוך לא שייך נגיעה בתוכו. ויש לומר שדעת זה המפרש שאומר כלי חרס פתוח יוכיח כלומר לא תאמר כלי חרס המוקף הוא גרוע בשביל שאינו מטמא מדרס ולפיכך יהיה טהור באהל המת שהרי אני מוצא כלי חרס פתוח שאינו מטמא מדרס וטמא באהל המת ולעולם כל דבר שהוא באהל המת הוה ליה כאלו נגע בו בין שיש לו תוך בין שאין לו תוך. גליון. ואומר הר"י שכך דעת זה המפרש שמביא ראיה מכלי חרס פתוח דהא אלו הוה הזב בכף מאזנים והכלים בכף שניה הוי הכרע וטמא ובמת אינו כן והיינו הטעם על כרחך משום חומר הזב ולא חומר דכלי וזהו שאמר כלי חרס פתוח יוכיח כלומר שאינו תלוי אלא בחומר דזב. תלמידי הרב ר' ישראל ז"ל.

    וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל מפץ שטמא בזב אינו דין וכו' וא"ת מוקף צמיד פתיל יוכיח. וי"ל דאיכא למיפרך מה למוקף צמיד פתיל שכן אין טמא במדרס זב וקל וחומר הכי נמי איתיה ומה פכים קטנים שטהורים במדרס זב טמאין במת מפץ שטמא במדרס הזב אינו דין שטמאין במת. והשתא מצי למעבד קל וחומר מכלי חרס שפתחו גדול דכל כלי חרס טהור במדרס זב ונקט פכים קטנים לרוחא דמילתא שאין טהורין לגמרי. ע"כ. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל שטהורין בזב על כרחך לאו טהורין לגמרי קאמר דהא אם יפול לתוכו א' ממעינותיו טמאין אלא טהורין ממדרס קאמר אפילו ייחדן למדרס ואם כן אדמייתי מפכים קטנים ליתי מסאה ותרקב שטהורין ממדרס של זב שאינם מיוחדין למדרס וטמאין במת וכן מפכים גדולים שאף הם טהורין ממדרס. ויש לומר דניחא ליה לאיתויי מפכים קטנים שטהורים מכל טומאות לבד ממעינות. אבל קשה לימא מוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא ואפילו הכי טהור במת ואפילו אם נאמר הכא מטומאת מדרס קא מייתי דפכים קטנים טהורים בזב ממדרס טמאים במת מפץ שטמא בזב מדרס וכו'. דהשתא ליכא למימר צמיד פתיל יוכיח דאף הוא טהור ממדרס מכל מקום קשה דמאי טעמא לא מצי למילף מטעם היסט דאיכא למיפרך צמיד פתיל יוכיח הכי נמי כי גמרת ליה מטעם מדרס לפרוך דאשכחנא לגבי היסט מוקף צמיד פתיל שאף על פי שטמא בהיסט אינו טמא במת. ולפירוש ה"ר יעקב דפירש לקמן דמפץ של שיפה ושל גמי נמי נעשה אב הטומאה ניחא דליכא למיפרך מוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בהיסט כמו מפץ ואינו טמא במת דלא דמי למפץ דמפץ נעשה אב הטומאה במדרס הזב ומוקף צמיד פתיל אינו אב הטומאה על ידי היסט. וי"ל דהאי לאו פירכא היא דכי יליף מפכים קטנים ומטעם מדרס הכי יליף ומה פכים קטנים שטהורים מן המדרס אף על גב דשייך בהו מדרס טמאים במת דשייכא בהו טומאת מת דכלי פתוח הוא מפץ וכו' דאף במפץ שייך בהו תרווייהו טומאת מדרס וטומאת מת וליכא למיפרך מכלי צמיד פתיל דטמא בהיסט ואינו טמא במת דהתם לאו משום קולא הוא אלא דלא שייכא בהו טומאת מת הואיל ולאו פתוח הוא. ויש מקשים להא דאמרינן דמה שמוקף צמיד פתיל ניצול באהל המת לאו קולא הוא מהא דפרק קמא דנדה דדריש ומה מוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנדה משכבות ומושבות שאינן ניצולין באהל המת אינו דין שאינו ניצול במעת לעת שבנדה אלמא דמה שניצול קולא חשיב ליה. וי"ל דהתם לאו משום קולא דידיה יליף אלא הכי פירושו ומה מוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת כבמת עצמו אינו ניצול במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה משכבות ומושבות שאינם ניצולין באהל המת כבמת עצמו דטמאין הן במגע הן במשא אינו דין שאינם ניצולין במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה. וניחא דלא פריך התם פכים קטנים יוכיחו שאינם ניצולים באהל המת וניצולים במעת לעת שבנדה ואינם כבנדה עצמה דהא בנדה עצמה הן דהכא והכא טהורין. ע"כ.

