Talmud Builders

    Bava Kamma 28b

    Back to index

    English translation — Bava Kamma 28b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1But if the person himself was injured, the owner of the jug is exempt, as it is the ground that caused his injury, not the jug or the water.

    2Rav Yehuda continued: When I stated this ruling of Rav before Shmuel, he said to me: After all, we derive the cases of damage caused by leaving one’s stone, one’s knife, or one’s load in the public domain from the case of one’s pit, and I therefore read, i.e., apply, with regard to all of them the inference of the Sages from the verse: “And an ox or a donkey fall therein” (Exodus 21:33), that the one who dug the pit is liable only if what incurred damage is an ox, but not a person, or a donkey, but not vessels.

    3And this statement applies with regard to a situation where the person is killed, i.e., if one fell into a pit and was killed, the person who dug it is exempt from paying restitution, since the verse refers exclusively to an animal that was killed. But with regard to damage, the digger of the pit is liable to pay restitution for injury to a person, but exempt from paying restitution for damage to vessels, for which no distinction between death and injury can be applied. Therefore, the ruling in the case of the jug that broke in the public domain should be the opposite. The owner of the jug is liable to pay restitution for injury caused to another, as Shmuel holds that he is liable even if the injury is caused by the impact with the ground, but that he is exempt from paying restitution for the damage done to the clothes of the one who slipped.

    4The Gemara asks: And how would Rav answer this difficulty? The Gemara answers: This presumption that liability for damage caused by one’s stone, knife, or load is derived from the category of Pit, thereby exempting him from payment for damage to vessels, applies only in a case where he renounced ownership of them. But in a case where he did not renounce ownership of them, it is considered to be like any other case where his property causes damage. Therefore, he is liable to pay for damage caused to the vessels.

    5Rav Oshaya raises an objection from a baraita discussing Pit: It is derived from the verse: “And if a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit and not cover it, and an ox or a donkey fall therein” (Exodus 21:33), that the digger is liable to pay restitution only if what incurred damage is an ox but not a person, or a donkey but not vessels. From here the Sages stated that if an ox with its equipment fell into a pit, and the ox was wounded and the equipment broke; or if a donkey with its equipment fell in, and the donkey was wounded and the equipment tore, then the one who dug the pit is liable to pay restitution for any injury sustained by the animal but exempt from paying restitution for the damaged equipment. To what case is this similar? It is similar to the case of his stone, or his knife, or his load that he left in the public domain, and they caused damage.

    6The Gemara questions the wording of the baraita : On the contrary, it should have stated: What is similar to this, since the cases of one’s stone, knife, or load are not mentioned in the Torah, but are derived from the case of Pit. Rather, the wording should be emended as follows: What is similar to this? It is the case of his stone, or his knife, or his load that he left in the public domain, and they caused damage.

    7The baraita continues: Therefore, if one dropped his flask on a stone that was left in the public domain, breaking the flask, the owner of the stone is liable.

    8The first clause of this baraita is difficult according to the opinion of Rav, since it compares the cases of a stone, a knife, and a load to the case of Pit, and it does not distinguish between a situation in which he renounced ownership of them or one where he did not. And the last clause of the baraita , which deems the owner of a stone in the public domain liable to pay restitution for the damage to the broken flask, is difficult according to the opinion of Shmuel. According to him, the owner should be liable only for causing injury and not for damaging vessels.

    9The Gemara responds to this objection: And according to your reasoning, the baraita itself should pose a difficulty for you, since the first clause states that one is exempt from liability for damage to vessels, and the last clause states that he is liable.

    10Rather, Rav resolves the contradiction according to his line of reasoning, and Shmuel resolves it according to his line of reasoning.

    11Rav resolves it according to his line of reasoning as follows: In what case is this statement said? Concerning what case does the baraita rule that a stone, a knife, and a load are analogous to Pit, exempting their owner from liability for breakage to vessels caused by them? It is where he renounced ownership of them. But if he did not renounce ownership of them he is liable. Therefore, if one dropped his flask on a stone belonging to another person in the public domain, the owner of the stone is liable to pay for the damage to the flask.

    12And Shmuel resolves the contradiction according to his line of reasoning: Now that you said that the cases of one’s stone, one’s knife, and one’s load are similar to one’s pit, then according to Rabbi Yehuda, who deems one liable to pay for damage caused to vessels by falling into a pit that he dug, one is therefore liable in a case where someone dropped his flask on a stone belonging to him, and the flask broke.

    13§ Rabbi Elazar says: They taught that the owner of the stone is liable only in a case where the pedestrian stumbled on the stone and the flask scraped against the stone and broke. But if he stumbled on the ground, not the stone, and the flask consequently fell and scraped against the stone, causing the flask to break, the owner of the stone is exempt from liability for the damage.

    14In accordance with whose opinion is this statement? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who maintains that if damage is caused by two people and one of them is exempt from paying compensation, the other must pay the entire amount. Similarly here, since there is no liability for damage caused by stumbling on the ground, compensation should be collected from the owner of the stone.

    15There are those who say an alternative version of this discourse: Rabbi Elazar says: Do not say that it is only in a case where the pedestrian stumbled on the stone and the flask scraped against the stone, causing the flask to break, that he is deemed liable, but that if he stumbled on the ground and the flask scraped against the stone, causing the flask to break, he is exempt. Rather, even if the pedestrian stumbled on the ground and the flask scraped against the stone, causing the flask to break, he is liable. In accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Natan.

    16§ The mishna teaches that if someone’s jug broke in the public domain and one slipped in the water from the jug and was injured from the fall, or if he was injured by the shards of the broken jug, the owner of the jug is liable. Rabbi Yehuda says: In a case where the owner of the jug acted with intent, he is liable, and in a case where he acted without intent, he is exempt. The Gemara asks: What are the circumstances in which it is considered that he acted with intent?

    17Rabba says: Even where he just intends to lower the jug off his shoulder and accidentally breaks it, he is liable to pay for the damage he causes, according to Rabbi Yehuda. Abaye said to him: By inference, does Rabbi Meir, who is the anonymous first tanna of the mishna, deem him liable even if the jug cracked by itself? Rabba said to him: Indeed, Rabbi Meir would deem him liable even if he were holding the handle of the jug in his hand, the optimal manner for holding it, and the handle snapped, causing the jug to fall and break, an accident clearly beyond his control.

    18The Gemara asks: Why is this so? Isn’t he the victim of circumstances beyond his control? And the Merciful One exempts a victim of circumstances beyond his control from punishment, as it is written with regard to a betrothed young woman who is raped: “But to the young woman you shall do nothing” (Deuteronomy 22:26).

    19And if you would say that this matter applies only with regard to exemption from the death penalty, but with regard to damages one is liable even for circumstances beyond his control, but isn’t it taught in a baraita : If one’s jug broke and he did not remove its shards, or if his camel fell and he did not stand it up, Rabbi Meir deems him liable to pay for any damage they cause, and the Rabbis say that

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אבלהוזק הוא עצמו פטור:

    קרקע עולםשאין לה בעלים:

    הזיקתווממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה ורב לטעמיה דאמר לקמן (בבא קמא דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו:

    מבורו למדנובפ"ק (דף ו.):

    שור ולא אדם חמור ולא כליםוהני מילי היכא דמת האדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטינן:

    וכלים פטוריןעל נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן ומתניתין נמי מימיו בורו הוא הלכך כי חייב על נזקי הגוף חייביה ולא על הכלים:

    ורב ה"מדתקלתו למדנו מבורו:

    דאפקרינהוכי בור דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו:

    אבל לא אפקרינהו ממונו הואומשורו למדנו הלכך טינוף כלי ממונו דמזיק עבד אבל נזק הגוף קרקע עולם עבדה ושמואל סבר בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא ופטר בו את הכלים הלכך מתני' אע"ג דלא אפקרינהו בורו הוי ומאי דקתני חייב בהיזק גופו קמיירי ולא בכליו ואע"ג דקרקע עולם עבדה ליה חייב דשמואל לטעמיה דאמר לקמן (בבא קמא דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו ואע"ג דקרקע עולם אזקתיה:

    נשתברובכלי השור שייכא שבירה כגון עול וסולמנין קריעה שייכא במרדעת של חמור:

    הא למה זה דומה אדרבהתולה כתיבא בלא כתיבא:

    אלא מה דומה לזה כו'דאם הוזקו בהם כלים או נתקל בהן אדם ומת פטור:

    רישאדקתני אבנו וסכינו דומין לבור:

    קשיא לרבס"ד אפי' בדלא אפקריה מיירי:

    וסיפאדקתני אם הטיח אחר צלוחיתו באבן של זה חייב:

    קשיא לשמואלדהשתא משמע דמשורו למדנו:

    לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבורבפרק שור שנגח את הפרה (לקמן בבא קמא דף נג:):

    לא שנודהטיח צלוחיתו באבן חייב:

    אלא שנתקל באבן ונשוףהכלי באבן:

    פטורדקרקע גרמה לו:

    דלא כר' נתןדאמר לקמן (בבא קמא דף נג.) בשור שדחף את חבירו לבור כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי שור משתלם מבור האי דעבד ליה הזיקא:

    במתכוין להורידה למטה מכתיפיוונתקל והוטחה בכותל חייב דנתקל פושע הוא:

    אמר אביי מכללדר"מ דמחמיר טפי מחייב:

    אפי' נפשרהנימוחה הכד מעצמה על כתיפו דהוי אונס:

    נפשרהנימוחה כדמתרגמינן (שמות ט״ז:כ״א) וחם השמש ונמס פשר:

    אפילו אזנה בידואפילו נפשרה מעצמה שלא נפלה מידו אלא נימוחה ונשאר האוזן בידו:

    בבא קמא 28 עמוד ב

    1אבל הוא עצמו פטור; קרקע עולם הזיקתו.

