Talmud Builders

    Bava Kamma 70b

    Chapter 7 - Merubbeh

    גם: בבא קמא דף ע׳ ע״ב, פרק ז׳ מרובה

    English translation - Bava Kamma 70b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Ḥalafta, he said to him the following in the course of their discussion of the halakhot of possession.

    2If one has been in possession of real estate for three years, this serves as proof of his claim that he is the legal owner. One who is able to prove uninterrupted possession for the necessary period is not required to produce documentary evidence of his legal title to the property. Rabbi Yoḥanan ben Nuri or father Ḥalafta asked: If one harvested and ate the produce of a field that he claims as his own the first year of the three years required for establishing possession of the land in the presence of two witnesses, and subsequently ate the produce of the second year in the presence of two other witnesses, and finally ate the produce of the third year in the presence of yet two other witnesses, what is the halakha ? Can the three testimonies combine to establish full testimony that he ate the produce of three years, thereby confirming his ownership of the field?

    3Rabbi Ḥalafta said to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, or vice versa: This is considered to establish presumptive ownership by the one who ate the produce. The other Sage said to him: I too say that this is so, but Rabbi Akiva disputes this matter, as Rabbi Akiva would say: The Torah requires that witnesses must testify with regard to a complete matter and not part of a matter. Since there must be testimony concerning consumption of the produce over three years, and each set of witnesses establishes only that it took place for one year, their separate testimonies do not combine. If so, the mishna is apparently not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

    4The Gemara rejects this assertion. Abaye said: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Doesn’t Rabbi Akiva concede that in a case where two witnesses say: So-and-so betrothed a certain woman, and two other witnesses say: Someone else subsequently engaged in sexual intercourse with that same woman, this is proof that the act of intercourse was adulterous?

    5The reason for this is that even though the witnesses testifying about the intercourse require the witnesses who testify about the betrothal, i.e., the testimony of the second set of witnesses is meaningless without the testimony of the first witnesses, nevertheless, since the witnesses testifying about the betrothal do not require the witnesses who testify about the intercourse, i.e., their testimony by itself establishes a halakhic status, we call the testimony of each pair a complete matter.

    6Here too, the same logic applies in the case of a thief who steals an animal and subsequently slaughters or sells it: Even though the witnesses who testify about the slaughter require the testimony of the witnesses about the theft in order for their testimony to have any halakhic significance, since the witnesses testifying about the theft do not require the testimony of the witnesses who testify about the slaughter, as their testimony alone establishes that person as a thief who is liable to pay the double payment, we call the testimony of each pair a complete matter.

    7The Gemara asks: And according to the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Akiva that the Torah stipulates that testimony must be about a matter and not half of a matter, the term “matter” (Deuteronomy 19:15) serves to exclude what? The Gemara answers: It serves to exclude a case involving testimony that a girl has reached majority, in which one witness says that he saw one hair on her lower back, and one witness says that he saw one hair on her lower abdomen. A girl is considered to have reached maturity when she has two pubic hairs. In this case, two witnesses separately testify that they have each seen one hair, and therefore each testimony is halakhically meaningless on its own. The Rabbis derive from the verse that these testimonies do not combine.

    8The Gemara raises a difficulty: In this case each testimony is obviously invalid, as it is half a matter and also half a testimony. Not only does each testimony refer to one hair, which is half a matter, it is submitted by one witness, which is half a testimony. Consequently, it is obvious that the girl is not considered of age in this case.

    9The Gemara therefore rejects this explanation. Rather, the Rabbis maintain that the term “matter” serves to exclude a case in which two witnesses say that they saw one hair on a girl’s back, and two other witnesses say that they saw one hair on her lower abdomen. In this case the testimony of either set of witnesses concerns only one hair, and therefore these witnesses are essentially saying that she is still a minor and those witnesses are saying that she is still a minor. Therefore, each testimony concerns only half of a matter.

    10§ The mishna teaches: If one stole an animal and sold it on Shabbat, he pays the fourfold or fivefold payment. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that in this case he is exempt from the fourfold or fivefold payment?

