Talmud Builders

    Bava Kamma 22a

    Back to index

    English translation — Bava Kamma 22a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita : If a dog or a goat jumped, regardless of whether they jumped from above to below or from below to above, their owners are exempt from all liability? Rav Pappa interpreted it in the following way: Their manners of movement were changed from the typical manner of movement for their species. The dog moved by leaping [ bizkira ], while the goat moved by climbing [ bisrikha ]. The Gemara asks: If that is so, why are the owners exempt from liability? After all, they still caused damage. The Gemara answers: The baraita does not intend to say that they are completely exempt, but that they are exempt from paying the full cost of the damage; they are, however, liable to pay half the cost of the damage, as is the halakha in any case of damage caused by atypical behavior, as such acts are classified as Goring.

    2§ The mishna teaches: With regard to a dog that took a cake that had been baked directly on hot coals, and went to a stack of grain to eat it, and it ate the cake and at the same time ignited the stack of grain with a coal that it had taken along with the cake, the owner of the dog must pay the full cost of the damage for the cake, and he must pay for half the cost of the damage to the stack of grain.

    3With regard to damage caused by a fire lit by one person spreading to a location other than where it was lit, the Gemara cites a dispute among the amora’im : It was stated: Rabbi Yoḥanan says: His liability for damage caused by his fire is due to its similarity to his arrows, meaning that damage caused by a fire in a location other than where it was lit is comparable to damage caused by an arrow shot at a distant target. And Reish Lakish says: His liability for the damage caused by his fire is due to its similarity to his property; he is responsible for this damage just as he is responsible for damage caused elsewhere by any of his possessions, e.g., one of his animals.

    4The Gemara asks: And what is the reason that Reish Lakish did not state his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: He could have said to you that fire is not comparable to an arrow, as an arrow proceeds as a result of his direct force, while this fire does not proceed as a result of his direct force, but requires a wind to carry it from the location where it was lit to the location of the damage. The Gemara asks about the other opinion: And what is the reason that Rabbi Yoḥanan did not state his opinion in accordance with the opinion of Reish Lakish? The Gemara answers: He could have said to you that one’s fire is not comparable to his possessions, as property is a tangible substance but this fire is not a tangible substance.

    5The Gemara attempts to settle the dispute: We learned in the mishna: With regard to a dog that took a cake that had been baked directly on hot coals, and went to a stack of grain to eat it, and it ate the cake and at the same time ignited the stack of grain with a coal that it had taken along with the cake, the owner of the dog must pay the full cost of the damage for the cake, and he must pay for half the cost of the damage to the stack of grain. Granted, according to the one who says that one’s liability for damage caused by his fire is due to its similarity to his arrows, this fire is similar to the arrows of the dog, and therefore he must pay for half the cost of the damage caused by the dog’s force, as in a case of pebbles.

    6But according to the one who says that one’s liability for damage caused by his fire is due to its similarity to his property, this fire is not the property of the owner of the dog; rather, it is the property of the owner of the cake, so why is the owner of the dog liable?

    7The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the dog took the coal and did not place the cake on the stack, rather it threw it onto the stack. The ruling of the mishna is: For the cake which the dog ate, the owner must pay the full cost of the damage, and for the specific spot on the stack of grain that was damaged by the throwing of the coal there, the owner must pay for half the cost of the damage as in a case of pebbles. And for the stack of grain as a whole, he is exempt, because his liability for damage caused by the spread of the fire is due to its similarity to his property, and in this case it was not his property.

    8But Rabbi Yoḥanan can explain the mishna in a more straightforward manner. It is discussing a case where the dog placed the cake with the coal directly on the stack of grain in order to eat the cake. Accordingly, the owner of the dog must pay the full cost of the damage for the cake and for the specific spot where the coal was put down, as these cases of damage were caused directly by the dog. And for the rest of the stack of grain, he must pay for half the cost of the damage, because in Rabbi Yoḥanan’s opinion one is liable for the damage caused by fire due to its similarity to arrows shot by his force. The damage to the rest of the stack of grain is an indirect result of the dog’s force, and therefore his liability is according the halakhot of pebbles.

    9The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (62b): In the case of a camel that was laden with flax and was passing through the public domain, and its flax extended into a store at the edge of the public domain, and the flax caught fire from a lamp in the store belonging to the storekeeper, and as a result of the burning flax the camel set fire to the building together with all its contents, the owner of the camel is liable for the damage. But if the storekeeper placed his lamp outside in the public domain, thereby causing the flax on the camel to catch fire, and consequently the building was set on fire, the storekeeper is liable. Rabbi Yehuda says: In a case where the lamp placed outside was a Hanukkah lamp, the storekeeper is exempt from liability, as there is a mitzva to place a Hanukkah lamp outside.

    10Granted, according to the one who says that one’s liability for the damage caused by his fire is due to its similarity to his arrows, the fire in the store is similar to the arrows of the camel, and that is why the camel’s owner is liable. But according to the one who says that liability for the damage is due to its similarity to his property, this fire is not the property of the owner of the camel. The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the camel moved the burning flax around and ignited the entire building, lighting one spot after another. The fire did not need to spread since the camel directly set the building on fire in each of those spots, and therefore this case is comparable to that of a dog who moved the coal around from place to place.

    11The Gemara asks: If that is so, say the latter clause of the mishna: If the storekeeper placed his lamp outside, the storekeeper is liable. And if the case is one where the camel ignited the entire building, spot by spot, why is the storekeeper liable? His fire did not spread through the building; it was the camel that moved it around from one place to another. The Gemara answers: The case is one where the camel did not move around, but rather stood still, but since there was an extremely large load of flax on its back, once it caught fire it ignited the entire building simultaneously.

    12The Gemara asks: If the camel stood without moving from place to place, but did shift the load on its back and thereby ignited the entire building, all the more so it should be that the storekeeper should be exempt from any liability and the owner of the camel should be liable, as it was his responsibility to move the camel away from there. Rav Huna bar Manoah said in the name of Rav Ika: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the camel stood still in order to urinate and while doing so set the building ablaze; in that case the incident is deemed an accident as the owner could not have moved the camel from the spot.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בזקיראקפיצה:

    סריכאשנועץ צפרניו בכותל שאין דרכו בכך ומשונים הן:

    אשוהשולח את הבערה:

    משום חציוחייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ:

    משום ממונוכשורו ובורו שהזיקו וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלרבי יוחנן חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו ממונו הוא:

    האי לאו מכחודאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק:

    הא לית ביה ממשאדשלהבת היא המזקת דאין לה ממש הלכך כי חייביה רחמנא משום חציו הוא דחייביה:

    חציו דכלב הןדהוה ליה צרורות הלכך משלם ח"נ ואדם המדליק מש"ה חייב נ"ש שאין דין צרורות באדם:

    לאו ממונו דבעל כלב הואאלא דבעל חררה:

    דאדייה אדויישזרקו:

    משלם חצי נזקדצרורות הן והכלב עשאן. לישנא אחרינא דמשונה הוא:

    ועל גדיש כוליה פטורדאשו משום ממונו והאי לאו ממונו הוא וצרורות ליכא למימר דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש מאליו ומשום הכי אוקמה בדאדייה אדויי דאי אנחה עם החררה כי אורחיה לא מצי למיתני ח"נ אמידי דאמקום גחלת חייב נזק שלם דאורחיה הוא ליטול חררה עם הגחלת:

    ועל מקום גחלתמקום שנפלה גחלת שם:

    ור' יוחנןדאמר אשו משום חציו מוקים לה בדאנחה כי אורחיה דעל חררה נ"ש דשן היא ואמקום גחלת נ"ש דאורחיה היא ובידים עבד:

    ואגדיש כוליה ח"נדחציו דכלב הוא והיינו צרורות:

    בירהבית גדול:

    בנר חנוכה פטורשמצוה להניחה ברה"ר לפרסומי ניסא:

    לאו ממונו דבעל גמל הואאלא דחנווני:

    במסכסכת את כל הבירהשהגמל עובר בפני כל הבירה ומסכסכו דהא ודאי הוי כולו כמקום גחלת אבל בעלמא שהאש הולכת מאליה לאו חציו הן:

    מסכסכתמדלקת:

    בשעמדהעמד הגמל במקומו וסכסך את כל הבירה שהיתה חבילתו גדולה כנגד כל הבירה והגמרא לא שבק לאסוקי למילתיה ופרכיה:

    כל שכןשהיה לו למהר ולנהגה שלא תסכסך:

    בעמדה להטיל מימיהדאנוס הוא וסכסכה:

    בבא קמא 22 עמוד א

    1והתניא: הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה פטורין! תרגמא רב פפא: דאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסריכא. אי הכי, אמאי פטורים? פטור מנזק שלם, וחייבין בחצי נזק.