    2כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו, וכולן אני קורא בהן: ״שור״ ולא אדם, ״חמור״ ולא כלים.

    3והני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין אדם חייב, וכלים פטורין.

    4ורב הני מילי היכא דאפקרינהו, אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא.

    5מתיב רב אושעיא: (שמות כא, לג) ״ונפל שמה שור או חמור״; ״שור״ ולא ״אדם״, ״חמור״ ולא כלים. מכאן אמרו: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה, ופטור על הכלים. הא למה זה דומה לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו.

    6אדרבה, ״מה דומה לזה״ מבעי ליה! אלא מאי דומה לזה אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו.

    7לפיכך, אם הטיח צלוחיתו באבן חייב.

    8רישא קשיא לרב, וסיפא קשיא לשמואל!

    9ולטעמיך, תיקשי לך היא גופא (קשיא) רישא פטור, וסיפא חייב!

    10אלא רב מתרץ לטעמיה, ושמואל מתרץ לטעמיה.

    11רב מתרץ לטעמיה, במה דברים אמורים כשהפקירן, אבל לא הפקירן חייב. לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב.

    12ושמואל מתרץ לטעמיה, השתא דאמרת אבנו סכינו ומשאו כבורו דמי; לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור, לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב.

    13א"ר אלעזר: לא שנו אלא שנתקל באבן, ונשוף באבן. אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור.

    14כמאן דלא כר' נתן.

    15איכא דאמרי, א"ר אלעזר: לא תימא בנתקל באבן ונשוף באבן הוא דמחייב, אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור; אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב. כמאן כר' נתן.

    16ר' יהודה אומר: במתכוין חייב [וכו']. ה"ד מתכוין?

    17אמר רבה: במתכוין להורידה למטה מכתיפו. א"ל אביי: מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה? א"ל אין, מחייב היה ר"מ אפי' אזנה בידו.

    18אמאי? אנוס הוא, ואונס רחמנא פטריה דכתיב: ״(דברים כב״, כו) ״ולנערה לא תעשה דבר״!

    19וכי תימא ה"מ לענין קטלא, אבל לענין נזקין חייב; והתניא: נשברה כדו ולא סלקו נפל גמלו ולא העמידו ר"מ מחייב בהזיקן, וחכמים אומרים:

    Tosafot

    אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתוולא בעי למימר שהוזק הוא עצמו במים דלישנא משמע שהוחלק עצמו במים ולא שהוזק בהן ובאפקריה לא מצי לאוקמי דא"כ לא מחייב לא אכלים ולא על עצמו:

    ה"מ היכא דאפקרינהופ"ה דסבר רב דבור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו וא"ת דבשמעתין דמחזרת (לעיל בבא קמא דף כא.) ר"ל דרב סבר בור ברשותו חייב ושמואל סבר דפטור ופי' שם בקונט' דפליגי בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו וי"ל דלא קיימא מסקנא דהתם הכי ומיהו נראה דרב מצי סבר שפיר דהפקיר רשותו ולא בורו נמי חייב אע"ג דאבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו לא הוי בור לרב היינו משום דעדיפי מבור ואיכא נמי לחיובינהו משום שור ולחייב בהן את הכלים אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור דשור ברשותו פטור כדתנן (לעיל בבא קמא דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק לכל הפחות בור הוי ופטור על הכלים ושמואל דסבר הכא דאפילו לא אפקרינהו הוי בור מצי סבר דבור ברשותו פטור לגמרי ואפילו בור לא הוי דמצי א"ל ברשותי מאי בעית ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו כמו בחופר בור ברה"ר אין נראה לר"י דחופר בור ברה"ר חפר בור באיסור וכן חפר בור ברשותו סמוך לרה"ר באיסור חפרו ואפילו חופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא בורו כיון דשלו הוא חייב להסיר התקלה כדאמרינן בהפרה (לקמן בבא קמא דף מח. ושם) דכיון דאית ליה לממלייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי אבל הפקיר רשותו ובורו דחפר בהיתר וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא לא מחייב תדע דבפ' הפרה (לקמן בבא קמא נא.) דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין:

    ונשוף באבןדוקא נקיט דנשוף באבן אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה הכא דפטור כדפטר לקמן בהפרה (בבא קמא דף נג. ושם) נתקל בבור ונפל לאחורי הבור וההיא דלעיל דמחייב שמואל צריך לאוקמא כגון שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור ואע"ג דשור שדחף חבירו לבור וגם הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור מחייבין בהפרה (שם) יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה"נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו:

    אמר רבה במתכוין להורידה כו'רבה לא בעי לאוקמי במתכוין לשבור כדמוקי לה אביי לקמן משום דנשברה כדו דקאמר ת"ק משמע דנשברה מאליו עלה קאתי ר' יהודה לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין. וא"ת והא ר' יהודה אית ליה בפרק האומנין (ב"מ דף פב: ושם) דנתקל לאו פושע הוא גבי מעביר חבית ממקום למקום ונשברה דקאמר ר' יהודה שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם ומפרש התם האי כדיניה והאי כדיניה ואין לומר דמתכוין להורידה דהכא הוי פושע טפי דא"כ היכי דייק מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה דלמא בנתקל דוקא מחייב אבל נפשרה דהוי אונס טפי לא וי"ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם לר"מ דשבועה זו תקנת חכמים היא בשומר שכר ה"נ לרבי יהודה תקנת חכמים היא בשומר חנם אלא דקסבר רבי יהודה דבשומר שכר לא רצו חכמים להקל:

    ואונס רחמנא פטריהומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור כדפירשתי לעיל (בבא קמא דף כז:):