    11Rami bar Ḥama said: When it is taught in that baraita that he is exempt, this is referring to a case where the purchaser says to the thief: Pick off a fig for yourself from my fig tree on Shabbat, and through performing this act your stolen animal shall be acquired by me. Since the act of acquisition of the animal involved the type of Shabbat desecration for which one is liable to receive the death penalty, the thief is exempt from the monetary obligations he would ordinarily incur from this act, i.e., the fourfold or fivefold payment to the animal’s prior owner. This is in accordance with the principle that one who commits two or more transgressions by means of a single act, both of which entail punishment, is exempt from the lesser punishment.

    12The Sages say, questioning this explanation of the baraita : But since, if the purchaser would bring a legal claim against the thief before us, to force him to deliver the animal acquired by means of picking the fig, the court would not say to the thief: Go and pay him the animal you owe him, because the thief is liable to receive the death penalty for his desecration of Shabbat, this shows that the sale is not a valid sale at all. Therefore, the baraita would not call this exchange a sale and this interpretation of the baraita cannot be correct.

    13Rather, Rav Pappa said: The baraita is discussing a case where the purchaser said to the thief: Throw your stolen animal from the public domain into my enclosed courtyard, and your stolen animal will thereby be acquired by me. One can acquire an item if it is placed on his property. In this case, when the thief places the animal on the purchaser’s property he moves it from the public domain into the private domain, which is a desecration of Shabbat that entails the death penalty. Consequently, he is exempt from the fourfold or fivefold payment.

    14The Gemara asks: If this is the correct explanation of the baraita , in accordance with whose opinion is the baraita taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: An item in the airspace of a certain area is considered as though it were at rest in that area.

    15As, if the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that an item in the airspace of a certain area is not considered as though it were at rest in that area, once the animal reaches the airspace of the courtyard of the purchaser’s house he has acquired it, as one can acquire items that are in the airspace of his courtyard just like those on its ground, whereas with regard to moving an item from one domain to another on Shabbat the thief is not liable for Shabbat desecration until it reaches the ground. Since the thief’s monetary liability is not simultaneous with his incurring of the death penalty, he would not be exempt from payment.

    16The Gemara answers: It is possible that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis as well, as one can explain that it is speaking of a case in which the purchaser says to the thief: Your stolen animal shall not be acquired by me until it rests on the ground. In that case, the acquisition of the animal and the Shabbat desecration are simultaneous.

    17Rava said: Actually, it is possible to explain the baraita as Rami bar Ḥama did, that the animal was acquired through the picking of a fig on Shabbat. And the objection raised earlier, that this act should not be considered a sale at all, is incorrect. This can be demonstrated by the fact that the Torah prohibits one to bring as an offering an animal given as the payment to a prostitute for services rendered (Deuteronomy 23:19). And this prohibition applies even if the man in question engaged in intercourse with his own mother, which is a capital offense. But if she would bring a legal claim before us, demanding the payment of the animal that was agreed upon as her fee, would we say to him: Arise and pay her the animal? The court would not say this, as the monetary liability was incurred simultaneously with the commission of a capital crime.

    18Rather, one must say that even though if she brings a legal claim against him demanding the payment of the animal that was agreed upon as her fee we do not say to him: Go and pay her, nevertheless, since if he does give it to her it is considered payment to a prostitute, it cannot be used as an offering. Here too, in the case of the acquisition of the animal through picking a fig, even though with regard to payment, if the purchaser would bring a legal claim before us against the thief, seeking to force him to deliver the animal, we would not say to him: Go pay,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    חלפתא - שם אביו של רבי יוסי:

    בשנים אומרים קידש - פלוני את האשה בניסן:

    ושנים אומרים בעל - איש אחר באייר:

    דאע"ג דעדי ביאה - הבאים להמית צריכין לעדות קדושין דאי לא קידשה איכא למימר פנויה היא:

    כיון דעדי קדושין לא צריכין לעדי ביאה - דבלאו נינהו שוו לה קמאי אשת איש ליאסר על כל העולם:

    דבר הוא - אף עדות של ביאה קיים ונהרגת:

    הכא נמי כו' - עדי גניבה חייבו ליה כפילא בלאו עדי טביחה אבל הני דעדות חזקה שלשתן הכיתות צריכות זו לזו:

    למעוטי אחד אומר אחת בגבה וכו' - וקאתו לשויה גדולה לענין עונשין או לענין שיהו קידושיה קדושין: בגבה שיער ראיתי בקשרי אצבעותיה:

    גבה - שיער ראיתי בקשרי אצבעותיה:

    חצי דבר - שיער אחד:

    וחצי עדות - עד אחד יש לשער ופשיטא דלאו עדות היא:

    אכתי קטנה היא כו' - הלכך לא מצטרפין אבל לגבי חזקה כולן מעידין שהיה מוחזק בה:

    עקוץ תאינה - לקוט תאינים מתאינתי בדמי הגניבה בשבת וכן עשה ונתחייב מיתה:

    והא אי תבע ליה - בעל התאינה ללוקט:

    בדינא - לומר החזר לי תאינים שלקטת או תן לי מה שמכרת לי בדמיהן:

    לא אמרינן - לגנב זיל שלים אשתכח דלאו מכירה הוא (ואמאי משלם ד' וה'):

    זרוק גניבה לחצרי - בשבת ואני אתן לך מעות וכן עשה קנאה לוקח וזה נתחייב מיתה:

    כרבי עקיבא דאמר - בהזורק (שבת דף צז.):

    קלוטה כמי שהונחה - הזורק מרשות לרשות כיון שקלטה האויר נתחייב משום שבת נמצא חיוב שבת וחיוב מכירה באין כאחד שאויר חצר קנה ללוקח דכיון דסופו לנוח כמונח דמי:

    אסרה תורה - להביא לבית המקדש לכל נדר:

    ואפילו בא על אמו - ונתן לה טלה באתננה אסור ואף על גב דאי לא הוה יהיב לה ניהלה והואיל תבעה ליה בדינא לא אמרינן ליה קיים לה תנאה דהא מתחייב בנפשיה הוא:

    בבא קמא 70 עמוד ב

    1חלפתא, אמר לו:

    2הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים, שניה בפני שנים, שלישית בפני שנים, מהו?

    3אמר לו: הרי זו חזקה. אמר לו: אף אני אומר כן, אלא שרבי עקיבא חולק בדבר. שהיה רבי עקיבא אומר: (דברים יט, טו) ״דבר״ ולא חצי דבר.

    4אמר אביי: אפילו תימא רבי עקיבא מי לא מודה רבי עקיבא בשנים אומרים ״קידש״ ושנים אומרים ״בעל״,׃

    5דאע"ג דעדי ביאה צריכי לעדי קדושין כיון דעדי קדושין לא צריכי לעדי ביאה, ״דבר״ קרינא ביה?

    6ה"נ אע"ג דעדי טביחה צריכי לעדי גניבה כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה, ״דבר״ קרינא ביה.

    7ורבנן האי ״דבר״ ולא חצי דבר, למעוטי מאי? למעוטי אחד אומר אחד בגבה, ואחד אומר אחד בכריסה.

    8האי חצי דבר וחצי עדות הוא!

    9אלא למעוטי שנים אומרים אחד בגבה, ושנים אומרים אחד בכריסה הני אמרי קטנה היא, והני אמרי קטנה היא.

    10גנב ומכר בשבת [וכו']. והתניא: פטור!

    11אמר רמי בר חמא: כי תניא ההיא דפטור באומר לו: ״עקוץ (לך) תאינה מתאינתי, ותיקני לי גניבותיך״.

    12אמרי: וכיון דכי תבע ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה: ״זיל שלים״ דמחייב בנפשו הוא; הא מכירה נמי לאו מכירה היא!

    13אלא אמר רב פפא, באומר לו: ״זרוק גניבותיך לחצרי, ותיקני לי גניבותיך״.

