Talmud Builders

    Bava Kamma 43a

    Chapter 4 - Shor SheNagach Arba'ah VaChamishah

    גם: בבא קמא דף מ״ג ע״א, פרק ד׳ שור שנגח ד' וה'

    English translation - Bava Kamma 43a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and subsequently married a Canaanite slave who had also been emancipated, and became pregnant from him, or if she was a convert who became pregnant from a male convert, and both the husband and wife died without heirs, the assailant gains by not having to pay, since there are no heirs. In any event, it is explicitly stated in the baraita that the beneficiary of the compensation due to her, including that which she would have received during her lifetime, is not her husband but rather her heirs.

    2Rabba said: This baraita relates to a divorcée; since they got divorced, the husband does not inherit from her. Likewise, Rav Naḥman said: The baraita relates to a divorcée.

    3The Sages said in response: If she is a divorcée, she should also share in the compensation for the miscarried offspring. Why should her ex-husband receive the full payment?

    4Rav Pappa said: The Torah awarded the payment of compensation for miscarried offspring to the husband, even if he is not actually her legal husband but rather engaged in licentious sexual intercourse with her. Although he has no rights to her property, the damages for the miscarried offspring belong to him alone, as he is the father of the offspring. What is the reason? The verse states: “As the husband [ ba’al ] of the woman shall impose upon him” (Exodus 21:22), indicating that damages are not collected by the woman, but by the man who engaged in intercourse [ ba’al ] with her, impregnating her. Therefore, if they got divorced, the ex-husband receives the payment.

    5The Gemara asks: Why do Rabba and Rav Naḥman explain this baraita as referring to a divorcée? They could have answered, in accordance with their own opinions elsewhere ( Bava Batra 124b), that it is referring to payments that are not considered to have been in the woman’s possession during her lifetime, but rather are considered property due to the woman, which her husband does not inherit. Let us establish this baraita , according to Rabba, as referring to a case where they collected money for the damage and pain, and according to Rav Naḥman, where they collected land.

    6As with regard to the right of a firstborn to receive a double portion of the inheritance of his father, he receives a double portion only of the property possessed by his father, not of the property due to him. In a case where money was owed to the father, Rabba says: If the heirs collected the debt from land, the firstborn has the right to a double portion, since it is considered property that was already in the father’s possession. If they collected money, he does not have a double portion, as it is considered property due to the father. And Rav Naḥman says: If they collected money, he has a double portion, and if they collected land, he does not have a double portion.

    7The Gemara answers: That statement applies according to the residents of the West, i.e., Eretz Yisrael, in accordance with the opinion of the Rabbis, who limit the rights of a firstborn to his father’s property to the extent that they hold he does not receive a double portion of any appreciation in the property occurring after his father’s death.

    8By contrast, when they state that this baraita here relates to a divorcée, it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that the firstborn receives a double portion even in the appreciation of the property occurring after the father’s death. According to this opinion, clearly everything due to the father is considered to be in his possession, whether he receives his compensation in money or in land. The same applies to a husband, who inherits the rights to inherit compensation for damage and pain inflicted on his wife. That is why Rabba and Rav Naḥman had to interpret this baraita as relating to a divorcée.

    9§ Rabbi Shimon ben Lakish says: With regard to an ox that killed a Canaanite slave unintentionally, the owner is exempt from paying the fine of thirty shekels, as it is stated: “He shall give to their master thirty shekels of silver, and the ox shall be stoned” (Exodus 21:32). It is derived from the verse that the liability to pay thirty shekels is dependent on the stoning of the ox; whenever the ox is liable to be killed by stoning, the owner pays thirty shekels as compensation for the damage. If the ox is not liable to be killed by stoning, e.g., if it killed unintentionally, the owner does not pay thirty shekels.

    10Similarly, Rabba says: With regard to an ox that killed a freeman unintentionally, its owner is exempt from paying ransom; as it is stated: “The ox shall be stoned, and its owner also shall be put to death. If a ransom is laid on him” (Exodus 21:29–30). This indicates that whenever the ox is liable to be killed by stoning the owner pays ransom; and if the ox is not liable to be killed by stoning the owner does not pay ransom.