    והתניא נשברה כדו כו'וא"ת והיכי מייתי מברייתא דפטר ר"מ בקנקנים ברוח שאינה מצויה דלמא ה"מ לענין שאר נזקין אבל מתני' איכא לאוקמי באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על האדם מכחו ואדם המזיק חייב ברוח שאינה מצויה כדאמרינן לעיל סוף פרק שני (דף כז.) וי"ל דבמתניתין נמי קתני והוחלק אחד במים דתקלת מימיו הוא ולא אדם המזיק ולמה מחייב שם ר"מ יותר מבקנקנים וא"ת ומאי פריך מולנערה לא תעשה דבר דבנפשרה ודאי מחייב ר"מ אע"פ שהנפילה היתה באונס מ"מ אחר כך היה לו לסלק וי"ל דרבי מאיר מחייב בכל ענין אף על פי שלא היה לו פנאי לסלק:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    [מתני'] נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייבאמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו אם הוזק פטור מאי טעמא קרקע עולם הזיקתו. אמר ליה שמואל מכדי אבנו סכינו ומשאו שהזיקו מבור למדנו ואלו כמו אבנו הן בכולן אני קורא בהן ונפל שמה שור שור ולא אדם חמור ולא כלים והני מילי לענין קטלא אבל לנזקים אדם חייב נמי וכלים פטורים דתניא למה זה דומה וכו'. ותריצנא מה דומה לזה מניח אבנו וצלוחיתו לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקי אדם ופטור בנזקי צלוחית. ומשני רב היכא דאפקרינהו להני אבנו סכינו ומשאו פטור בנזקי כלים אבל לא אפקרינהו ממוניה נינהו וכשורו הן חשובין שחייב בנזקי הכלים הלכך לרב הוי ממוניה וחייב בכלים ושמואל כל תקלה ברה"ר בור חשיב ליה וחייב בנזקי אדם ופטור בנזקי כלים ואותבינן עלייהו ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מכאן [אמרו] נפל לתוכו שור וכליו ונשברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים מה דומה לזה אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב. הא מתניתא קשיא לתרוייהו והיא גופה קשיא רישא אסיפא רישא קתני ופטור על הכלים וסיפא קתני הטיח צלוחיתו חייב. רב מתרץ לטעמיה חייב על הבהמה ופטור על הכלים בד"א כשהפקירן אבל לא הפקירן אפי' בכלים חייב דממוניה נינהו לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב בעל האבן שמואל מתרץ לטעמיה חייב על הבהמה (ופטור על הבהמה) ופטור על הכלים דכבור נינהו לפיכך פטור בכלים. ולר' יהודה דמחייב אנזקי כלים בבור הטיח צלוחיתו באבן חייב בעל האבן. חלוקת ר' יהודה ורבנן בסוף פרק שור שנגח את הפרה. אמר ר' אלעזר לא שנו כו' איכא דאמרי אמר ר' אלעזר לא תימא נתקל באבן הוא אבל נתקל בקרקע ונישף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונישף באבן חייב כמאן כר' נתן פי' כיון לדברי הכל אבנו כשהפקירו בור הוא. אמר ר' אלעזר נתקל שור וכיוצא בו בקרקע ונחבט באבן ונשבר חייב בעל האבן כי הוא בעל הבור ודומה הקרקע הזה לשור שדחף את שור אחר לאבן שהוא בור ואמרי' כמאן כר' נתן. רבנן כי האי גוונא פטרי ליה לבעל הבור דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור ר' נתן אומר זה משלם מחצה וזה משלם מחצה. ואסיק' לר' נתן תמן בעיקר פלוגתייהו כל היכא דליכא לאשתלומי מתורא משתלם מריה דבירא כוליה הזיקו הלכך כיון דקאמר ר' אלעזר חייב כמאן כר' נתן כיון דליכא לאשתלומי מן הקרקע משתלם כל הנזק מבעל האבן. וחלוקת ר' נתן ורבנן ופירוש טעמן בפ' שור שנגח את הפרה באחריתו וקיימא לן כשמואל דקי"ל כוותיה בדיני וכר' אלעזר אליבא דר' נתן:

    פיס' ר' יהודה אומר במתכוון חייב כו' דייקינן מדקתני ר' יהודה במתכוין חייב ואוקמ' רבה במתכוין להורידה למטה מכתיפו ונפלה ונשברה מכלל דת"ק דהוא ר' מאיר מחייב אפי' אוזנו בידו ואמאי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא כי סבר ר"מ דפטר רחמנא לאנוס מקטלא אבל בנזקין אפי' אנוס חייב והתניא נשברה כדו ולא סילקו נפלה גמלו ולא העמידה כו' וקתני סיפא ומודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים לגג ע"מ לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שפטור לאו מכלל דסבור אנוס הוא ואנוס אפי' בנזקין פטור. ופריק אביי ר' מאיר ור' יהודה בתרתי פליגי בנתקל פושע הוא ובמפקיר נזקיו ודייק ממתני' דקתני הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב. הוחלק אחד במים בשעת נפילה ובהא פליגי דר"מ סבר נתקל פושע הוא לפיכך חייב. ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ופטור. או שלקה בחרסית לאחר נפילה ר' מאיר סבר נשברה כדו ולא סילקה אלא הפקירה מפקיר נזקיו חייב. ור' יהודה סבר מפקיר נזקיו פטור. ואם נתכוון לזכות בחרסיה חייב ולדברי הכל אנוס אפי' בנזיקין פטור. ואי קשיא לך הא דתני דבי חזקיה פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון התם בנזקי גופו אבל הכא דבנזקי ממונו לא. ומדמתני' בתרתי פליגי ברייתא נמי בתרתי פליגי. ואקש' בשלמא כדו משכחת לה בשעת נפילה שהוזק במימיה לאחר נפילה משכחת לה במפקיר נבלתו. אלא גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה ואמר כגון שהעביר גמלו. פי' על שפת הנהר דהוא בשרעתא דנהרא ונפל הגמל ובנפילתו התיז מים מן הנהר וטינף בגדים. ונדחת האי פירוקא ופרקי' פירוק אחד כגון דליכא דרכא אחריתי וכגון דנתקל הוא ונפל ונתקל הגמל עליו ונפל ובנפילתו התיז מים ואילולי שנתקל הגמל בגופו של אדם לא היה נופל לפיכך בהעברתו לגמל בשרעתא דנהרא אינו לא פושע ולא אנוס ור' יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת כו' ודברין פשוטין הן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 28b

    Bava Kamma 28b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 290 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אבל הוזק הוא עצמו פטור:

    קרקע עולם שאין לה בעלים:

    הזיקתו וממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה ורב לטעמיה דאמר לקמן (בבא קמא דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו:

    מבורו למדנו בפ"ק (דף ו.):

    שור ולא אדם חמור ולא כלים והני מילי היכא דמת האדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטינן:

    וכלים פטורין על נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן ומתניתין נמי מימיו בורו הוא הלכך כי חייב על נזקי הגוף חייביה ולא על הכלים:

    ורב ה"מ דתקלתו למדנו מבורו:

    דאפקרינהו כי בור דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 28b · Sefaria

    Tosafot

    אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו ולא בעי למימר שהוזק הוא עצמו במים דלישנא משמע שהוחלק עצמו במים ולא שהוזק בהן ובאפקריה לא מצי לאוקמי דא"כ לא מחייב לא אכלים ולא על עצמו:

    ה"מ היכא דאפקרינהו פ"ה דסבר רב דבור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו וא"ת דבשמעתין דמחזרת (לעיל בבא קמא דף כא.) ר"ל דרב סבר בור ברשותו חייב ושמואל סבר דפטור ופי' שם בקונט' דפליגי בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו וי"ל דלא קיימא מסקנא דהתם הכי ומיהו נראה דרב מצי סבר שפיר דהפקיר רשותו ולא בורו נמי חייב אע"ג דאבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו לא הוי בור לרב היינו משום דעדיפי מבור ואיכא נמי לחיובינהו משום שור ולחייב בהן את הכלים אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור דשור ברשותו פטור כדתנן (לעיל בבא קמא דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק לכל הפחות בור הוי ופטור על הכלים ושמואל דסבר הכא דאפילו לא אפקרינהו הוי בור מצי סבר דבור ברשותו פטור לגמרי ואפילו בור לא הוי דמצי א"ל ברשותי מאי בעית ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו כמו בחופר בור ברה"ר אין נראה לר"י דחופר בור ברה"ר חפר בור באיסור וכן חפר בור ברשותו סמוך לרה"ר באיסור חפרו ואפילו חופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא בורו כיון דשלו הוא חייב להסיר התקלה כדאמרינן בהפרה (לקמן בבא קמא דף מח. ושם) דכיון דאית ליה לממלייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי אבל הפקיר רשותו ובורו דחפר בהיתר וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא לא מחייב תדע דבפ' הפרה (לקמן בבא קמא נא.) דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין:

    ונשוף באבן דוקא נקיט דנשוף באבן אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה הכא דפטור כדפטר לקמן בהפרה (בבא קמא דף נג. ושם) נתקל בבור ונפל לאחורי הבור וההיא דלעיל דמחייב שמואל צריך לאוקמא כגון שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור ואע"ג דשור שדחף חבירו לבור וגם הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור מחייבין בהפרה (שם) יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה"נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו:

    אמר רבה במתכוין להורידה כו' רבה לא בעי לאוקמי במתכוין לשבור כדמוקי לה אביי לקמן משום דנשברה כדו דקאמר ת"ק משמע דנשברה מאליו עלה קאתי ר' יהודה לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין. וא"ת והא ר' יהודה אית ליה בפרק האומנין (ב"מ דף פב: ושם) דנתקל לאו פושע הוא גבי מעביר חבית ממקום למקום ונשברה דקאמר ר' יהודה שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם ומפרש התם האי כדיניה והאי כדיניה ואין לומר דמתכוין להורידה דהכא הוי פושע טפי דא"כ היכי דייק מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה דלמא בנתקל דוקא מחייב אבל נפשרה דהוי אונס טפי לא וי"ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם לר"מ דשבועה זו תקנת חכמים היא בשומר שכר ה"נ לרבי יהודה תקנת חכמים היא בשומר חנם אלא דקסבר רבי יהודה דבשומר שכר לא רצו חכמים להקל:

    ואונס רחמנא פטריה ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור כדפירשתי לעיל (בבא קמא דף כז:):