    2הכלב שנטל.

    3אתמר, ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו. וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו.

    4וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך: חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש? אמר לך: ממונא אית ביה ממשא, הא לית ביה ממשא.

    5תנן: הכלב שנטל חררה כו'. בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא;׃

    6אלא למ"ד אשו משום ממונו האי אש, לאו ממונו דבעל כלב הוא!

    7אמר לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן דאדייה אדויי; דעל חררה משלם נזק שלם, ועל מקום גחלת משלם חצי נזק, ועל גדיש כולה פטור.

    8ורבי יוחנן דאנחה אנוחי; על חררה ועל מקום גחלת משלם נ"ש ועל הגדיש משלם חצי נזק.

    9תא שמע: גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים; נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו, בנרו של חנווני, והדליק את הבירה בעל גמל חייב. הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור.

    10בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל הוא. אלא למ"ד משום ממונו האי אש, לאו ממונא דבעל גמל הוא! אמר לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן במסכסכת כל הבירה כולה.

    11אי הכי, אימא סיפא: אם הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב. ואי במסכסכת אמאי חייב? בשעמדה.

    12עמדה וסכסכה כ"ש דחנווני פטור ובעל גמל חייב! אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב איקא: הכא במאי עסקינן כגון שעמדה להטיל מימיה;׃

    Tosafot

    והתניא הכלבאמתניתין הו"מ למפרך אלא נטר עד דמייתי ברייתא ופריך אתרוייהו:

    דאפיך מיפךוא"ת למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס [חייב] לחייב נ"ש דתחילתו בפשיעה דאורחיה וסופו באונס דלאו אורחיה וי"ל דלא אמר משום דתחילתו בפשיעה לגבי רגל לחייב נ"ש לגבי קרן דאפילו פושע גמור לענין קרן לא חייבתו תורה אלא חצי נזק דאי לאו הכי ארי שנכנס לחצר הניזק וטרף ואכל לחייב נ"ש דתחילתו בפשיעה לענין דריסה וכן כל קרן בחצר הניזק תחילתו בפשיעה לענין שן ורגל:

    גדיא בסריכאשנועץ צפרניו בארץ וקופץ כמו הכלב ולא דמי לסרוכי וסליק שנסרך בחבית עד שמגיע ללפת:

    אשו משום חציולא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו:

    אשו משום ממונוכלומר חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו דאפילו הדליק באש של אחר חייב כדאשכחן בפ' הכונס (לקמן בבא קמא דף נו.) בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ומטיא ברוח מצויה וגבי גץ שיצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא מפקיר ליה ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ולא כפ"ה דפי' דאיכא בינייהו דאדליק בגחלת שאין שלו:

    רבי יוחנן מ"ט לא אמר כר"לאע"ג דדריש טעמא דר' יוחנן מקראי הוה ליה לאוקמי קרא לדרשה אחריתי דסברא כריש לקיש א"נ קס"ד השתא דמאן דאית ליה משום חציו לית ליה משום ממונו וקבעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו:

    ממונו אית ביה ממשאאע"ג דבור לית ביה ממשא שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו מ"מ ממונו כעין חציו שדרכו לילך ולהזיק אית ביה ממשות א"נ בור נמי חשיב אית ביה ממשא דע"י כריית הבור משתנה ממשות של קרקע ונעשה חלל אבל מקום הילוך שלהבת אינו משתנה ממשותו אלא שנעשה דולק ושורף וא"ת ממונו נמי לית ביה ממשא כגון צרורות ברוח שבכנפיהם בריש פירקין דאיכא לסומכוס נ"ש וי"ל דמ"מ גוף הממון שפשע בו אית ביה ממשא שיש לו לשמור ממונו שלא יזיק לא ברוח ולא בשום דבר ואין שום ממון שלא יהא בו ממשא במה שפשע אבל יש חץ שאין בו ממשות כגון שיבר כלי ברוח פיו ויש אש שאין בו ממשות כגון שלהבת בלא גחלת כדאמרינן בסוף ביצה (דף לט.) הילכך דמו להדדי שאין בשניהם ממשות בהמזיק שפשע בו רק בגוף האדם:

    לאו ממונו דבעל כלב הואדהוא לא הדליקו ועל אש של כלבו לא חייבתו תורה ואע"ג דלגבי בור אצטריך מיעוט איש בור ולא שור בור כדאמרינן בשור שנגח את הפרה (לקמן בבא קמא דף מח. ושם) תרי איש כתיב מ"מ פשוט ליה לגמרא משום [איזה] דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר:

    דאדייה אדוייהו"מ לאוקמי באנח אנוחי ע"י שינוי כדאמרינן בריש פירקין:

    ורבי יוחנן בדאנחה אנוחי לא מצי למימר באדייהאדויי ועל כל הגדיש ח"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור:

    ועל הגדיש ח"נואע"ג דלגבי שולח בעירה לא מחייב עד דמסר לו שלהבת לר"ל ולר' יוחנן עד דמסר לו גווזא פעמים שיש גחלת הרבה בחררה דהויא כמו מסר לו גווזא לר"י ושלהבת לר"ל:

    במסכסכת כל הבירה כולהדהוי כולה מקום גחלת:

    ואי במסכסכת אמאי חייבחנווני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו כיון שגם הוא פושע בסכסוך אבל אי בלא מסכסכת ניחא ליה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיהא נר מבחוץ אבל כיון דאוקמיה במסכסכת אי אפשר שלא יראה הדליקה כיון שדולקת כל כך שמסכסכת כל הבירה דרך הילוכה והיה לו להרחיק ולמונעה מלהיות הולכת ומסכסכת אבל אין לפרש אמאי חייב חנווני בעל הגמל יתחייב הכל דהא לקמן (בבא קמא דף כג.) פריך וליחייב בעל הגחלת ואע"פ שבעל הכלב פשע גם בעל הגחלת יש לו להתחייב שלא שמר גחלתו ומשני כשעמדה כלומר לאו במסכסכת דרך הילוכה אלא בעמדה במקום אחד והרבה כל כך במשאוי שמסכסכת כל הבירה בעמידה ופריך דכ"ש חנווני פטור לאו פטור לגמרי אלא כלומר פטור מחלקו של בעל הגמל דיותר מסכסכת בעמידה משאילו היתה הולכת ועוברת בלי עיכוב ומשני כשעמדה להטיל מימיה דאנוס הוא בעמידה זו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ת"ר הכלב והגדי שדילגו פי' שקפצו כגון זו ששנינו במשנתנו מלמטה למעלה פטורין אדם ותרנגול שדילגו בין כך ובין כך חייבין פי' אדם מועד לעולם ותרנגולין היינו אורחייהו ואקשינן והתניא הכלב והגדי שדילגו בין כך ובין כך חייבין ותרגמוה דאפיך מפיך כלבא בסיקרא וגדיא בסירכא. פי' דרך הגדי בסיקרא כדאמרינן [עירובין טז.] כדי שיזדקר הגדי בבת ראש והכלב בסירכא כדאמרי' דלמא אתי למיסרך וכיון שדילגו בשינוי דלאו כי אורחייהו הוה ליה משונה וקיימ' לן משונה בחצר הניזק פטורה מנזק שלם וחייבים חצי נזק כרבנן.

    איתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו כאלו בידיו מכה והוא המזיק בעצמו ודינו כדין אדם המזיק בעצמו. ריש לקיש אמר משום ממונו כלומר כמו שמתחייב בנזק שורו וכיוצא בו שחייב בהיזקן כך באשו דהא אינו הולך מכחו ומזיק אלא מכח הרוח וכל מה שחייב בנזקי ממונו חייב באשו ור' יוחנן אמר אינו ממונו דהא השלהבת המזקת אין בה ממש להשמר כמו השור וכיוצא בו. ואקשי' על ריש לקיש ממתני' הכלב שנטל את החררה והלך לגדיש כו' בשלמא ר' יוחנן כו' דאמר אשו משום חציו חיצי דכלב הן לפיכך חייב בעל הכלב אלא לר"ל דאמר משום ממונו האי אש לאו דבעל הכלב הוא [אלא] לבעל החררה הוא. "וראינו" לר"בות"ינו ה"גא"ונים" בשמ"ועה" ז"ו פי' ונ"רא"ה לנ"ו ב"ו פ"ירכ"א ב"עיקר" ה"ד"ין ו"לפ"יכך נ"מנ"ענו" מ"לדבר" ל"א ב"ענ"ין הפ"ירו"ש ול"א ב"פירכ"א.

    ופריק ריש לקיש כגון דאדייה אדויי כלומר לא הגביה את החררה אלא בדרך דידוי הובאה אל הגדיש ולא יצתה הגחלת מחזקת בעליה ועל החררה משלם נזק שלם שזה דרכו לחטוף ולאכול ועל מקום הגחלת משלם חצי נזק שמעשה עשה בידים אבל משונה היא ומשונה בחצר הניזק חצי נזק כרבנן.

    ועל שאר הגדיש פטור שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר והניח ובעל הגחלת נמי לא מיחייב דהא אוקימנא לקמן בששימר גחלתו והכלב חתר והוציאה. ור' יוחנן אמר אפי' אנחה אנוחי כגון שעקר והניח על החררה ועל מקום גחלת נזק שלם שדרך הכלב לחטוף חררה בגחלת דבוקה ולאכול ועל שאר הגדיש חצי נזק דמשונה היא.

    ת"ש גמל טעון [פשתן] עובר ברה"ר וכו' בשלמ' לר' יוחנן חציו של גמל הן אלא לריש לקיש לאו ממון בעל גמל הוא ופריק ר"ל במסכסכת כל הבירה פירו' מסכסכת כגון [ליחכה] נירו וסיכסכה אבניו שעמד הגמל והדליק כל הבירה בסיכסוך כעין חיכוך שנמצאת הדלקת כל הבירה כגון מקום גחלת בגדיש דלרב' הכל נזק שלם. ואקשי אהדין פירוקא סיפא דקתני ואם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חנוני חייב. הגמל הזיק בידים ופירק בשעמדה.

    ואקשי' כל שכן אם עמדה ומסכסכת ודאי היא הזיקה בידים חנוני אמאי חייב.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 22a

    Bava Kamma 22a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 248 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בזקירא קפיצה:

    סריכא שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכו בכך ומשונים הן:

    אשו השולח את הבערה:

    משום חציו חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ:

    משום ממונו כשורו ובורו שהזיקו וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלרבי יוחנן חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו ממונו הוא:

    האי לאו מכחו דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק:

    הא לית ביה ממשא דשלהבת היא המזקת דאין לה ממש הלכך כי חייביה רחמנא משום חציו הוא דחייביה:

    חציו דכלב הן דהוה ליה צרורות הלכך משלם ח"נ ואדם המדליק מש"ה חייב נ"ש שאין דין צרורות באדם:

    15 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 22a · Sefaria

    Tosafot

    והתניא הכלב אמתניתין הו"מ למפרך אלא נטר עד דמייתי ברייתא ופריך אתרוייהו:

    דאפיך מיפך וא"ת למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס [חייב] לחייב נ"ש דתחילתו בפשיעה דאורחיה וסופו באונס דלאו אורחיה וי"ל דלא אמר משום דתחילתו בפשיעה לגבי רגל לחייב נ"ש לגבי קרן דאפילו פושע גמור לענין קרן לא חייבתו תורה אלא חצי נזק דאי לאו הכי ארי שנכנס לחצר הניזק וטרף ואכל לחייב נ"ש דתחילתו בפשיעה לענין דריסה וכן כל קרן בחצר הניזק תחילתו בפשיעה לענין שן ורגל:

    גדיא בסריכא שנועץ צפרניו בארץ וקופץ כמו הכלב ולא דמי לסרוכי וסליק שנסרך בחבית עד שמגיע ללפת:

    אשו משום חציו לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו:

    אשו משום ממונו כלומר חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו דאפילו הדליק באש של אחר חייב כדאשכחן בפ' הכונס (לקמן בבא קמא דף נו.) בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ומטיא ברוח מצויה וגבי גץ שיצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא מפקיר ליה ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ולא כפ"ה דפי' דאיכא בינייהו דאדליק בגחלת שאין שלו:

    רבי יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל אע"ג דדריש טעמא דר' יוחנן מקראי הוה ליה לאוקמי קרא לדרשה אחריתי דסברא כריש לקיש א"נ קס"ד השתא דמאן דאית ליה משום חציו לית ליה משום ממונו וקבעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו:

    ממונו אית ביה ממשא אע"ג דבור לית ביה ממשא שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו מ"מ ממונו כעין חציו שדרכו לילך ולהזיק אית ביה ממשות א"נ בור נמי חשיב אית ביה ממשא דע"י כריית הבור משתנה ממשות של קרקע ונעשה חלל אבל מקום הילוך שלהבת אינו משתנה ממשותו אלא שנעשה דולק ושורף וא"ת ממונו נמי לית ביה ממשא כגון צרורות ברוח שבכנפיהם בריש פירקין דאיכא לסומכוס נ"ש וי"ל דמ"מ גוף הממון שפשע בו אית ביה ממשא שיש לו לשמור ממונו שלא יזיק לא ברוח ולא בשום דבר ואין שום ממון שלא יהא בו ממשא במה שפשע אבל יש חץ שאין בו ממשות כגון שיבר כלי ברוח פיו ויש אש שאין בו ממשות כגון שלהבת בלא גחלת כדאמרינן בסוף ביצה (דף לט.) הילכך דמו להדדי שאין בשניהם ממשות בהמזיק שפשע בו רק בגוף האדם:

    לאו ממונו דבעל כלב הוא דהוא לא הדליקו ועל אש של כלבו לא חייבתו תורה ואע"ג דלגבי בור אצטריך מיעוט איש בור ולא שור בור כדאמרינן בשור שנגח את הפרה (לקמן בבא קמא דף מח. ושם) תרי איש כתיב מ"מ פשוט ליה לגמרא משום [איזה] דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר:

    5 more comments on this page.