    11Abaye raised an objection to Rabba’s statement from a mishna: If a person admits: My ox killed so-and-so, or: My ox killed the ox of so-and-so, this owner pays based on his own admission ( Ketubot 41a). This cannot be referring to the payment of a fine, as a person who admits his responsibility for an act incurring a fine is exempt from paying the fine. Clearly, it must be referring to a payment for which one can render himself liable through admission. What, is it not referring to the payment of ransom? If so, this proves that payment of ransom is not dependent on whether the ox is liable to be killed by stoning, as the ox cannot be killed based on its owner’s admission alone.

    12The Gemara answers: No, it is referring to payment of the monetary value of the victim. Although he is not liable to pay ransom, as the ox is not killed, nevertheless, since by his own admission his ox caused damage, he is liable to pay damages.

    13Abaye challenged this answer: If it is referring to the value of the victim, say the latter clause of that mishna: If a person admits: My ox killed the Canaanite slave of so-and-so, he does not pay based on his own admission. And if, as you claim, the mishna is referring to the value of the victim, not to the thirty-shekel fine, why should he not pay?

    14Rabba said to Abaye: I could have answered you by saying that the former clause, which discusses an ox killing a freeman, is referring to the value of the victim, and the latter clause, which relates to an ox that gored a slave, is referring to payment of the thirty-shekel fine. But I will not answer you with a forced answer. Instead, I will answer as follows: Both this clause and that clause refer to the value of the victim;

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    או גיורת - מעוברת מגר ומתו שניהם פטור מן הכל שהוא קודם הואיל ואין לה יורשין כל הקודם בשלה זכה וזה שישנו בידו קודם לכל אדם אבל ישראלית מעוברת מישראל אפילו אין להם בנים יש לה יורשין לירש חלקה ויש לו יורשין לירש חלקו ודוקא נשתחררה קודם חבלה אבל היתה שפחה כשחבל בה חייב בכל אפילו בדמי ולדות ויתן לאדוניה דדמי ולדות שפחה אינם אלא לבעלים שלה כדאמרינן לקמן בשור שנגח את הפרה (בבא קמא דף מט.) דאמר ליה חמרתא מעברתא אזקת מינאי:

    בגרושה - עסקינן ומש"ה נותן ליורשיה שגירשה אחר החבלה:

    וכי אמרי הכא - בגרושה ולא מוקמינן לה בהכי:

    בעל האשה - אבועל הקפיד:

    ונוקמה לרבה כו' - למה להו לרבה ולר"נ לאוקמה בגרושה לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ביש נוחלין נוקמה לרבה כגון שגבו ב"ד מעות מן המזיק לשלם נזק וצער ואע"פ שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר:

    דאמר רבה גבו - יורשין קרקע במלוה שהלוה אביהם יש לו לבכור פי שנים דהוה ליה כמוחזק דהאי קרקע אשתעבד ליה לאבוהון:

    גבו מעות אין לו - פי שנים דלאו הני מעות הניח אביהן והוי ראוי:

    ור"נ אמר גבו מעות יש לו - דכמוחזק דמי שהרי מעות הלוה אביהם ומעות נטלו:

    גבו קרקע אין לו - דקרקע לא הניח אביהם והוי ראוי והכא נמי לוקמא ר"נ כגון שגבו קרקע דהוי ראוי:

    אמרי - הני מילי דאפלוג רבה ור"נ ביש נוחלין:

    אליבא דבני מערבא - דשלחו בכור נוטל פי שנים במלוה ולא ברבית ואוקימנא אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי דאמרי אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן דאי רבי אפילו ברבית נמי שקיל פי שנים דשבחא דממילא הוא ופרשוה רבה ור"נ להא דבני מערבא דאמרי לרבנן בכור נוטל פי שנים במלוה מר בגבו מעות ומר בגבו קרקע:

    ה"ג - ה"מ לבני מערבא אליבא דרבנן כי קאמר הכא כרבי:

    וכי אמרי הכא - בגרושה ולא מוקמינן לה בהכי:

    כרבי - דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח דכמוחזק דמי וכ"ש במלוה דכמאן דגביא דמי לא שנא גבו קרקע ולא שנא גבו מעות הלכך אי לאו דגירשה שקיל דבעל כבכור ומיהו בכופר אפילו רבי מודה דראוי הוא דהואיל ואין בו שום חיוב מחיים לא הוי כשבחא דממילא:

    שור שלא בכוונה פטור מסקילה - כדתנן במתני' (לקמן בבא קמא דף מד.) נתכוין להרוג את הבהמה כו' וילפינן לה בגמרא כמיתת בעלים כך מיתת השור:

    שור שלא בכוונה פטור מסקילה - כדתנן במתני' (לקמן בבא קמא דף מד.) נתכוין להרוג את הבהמה כו' וילפינן לה בגמרא כמיתת בעלים כך מיתת השור:

    אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר - ור"א דאמר לעיל (בבא קמא דף מא:) אין דיני אלא במתכוין להרוג כו' פליג עליה דמדאיצטריך קרא למפטריה בתם שלא בכוונה מכלל דמועד שלא בכוונה (בר כופר הוא ועוד מתניתין בהדיא תנא לקמן דפליגי עליה דקתני מועד שלא בכוונה) פטור ממיתה וחייב בכופר ורבה אקרא סמיך ומוקמינן למתני' דלקמן כוותיה דהאי דקתני מתני' פטור מכופר ומסקילה קאמר:

    או שורו של פלוני - במועד אוקימנא בפירקא קמא קתני מיהת המית שורי את פלוני משלם ע"פ עצמו:

    מאי לאו כופר - ואע"ג דאין השור בסקילה שהרי הודה ואמרו כמיתת בעלים כך מיתת השור ואדם בהודאתו אינו נהרג:

    לא דמים - הא דקתני משלם לאו בתורת כופר דניבעי כפרה דאפילו לא משלם נמי כגון אי לית ליה נכסי לאו בכלל עונש הוא דאין כופר בלא סקילה דשור אבל היכא דאית ליה נכסי ע"כ משלם דמים דלא גרעה מיתה מנזקין דאילו אזקיה אע"ג דאינו בסקילה בעי לשלומי ליה פחת דמיו ה"נ משלם דמיו ליורשיו:

    אינו משלם ע"פ עצמו - דשלשים של עבד קנס הן:

    ואי דמים - כלומר ואי ס"ד יש תורת נזקין להיכא דקטליה וע"כ כי היכי דבן חורין במקום שאין כופר משלם דמיו עבד נמי במקום שאין קנס משלם דמיו ואמאי קתני דלא:

    שנוייא דחיקא - בתרי טעמא:

    בבא קמא 43 עמוד א

    1או גיורת זכה!

    2אמר רבה: בגרושה. וכן אמר ר"נ בגרושה.

    3אמרי: גרושה נמי תיפלוג בדמי ולדות!

    4אמר רב פפא: התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפילו בא עליה בזנות. מאי טעמא? אמר קרא ״(שמות כא״, כב) ״כאשר ישית עליו בעל האשה״.

    5ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות, ולר"נ כגון שגבו קרקע!

    6דאמר רבה: גבו קרקע יש לו, גבו מעות אין לו. ור"נ אמר: גבו מעות יש לו, גבו קרקע אין לו.

    7אמרי הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן;׃

    8כי קאמרי הכא כרבי.

    9אמר ר"ש בן לקיש: שור שהמית את העבד שלא בכוונה פטור משלשים שקלים, שנאמר: ״(שמות כא״, לב) ״כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל״ כל זמן שהשור בסקילה, הבעלים משלמין שלשים שקלים; אין השור בסקילה, אין הבעלים משלמין שלשים שקלים.

    10אמר רבה: שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר, שנאמר: ״(שמות כא״, כט) השור יסקל, וגם בעליו יומת. אם כופר, יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר. אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר?