    והתניא נשברה כדו כו' וא"ת והיכי מייתי מברייתא דפטר ר"מ בקנקנים ברוח שאינה מצויה דלמא ה"מ לענין שאר נזקין אבל מתני' איכא לאוקמי באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על האדם מכחו ואדם המזיק חייב ברוח שאינה מצויה כדאמרינן לעיל סוף פרק שני (דף כז.) וי"ל דבמתניתין נמי קתני והוחלק אחד במים דתקלת מימיו הוא ולא אדם המזיק ולמה מחייב שם ר"מ יותר מבקנקנים וא"ת ומאי פריך מולנערה לא תעשה דבר דבנפשרה ודאי מחייב ר"מ אע"פ שהנפילה היתה באונס מ"מ אחר כך היה לו לסלק וי"ל דרבי מאיר מחייב בכל ענין אף על פי שלא היה לו פנאי לסלק:

    Tosafot on Bava Kamma 28b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    [מתני'] נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו אם הוזק פטור מאי טעמא קרקע עולם הזיקתו. אמר ליה שמואל מכדי אבנו סכינו ומשאו שהזיקו מבור למדנו ואלו כמו אבנו הן בכולן אני קורא בהן ונפל שמה שור שור ולא אדם חמור ולא כלים והני מילי לענין קטלא אבל לנזקים אדם חייב נמי וכלים פטורים דתניא למה זה דומה וכו'. ותריצנא מה דומה לזה מניח אבנו וצלוחיתו לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקי אדם ופטור בנזקי צלוחית. ומשני רב היכא דאפקרינהו להני אבנו סכינו ומשאו פטור בנזקי כלים אבל לא אפקרינהו ממוניה נינהו וכשורו הן חשובין שחייב בנזקי הכלים הלכך לרב הוי ממוניה וחייב בכלים ושמואל כל תקלה ברה"ר בור חשיב ליה וחייב בנזקי אדם ופטור בנזקי כלים ואותבינן עלייהו ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מכאן [אמרו] נפל לתוכו שור וכליו ונשברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים מה דומה לזה אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב. הא מתניתא קשיא לתרוייהו והיא גופה קשיא רישא אסיפא רישא קתני ופטור על הכלים וסיפא קתני הטיח צלוחיתו חייב. רב מתרץ לטעמיה חייב על הבהמה ופטור על הכלים בד"א כשהפקירן אבל לא הפקירן אפי' בכלים חייב דממוניה נינהו לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב בעל האבן שמואל מתרץ לטעמיה חייב על הבהמה (ופטור על הבהמה) ופטור על הכלים דכבור נינהו לפיכך פטור בכלים. ולר' יהודה דמחייב אנזקי כלים בבור הטיח צלוחיתו באבן חייב בעל האבן. חלוקת ר' יהודה ורבנן בסוף פרק שור שנגח את הפרה. אמר ר' אלעזר לא שנו כו' איכא דאמרי אמר ר' אלעזר לא תימא נתקל באבן הוא אבל נתקל בקרקע ונישף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונישף באבן חייב כמאן כר' נתן פי' כיון לדברי הכל אבנו כשהפקירו בור הוא. אמר ר' אלעזר נתקל שור וכיוצא בו בקרקע ונחבט באבן ונשבר חייב בעל האבן כי הוא בעל הבור ודומה הקרקע הזה לשור שדחף את שור אחר לאבן שהוא בור ואמרי' כמאן כר' נתן. רבנן כי האי גוונא פטרי ליה לבעל הבור דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור ר' נתן אומר זה משלם מחצה וזה משלם מחצה. ואסיק' לר' נתן תמן בעיקר פלוגתייהו כל היכא דליכא לאשתלומי מתורא משתלם מריה דבירא כוליה הזיקו הלכך כיון דקאמר ר' אלעזר חייב כמאן כר' נתן כיון דליכא לאשתלומי מן הקרקע משתלם כל הנזק מבעל האבן. וחלוקת ר' נתן ורבנן ופירוש טעמן בפ' שור שנגח את הפרה באחריתו וקיימא לן כשמואל דקי"ל כוותיה בדיני וכר' אלעזר אליבא דר' נתן:

    פיס' ר' יהודה אומר במתכוון חייב כו' דייקינן מדקתני ר' יהודה במתכוין חייב ואוקמ' רבה במתכוין להורידה למטה מכתיפו ונפלה ונשברה מכלל דת"ק דהוא ר' מאיר מחייב אפי' אוזנו בידו ואמאי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא כי סבר ר"מ דפטר רחמנא לאנוס מקטלא אבל בנזקין אפי' אנוס חייב והתניא נשברה כדו ולא סילקו נפלה גמלו ולא העמידה כו' וקתני סיפא ומודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים לגג ע"מ לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שפטור לאו מכלל דסבור אנוס הוא ואנוס אפי' בנזקין פטור. ופריק אביי ר' מאיר ור' יהודה בתרתי פליגי בנתקל פושע הוא ובמפקיר נזקיו ודייק ממתני' דקתני הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב. הוחלק אחד במים בשעת נפילה ובהא פליגי דר"מ סבר נתקל פושע הוא לפיכך חייב. ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ופטור. או שלקה בחרסית לאחר נפילה ר' מאיר סבר נשברה כדו ולא סילקה אלא הפקירה מפקיר נזקיו חייב. ור' יהודה סבר מפקיר נזקיו פטור. ואם נתכוון לזכות בחרסיה חייב ולדברי הכל אנוס אפי' בנזיקין פטור. ואי קשיא לך הא דתני דבי חזקיה פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון התם בנזקי גופו אבל הכא דבנזקי ממונו לא. ומדמתני' בתרתי פליגי ברייתא נמי בתרתי פליגי. ואקש' בשלמא כדו משכחת לה בשעת נפילה שהוזק במימיה לאחר נפילה משכחת לה במפקיר נבלתו. אלא גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה ואמר כגון שהעביר גמלו. פי' על שפת הנהר דהוא בשרעתא דנהרא ונפל הגמל ובנפילתו התיז מים מן הנהר וטינף בגדים. ונדחת האי פירוקא ופרקי' פירוק אחד כגון דליכא דרכא אחריתי וכגון דנתקל הוא ונפל ונתקל הגמל עליו ונפל ובנפילתו התיז מים ואילולי שנתקל הגמל בגופו של אדם לא היה נופל לפיכך בהעברתו לגמל בשרעתא דנהרא אינו לא פושע ולא אנוס ור' יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת כו' ודברין פשוטין הן.

    Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 28b · Sefaria

    Rashba

    אדם חייב וכלים פטורים ואע"ג דוהמת יהיה לו כתיב משום דכלים שבירתן זו הוא מיתתן ולאו דוקא נשתברו אלא אפילו נטנפו דטינופן וקלקולן היינו מיתתם והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזיקין דתרוייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו והלכך לגמרי פטור בהו. ולשמואל מ"מ תקלתו הרי הוא כבורו ואע"פ שנחבט בקרקע והוא הוא שהזיקו חייב דלשמואל בור דעלמא חייב בין בהבלו בין בחבטו. והראב"ד ז"ל הקשה לרב דמחייב על המים משום שורו מנא תיתי אי משום שן הא אין הנאה להזיקו ואי מרגל שאני רגל שדרכה לילך ולהזיק ואי מקרן מועדות שאני התם שכונתה להזיק ואי מקרן תמה לא לחייב אלא חצי נזק ופשיטא ליה דאתיא מקרן מועדות דכיון שהן מוכנים למועד רגל הרי הן כמועדין להזיק ואף ע"פ שאין כונתן להזיק אהני בהו פשיעותא דידיה כאלו כיון בהזיקן ועוד יש לדקדק רב דאמר אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו כמאן ס"ל אי כר"נ בשור שדחף את חברו בבור ליחייב נזק שלם דהרי ר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתל' מהאי ואי כרבנן דאזלי בתר דוחף ופטרי בעל הבור ליחייב בעל המים על מימיו לפחות חצי נזק ואפשר דרב נמי פטור מנזק שלם קאמר ולפי ששנינו חייב דמשמע נזק שלם אמר איהו דעל עצמו פטור בנזק שלם ולעולם חצי נזק מחייב ואין זה מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש ועוד שרש"י ז"ל פירש שם בפרק הפרה בדוחף לבור שבעל השור חייב בנזק שלם וכמו שאני כותב שם ועוד דמוקמי' רב כרבנן ודלא כהלכתא דקי"ל כר' נתן אלא י"ל דשאני מים שאף הן לא דחפו אלא גרמא בעלמא הוא דעבדו שהחליקוהו ואינו אלא גרמא בעלמא והו"ל כנפל לבור מקול הכריה שהכורה פטור ועוד שאין גופן של מים מחליקין אלא על ידי העפר שנעשה רפש וטיט.