    Tosafot on Bava Kamma 22a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ת"ר הכלב והגדי שדילגו פי' שקפצו כגון זו ששנינו במשנתנו מלמטה למעלה פטורין אדם ותרנגול שדילגו בין כך ובין כך חייבין פי' אדם מועד לעולם ותרנגולין היינו אורחייהו ואקשינן והתניא הכלב והגדי שדילגו בין כך ובין כך חייבין ותרגמוה דאפיך מפיך כלבא בסיקרא וגדיא בסירכא. פי' דרך הגדי בסיקרא כדאמרינן [עירובין טז.] כדי שיזדקר הגדי בבת ראש והכלב בסירכא כדאמרי' דלמא אתי למיסרך וכיון שדילגו בשינוי דלאו כי אורחייהו הוה ליה משונה וקיימ' לן משונה בחצר הניזק פטורה מנזק שלם וחייבים חצי נזק כרבנן.

    איתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו כאלו בידיו מכה והוא המזיק בעצמו ודינו כדין אדם המזיק בעצמו. ריש לקיש אמר משום ממונו כלומר כמו שמתחייב בנזק שורו וכיוצא בו שחייב בהיזקן כך באשו דהא אינו הולך מכחו ומזיק אלא מכח הרוח וכל מה שחייב בנזקי ממונו חייב באשו ור' יוחנן אמר אינו ממונו דהא השלהבת המזקת אין בה ממש להשמר כמו השור וכיוצא בו. ואקשי' על ריש לקיש ממתני' הכלב שנטל את החררה והלך לגדיש כו' בשלמא ר' יוחנן כו' דאמר אשו משום חציו חיצי דכלב הן לפיכך חייב בעל הכלב אלא לר"ל דאמר משום ממונו האי אש לאו דבעל הכלב הוא [אלא] לבעל החררה הוא. "וראינו" לר"בות"ינו ה"גא"ונים" בשמ"ועה" ז"ו פי' ונ"רא"ה לנ"ו ב"ו פ"ירכ"א ב"עיקר" ה"ד"ין ו"לפ"יכך נ"מנ"ענו" מ"לדבר" ל"א ב"ענ"ין הפ"ירו"ש ול"א ב"פירכ"א.

    ופריק ריש לקיש כגון דאדייה אדויי כלומר לא הגביה את החררה אלא בדרך דידוי הובאה אל הגדיש ולא יצתה הגחלת מחזקת בעליה ועל החררה משלם נזק שלם שזה דרכו לחטוף ולאכול ועל מקום הגחלת משלם חצי נזק שמעשה עשה בידים אבל משונה היא ומשונה בחצר הניזק חצי נזק כרבנן.

    ועל שאר הגדיש פטור שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר והניח ובעל הגחלת נמי לא מיחייב דהא אוקימנא לקמן בששימר גחלתו והכלב חתר והוציאה. ור' יוחנן אמר אפי' אנחה אנוחי כגון שעקר והניח על החררה ועל מקום גחלת נזק שלם שדרך הכלב לחטוף חררה בגחלת דבוקה ולאכול ועל שאר הגדיש חצי נזק דמשונה היא.

    ת"ש גמל טעון [פשתן] עובר ברה"ר וכו' בשלמ' לר' יוחנן חציו של גמל הן אלא לריש לקיש לאו ממון בעל גמל הוא ופריק ר"ל במסכסכת כל הבירה פירו' מסכסכת כגון [ליחכה] נירו וסיכסכה אבניו שעמד הגמל והדליק כל הבירה בסיכסוך כעין חיכוך שנמצאת הדלקת כל הבירה כגון מקום גחלת בגדיש דלרב' הכל נזק שלם. ואקשי אהדין פירוקא סיפא דקתני ואם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חנוני חייב. הגמל הזיק בידים ופירק בשעמדה.

    ואקשי' כל שכן אם עמדה ומסכסכת ודאי היא הזיקה בידים חנוני אמאי חייב.

    Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 22a · Sefaria

    Rashba

    גירסת הספרים והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמטה למעלה בין מלמעלה למטה פטורין. ולפי גירסא זו רמיא לה בין אמתניתין בין אברייתא דהא תנן מלמעלה למטה חייבים ולאלתר הוה מצי למרמי' אמתניתין אלא דנטר עד דסדר ברייתא בתר מתניתין ורמי לה אתרוייהו ופרקינן תרגמוה רב פפא דאפיך מיפוך כלומר שאין דרך הכלב בזקירא ולא הגדי בסריכא ואין סריכא זו כסריכא דאמר למעלה גבי ליפת' דעל דנא דסליק ברחא ואכלו ליפתא דאמרינן כיון דאורחא למיכל ליפתא אורחה נמי למיסרך ולמיסק ואקשי' אפ"ה שאין זה אלא שינוי בלחוד אמאי פטורין כלומר לגמרי דכל פטורין דשמעתין פטורין אפילו מחצי נזק אמרינן.

    ופריק מאי פטורין דלמעלה למטה מחצי נזק ומ"מ מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס חשבינן ליה וזה דחוק קצת לפי הנראה שיכלול מלמעלה למטה עם מלמטה למעלה ויאמר על שתי המדות פטורין ויהיה א' פטור מחצי נזק והשני פטור לגמרי ובהלכות הריא"ף ז"ל הגירסא בהפך בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין ואברייתא דסלקינן מינה דקתני פטורין כדאפיך מיפך הול"ל אפיך מיפך אפילו מלמטה למעלה משלם נזק שלם ואע"ג דגבי ברחא אמרינן דאורחא הוא למיסרך ולמיסק הכא בסריכה דנועץ צפרניו בקרקע וקופץ ואין זה דרכו של גדי.

    ר' יוחנן אמר משום חציו ואפילו לא הדליקו הוא בעצמו אלא כ"מ שהוא פושע שלא שמר גחלתו כראוי חייב משום חציו וכדמוכח לקמן.

    וריש לקיש אשו משום ממונו פרש"י ז"ל דהך דמדליק בגחלת שאינה שלו איכא בינייהו וכן נראה מדברי ר"ח שפי' בסמוך דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגבי' החררה אלא בדרך רדוי הביאה אל הגדיש ולא יצאה הגחלת מחזקת בעליה ע"כ ועל דרך זה מתפרשת כל סוגיית השמועה יותר על נכון אלא שבתוס' אמרו שאי אפשר דהא אפילו כופף קומתו של חברו בפני הדליקה ומטיא ברוח מצויה אמרינן בריש פ' הכונס שהוא חייב וכן גץ היוצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא אפקורי מפקר ליה אלא למ"ד משום חציו חייב כאלו הוא בעצמו המכה וחייב באשו בכל מה שהוא חייב כמזיק בגופו ור"ל דאמר משום ממונו אינו חייב אלא בחיוב ממונו. ומיהו בחיוב ממונו חייב ואף על פי שמדליק בגחלת שאינה שלו.

    ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כר"ל ואע"ג דאמרינן לקמן דקרא מסייע ליה וכטעמי' משמע אפ"ה סבר היא כותיה דר"ל והו"ל למידרש קרא לדרשא אחרינא א"נ היכא דכלו להו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו דאכתי לא ידע דמ"ד משום חציו אית ליה משום ממונו.

    אשו לית ביה ממשא ששלהבת אין בה ממש ואינה ממון שהרי גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין מדרבנן ולא מועלין וכן המודר הנאה מחברו נהנה בשלהבתו ואינו נהנה בגחלתו וא"ת והא בורו למ"ד בור להבלו מאי ממשא אית ביה י"ל דאפ"ה שפיר קרו ליה ממונו ואית ביה ממש שעל ידי ברייתן נשתנה ממשות של קרקע ונעשה בור משא"כ באש שהרי מקום השלהבת אינו משתנה אלא שהאויר מתחמם ונעשה חלק ושורף ואין זה עדיין מתיישב שהרי חייבה התורה הפותח ככורה י"ל דלא חלקה התורה ועיקרו משום בור.