    וקא מייתי לה בין לטומאת ערב וכו' כתבו בתוספות אי נמי הברייתא מיירי בכל מפצים וכו' עד והכא פריך מפץ של עץ. ותימא דהכא איכא למיפרך מה לפכים שכן אין להם טהרה במקוה מה שאין כן במפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה. ונראה דלא קשיא דודאי אי פרכת מה לכלי חרס שאם נטמא באותה טומאה אין לו טהרה תאמר במפץ שבאותה טומאה עצמה בדכוותה יש לו טהרה ולכך טומאה אחרת לא תהא בו היינו ודאי פירכא אבל הכא אי עבד פירכא לא תשאר טומאה במפץ לא במת ושרץ ומגע זב לבד מדרס ומדרס בפכין ליתיה הילכך לא שייך למיפרך שאין לו טהרה ובלאו הכי על הך פירכא ועל מטמא מאוירו איכא למימר כלי מתכות יוכיח דאין להם טומאת אויר ויש להם טהרה במקוה טמאים טומאת מת אף על גב דלית להו תוך אף אני אביא מפץ של עץ. תוספות שאנץ.

    12 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 25b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בפרש"י בד"ה זובו של זב וכו' הנך מפרש בפרק דם הנדה דמטמאו במשא עכ"ל. נ"ל דכוונתו בזה ליישב הסוגיא דשמעתין לפי דבאמת לא מצינו טומאת משא מפורש בתורה בכל ה"מ דזב אלא ברוק לחוד דכתיב וכי ירוק הזב בטהור משמע מה שביד טהור טמאתי לך והיינו משא אבל בזובו של זב לא מצינו אלא זובו טמא ולפי פשוטו יש לפרשו במגע לחוד אלא דיליף בפ' דם הנדה דלמגע לא איצטריך דלא גרע מש"ז א"ו למשא לכך הוצרך רש"י כאן לרמוז לנו עכ"ז דבלא"ה ע"כ היינו אומרים דהא דזובו של זב מטמא במשא היינו משום דאתיא בק"ו מרוקו דטהור בטהור וכו' וכ"ש טמא בטהור שהרי זובו עכ"פ טמא בטהור במגע וא"כ הדין שיהא טמא אף במשא ולפ"ז יחויב לומר דהאי תנא לא דריש דיו היכא דמיפרך ק"ו וא"כ תקשה מאי מקשה הש"ס ודלמא ה"נ לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה והכוונה להקשות דבלא צחצוחי זיבה לא מטמא במשא מכח ק"ו והיינו ע"כ משום דדריש דיו ואיך יהיה זה כיון שכבר הוכחנו דהאי תנא גופא לא דריש דיו ועוד דהאי דמשני הש"ס אלא משום דאתי מרוקו לא הוי א"ש כיון דזובו גופא לא ילפינן אלא מרוקו לכך הוצרך רש"י לפ' דזובו וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה דקדק בלשונו הצח דזובו אתיא לחוד וכל הנך לחוד והיינו דזובו אתיא באם אין ענין כמ"ש לעיל ואם תקשה למה לא ילפינן באמת זובו מרוקו לפי המסקנא דהאי תנא לא דריש דיו לא ק"מ דזובו דהכא היינו הטיפה של ראיה שניה עצמה וא"כ לא שייך ללמוד מק"ו דטהור בטהור וכו' אינו דין שיהיה טמא בטמא שהרי עדיין לא מיקרי טמא עד לאחר אותה הראיה ובלא"ה צ"ל כן דאלת"ה תקשי ל"ל קרא דזובו טמא אף לענין משא דה"א לא גרע מש"ז א"ו לא דמי דש"ז אינו טמא עד לאחר שכבר ראה שני ראיות וכאן איירי מראייה שניה גופא וכן פי' תוספות להדי' בפ' דם הנדה ע"ש ודו"ק:

    בגמרא מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת עכ"ל מהרש"א הקשה כאן אמאי לא נימא משכב ומושב יוכיח ועי' במהרש"א במס' שבת דף פ"ד ישוב נכון ואין רצוני להאריך ושם אאריך אי"ה במקומו:

    בתוספות בד"ה שטהורין בזב תימא מנ"ל שלא יטמאו במעיינות הזב וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא להו דמה בכך שמעינות הזב טמאין בפכי' קטנים דמ"מ עבדינן שפיר ק"ו ממגע הזב עצמו ונראה באמת שזהו נמשך על מה שפי' קודם לזה בסוף דיבור הסמוך דלכך פריך מפכים קטנים ולא מפכי' גדולים לפי דקטנים טהורות מכל טומאות זב לכך מקשו דהא אף בקטנים מצינו טומאה במעיינות הזב ועיקר הקושיא אינו על הק"ו אלא על הלשון כהנ"ל וכן משמע מפירושם במסכת שבת וק"ל:

    בד"ה אמר קרא וכבסתם וכו' וא"ת ונילף מק"ו כדמעיקרא וי"ל וכו' ואף על גב דשרץ גופא מק"ו אתיא ככתוב בהדיא חשיב ליה עכ"ל לכאורה יפלא הדבר שדבר הנלמד בג"ש הבאה מכח ק"ו יוחשב יותר ככתוב בהדיא מק"ו לחוד ובודאי אילו לא נאמר הג"ש אלא בשביל זה לחוד הוי א"ש אבל האמת דג"ש זו איצטריך לכמה מילי כמ"ש התוס' בסמוך וא"כ איך שייך לומר כן ונ"ל ליישב בטוב טעם עפ"י מ"ש לעיל דגזירת דיו סותרת הק"ו לגמרי והוא המדה בתורה שא"א להחמיר בשום ענין בעולם בלמד יותר מן המלמד כמו שמצינו גבי י"ד דשכינה שמהראוי היה שהתורה יחמיר עליה עד י"ד אלא שהכתוב גופא אינו רוצה להחמיר כיון שנלמדה תחילתה בק"ו וא"כ א"ש דאי הוי ילפינן מפץ בק"ו לטומאת ערב מזב לא היה אפשר לומר דקרא וכבסתם קאי ג"כ אמפץ ליתן בה טומאת ז' דכיון דטומאת ערב גופא לא כתיב בהדיא אלא מק"ו מזב א"כ איך תחמיר בלמד יותר מהמלמד אדרבא מסתבר להיפך דקרא וכבסתם דוחה לגמרי הק"ו דמפץ אפילו מטומאת ערב כיון שכל טומאת המת אינו אלא של ז' וזו א"א ליתן לה ז' ע"כ דליתא בטומאת המת כלל לכך ילפינן לה שפיר לטומאת ערב בג"ש משרץ דאתיא בק"ו מזב ואח"כ מרבינן מוכבסתם לטומאת ז' ואי משום דמחמרינן במת יותר מבשרץ אין זה דוחה הג"ש דהא דאמרינן כאן דון מינה ואוקי באתרה היינו אף דמצד הג"ש אין אנו יכולין להחזירה למקומה אבל התורה ודאי יכולה להחמיר בה ממקום אחר כנ"ל ברור:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 25b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה וקמייתי כו' אין נעשה אב הטומאה עי' פסחים דף יז ע"א תוספות ד"ה רביעי:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 25b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 25, Amud Bet, about 372 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “זובו של זב, ורוקו, ושכבת זרעו, ומימי…”

    2. Segment 220 words

      Opens “ודלמא ה"נ לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה!…”

    3. Segment 335 words

      Opens “א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי…”

      Named: רב אחא.

    4. Segment 419 words

      Opens “וקמייתי לה בין לטומאת ערב, בין לטומאת…”

    5. Segment 536 words

      Opens “א"ל כבר רמא ניהליה ר"נ בר זכריה…”

      Named: אביי.

    6. Segment 634 words

      Opens “אלא מפץ במת מניין? נאמר (ויקרא יא,…”

    7. Segment 718 words

      Opens “מופנה דאי לא מופנה איכא למפרך מה…”

    8. Segment 841 words

      Opens “לאיי אפנויי מופנה מכדי שרץ אתקש לשכבת…”

    9. Segment 99 words

      Opens “בגד ועור דכתב רחמנא בשרץ למה לי…”

    10. Segment 1021 words

      Opens “ואכתי מופנה מצד אחד הוא הניחא למ"ד…”

    11. Segment 1149 words

      Opens “דמת נמי אפנויי מופנה מכדי מת אתקש…”

    12. Segment 1214 words

      Opens “הניחא למ"ד דון מינה ואוקי באתרא אלא…”

    13. Segment 1320 words

      Opens “אמר רבא אמר קרא: (במדבר לא, כד)…”

      Named: רבא.

    14. Segment 1431 words

      Opens “ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים. מקל…”

    15. Segment 1510 words

      Opens “אמר קרא (שמות כב, ד) ובער בשדה…”

    Sages named on this page

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Bava Kamma 25b · Segment 3 — “א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי תנא לא…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Kamma 25b · Segment 5 — “…זכריה לאביי, וא"ל אביי: תנא ממפץ בשרץ מייתי לה,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 25b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026