    ורב ה"מ היכא דאקפרינהו ופרש"י ז"ל דקס"ד דבבור שחייבה עליו תורה דוקא כשהפקיר רשותו ובורו ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל בפרק כיצד בשמעתין דמחזרת כגון שהקצה מרשותו לרשות הרבים קא סבר רב בור ברשותו חייב וי"ל דההיא לא קי"ל במסקנא וא"נ י"ל דהתם כי מחייב רב משום בור היינו משום שאי אפשר לחייבו משום שורו דשור ברשותו פטור והלכך לכל הפחות יהיב ליה דין בו ופטור על הכלים אבל באבנו וסכינו ומשאו ברשות הרבים בשלא הפקירן דלא עבדינהו רב כבורו לאו משום דגרעי לדידיה מבור אלא דעדיפי מינייהו ועביד להו כשורו לחייב על הכלים וממה שכתב רש"י ז"ל דקא סבר רב דבור שחייבה עליו תורה כשהפקיר רשותו ובורו דמשמע שסבור הרב ז"ל דחייב במפקיר רשותו ובורו כחופר בור ברשות הרבים נחלקו עליו גדולים מרבותינו הצרפתים ז"ל ואמרו דבמפקיר רשותו ובורו פטור ואינו דומה לחופר בור ברשות הרבים דהתם עשה התקלה באיסור וכן נמי כשחופר ברשותו סמוך לרשות הרבים לפי שצריך לשמור את בורו שלא יזיקו בו אחרים וכן בחופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו למה יתחייב על הכרי' שבאמצע רשותו כרה שאינו מצוי לנזק ואחר שהפקירו אינו שלו שיתחייב על שמירתו וכן דעת הראב"ד ז"ל.

    אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור כמאן דלא כר' נתן נ"ל דמשום דקי"ל כר"נ נקט האי לישנא ולא נקט כמאן כרבנן וה"ק נימא ר' אליעזר דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה ואליבא דרבנן פטור לגמרי דהם מחייבין את הדוחה והמכשיל ופוטרין את הבור וכאן אין בעלים לקרקע דר"ה הוא ובעל האבן נמי פטור כשור שדחף את חברו לבור שבעל הבור פטור.

    אלא אפילו נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב כמאן כר' נתן דאמר דכל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ובעל האבן חייב בכל ואם נתקל באבן ונישוף בקרקע א"ל דלכ"ע פטור דלרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו הכא פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו לשמואל דאמר בין להבלו בין לחבטו הכא פטור דהוה ליה כנתקל בשור ונפל לאחורי הבור דפטר לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דמודה שמואל בכל כי הא דאמרינן קרקע עולם הזיקתו כל שאינו ניזק בתוך תקלתו וליתא דלשמואל כל שנתקל בבורו אף ע"פ שנישוף בקרקע חייב שהדוחה והמכשיל חייב כדמוכח בפרק הפרה דמחייב אגובהה ומשמע אפילו נישוף בקרקע עולם ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור טעמא אחרינא הוא שאז הבור אינו מכשיל אלא הכורה וכמו שכתבתי בס"ד.

    ואני תמיה למ"ד נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונישוף באבן והרי הוא ניזוק בפשיעתו ונ"ל מכאן דאפילו למ"ד נתקל פושע לאו פושע גמור קאמרינן אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא בפשיעה שמתחייב עליה שומר חנם כנ"ל.

    במתכוין להורידה מעל כתפו דכל שהוא מורידה מדעתו היה לו ליזהר בה שלא תשמט מתוך ידו ותשבר וזהו מתכוין ששנינו אבל מתכוין לשברה ולא מתכוין לזכות בחרסיה ומינה דכל שלא נזהר בה חייב והיינו אפילו נתקל.

    ותדע לך דאם איתא דנתקל לר"י פטור מאי קאמר מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה דלמא נפשרה לא אלא דר"מ מחייב אפילו נתקל ואף על גב דמשמע בפרק השוכר את האומנין גבי המעביר חבית ממקום למקום דר"י סבר נתקל לאו פושע הוא כיון דלא קיימא האי אוקמתא לא דייקי בה ועוד דהתם לא איברירא מלתא שפיר דטעמיה דר' יהודה דפטר התם שומר חנם הוי משום נתקל לאו פושע הוא אלא שמא מן התקנה כדאיתא התם ולפיכך לא אקשינן מינה הכא לרבא. ועדיפא מינה אקשינן דמפרש' בהדיא דאונס הוא אפילו לר' מאיר כשנפשרה ור' מאיר באונסין פטר.

    אמר אונס הוא ואונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר איכא למידק האי למאי דמיא אי לנזק הבא מכח אדם הואיל ודרך הלוכו מזיק בשברים שנפשרו על כתפו מאי קאמר אנוס דנזקי אדם הא מרבינא בהו אנוס כרצון וכ"ת דאונס גמור הוא אונס גמור פטור וכמו שכתבתי למעלה א"כ מאי קא מייתי מקנקנים שהעלם לגג דהתם שאני דנזקי ממונו הן והאונס דרוח שאינה מצויה פטור בהן משא"כ בנזקי גופו. ואי לנזקי ממונו דמיא דאינו מזיק הוא אלא היא היא שנפשרה ונפלה אם כן מאי קא מייתי מולנערה וי"ל דאבא דכלהו אונסין לנערה לא תעשה דבר וא"ת ומאי קא מקשה מולנערה לנפשרה שאינו משלם נזקו לאחר נפילה דנהי דפשירתה חשבינן לאונס מ"מ לאחר שנפלו חרסיה היה לו לסלקן דבורו הן י"ל שהיה סבור עכשיו דר"מ היה מחייב אפילו תוך זמן סילוקו אף ע"פ שלא היה לו פנאי לסלק.

    1 more comments on this page.

    Rashba on Bava Kamma 28b · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו במשנה שמי שנשברה כדו ברשות הרבים והזיק אם בשעת נפילה פטור אפילו בנתקל ואין צריך לומר בנפשרה כדו מאליה שהוא אנוס לגמרי שאע"פ שהאדם מועד לעולם אף באנוס דוקא בנזקי גופו או כחו אבל ענין בורו כל שנעשה באונס פטור בשעת נפילה לדברי הכל ואם לאחר נפילה אם נתכון לזכות בחרסיו חייב ומ"מ דוקא בנזקי הגוף אבל בטנפו כליו במים פטור שאין חיוב נזקי כללם בבור ומ"מ אם הוחלק במים והוזק בקרקע חייב הואיל ולא הפקיר את המים ואע"פ שקרקע עולם הזיקתהו שבור שחייבה עליו תורה בין להבלו בין לחבטו כמו שיתבאר וכבר בארנו שכל תקלה ברשות הרבים בין שהפקירה בין שלא הפקירה בור הוא מעתה הטיח צלוחיתו באבן פטור ואדם שהוזק בו חייב ואם מת בה פטור לענין מיתה שור ולא אדם וכו':

    מה שבארנו שאם הוזק אדם בתקלה שברשות הרבים חייב אין צריך לומר אם נתקל בה והוזק בה אלא אפילו נתקל בקרקע והוזק באבן חייב שכל שנשתתפו שנים בנזקים אם אי אפשר להשתלם מזה מן הדין משתלם מזה כמו שבארנו בשור שדחף את חברו לבור ואחר שהקרקע אינו בדין תשלומין משתלם מבעל האבן והוא הדין לנתקל באבן והוזק בקרקע:

    כבר בארנו שכל תקלה ברשות הרבים בור הוא בין הפקירה בין לא הפקירה ואם נעשה הבור שלא באונס חייב הן שהניחה לשם הן שהניחה במקום שבפשיעתו באה לשם כגון שהניח אבנו וסכינו ברשות הרבים והזיקו או שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו אבל בור שנעשה באונס אינו בור אא"כ מתכוין לזכות בו אחר שנעשה ושהיה יכול לסלקו וכל שלא נתברר לנו אם מתכוין לזכות בו אם לאו הולכין בו אחר אמדן הדעת לפי ענין הדבר מעתה אבנו וסכינו שנפלו מן הגג ברות שאינה מצויה ולא סלקן אע"פ שנפלו באונס בור הוא שהרי מן הסתם אינו מפקירן הואיל ואינו דבר המשתבר אא"כ הפקירן בפירוש אבל אם העלה קנקנים לגג לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו ונשברו מן הסתם מפקיר הוא את החרסים ואינו חייב בתקלתן ואם נתכון לזכות בהם חייב:

    מעתה נשברה כדו ולא סילקה בין שנפלה מאליה עד שנשאר האזן בידו בין נתכון להורידה מכתפו ונפלה לו שלא נתכון לזכות בחרסיה פטור מדיני אדם נפלה גמלו ומת אם בשעת נפילה הזיקה אם פשע בה כגון שהעבירה במקום הדחוק והיה רשאי להעבירה במקום אחר חייב ואם לא היה אפשר להעבירה במקום אחר פטור ואם נתקל הוא ונתקל בו גמלו פטור שמאחר שאי אתה דנו כפושע בתקלת עצמו אינו פושע בשל גמלו ואם לאחר נפילה אם הפקיר נבלתו פטור מדיני אדם ואם לאו חייב הא כל תקלה שנעשית שלא באונס אפילו הפקירה חייב שכל מפקיר בנזקים חייב וכן בשלא הפקיר כמו שבארנו:

    לענין ביאור זה שאמר רב לא שאנו כלומר בנשברה כדו והוזק בה אחר חייב אלא בניטנפו כליו במים ונפחתו הוא מפני שלדעתו לא הפקיר את המים וכל שלא הפקיר לדעתו אינו בורו אלא ממונו וחייב בנזקי כלים אבל אם הוזק הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתהו שאינו לא בורו ולא ממונו ושמואל מקשי ליה דלדידיה אף בלא אפקר בור הוא ואכלים לא מיחייב בור ואהדריה דלא הוי בור אלא דאפקריה ואקשי ר' אושעיא לתרויהו מההיא דנפלו לתוכו שור וכלים ורישא קשיא לרב דאבנו ר"ל אבן המשקולת ומן הסתם לא אפקרינהו ופטור בהו כלים [וסיפא קשיא לשמואל אמאי] מחייב צלוחית באבן ומתרץ לה רב דרישא באפקרינהו בהדיא וסיפא בלא אפקירה ומשום ממונו ושמואל מוקי לה כר' יהודה כלומר מכיון דאבנו וסכינו ילפינן מבורו לר' יהודה דמחייב בנזקי כלים בבור חייב אף בכלים:

    לא שאנו דצלוחית באבן חייב משום בור אם בשור לרבנן אם אף בכלים לר' יהודה אלא שנתקל באבן ונגף באבן אבל נתקל בקרקע ונגף באבן פטור דעיקר הנזק בקרקע הוא וקרקע מיהא לאו בורו ולאו ממונו ודלא כר' נתן דאמר בכל שנשתתפו שנים בנזקין כל דליכא לאשתלומי מהאי לישתלם מהאי הא נתקל באבן ונגף בקרקע חייב בעל האבן דעיקר הנזק באבן הוא ואיכא דאמרי וכו':

    היכי דמי מתכוין וכו' במתכוין להורידה מכתפו וודאי הואיל ומורידה לדעתו היה לו ליזהר בה ומכלל דר' מאיר מחייב אף בנפשרה כדו ומקשי ליה ממאי דקאמר איהו גופיה במעלה קנקנים לגג ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שפטור משום דאונס רחמנא פטריה:

    Meiri on Bava Kamma 28b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ה"מ היכא כו' אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור כו' ושמואל כו' מצי סבר דבור ברשותו כו' עכ"ל פירוש בין הפקיר רשותו ולא בורו בין חפר בור סמוך לרה"ר מקרי בור ברשותו דמקום הבור הוא רשותו משא"כ אבנו סכינו ומשאו דברה"ר מונחים אע"ג דלא אפקרינהו לאו רשותו הוא וק"ל:

    בד"ה אמר רבה במתכוין כו' וא"ל דמתכוין להורידה דהכא הוי פושע טפי כו' דלמא בנתקל דוקא מחייב אבל נפשרה כו' עכ"ל ויש לדקדק דאימא דכל נתקל הוי פושע במתכוין להוריד ונתקל לאו פושע דפרק האומנין איירי בנפשרה כדסבר ר' יהודה בשמעתין וי"ל דמשמע להו מסברא בנפשרה דלאו פושע הוא ואונס גמור הוא ולא דמי לגניבה ואבידה וא"כ נושא שכר אמאי ישלם התם לר"מ והכא דאמרי' לרבה נפשרה חייב לאו משום דהוי פושע אלא דס"ל דאונס גמור נמי חייב משום אדם המזיק ודו"ק:

    בא"ד לר"מ דשבועה זו תקנת חכמים היא בשומר שכר ה"נ לר"י כו' עכ"ל בש"ח נמי לר"מ שבועה זו תקנת חכמים היא כיון דס"ל דנתקל פושע הוא אלא דנקט ש"ש דאפילו בש"ש לר"מ רצו חכמים להקל ה"נ לר"י מיהת בש"ח רצו חכמים להקל וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 28b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה אמר רבה וכו' ומפרש התם האי כדיניה והאי כדיניה ואין לומר דנתכוין להורידם דהכא הוי פושע טפי וכו' כצ"ל:

    בא"ד וי"ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם וכו' ר"ל לעולם רבי יהודה ס"ל דנתקל פושע הוא והא דפוטר אותו התם בשבועה ולא מחייב ליה בתשלומין היינו משום תקון העולם פטרוהו מתשלומין אלא שנשבע שלא שברה במתכוין או בפשיעה גמורה:

    Maharam on Bava Kamma 28b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אבל הוא עצמו פטור וכו' לא מצי למימר כגון שהוזק הוא עצמו במים כגון שנכנסו בעיניו או בפיו והוזק דלישנא משמע וכו' כמו שכתבו בתוספות. ובאפקרינן ליכא לאוקמי וליחייב הוא עצמו משום בור דרב סבר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. לשון הרא"ש ז"ל.

    אדם חייב וכלים פטורין ואף על גב דוהמת יהיה לו כתיב משום דכלים שבירתן זו היא מיתתן ולאו דוקא נשתברו אלא אפילו נטנפו דטנופן וקלקולן היינו מיתתן. והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזקין דתרווייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו והילכך לגמרי פטור בהו. הרשב"א ז"ל. וכתב הרב מסרקסטה וז"ל וכלים נמי שנשברו בבור פטור ששבירתן זו היא מיתתן אפילו אם נפחתו שם ולא נאבדו כגון שנפלו שם כלי מתכות אית לן למימר דלא מחייב נמי בנזקיהן דמנזקין הוא דאמעיטו כלים מבור דמיתה לא שכיחא בכלים שהרי השברים ראויין הן למלאכה כל דהו הילכך ודאי משבירתן הוא דמעטינהו קרא. ע"כ. וזה לשון הרב רבינו יהונתן ז"ל וכלים פטורים דשבירתן זו היא מיתתן ובגדי משי וארגמן טנופן נמי היינו מיתתן. ע"כ.

    ורב הני מילי היכא דאפקרינהו קשיא לי לדעת רב דמחייב על המים משום שורו מנא תיתי אי משן אין הנאה להיזקו אי מרגל תינח ברשות היחיד ברשות הרבים ליפטר ברגל. ועוד היכי שכיח היזיקייהו והלא אינם זזין ממקומם אבל הרגל הולכת ודורסת ושוברת ומלכלכת ושכיח היזיקה. ועוד הלא רב מודה בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו שחייב משום בור כדאיתא בפרק הפרה ומאי שנא הני מההוא בור והרי כשהניחם ברשות הרבים נמי שהפקיר רשותו הוא שיכולים בני אדם ללכת סביבותם והבור שלו וגם אלו שלו הן וכמו שפטור באותו הבור על נזקי כלים ובמיתת אדם למה לא יהיה פטור באלו. ואיכא למימר שאני הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו מהנך דההוא דעל כרחך מיבטיל ליה התם ואף על גב דלא מפקר ליה וכשהפקיר רשותו והפקיר בורו הוא פטור אבל הנך כיון דלא מפקר להו ודעתיה למשקלינהו מהתם ממוניה הוא וכקרן מועד דמו שדרכן להזיק בשור המועד. ולשן ורגל ליכא לדמויינהו לפטרן ברשות הרבים דהנהו ברשות קאזלי התם ומאן דמנח פירי או כלים התם איהו פשע בנפשיה אבל האי לאו ברשות מנח להו ודמי כמי שכוונתו להזיק בקרן מועדת דשכיח היזיקה. אי נמי הכי קאמר היכא דלא אפקרינהו מזיק בממונו הוא ואהני ביה פשיעות גופו לחייבו נזק שלם וברשות הרבים. הראב"ד ז"ל. וכן כתב הרשב"א ז"ל דאתיא מקרן מועדת דכיון שהם מוכנים למועדי רגל הרי הן כמועדים להזיק ואף על פי שאין כוונתן להזיק אהני להו פשיעותא דידיה כאלו כיון בהיזקן. ע"כ.