    בשלמא למ"ד משום חציו כשהדליקה הוא חייב בכל לפי שאין דין צרורות באדם ובאש של כלבו חייב על כל הגדיש חצי נזק משום כלב כלומר מחמת צרורות ואפילו מקום השלהבת הולכת ודולקת ואף ע"ג דלא נגעה בו הגחלת אלא לר"ל למה חייב חצי נזק על כל הגדיש והא לאו ממונו דבעל הכלב הוא והוא נמי לא הדליקו ואוקימנא אליבא דר"ל בדאדייה אדויי ועל מקום שתפול שם הגחלת מיהא חייב חצי נזק משום צרורות ועל הגדיש כולו פטור דלאו ממונו הוא וה"ה בשהניחה על הגדיש שאינו חייב כלום אלא על מקום הגחלת בלבד אלא משום דבמתניתין קתני בחייב על הגדיש שאינו חייב כלום אלא על מקום הגחלת בלבד אלא משום דבמתניתין קתני בחייב על הגדיש חצי נזק לא מצי לאוקמי בשהניחה דא"כ אף על מקום הגחלת היה משלם נזק שלם ור' יוחנן דאוקימנא בדאנחה אנוחה ה"ה דהוה מצי לאוקמי בדאדיי אדויי ועל כולו גדיש חצי נזק ובהכין הוה מפרשינן מתניתין טפי שפיר דמדקתני ועל החררה נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק דמשמע שאין משלם כלל על הגדיש אלא חצי נזק ואלו השתא דאוקימנא בדאנחה אנוחי אצטריכא לחלק בגדיש עצמו על מקום הגחלת נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק אלא מסתברא דמשום דאוקימנא אליבא דר"ל דדוקא באדייה אדויי כדאמר' אמר בדר' יוחנן דאפשר לפרושי מתניתין אפילו בדאנחה אנוחי וה"ה וכ"ש באדייה אדויי. הא דאקשינן לר"ל והא לאו ממונו דבעל הכלב הוא איכא למידק ומ"ש מבור דאי לאו דכתב רחמנא כי יפתח איש וכי יכרה איש דמיניה דרשינן איש בור ולא שור בורו הוה מחייב אפילו אבור שורו וא"כ ה"נ לחייב על אש שורו כאשו ותירצו בתוס' דפשוט הוא להם מאיזה מדרש שיהיה דשלשה אבות נאמרו בשור דהיינו קרן ושן ורגל ולא ארבעה ואינו מחוור בעיני דא"כ למאי איצטריך לאיש בור ולא לשור בורו דהא אין לשור אלא ג' אבות ואלי דאמר דמבור ילפינן מה מצינו בבור שהוא חייב ואיש בור ולא שור בור אף אש כן ובאשו חייב ולא אאש שורו.

    במסכסכת כל הבירה כלומר דהויא כולה בירה במקום גחלת. ואי במסכסכת חנוני אמאי חייב אי אפשר לפרש אמאי חייב כלל דע"כ כיון שהניח נרו בחוץ פושע הוא דהו"ל לאסוקי אדעתי' שמא יעבור שם ברה"ר גמל טעון פשתן אפילו במשוי גדול הממלא כל הרחוב וידליק נרו בו ואף ע"פ שבעל הגמל ג"כ פושע בסכסוך שמהם פשעו וכדאמרינן לקמן ולחייב נמי בעל הגחלת כלומר מפני שהיה לו לשמור גחלתו ואע"פ שהבעל הכלב נמי פשע וה"נ ה"ק ואמאי חנוני חייב בכל דבשלמא אי לאו במסכסכת שפי' רישא בעל גמל חייב כיון שהטעין את הגמל משוי גדול כל כך ה"ז פושע שהיה לו ליזהר בכך כדי שלא יכנס פשתנו בחנות וידלק בנרו של חנוני וידליק הבירה בשלהבת וחייב משום חצי נזק הגמל ומאי חייב חצי נזק וסיפא חנוני חייב בכל שהי' לו להשמר שלא יניח נרו בחוץ דמצוי הוא שידליק בפשתנו וקודם שירגיש בעל הגמל תלך שלהבתו ותתפוש בקירות הבית אבל השתא דאמרינן במסכסכת אפילו כשהניחו בחוץ הרי הוא פושע דודאי כיון שהיא מסכסכת הבירה ראה והרגיש בדליקה והיה לו להחזירה לאחור כדי שלא תסכסך את הבירה ופריק בשעמדה וקס"ד שהניחה לעמוד ואקשי' א"כ כ"ש שהוא פושע ושהי' לו להתחייב כיון שרואה שמסכסכת והעמידה ופריק בשעמדה בעל כרחו להטיל מים ואנוס הוא דלא מסיק אדעתיה שיהא נר בחוץ וכשנאחז האור בפשתן לא הי' יכול לא להחזיר הגמל לאחוריו ולא להעבירו במהרה ולפיכך החנוני חייב בכל ולעולם במסכסכת.

    Rashba on Bava Kamma 22a · Sefaria

    Meiri

    גמל הטעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו בתוך החנות ודלקה בו נרו של חנוני ונשרפה הבירה בעל גמל חייב מפני שפשע והרבה במשוי יתר מכדי רחב רשות הרבים וחייב בין עמדה בין לא עמדה ודין חיובו הוא שעל מקום שלהבת ראשון נזק שלם ועל הבירה כלה שהם חצים של גמל וצרורות שלו חצי נזק ואם סכסך הפשתן בכל הבירה כגון שהבירה קטנה והפשתן מסתרך בכלה ר"ל שלא הלך האור מנסר לנסר אלא מאש הדלוק בפשתן נתלה האור בכל אחת מהם הרי כל הבירה מקום שלהבת ראשון וחייב בכלה נזק שלם:

    הניח חנוני נרו בחוץ הרי נזק זה לבעל הנר ואם אין הבירה שלו אלא ששוכרה משלם נזק שלם על כלה אף בלא סכסוך שכל חצי אדם נזק שלם ואין דין צרורות אלא בבהמה ולא עוד אלא שאף על הפשתן חייב ומ"מ אם משא הפשתן ארוך כל כך עד שהוא נכנס ומסכסך כל הבירה שניהם חייבים שהרי שניהם פשעו זה בהרבאת המשאוי וזה בהוצאת נרו ונר חנכה אע"פ שהוציאו ברשות דינו כדין נר דעלמא שמ"מ היה לו לשמור את אשו שלא תזיק:

    Meiri on Bava Kamma 22a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה משום ממונו כו' וקס"ד דא"ב כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו כו' עכ"ל כפי הפירושים שלפנינו שבפרש"י שפיר קאי האי איכא בינייהו גם לפי המסקנא אבל מהרש"ל כתב בפירושים אחרים של רש"י לקמן בשמעתין שבפי' רש"י בלשון אחר וכי מאחר דתרוייהו לא מחייבי אלא בגחלת שלו וכל הני תיובתא כו' עכ"ל ע"ש לפי זה שפיר כתב כאן וקס"ד דא"ב כו' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 22a · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה ממונא אית ביה ממשא וכו' וא"ת ממונא נמי לית ביה ממשא כגון צרורות ברוח שבכנפיה וכו'. יש לדקדק מאי מקשו התוס' נימא לרבי יוחנן התם נמי לא הוי חיובא מטעם ממונא אלא דהוי חציו של התרנגול דהיינו צרורות וסומכוס ס"ל בצרורות נזק שלם כמו דס"ל הכא לרבי יוחנן גבי חררה דהוי חציו של כלב ונראה דהכי מקשו התוס' דהתם הרוח שבכנפיה אינו גוף הממון אלא שבא מהתרנגול שדוא ממונו ואע"ג דהרוח אין בו ממש וא"כ אם בדבר שאין בו ממש הבא מממונו הוא חייב כל שכן שיתחייב בממונו עצמו אע"ג שאין בו ממש דהיינו אשו ותירצו התוס' מ"מ גוף הממון שפשע בו וכו' ולכך הכא דבגוף הממון אין בו ממש לא מסתבר לחייב וק"ל:

    ד"ה לא ממונו דבעל הכלב הוא וכו' מ"מ פשיט לה להגמרא משום דרשה דפטור על אש בהמתו וכו'. ויש לדקדק היאך אפשר שפשוט שיש שום דרשה הא לר' יוחנן חייב באש של בהמתו משום חציו דהוי צרורות והיה נראה לומר דר"ל שיש שום דרשה דאין בשור כ"א ג' אבות ולפי זה לא קשה לרבי יוחנן דלר' יוחנן חייב באש של בהמתו משום חציו דהוי בכלל נזק צרורות דרגל ולכך מסיימו התוס' דג' אבות נאמרו בשור וכו' אלא שלפי זה קשה א"כ למה לו מיעוטא דאיש בור ולא שור בור תיפוק ליה נמי מהאי מיעוטא דילפינן מיניה דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 22a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    והא תניא הכלב והגדי וכו' וא"ת נימא דברייתא דלעיל דאמרה מלמעלה למטה חייבים איירי ברשות הניזק והך ברייתא דקתני פטורין בכל ענין איירי ברשות הרבים דשן ורגל פטורין ברשות הרבים. ויש לומר דלשון פטורין לא היה מיושב דמלמעלה למטה פטורים משום דהוי אורחיה ברשות הרבים ומלמטה למעלה פטורים משום דהוי אונס כמו שפירשו התוספות. אבל קשה דהשתא נמי לשון פטורים אינו שוה דמלמעלה למטה פטורים מנזק שלם משום דאפוך והוי משונה ומלמטה למעלה פטורים משום דהוי אונס. גליון. וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל והתניא הכלב והגדי. קשה מה מקשה נימא פטורין מנזק שלם וחייבים דברייתא קמייתא היינו חייבים חצי נזק. וי"ל פטורין שייך בטוב פטור מנזק שלם וחייב חצי נזק וחייבין משמע כל התשלומין. ועוד דבמשנה כתיב להדיא נזק שלם. ועוד משום דהאי חייבין הוי דומיא דחייבין דאדם דמשמע נזק שלם. אבל קשה נימא מה דנקט בין למעלה בין למטה פטורין איירי ברשות הרבים ולהכי מלמעלה למטה פטורין. ואם תשיב למה כלל מלמטה למעלה עם זה הא אפילו ברשות הניזק פטור איכא למימר דנקט אותו כאן לומר שלא תאמר מלמטה למעלה משונה הוא וחייבין ברשות הרבים. ונראה לי כיון דפטורים משני טעמים זה דאורחיה הוא ופטור ברשות הרבים כדין רגל וזה משום דאנוס הוא אם כן לא יכלול אותו יחד אף על פי שלפי האמת פטורין אין שוה כי חד פטור לגמרי וחד חייב חצי נזק. והקשה הר"י בשם ה"ר אלעזר מערפורט למאן דאמר פלגא נזקא קנסא וטעמא דידיה דמדינא יהיה פטור למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב והתם הוי נמי תחילתו בפשיעה גבי שן ורגל וסופו באונס לגבי קרן אם כן מדינא הוי חייב והוי ממונא. ונראה דהיינו דוקא ברשות הניזק אבל ברשות הרבים על כרחיה קנסא הוא. וקשה אם כן למעלה כשמקשה הניזק והמזיק בתשלומין למאן דאמר קנסא אם כן אף לדידיה ברשות הניזק שניהם בתשלומין. וי"ל כיון שברשות הרבים על כרחיה קנסא אם כן אף ברשות הניזק קנסא. עד כאן לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל. כתב הרשב"א ז"ל וז"ל גירסת הספרים והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין. ולפי גירסא זו רמי לה בין אמתניתין בין אברייתא דהא תנן מלמעלה למטה חייבין ולאלתר הוה מצי למרמייה אמתניתין וכו' ורמי ליה אתרווייהו ופרקינן תרגמה רב פפא דאפיך כלומר שאין דרך הכלב בזקירה ולא הגדי בסריכה ואין סריכה זו כסריכה דאמר למעלה גבי ליפתא דעל דנא וכו'. ואקשי אי הכי שאין זה אלא שנוי בלחוד אמאי פטורין כלומר לגמרי דכל פטורין דשמעתין פטורין אפילו מחצי נזק אמרינן ופריך מאי פטורין דמלמעלה למטה מחצי נזק ומכל מקום מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס חשבינן ליה. וזה דחוק קצת לפי הנראה שיכלול מלמעלה למטה עם מלמטה למעלה ויאמר על שתי המדות פטורין ויהיה אחד פטור מחצי נזק והשני פטור לגמרי. ובהלכות הרי"ף ז"ל הגירסא בהפך בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין ואברייתא דסלקיה מינה דקתני בהדיא דמלמטה למעלה פטורין קא רמיא לה ופריק תרגמה רב פפא ברייתא קמייתא דקתני פטורין בדאפיך מיפך אלא אפיך מיפך אפיכו מלמטה למעלה משלם נזק שלם ואף על גב דגבי ברחא אמרינן דאורחה הוא למסרך ולמיסק הכא בסירכא דנועץ צפרניו בקרקע וקופץ אין זה דרכו של גדי ע"כ. ודברים אלה צריך לעיין בהם בגבהו של כותל כמה הוא וכל שהוא יוצא בה מגדרו של עולם נעשה שנוי ומוציאו מכלל רגל כמו שיתבאר. הרב המאירי ז"ל. ורבינו פרץ תירץ וז"ל אי נמי אפילו גרסינן פטורין ניחא ליה לאקשויי אברייתא דלעיל לפי דקתני בה שדלגו כמו בברייתא דלעיל ולא מתניתין דקתני בה שקפצו ואין לשונם שוה. ע"כ. והר"מ תירץ לפי גירסת הספרים דאמתניתין לא הוה מצי למיפרך דאיכא למימר מתניתין איירי בכותל נמוך ותנא מראש הגג והוא הדין מלמטה למעלה אלא מילתא דשכיח טפי נקט מיהו אורחייהו בהכי ובהכי אבל בברייתא על כרחיה איירי בכותל גבוה מדקתני מלמטה למעלה פטורין. ע"כ. הרא"ש ז"ל. ורבינו חננאל ז"ל גריס כגירסת הרי"ף ז"ל וז"ל ואקשינן והא תניא הכלב והגדי שדלגו בין כך ובין כך חייבין ותרגמוה דאפיך מפיך כלבא בזקירה וגדיא בסריכה. פירוש דרך הגדי בזקירה כדאמרינן כדי שיזדקר הגדי והכלב סריכה כדאמרינן דילמא אתי למסרך וכיון שדלגו בשנוי דלאו כאורחייהו הוי ליה משונה וקיימא לן משונה בחצר הניזק פטורה מנזק שלם וחייבין חצי נזק כדרבנן. ע"כ. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל הכלב והגדי שקפצו מראש הגג כלומר לחצר הניזק מלמעלה למטה חייבין דאורחייהו למיקפץ מלמעלה למטה ולא נגעו ברגליהם כלל לכותל שהוא בלשון רבותינו סריכא והיו כלים בחצר הניזק ונשתברו חייבין לשלם נזק שלם דהיינו רגל בחצר הניזק ממטה למעלה פטורין דלאו אורחייהו לדלג ממטה למעלה אלא אם כן הן נסרכין לכותל. ובדאפיך מפיך כלומר לא נוכל להשוות הכלב והגדי אלא במלמעלה למטה אבל לא ממטה למעלה לפי שאין מנהג הכלב והגדי שוה לפי שהכלב דרכו להסתרך בכותלים כשרוצה לעלות ממטה למעלה ועכשיו קפץ שם בלא סריכא והגדי דרכו אפילו ממטה למעלה לקפוץ בלא סריכא כלל והשתא נסתרך שם ומשום הכי משלמי חצי נזק אבל כלבא בסריכה ממטה למעלה או מלמעלה למטה נזק שלם דהיינו אורחיה וגדיא בזקירה דהיינו קפיצה בין מלמעלה למטה או מלמטה למעלה נזק שלם דהיינו אורחיה ובאדם ובתרנגול נמי ליכא חילוק בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה דאורחייהו לקפוץ ובתרנגול לא אפשר סריכה כלל ובאדם אפילו סריך מחייב נזק שלם דאדם מועד לעולם. עד כאן.