    11איתיביה אביי ״המית שורי את פלוני״ או שורו של פלוני ה"ז משלם ע"פ עצמו. מאי לאו כופר׃

    12לא? דמים,׃

    13אי דמים. אימא סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו ואי דמים אמאי לא׃

    14אמר ליה יכילנא לשנויי לך רישא דמים וסיפא קנס מיהו שנוייא דחיקא לא משנינא לך אידי ואידי דמים׃

    Tosafot

    גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות - דקס"ד דלא אקרי בעל האשה אלא כשהאשה תחתיו וק"ק דמאי פריך דתפלוג בדמי ולדות אטו ולדות צררי נינהו דזכיה בהו דהכי פריך לקמן (בבא קמא דף מט.) דבעל גופיה לא הוה זכי בהו אי לאו דאשכחן דזכי ליה רחמנא ולאשה לא אשכחן דזכי:

    אפילו בא עליה בזנות - בירושלמי בעי ר"ע בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת"ל בעל אותו שראוי לקרות בעל יצאו אלו שאינם ראויים לקרות בעל:

    ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות - הוה מצי למימר לרבה אליבא דנפשיה לוקמיה בין בגבו מעות בין בגבו קרקע דבסוף גט פשוט (ב"ב דף קעה:) מוכח דס"ל אליבא דנפשיה אפילו גבו קרקע אין לו דשעבודא לאו דאורייתא אלא לא חש לדקדק כל כך ולהאריך שיהיה צריך להקשות ההיא דשעבודא לאו דאורייתא אההיא דגבו קרקע יש לו ולתרצם:

    ולרב נחמן שגבו קרקע - פי' כגון שגבו נמי קרקע ולא בא למעוטי מעות דהא דחשיב התם ר"נ מעות כמוחזקין היינו גבי מלוה כדפ"ה משום דזוזי יהיב וזוזי שקיל אבל הכא לא שייך האי טעמא ור"י מפרש לפי שדרך בני אדם לפרוע מעות חשיב ר"נ מעות מוחזקים:

    אמר רבה שור שהמית בן חורין - כר"ע ס"ל דלר"א ודאי חייב כדאמרינן לעיל ואביי דפריך סבר דאפילו ר"ע מודה דחייב כופר מועד שלא בכוונה מאם כופר לרבות שלא בכוונה והא דאצטריך ליה לר"ע לאוקמי בעל השור נקי לדמי עבד ולא בעי לאוקמי נקי לחצי כופר שלא בכוונה היינו משום דמאם כופר לא מרבינן אלא דבשלא בכוונה מחייב כבכוונה והיינו דוקא מועד דמחייב ע"פ עדים בכוונה אבל תם ע"פ עדים ליכא כופר בכוונה משום דהביאהו לב"ד וישלם לך שלא בכוונה נמי או ע"פ עצמו ליכא לרבויי מאם כופר ולהכי פריך שפיר ר"ע לר"א אפילו לאביי דמכח הביאהו לב"ד וישלם לך יש לפוטרו אפילו שלא בכוונה בלאו קרא דנקי וכן (אמר) רב דימי א"ר יוחנן לקמן דאמר אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה אפילו לר"ע נמי קאמר הכי כדפריך אביי ורב ושמואל דפליגי נמי לקמן (בבא קמא דף מד.) אמתני' דשור שהיה מתחכך בכותל בכופר שלא בכוונה נראה לר"י אליבא דר"ע פליגי והא דאיתותב רב מברייתא דמייתי תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב או תיובתא דרבה לגירסת רשב"ם י"ל דחשיב ליה גמרא תיובתא גמורה משום דאיירי בסיפא רבי יהודה ור"ש שהם תלמידי ר"ע כדאמרינן בסנהדרין (דף פו.) וכולן אליבא דר"ע וביבמות (דף סב:) נמי אמר עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנה להם ור"א ס"ל דאיכא כופר שלא בכוונה בלא ריבוי דאם כופר ולהכי אצטריך קרא דנקי למעוטי תם שלא בכוונה מחצי כופר ואת"ל דמרבויא דאם כופר נפקא ליה כופר שלא בכוונה נמי לר"א צ"ל דבהך סברא דפריך לא מרבינן מאם כופר שלא בכוונה אלא היכא דאיכא כופר בכוונה פליג איהו אדר"ע:

    מאי לאו כופר לא דמים - וא"ת למ"ד (לעיל בבא קמא דף מ.) כופר דמי ניזק מאי איכא בין דמים לכופר ונראה לר"י כגון שמת המזיק דאין כפרה לאחר מיתה כמו חטאת ואשם דאין באין לאחר מיתה אבל דמים משלם ולפ"ז חמורה שלא בכוונה מבכוונה והכי נמי יש חומרא אחרת שלא בכוונה מבכוונה למ"ד כופר דמי מזיק דפעמים שהניזק שוה יותר מן המזיק ועוד י"ל דנפקא מינה בין דמים לכופר דדמים יכול למחול וכופר אין יכול למחול ואי הוה פשיטא לן דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר הוה נ"מ נמי להא:

    רישא דמים וסיפא קנס - תימה מה תירוץ הוא זה ואומר ר"י דמצי ליישב פירוש המשנה כן המית שורי את פלוני הרי זה משלם תשלומין שחייבו הכתוב כגון כופר על פי עצמו ומשלמו בתורת דמים אבל עבדו של פלוני תשלומין שחייבו הכתוב דהיינו שלשים של עבד לעולם לא ישלם על פי עצמו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ותפלוג נמי בדמי ולדות - כלומר דבעל האשה כתיב וקא סלקא דעתין דאינו קרוי בעל אלא ביושבת תחתיו ואיכא למידק מאי קא פריך תפלוג איהי בולדות והא דמי ולדות חדוש הוא דלאו צררי נינהו ובעל גופיה אי לאו דזכי ליה רחמנא לבעל מי הוה זכי בהו וכדאמרינן לקמן בפרק שור שנגח את הפרה אטו ולדות צררי נינהו ולאשה לא אשכחן דזכי ואפילו לרבא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה חבל בה לאחר מיתת הגר אלא דסלקא דעתין דאיהי זכיא בהו בנכסי הגר ואיהי קדמה לזכות בהן מיד שמת הגר והיינו דאקשי ליה רב חסדא אטו צררי נינהו לזכות בהן ועוד תמיהא לי מאי קאמר תפלוג אדרבה כיון דגרושה היא אי שקלה כולה תשקול ויש ספרים דכתיב בהו ותשקול האשה דמי ולדות ונ"ל שזו הגירסא יותר נכונה ולעיקר קושיין קמייתא נ"ל דה"ק כיון דזכי רחמנא דמי ולדות לבעל נימא כל דאיתיה בעל נשקול בעל נתגרשה תשקול איהי דהא תשלומין דולדות חייב רחמנא ואהדר ליה רב פפא דהתורה זכתה לבעל בלבד דמי ולדות ואם אין בעל ליורשיו.

    אמר רב פפא התורה זכתה לבעל דמי הולדות דאמר קרא כאשר יושת עליו בעל האשה. ירושלמי שאל לר"ע בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת"ל בעל את שהוא ראוי לקרות בעל יצאו אלו שאין ראויין לקרות בעל ע"כ ולר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות ואין קדושין תופסין בהן אף כל חייבי לאוין אין ראויין לקרותן בעל.

    דאמר רבה גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו - פירוש רש"י ז"ל דלרבה גבו קרקע יש לו משום דאסמכתיה אקרקע ולא אמעות ורב נחמן סבר גבו מעות יש לו דמשום זוזי יזיף וזוזי שקיל והו"ל כאלו הני זוזי שביק אבוהון ולפי פירוש זה הא דאמרינן הכא נוקמה לרב נחמן כגון שגבו קרקע לאו דוקא קרקע אלא אפילו קרקע דהכא גבי מעות לאו הלואה היא ויש מי שפירש נמי טעמא דרב נחמן דאדרבה עיקר אסמכתיה אמעות שרוב העולם אינן מגבין קרקע אלא מעות ולפי פירוש זה הא דקאמר ולרב נחמן בשגבו קרקע בדוקא נקט.

    כי קאמר הכא כרבי - כלומר רבה דאוקמה דוקא בגרושה על כרחין כרבי סבירא ליה ולרבי כיון דאמר דבכור נוטל בין במלוה בין ברבית דמוחזקין הן כל שכן לדידיה אם גבו בין קרקע בין מעות בגוף המלוה והניזקין הלכך ליכא לאוקמה אלא בגרושה דוקא וכבר כתבתיה יותר מזה בסוגיות שמועה זו ובדיניה בפרק יש נוחלין בשמעתא דסבת' בס"ד.