    הני מילי היכא דלא אפקרינהו פירוש הקונטרס דטעמא דרב דאמר דלית להו דין בור רק היכא דאפקריה היינו משום דקסבר דבור שחייבה תורה להבל היינו היכא דאינו שלו כגון הפקיר רשותו והפקיר בורו אבל הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור. וקשה לפירוש זה דלקמן מוכח דהפקיר רשותו והפקיר בורו פטור לכולי עלמא מדבעי בפרק הפרה למאן דאמר בור ברשותו פטור בור של שני שותפין היכי משכחת לה ומאי קאמר הא שפיר משכחת לה כגון הפקיר רשותו והפקיר בורו אלא שמע מינה דכהאי גוונא פטור לכולי עלמא והיינו טעמא דכיון דהחפירה היתה בהיתר שהיה הכל שלו והשתא בשעת ההיזק אין הבור שלו ליכא לחיוביה כלל. אלא כך נראה לפרש לפי שיטת הקונטרס דקסבר רב דחיובא דבור היינו דוקא ברשות הרבים אבל ברשותו פטור. וקשה משמעתא דמחזרת דקאמר קסבר רב בור ברשותו חייב. מיהו הא לא קשיא דבמסקנא לא קאי הכי. אבל קשה מפרק הפרה דקאמר מודה רב בבור ברשותו דאמר ליה אי בהבלא מיית הבלא דידך הוא וכו' אלמא קסבר רב דבור ברשותו חייב. וי"ל דנהי דסבר רב דבור ברשותו חייב מיהו לאו מתורת בור הוא אלא מתורת שור וחייב בכלים כמו אבנו וסכינו ומשאו היכא דלא אפקרינהו. וגם זה לא נראה דעל כרחך כיון דסבר בור ברשותו חייב היינו מתורת בור ולא מתורת שור דאם כן לא הוי רב לא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא דפליגי בפרק הפרה בבור ברשותו. לכן נראה דלעולם סבר בור ברשותו חייב ומתורת בור. וא"ת אם כן מאי שנא מאבנו וסכינו ומשאו דיש להם דין שור בלא אפקרינהו. וי"ל דלא דמי דבור ברשותו אין לו דין שור דאם כן היה פטור עליו מידי דהוה אשור המזיק ברשות המזיק שפטור משום דאמר ליה לאידך תורך ברשותאי מאי בעי ולכך אין לחייב בבור ברשותו אלא משום גזירת הכתוב שחייב עליו מבעל הבור ישלם הילכך אין לך בו אלא חידושו שור ולא אדם חמור ולא כלים אבל באבנו וסכינו דלא אפקרינהו שפיר איכא לחיובינהו מטעם שור דלא מצי למימר ליה מאי בעי ברשותאי דהא הניחן ברשות הרבים ושם הזיקו. וכן פירש בקונטרס דשמואל דאמר מבורו למדנו גם בלא אפקרינהו היינו משום דקסבר בור ברשותו חייב. וגם זה לא נהירא דבשמעתא דמחזרת בעי למימר לשמואל בור ברשותו פטור מיהו במסקנא לא קאי הכי. אך מכל מקום יש ליישב דשפיר סבר שמואל בעלמא בור ברשותו פטור ומכל מקום קאמר באבנו וסכינו ומשאו דלא אפקריה דחייב מדין בור דבור ברשותו היינו טעמא דפטור משום דאמר ליה תורך בביראי מאי בעי אבל באבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים ליכא למימר הכי. ע"כ שיטתו. והשתא דפרישנא דפלוגתא דרב ושמואל באבנו וסכינו דלא אפקרינהו אינו תלוי בדין בור ברשותו כדפרישנא אם כן יש לתמוה במאי פליגי בשלמא טעמא דשמואל ניחא דקסבר כל תקלה בור הוא וליכא לדמויי לשור כיון דבור אין בו רוח חיים אבל רב מאי טעמא לא אמר כשמואל. וי"ל דרב לטעמיה דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו משום דבחבטו קרקע עולם הזיקו ואם כן אם היה נותן דין בור לאבנו וסכינו כי לא אפקריה מתניתין דקתני הוחלק אחר במים דחייב לא משכחת לה כלל דאי טנפו כליו מיפטר משום פטור מכלים ואם הוזק הוא עצמו נמי לא מחייב משום דקרקע עולם הזיקתו ולכך אמר רב דבלא אפקריה יש להם דין שור ומחייב בכלים והשתא משכחת לה למתניתין בנטנפו כליו במים כדקאמר רב ובדלא אפקרינהו. וא"ת ובדאפקרינהו היכי מחייב להו רב מטעם בור הא לית להו הבל אלא חבטו ורב הוא דאמר להבלו ולא לחבטו. וי"ל דלא קשה מידי דטעמא מאי אמר רב ולא לחבטו היינו משום דחבטו קרקע עולם הזיקתו ולא הבור אבל באבנו וסכינו הבור עצמו עושה החבט ולא קרקע עולם ודמי להא דאמרינן לקמן מודה רב בבור ברשותו משום דאמר ליה החבטא דידך הוא. זה מצא מורי שיחיה בשיטת מורי ה"ר שמואל נעץ תלמיד הר"פ ז"ל. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ורב הני מילי היכא דאפקרינהו. פירש רש"י ז"ל כגון בור ברשות הרבים או הפקיר רשותו והפקיר בורו אבל לא אפקרינהו שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ממונו הוא ושמואל סבר דכלהו מיקרי בור לפטור בהן את הכלים. ולעיל בפרק כיצד דמסיק תלמודא לשמואל בעלמא בור ברשותו פטור ופירש שם ר"ש בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דיחויא בעלמא הוא ולא לפי האמת. אבל קשה דמסיק לרב בעלמא בור ברשותו חייב אלמא מטעם בור מחייב לו. ואין לומר דמטעם ממונו מחייב ליה כדמסיק רבא דאם כן לא אתיא דרב כחד מתנאי דפליגי עליה בפרק הפרה דאיכא למאן דאמר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור לגמרי ואיכא למאן דאמר חייב כדין בור אבל כדין שור לחייב בו את הכלים ליכא למאן דאמר. וגם מה שדמה רש"י הפקיר בורו והפקיר רשותו לבור ברשות הרבים לא נהירא דאם כן לקמן בפרק הפרה דמהדר למצוא בור של שני שותפין דמחייבין לימא שהפקיר רשותו והפקיר בורו אלא ודאי לא דמי דבור ברשות הרבים מחייב מטעם הכרייה אבל ברשותו אמאי ליחייב אי משעת עשייה הרי ברשותו עשאו ואי בשעת ההיזק הרי כבר הפקירו. אלא הכא הכי פירושו הא דחשבינן אבנו וסכינו בור הני מילי היכא דאפקרינהו ומחייב משעת כרייה כדכריה ברשות הרבים אבל לא אפקרינהו והם ברשות הרבים הוי כמו שורו שהזיק ברשות הרבים דמחייב אף על הכלים ולא נחית הכא לא לדין הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ולא לדין הפקיר רשותו ובורו. ואי קשיא לעיל דמחייב רב בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו מטעם בור ופטר בו את הכלים מאי שנא מאבנו וסכינו וממאי דאמר הכא דחייב כדין שור וחייב על הכלים. יש לומר דלא דמי דהתם אין לחייבו מטעם שור דאם כן דלא הפקיר אלא רשותו הניח מקום התקלה ולא הפקירה והוי ליה שור ברשות המזיק ומיפטר. להכי חייב ליה לכל מטעם בור אבל אבנו וסכינו דברשות הרבים יש לחייבו אף בשור דליכא למימר מאי בעי ברשותאי. ע"כ. וזה לשון הרשב"א ז"ל ורב הני מילי היכא דאפקרינהו. פירש רש"י ז"ל דקסבר רב בור שחייבה עליו תורה וכו'. ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל בשמעתא דמחזרת וכו'. וי"ל דההיא לא קיימא במסקנא. ואי נמי יש לומר דהתם כי מחייב רב משום בור היינו משום שאי אפשר לחייבו משום שור דשור ברשותו פטור והילכך לכל הפחות יהיב ליה דין בור אבל באבנו וסכינו ברשות הרבים דלא עבדינהו רב כבור לאו משום דגריעי וכו'. וממה שכתב רש"י ז"ל דקסבר רב דבור שחייבה עליו תורה כשהפקיר רשותו ובורו דמשמע שסבר הרב ז"ל דחייב במפקיר רשותו ובורו כחופר בור ברשות הרבים נחלקו עליו גדולים מרבותינו הצרפתים ואמרו דבמפקיר רשותו ובורו פטור וכו' וכן דעת הראב"ד ז"ל. ע"כ.