    14כמאן? כר"ע דאמר: קלוטה כמי שהונחה דמיא.

    15דאי כרבנן, כיון דמטיא לחצר ביתו קנה, לענין שבת לא מחייב עד דמטיא לארעא!

    16באומר: ״לא תיקני לי גניבותיך עד שתנוח״.

    17רבא אמר: לעולם כרמי בר חמא; אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו; ואי תבעה ליה קמן בדינא, מי אמרינן ליה: ״קום הב לה אתנן״?!

    18אלא אע"ג דכי קא תבעה ליה בדינא לא אמרינן ליה ״זיל הב לה״, כיון דכי יהיב לה הוי אתנן; הכא נמי, אע"ג דלענין תשלומין אי תבע בדינא קמן לא אמרינן ליה ״זיל שלים״,׃

    Tosafot

    דאף על גב דעדי ביאה צריכין לעדי קדושין - פירוש כל זמן שלא הוחזקה באשת איש:

    למעוטי שנים אומרים אחד בגבה כו' - ולא דמי לשנה ראשונה בפני שנים כו' דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שנה ורב אלפס פירש משום דהתם מהני סהדותייהו לענין פירות שאכל בשנה ראשונה שחייב לשלם אם לא ימצא יותר עדים וטעם ראשון נראה לר"י עיקר דתנן בפרק התקבל (גיטין דף סג:) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אלמא לא חשיב כי האי גוונא חצי דבר אע"ג דצריכי אלו לאלו דאפי' למאן דאמר שליש נאמן כשגט בידו ולא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה מ"מ כיון שצריך שנראה הגט בידו חצי דבר הוא אלא ע"כ משום שכל כת רואה כל מה שיכולה [לראות] באותה שעה ואתיא מתניתין [דגיטין] כרבנן:

    באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי כו' - וא"ת והיכי דמי אי דקיימא גניבה בחצירו של לוקח בשעת עקיצה מאי פריך עלה וכיון דאי קתבע ליה כו' מכירה נמי לא הוי מכירה נהי דמחייב בנפשו מכל מקום קנייה ליה חצירו ללוקח ואלא דליתא בחצירו של. לוקח דל חיוב שבת מהכא לאו מכירה היא דהא קי"ל כרב נחמן דאמר. פירות לא עבדי חליפין ומיהו לפר"ת ניחא דמפרש דהא דפירי לא עבדי חליפין היינו בתורת קנין סודר שמחזיר לו הסודר ולא יהיב לו אלא לקנין בעלמא אבל במכוין להקנות זה תחת זה שוה בשוה בתורת דמים קני ואומר ר"י דהכא לא דייק אלא אלשון מכר דאפי' קאי בחצר הלוקח כיון דלא אמר זיל שלים אין זו מכירה אלא מתנה ואף על גב דבתשלומי ארבעה וחמשה מתחייב על המתנה כמו על המכר כדאמרינן לקמן מ"מ גנב ומכר בשבת קתני ואין זו מכירה וכך לן עקוץ תאינה מתאינתי כמו עקוץ ' תאינה מתאינתיך:

    כמאן כרבי עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא - ואם תאמר לרבי עקיבא נמי כיון דמטא לאויר חצירו חייב לענין שבת דרשות היחיד עולה עד לרקיע ולענין קנין לא קני באויר עד דמטי לתוך המחיצות כדמוכח בגיטין בהזורק (דף עט. ושם) גבי הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת ומוקי לה כגון שמחיצות התחתונות עודפות על העליונות וי"ל דהכא איירי שזרק לחצר דרך פתח או דרך חלון ולא מעל מחיצת החצר וא"ת ומ"ש דבגיטין נקט רבי והכא נקט רבי עקיבא וי"ל דהכא נקט רבי עקיבא משום דאיירי בסתם חצר שאין מקורה דרבי לא אמר קלוטה כמי שהונחה דמיא אלא ברה"י מקורה כדאמרינן בריש שבת (דף ה. ושם) דאמר ביתא כמאן דמליא דמיא אבל רבי עקיבא אית ליה אפילו ברשות הרבים שאין מקורה ובגיטין נקט רבי משום דאוקמא כשמחיצות התחתונות עודפות דלרבי עקיבא לא מצי למינקט דלדידיה אפי' בלא מחיצות כלל כמו ברה"ר אית ליה כמי שהונחה דמיא בריש שבת וס"ד דלרבי אפילו במחיצות בלא קרוי אמרינן כמאן דמליא דמיא אי נמי למאי דבעי לאוקמי כרבי איירי בחצר מקורה:

    לענין שבת לא מחייב עד דניחה בחצר - וא"ת וכיון שהקנין בא בין עקירה להנחה אית לן למימר קם ליה בדרבה מיניה כדאמרינן בריש אלו נערות (כתובות דף לא. ושם) דאמר רבי אבין זרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור עקירה צורך הנחה הוא ולפי מה שמפרש רבינו תם דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה ורבי ירמיה דאמר בהניזקין (גיטין דף נב: ושם) גבי מנסך משעת הגבהה קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך לית ליה הגבהה צורך ניסוך הוא הדין דלית ליה עקירה צורך הנחה אתי שפיר דפריך הכא אליבא דרבי ירמיה ונראה לר"י דהוי מצי לשנויי דעקירה צורך הנחה הוא אלא לדברי המקשן שלא היה סובר טעם זה משיב ליה דמשכחת ליה שפיר באומר לא תקנה גניבותיך עד שתנוח:

    אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו תימה דמנ"ל הא וי"מ משום דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף נט: ושם) דאתנן כלב ומחיר זונה מותרין מדכתיב גם שניהם ולא ארבעה ומדמיעט אתנן כלב שהוא במיתה ש"מ באשה כה"ג הוי אתנן ואין נראה פירוש זה דאטו מי כתיב ולא ארבעה שניהם כתיב ונאמר שניהם ולא שלשה ולא אתא למעוטי אלא מחיר זונה ונראה לפרש משום דעיקר אתנן בעריות הוא דכתיב כדמוכח בפ' כל האסורים (תמורה דף כט: ושם) דזונה דגבי אתנן בחייבי כריתות משתעי וא"ת דלמא כי אסר הכתוב אתנן כגון שאמר לה אדם אחר הא לך טלה זה ושכבי עם בנך דבההוא לא מחייב מיתה ושייך אתנן כה"ג כדתנן בפרק כל האסורים (תמורה דף כט. ושם:.) האומר הא לך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר"מ אומר אינו אתנן וחכמים אומרים הרי זה אתנן ואפילו ר"מ לא קאמר אלא משום דשפחה בעבד שריא כך מפרש התם דיש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ותירץ ר"י דפשטי' דקרא דלא תביא אתנן זונה משמע בסתם אתנן שהבועל הוא הנותן אתנן [ועי' תוס' בכורות נו: ד"ה זונה]:

    אילו תבעה ליה כו' - אע"ג דמוקמיה בע"ז (דף סג. ושם) דקאי אתנן בחצרה מטעם זה לא היה נאסר ולא חשיב אתנן אלא מתנה בעלמא ועיקר טעמא דאתנן כדמסיק הכא משום דקא יהיב לה הוי אתנן פי' כיון שצריך לתת לה לצאת ידי שמים אפי' לא היה עומד בחצירה חשיב אתנן ולא מתנה ה"נ הויא מכירה וכן משמע בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צא. ושם) דחייב ליתן לצאת ידי שמים דאמר התם החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבים לפרה וג' קבים לחמור ופריך והא קיימא לן דאין לוקה ומשלם ומשני רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו וא"ת דבפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב ושם) אמרינן רבא איגניבו ליה [דיכרי] במחתרת אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו הואיל ונפק מפומיה דרב דבדמים קנינהו ואם היו חייבין לצאת ידי שמים אמאי לא קבלינהו וי"ל שהם לא היו מחזירים אלא משום שהיו סבורים שחייבין להחזיר מן הדין:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    שנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל - פירש רש"י ז"ל שנים אומרים קידש פלוני את האשה בניסן ושנים אומרים בעלה איש אחר באייר, ואינו מחוור דבכי הא לא דמיא דמשנתינו דגנב על פי שנים וטבח על פי שנים אחרים ששתי הכתות באות על איש אחד שגנב וטבח ועוד הא לא דמיא כלל מצד זה אומרים שנים קידש משוי להו אשת איש ליאסר לכל ומי שבא עליה מומת על ידה ונגמר עדותן רק כל זמן שאל בא עליה אחר מאי קא עבדה ומי ימות על ידה אבל בגנב אף על פי שגנב אין דינו נגמר על ידי הגנבה לבד שאלו עשה בה מנלאכתו והטעינו, וחרש בה או שהטעינה אצלו וגזזה וכיוצא בזה אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אלא הכי פירושא שנים ואמרים קידש ראובן אותה אשה ושנים אומרים חזר הוא ובא עליה שעדי ביאה צריכין לעדי קידושין דאלמלא הן עדי ביאה לאו כלום קא עבדי לא לאוסרה בקרוביה ולא לאסרה אעלמא ולא ליורשה אבל עדי קידושין הוי עדות לעצמה לאסרה על (עצמם) [עלמא] ולאסור אותה בקרוביה ואף על גב דעדי קדושין צריכין עוד לעדי ביאה ליורשה ולכתובה שהארוסה אין לה כתובה ואין הארוס יורשה ואפילו היכ חשבינן עדות קידושין דבר ולא חצי דבר והכי נמי כיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה לגבי כפל מיהא לאו לחצי דבר הוא אלא למעוטי שנים אומרים אחד בגבה ושנים אומרין אחד בכריסה דהני אמרי אכתי קטנה היא ואם תאמר אם כן שנים אומרים אוכלה ראשונה ושנים אומרים אוכל שנה שניה דכוותא היא למה עלתה לו חזקה כתבר תירצו הריא"ף ז"ל דשאני התם דעדות שנה אחת או שתים דבר שלם חשבינן ליה דאף היא עדות הוא לגבי פירות וכבר כתבתי בארוכה בפרק חזקת הבתים (ב"ב כט, א) בסייעתא דשמיא.

    דאמר ליה עקוץ תאנה מתאנתי ותקני גנבותיך - איכא למידק היכא קיימא גנבותיך בשעת עקיצה אי בחצרו של בעל התאנה מאי קא מקשה כיון דאי תבע לי בדינא קמן לא אמרינן ליה זיל הב ליה דמחייב בנפשו הוא מכירה נמי לאו מכירה הוא דמכל מקום קנתה לו חצירו בשעת עקיצה ואי לא קיימא בחצירו דל מהכא דמחייב בנפשו לאו מכירה הוא דפירי נינהו וקיימא לן כרב נחמן דאמר בפרק הזהב (ב"מ מז, א) פרי לא עבדי חליפין. ורבנו תם ז"ל פירוש דהא דאמרינן פירי לא עבדי חליפין היינו כשנותן לו בתורת חליפי סודר שחוזר סודר לבעליו דדומיא דענל בעינן אבל בחליפין גמורין שזה נותן זה תחת זה בתורת דמים קני. ובתוספות תירצו דהכא לשון מכירה קא דייק ואפילו עומדת בחצרו וקנתה לו חצירו אפילו הכי כיון דאלו ליתיה בחצירו לא אמרינן ליה זיל הב ליה כל שמתחייב בנפשו אפילו כי איתיה בחצרו לאו מכירה הוא אלא מתנה ואף על פי שמתחייב ארבעה וחמשה על המתנה כמכירה כדאיתא לקמן (בבא קמא עט, א) מכל מקום קשיא דמתניתין גנב ומכר בשבת קתני ואין כאן מכר אלא מתנה ועקוץ תאנה מתאנתי כמו עקוץ תאנה מתאנתך דכאן וכאן אינו דין מכר אלא מתנה.