    וגדיא בסריכה אף על גב דאמרינן לעיל דאורחיה נמי לסרוכי והוא הדין דהוה מצי למנקט לעיל דאורחיה למזקר דהא ודאי אורחיה הוא כדמשמע הכא אלא משום דעובדא בסריכה מיירי. מהר"י כ"ץ ז"ל.

    כתוב בתוספות ולא דמי לסרוכי וכו' וכן כתב רבינו פרץ ז"ל וז"ל וי"ל דלא דמי דהתם מיירי בסרוכה לעלות עד שהגיע ללפתו אורחיה בהכי והכא מיירי בסירוכא שנועץ צפרניו בקרקע כדי לעלות ולאו אורחיה בהכי אלא לקפוץ בבת אחת. ע"כ.

    אי הכי אמאי פטורין בשלמא מעיקרא דסלקא דעתיה דלגמרי קאמר משום אונס לפי שאין דרכן לקפוץ ניחא אבל השתא דאוקימתא דאפיך מיפך אלמא אורחייהו לקפוץ אלא ששינו ואפיכו והוה להו משונה אמאי פטורין לגמרי חצי נזק מיהא ליחייב. ע"כ הר"פ ז"ל. ור"מ פירש בשלמא לברייתא קמייתא לא קשיא דאף על גב דחייבין חצי נזק תנא פטורין משום דקתני רישא חייבין נזק שלם תנא סיפא פטור מנזק שלם דחצי נזק לגבי נזק שלם מיקרי פטורין והיינו לפי פירוש רש"י. הרא"ש ז"ל.

    ועל הגדיש חצי נזק כתוב בתוספות ואף על גב דלגבי שולח בעירה לא מחייב וכו'. ונראה לי לחלק דלשם גבי חרש שוטה וקטן עבד ליה קצת שמירה להכי בעי עד דמסר ליה שלהבת וכו' ומיהו מוכח בסמוך דלא תלי בשמירה אלא בברי היזיקא. תלמידי הר"י ז"ל.

    אשו רבי יוחנן אמר משום חציו יש לתמוה קצת למה הוצרך לומר טעם באשו יותר מבשאר נזיקין והלוא הוא כתוב בפסוק כמו שאר נזיקין. וי"ל לפי דפעמים שאין האש מזיק כי אם הרוח שמוליכתו ואילולי הרוח לא היה מזיק אם כן אינו מעשה האדם כי אם מעשה הרוח ולכך הוצרך ליתן טעם רבי יוחנן אמר משום חציו דכיון שהדליקו במקום שהרוח מצויה להוליכו נמצא שפשע בהדלקתם כמו בחציו שאדם זורק למרחוק. תלמיד הר"פ ז"ל.

    וריש לקיש אמר אשו משום ממונו פירש רש"י ז"ל דהאיך דמדליק בגחלת שאינה שלו איכא בינייהו. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש בסמוך דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דדוי הביאה אל הגדיש ולא יצאת הגחלת מחזקת בעליה. עד כאן. ועל דרך זו מתפרשות כל סוגיות השמועה יותר על נכון. אלא שבתוספות אמרו שאי אפשר וכו' אלא למאן דאמר משום חציו חייב כאלו הוא עצמו המכה וחייב באשו בכל מה שהוא חייב במזיק בגופו וריש לקיש דאמר משום ממונו אינו חייב אלא בחיוב ממונו ומיהו בחיוב ממונו חייב ואף על פי שמדליק בגחלת שאינה שלו. הרשב"א ז"ל.

    ובגליונות כתבו אשו משום ממונו פירש רש"י סלקא דעתיה דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת של אחר וכו'. וקשה דזה קא סלקא דעתיה אינו מסתלק ולקמן נדקדק בו בעזרת השם. ובתוספות הקשו על פירוש רש"י מהא דכופף קמתו של חבירו וכו'. ונראה שאינו קשה דכופף קמתו של חבירו הוא עושה ההיזק הילכך אין חילוק בין שיהיה שלו ובין שיהיה של אחר אבל גחלת שהוא ממונו שעושה ההיזק דיש לו לשמור ממונו שלא יזיק צריך שיהיה שלו. וכן מה שהקשו לו מהא דגץ היוצא מתחת הפטיש גם זה אינו קשה דגם זה בגופו עושה ההיזק הילכך אין חילוק בין שהיה שלו וכו'. וגם מה שהקשו לו דאין לך אדם שיתחייב בדליקה כי יפקיר הגחלת וידליק גדישו של חבירו גם זה אינו קשה דרש"י יישב אותו כי פירש אשו משום ממונו כמו שורו ובורו דאף על פי שבור אינו חייב עליו אם הפקיר אותו אפילו הכי חייב עליו אם כן לא יועיל לו שיפקיר אשו דאפילו הכי יתחייב. ע"כ לשונו. וכן כתבו תלמידי הר"י ז"ל דיש לחלק בין כשהדליקה באה מעצמה מחמת שלא שמר דאז בעינן שיהא ממונו אבל כשבעצמו עושה הדליקה אין חילוק בין שהאש ממונו או לאו ממונו. אבל תלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל פירש רש"י דאליבא דריש לקיש לא מחייב אלא אם כן הדליק בגחלת שלו. ולא נהירא דהא אמרינן לקמן גץ היוצא וכו'. ועוד דקרא דאמר המבעיר את הבערה אש סתמא הוא דאמר ולא חילק בין שלו לשל אחרים. לכך נראה לפרש דלכולי עלמא חייב אפילו כשהדליק בגחלת שאינה שלו והא דקאמר משום ממונו לאו דוקא אלא רצה לומר תקלה וילפינן לה מבורו. ואף על גב דבורו שהפקירו פטור מכל מקום כיון שמצינו שחייבתו תורה על חפירת בורו כמו כן יש לנו לומר שחייבתו תורה על האש בשביל הדלקתו את האש. ע"כ.