    וגרושה דנקטה הכא משום סיפא דקתני דמי ולדות לבעל אבל רישא בין בגרושה בין באלמנה.

    הא דאותיב אביי לרבא מברייתא דקתני - המית שורי לפלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם ע"פ עצמו מאי לאו כופר. ודחיק רבה ומוקי לה בדמי תמיהא לי אמאי לא פריק ליה אין בכופר והא מני ר' אליעזר היא דסבירא ליה דיש כופר אפילו שלא במקום מיתת השור וכדכתיבנא לעיל ואנא דאמרי כר"ע דפליג עליה ומסתברא לי משום דניחא ליה דלא תיקום ברייתא דלא כותיה.

    מאי לאו כופר לא דמים - וא"ת מאי איכא בין כופר לדמים פירש"י ז"ל דנפקא מינה דהיכא דלית ליה נכסי דאי משום תורת דמים לא מהדר לפיוסיה בזוזי כיון דלית ליה ופטור אף מדיני שמים ואי משום תורת כופרא כפרה היא צריך לחזור כי היכי דתהוי ליה כפרה ולצאת ידי שמים ומאי כופר ודמים בתורת דמים ובתורת כופר זהו תורף פירש"י והראב"ד ז"ל הקשה דהא קתני בברייתא דאקשו מינה הרי זה משלם ע"פ עצמו ואמרינן דלא משלם בתורת כופר אלא בתורת דמים וכיון דיש לו לשלם הרי אין בהם הפרש ונ"ל דאינו קשה כלל דה"ק כשהוא משלם אינו משלם מתורת כופר אלא מתורת דמים וכיון שכן נפקא מינה היכא דלית ליה עוד י"ל דנ"מ למחילה דאי דמים יכולים יורשי המת למחול ואי משום כופר אין במחילתם כלום דכופרא כפרה הוא ואי נמי נפקא מינה למ"ד כופר דמי מזיק ואי משום דמים לא יהיב אלא דמי ניזק ופעמים שיהיו יותר תשלומי דמים מן הכופר וכגון שהניזק שוה יותר מן המזיק והראב"ד ז"ל פירש דאפשר שהכופר הוא בקצב כערכין והדמים כדי שוויו ואינו מחוור בעיני דהא תניא לעיל בברייתא הואיל ואני מחמיר בעבד מבן חורין שב"ח יפה סלע נותן סלע ואלו בערכין אין סלע ואם בא ללמד שפעמים שהערכין פחותין הרבה מל' של עבד לינקוט פחות שבערכין מיהא דאינון חמש סלעים של בן חדש ועד בן חמש שנים ותניא נמי ומה בן חורין שנתן כל שוויו דדלמא לאו כערכין משלם אלא נישום הוא כעבד הנמכר בשוק ואי דמים אמאי לא לאו למימרא דחיוב הוא ליתן דמים אלא ה"ק לדידך דאמרת דיש דמים במקום שאין כופר וקנסו מדין נזקין א"כ כשאמר המית עבדו של פלוני אמאי אינו משלם דמשמע דאינו משלם כלל לשלם דמים כפי מה שהזיק כשאר נזקין דעלמא דמשלם ע"פ עצמו הקשה הראב"ד ז"ל אשמעתין דאמר רבה דמשלם דמים שלא במקום כופר והא אין דמים למת וכדאמרינן בערכין דמי עלי ומת לא יתנו יורשין שאין דמים למתים ותירץ הוא ז"ל שלא אמרו שם אלא לענין יורשין שהנודר כבר מת והטעם לפי שאין היורשין מתחייבין בדמיו עד שעת שומא ומשירשו נכסי אביהן וכיון שלא נישום בחייו עכשיו שמת אין שמין אותו לחייב היורשים שאין לו עתה דמים והן לא נתחייבו עד עכשיו אבל לענין כופר ודמים שמזיק חי משעת המיתה נתחייב ליורשיו וא"נ הקדש בתר שעת שומא אזלינן כדכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא ומהכא דרשינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו אבל נזקין בתר שעת הנזק אזלינן ע"כ דברי הרב ז"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 43a

    Bava Kamma 43a. The full printed text of this folio side - 14 numbered segments, about 213 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 43a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026