    הא דאמרינן - לענין שבת לא מחייב עד דנייח בחצירו. איכא למידק ולימא עיקרא צורך הנחה וכיון דבין עקירה והנחה מתחייב בנפשו יש לנו לפטור אותו מממון בכל שנעשה בין עקירה להנח הזו וכדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לא, א) אמר רבי אבין זרק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליוכת פטור דעקירה צורך הנחה היא, ותרצו בתוספות דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי אלא דניחא ליה לשנויי אף לדעת המקשה דמשמע דלא הוה סבירא ליה הכין.

    אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו - יש מפרשים משום דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, ב) דאתנן כלב ומחיר זונה מותר דכתיב גם שניהם ולא ארבעה ומדמיעט אתנן כלב דחייב מיתה שמע מינה באשה כותית דחייב מיתה הוה אתנן, ואינו מחוור דאטו מי כתיב ולא ארבעה שניהם כתיב דלמא למעוטי מחיר זונה אבל אתנן כל לא. ויש מפרשים משום דעיקר אתנן בעריות כתיב ודמוכח בפרק כל האסורין בתמורה (כט, ב) דזונה דגבי אתנן בחייבי כריתות משתעי. ואם תאמר דלמא מה שאסר הכתוב אתנן של עריות היינו כגון שאמר לה הילך טלה זה והבעלי לבנך דההוא נותן אתנן לא מיחייב בנפש ושייך אתנן בכי האי גוונא דתנן פרק [כל] האסורין (כט, א) האומר הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי מאיר אומר אינו אתנן וחכמים אומרים הרי זו אתנן ואפילו רבי מאיר לא קאמר אינו אנן משום דשפחה לעבד שריא וכדמפרש התם דאין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, ותירצו גם בזו בתוספות דפשטיה דקרא דלא תביא אתנן זונה משמע דסתם אתנן דעלמא שהבא עליה הוא נותן האתנן.

    אף על גב דאי תבעה ליה לדינא לא אמרינן ליה זיל הב לה כי יהיב לה הוה אתנן. ומיהו אמרינן בע"א בריש פרק השוכר את הפועל (עבודה זרה סג, א) דדוקא כי קאי טלה בחצרה של זונה בשעת ביאה הוא דהוי אתנן הא לאו הכי הוי ליה בא עליה ואחר כך נתן לה ולא הוה אתנן והכא אמרינן אפילו בדלא קיימא גניבתיה בחצרו של בעל התאנה, אפילו הכי שפיר דייק מינה דלגבי זונה אפילו קאי בחצרה אי לאו דאמרינן ליה אפילו לא קאי בחצרה שחייב לצאת ידי שמים אפילו קאי בחצרה לא הוה אתנן אלא כמתנה בעלמא אבל השתא דאמרינן ליה שחייב לצאת ידי שמים קכי קאי בחצרה חל עליה איסור אתנן הכא נמי כיון דחייב לצאת ידי שמים אף עלפי שמתחייב בנפשו כי יהיב ליה הרי זה כמכר ולא כמתנה ושפיר שייך ביה לישנא דמתניעתין דקתני גנב ומכר בשבת. ואם תאמר כיון דחייב לצאת ידי שמים בכי הא ואף על גב דמתחייב בנפשו אם כן תקשי לן הא דאמרינן בפרק בן סורר (סנהדרין עב, א) רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב דאמר בדמי קננהו ואם היו חייבין להחזיר לצאת ידי שמים אמאי לא קבלינהו. ויש לומר דאיזה בית דין דלא הוה סבירא להו כרבי כייפינהו והוא לא רצה הואיל ונפק מפומיה דרב. ואי נמי שהם לא היו מחזירין אלא שהיו סבורין שהיו חייבים להחזיר בבית דין.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 70b

    Bava Kamma 70b. The full printed text of this folio side - 18 numbered segments, about 276 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 70b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026