    9 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 22a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אי הכי אמאי פטורים עי' בתוס' בד"ה אדם ותרנגול ויש לפרש עוד דהכי פירושו דודאי אגופא דברייתא דקתני פטור לא קשיא ליה דידע שפיר דאיכא לשנויי דפטור דקאמר היינו מדין רגל שהוא נ"ש אבל חייב ח"נ משום קרן כמו דקאמר בברייתא דלעיל מלמטה למעלה פטור מלמעלה למטה חייב וע"כ דלא איירי אלא מדין רגל וא"כ א"ש נמי באידך ברייתא דעיקר החידוש אתי לאשמעינן דלא שייך כלל דין רגל בכלב וגדי שדלגו וה"ק כשם שמלמטה למעלה פטור כך מלמעלה למטה אבל חיוב דקרן לא הוצרך לומר דמילתא דפשיטא אבל עכשיו דמקשה על הברייתא דקתני שניהם פטורים אמאי דהא שפיר מצינו חיוב רגל מלמעלה למטה ומשני דאפיך מיפך וא"כ לא שייך לומר עוד דכשם נקט ובא לאשמעינן דפטירי מדין רגל דמה לי מלמעלה למטה או להיפוך לענין זה ואין שום חידוש בתרווייהו דפטירי מדין רגל כיון דהוא משונה לכך מקשה שפיר אם כן אמאי פטורים והש"ס משני דאפ"ה מיתוקמא בהכי אף שהוא דוחק ניחא לאוקמי' הכי כדי שלא ליקשי הברייתות אהדדי וק"ל:

    שם בגמ' ת"ר הכלב והגדי שדלגו עיין באריכות בס' שלטי הגבורים על הרי"ף ובספר ת"ח:

    בתוס' בד"ה אדם ותרנגול וכו' ומתוך כך נראה לפרש שדלגו מלמטה למעלה פטורים היינו לגמרי דחשיב אונס עכ"ל. פי' דבעל הכלב והגדי לא מחייב דחשיב אונס לפי שאינו מוטל עליו לשומרו מזה כיון דלא שכיח כלל ולא הוי אפי' תולדה דקרן דקרן ותולדותיו שכיחי לפעמים וק"ל:

    בפרש"י בד"ה משום ממונו וכו' וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהזיק בגחלת שאינו שלו וכו' עכ"ל. הא דנקיט רש"י לשון קס"ד לאו דוקא דהא אף לפי מסקנא קיימא האי איכא בינייהו כמו שיתבאר וכהנה רבות בל' רש"י בסוגית הש"ס ועיקר הכוונה לפרש דהמקשה בסמוך הרגיש בזו הסברא דמאן דס"ל משום ממונו פוטר בגחלת שאינו שלו ולכך מקשה דלפי' רש"י עיקר הקושיא הוא מחמת זו הסברא ומה שיש לדקדק ולפלפל בל' רש"י עי' מה שאכתוב בסמוך בתוספות:

    בפרש"י בד"ה אשו השולח את הבעירה נראה כוונתו בזה דעיקר פלוגתייהו דר"י ור"ל היינו במאי דפליגי לקמן בשולח את הבעירה במסר לו שלהבת דר"י לטעמיה ור"ל לטעמיה כמ"ש רש"י לקמן בהדיא:

    בתוספות בד"ה אשו משום ממונו כלומר חיוב ממונו יש בו וכו' פי' שהתורה חייבה אותו על אשו משום שחייב לשומרו כמו שמחויב ג"כ מטעם זה על ממונו שהזיק:

    בא"ד כדאשכחן בפ' הכונס וכו' היינו דסתמא דתלמודא מקשה התם גבי כופף קומתו אי מטי' ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב:

    בא"ד וגבי גץ היוצא מתחת הפטיש וכו' ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ודלא כפ"ה עכ"ל. דברי תוס' צריכין עיון דהא לקמן בפ' המניח פליגי אמוראי במפקיר נזקיו אחר נפילת אונס או פשיעה וקאמר התם דר"א מחייב ליה ואם כן מאי מקשו בפשיטות לר"ל דלמא ר"ל ס"ל בהא כרבי יוחנן דמחייב במפקיר נזקיו ולכך חייב גבי גץ דע"כ ניחא ליה מעיקרא לבעל הגץ שיצאו הנצוצות כדי שלא ידליקו את ביתו וכן איתא להדיא בפ' לא יחפור אלא דלאחר שיצאו מפקיר להו וא"כ הוי ליה מפקיר נזקיו דלא מהני לפטור עצמו ומכ"ש דקושיא השלישית לא שייכא לפ"ז ועוד דלפי כוונת הבנת תוס' בדברי רש"י טפי ה"ל לאקשויי בהדיא ממתניתין פ' הכונס דאיתא התם אחד הביא את האור וא' הביא את העצים המביא את העצים חייב בא אחר וליבה המלבה חייב עכ"ל נמצא מוכח להדיא דאין החיוב תלוי דוקא בגחלת שלו וכן במה דתנן שילח ביד פיקח הפיקח חייב אף על גב שאין הגחלת שלו וזה באמת קושיא גדולה לכאורה על פרש"י אבל הנראה לפי עניות דעתי ליישב דלפרש"י לא פליגי ר"י ור"ל באשו משום מאי מחייב אלא דוקא במי שמדליק בתוך שלו ברשות אלא שלא שימר גחלתו ויצאה הגחלת מעצמה והזיקה ובכה"ג דוקא פליגי ר"י ור"ל לפרש משום מאי מחייב ר"י אמר שיש לחייבו משום חציו דכיון שלא שימר גחלתו מרוח מצויה מעיקרא ה"ל כזורק חץ וע"ז אמר ר"ל דלא דמי כלל לחץ כיון דלאו מכחו קאזלא אלא משום ממונו יש לחייבו אבל במי שנתכוון להדליק בשל חבירו לא שייכא כלל פלוגתא דר"י ור"ל לפרש משום מאי מחייב דהא ודאי יש לחייבו מטעם אדם המזיק שהוא מועד לעולם ונלמד במכ"ש מכורה בור שההיזק בא לאחר מכאן ומכ"ש כאן שמזיק בידים וכן נראה מל' הש"ס דקאמר אשו משום מאי מחייב ולא קאמר אש משום מאי מחייב או מבעיר משום מאי מחייב א"ו דלא פליגי אלא באשו של היתר דוקא וא"כ לפ"ז נתיישבו אליבא דרש"י כל הקושיות של תוס' דכופף קומתו של חבירו ודאי אפילו ר"ל מודה דחייב כיון שנתכוון להזיק וכן גבי גץ כיון שהנצוצות יצאו ע"י הכאתו ומכחו מחייב מטעם מזיק וראיה גדולה לדברי מצאתי מל' הרמב"ם שלא כ' האי דגץ גבי דין אש בהלכות נזקי ממון אלא בהלכות חובל ומזיק הרי להדיא כדברי דאדם המזיק מקרי ומכ"ש דקושיא שלישית של תוס' שכל אדם יפקיר גחלתו וידליק גדיש של חבירו לא שייך להקשות לפמ"ש דכיון שיתכוון להדליק ודאי שיתחייב ולפ"ז אין להקשות נמי ממשנה דהכונס דהמלבה חייב דר"ל מוקי לה בנתכוון להדליק של חבירו כנ"ל ועי' מ"ש עוד מזה בסוגיא דשמעתין ודו"ק:

    6 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 22a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 22, Amud Aleph, about 248 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 130 words

      Opens “והתניא: הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה,…”

      Named: רב פפא.

    2. Segment 22 words

      Opens “הכלב שנטל.…”

    3. Segment 313 words

      Opens “אתמר, ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו.…”

    4. Segment 435 words

      Opens “וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי…”

      Named: רבי יוחנן.

    5. Segment 513 words

      Opens “תנן: הכלב שנטל חררה כו'. בשלמא למ"ד…”

    6. Segment 612 words

      Opens “אלא למ"ד אשו משום ממונו האי אש,…”

    7. Segment 724 words

      Opens “אמר לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן…”

    8. Segment 816 words

      Opens “ורבי יוחנן דאנחה אנוחי; על חררה ועל…”

      Named: רבי יוחנן.

    9. Segment 934 words

      Opens “תא שמע: גמל טעון פשתן ועבר ברשות…”

      Named: רבי יהודה.

    10. Segment 1030 words

      Opens “בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל…”

    11. Segment 1116 words

      Opens “אי הכי, אימא סיפא: אם הניח חנווני…”

    12. Segment 1223 words

      Opens “עמדה וסכסכה כ"ש דחנווני פטור ובעל גמל…”

      Named: רב הונא בר מנוח, רב איקא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Kamma 22a · Segment 3 — “אתמר, ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו. וריש לקיש…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 22a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026