    רישא קשיא לרב דאבנו רצה לומר אבן המשקולת ומן הסתם לא אפקרינהו ופטור בהו כלים. הרב המאירי ז"ל. אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור דלא כרבי נתן אלא כרבנן דאמרי שור שדחף את חבירו לבור פטור בעל הבור קסברי רבנן הדוחף הוא המזיק וכן המכשיל הוא המזיק. נראה לי דרב דאמר לעיל בהוחלק אחד במים דהוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו סבירא ליה כרבי נתן דשדי חיוב על בעל הבור דאי כרבנן ליהוו מימיו של זה כאבן שנתקל בו וליחייב בעל המים דהא כשורו דמי לדעת רב הואיל ולא אפקרינהו. מיהו קשיא לי אפילו לרבי נתן בעל המים אמאי פטור לגמרי והא רבי נתן בעל השור משלם מחצה במועד ובעל הבור משלם מחצה ובשור תם רביע מיהת משלם. ואפשר דהכא יאמר רב פטור מנזק שלם ושמואל סבר כוליה נזק משלם ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו אלא מקום נזקו בשלו הוא וכיון שלקה בתוך תפיסת מימיו של זה שלו הוא הנזק כלו ושמואל לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו. הראב"ד ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל אפשר דרב נמי פטור מנזק שלם קאמר ולפי ששנינו חייב דמשמע נזק שלם אמר איהו דעל עצמו פטור מנזק שלם ולעולם חצי נזק מחייב. ואין זה מחוור שאין דרכם של אמוראים לסתום אלא לפרש. ועוד שרש"י ז"ל פירש שם בפרק הפרה בדוחף שור את שור חבירו לבור שבעל השור חייב בנזק שלם וכמו שאני כותב שם. ועוד דמוקמי' רב כרבנן ודלא כהלכתא דאנן קיימא לן כרבי נתן. אלא יש לומר דשאני מים שאף הם לא דחפו אלא גרמא בעלמא הוא דעבדי שהחליקות אינו אלא גרמא בעלמא והוי ליה כנפל לבור מקול הכרייה שהכורה פטור. ועוד שאין גופן של מים מוחלקים אלא על ידי העפר שנעשית רפש וטיט. ע"כ לשונו.

    אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור כמאן דלא כרבי נתן נראה לי משום דקיימא לן כרבי נתן נקט האי לישנא ולא נקט כמאן כרבנן והכי קאמר נימא רבי אליעזר דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה ואליבא דרבנן פטור לגמרי דהן מחייבין את הדוחה ומכשיל ופוטרים את בעל הבור וכאן אין בעלים לקרקע דרשות הרבים הוא ובעל האבן נמי פטור בשור שדחף את חבירו לבור שבעל הבור פטור. הרשב"א ז"ל. ובתוספות ה"ר פרץ ז"ל כתוב וז"ל פטור דלא כרבי נתן. וא"ת גם לרבנן אמאי פטור לגמרי ליחייב מיהא בעל האבן מחצה. לכן נראה כפירוש ר"י דלקמן דפירש דבעל הבור פטור משום דכתיב ונפל דמשמע מעצמו ולא שיפילוהו אחרים ולכך פטור כשדחפו שם חבירו הכא נמי בעל האבן דהיינו בעל הבור פטור משום דהפילוהו אחרים דנתקל בקרקע ורבי נתן מחייב התם והכא דלא דריש ונפל ולא שיפילוהו אחרים. ע"כ.

    אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב כמאן כרבי נתן וכו'. ובעל האבן חייב בכל ואם נתקל באבן ונשוף בקרקע איכא למימר דלכולי עלמא פטור דלרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו הכא פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו לשמואל דאמר בין להבלו בין לחבטו הכא פטור דהוה ליה כנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור לקמן בפרק הפרה דמודה שמואל בכל כי הא דאמרינן קרקע עולם הזיקתו כל שאינו ניזק בתוך תקלתו. וליתא דלשמואל כל שנתקל בבורו אף על פי שנשוף בקרקע חייב שהדוחה והמכשיל חייב כדאמרינן בפרק הפרה דמחייב אגנהא ומשמע אפילו נשוף בקרקע עולם ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור טעמא אחרינא הוא שאין הבור המכשיל אלא הכורה וכמו שאכתוב בסייעתא דשמיא. ותימה לי למאן דאמר נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונשוף באבן והרי הוא ניזוק בפשיעתו. ונראה לי מכאן דאפילו למאן דאמר נתקל פושע הוא לאו פושע גמור הוא אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא כפשיעה שמתחייב עליה שומר חנם. הרשב"א ז"ל.

    בדבור המתחיל ונשוף באבן כתבו בתוספות ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם וכו'. ויש מתרצים דהא דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ופטור היינו שבא ההיזק על ידי מים כמו שאמר או שהוחלק אחד במים דהוי דבר שאין בו ממשות משום הכי פטור אבל הניח אבן על פי הבור והוי דבר שיש בו ממשות חייב בעל האבן. גליון.

    6 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 28b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו עיין מה שאכתוב בזה בסמוך בתוס' בד"ה ונשוף באבן:

    בתוספות בד"ה אבל הוא עצמו פטור וכו' ובאפקריה לא מצי לאוקמי וכו' עכ"ל. הל' תמוה מאד דמה כוונתו בזה דמהיכי תיתי שיועיל לנו לאוקמי בדאפקריה ונ"ל ליישב הל' דכונתו שלא נפרש דהא דאמר רב הוא עצמו פטור מטעם קרקע עולם הזיקתו היינו דוקא למאי דאוקמי דאיירי דלא אפקריה וא"כ החיוב הוא משום ממונו ובזה דוקא פטר רב מטעם קרקע עולם אבל אפקריה שהחיוב הוא משום בורו יש לנו לחייבו שפיר אפילו על נזקי עצמו ואין לתמוה דאפקריה יהא חמור מדלא אפקריה דבור גופיה יוכיח דהיכא דמפקיר רשות חייב לרב ובדלא הפקיר פטור לפרש"י ונטעה בזה ממה שאמרו בסמוך ורב ה"מ היכא דאפקריה והנראה מזה לכאורה דבאפקריה מודה רב לשמואל דאדם חייב וכלים פטורים וא"כ תיקשי מאי דוחקיה דרב לאוקמי בדלא אפקריה בנזקי כלים ונוקמיה בדאפקריה ובנזקי גופו לכך כ' התוספות דלא מצינו לאוקמי בדאפקריה דא"כ לא מחייב על הכלים ולא על עצמו והכוונה דבכלים פטור דחמור ולא כלים ובנזקי עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו וכוונתו דבאמת אפי' בנזקי בורו שייך לומר קרקע עולם הזיקתו כמ"ש רש"י דרב לטעמיה דאמר בור שחייבו התורה להבלו ולא לחבטו וק"ל:

    בגמרא ורב ה"מ היכא דאפקריה פי' דבדאפקריה מודה רב דאדם חייב והיינו בהאי גוונא דאבנו וסכינו ומשאו שהם עצמם עושים הנזק אבל כה"ג דמתני' שאין המים עושין הנזק אלא גרמא בעלמא פטור וכמ"ש רש"י ותוספות בסמוך:

    בתוספות בד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו וכו' עד סוף הדיבור תדע דפ' הפרה דחקינן לאשכח בור של שני שותפין עכ"ל פי' דהתם מקשה בגמ' למ"ד בור ברשותו פטור בור של ב' שותפין היכי משכחת לה ומדלא משני דמשכחת לה בהפקיר רשותו והפקיר בורו מוכיחין התוס' דכ"ע מודו בהא דפטור אבל באמת אין לזה סתירה לפירש"י דרש"י אזיל לשיטתו שפירש סוף דף מ"ט ע"ב טעמא דמ"ד בור ברשותו פטור היינו משום דמצי אמר כי אפקרי רשות' לאשתמושי אבל לא לחייב אנא בהזיקו וא"כ מהאי טעמא גופא יש לפוטרו אף בהפקיר ג"כ את בורו וא"כ מקשי הש"ס שפיר למ"ד בור ברשותו פטור אבל למ"ד חייב לעולם אימא לך דבהפקיר רשותו ובורו נמי מיחייב וק"ל ועיין מ"ש בפ' הפרה בריש דף נ' בל' רש"י:

    בד"ה ונשוף באבן וכו' ומיהו ודאי לרב קשה וכו' הכי נמי נימא בעל האבן וכו' עכ"ל. אין מזה שום קושיא לרב דהא דהניח אבן אינו לא במשנה ולא בברייתא אלא מימרא דרבא שם אלא כוונת התוספות דמימרא דרבא לא אתיא ודאי אליבא דרב ומהאי דשור שדחף חבירו לבור לא קשה לרב דהתם שאני דאפשר שהשור היה עושה כל הנזק אפילו בלא הבור וכן משמע להדיא משא"כ בסוגיא דרב ודאי שאין המים עושין כלל הנזק באדם אלא קרקע עולם לחודיה הזיקתו וכן משמע להדיא דבלא מימרא דרבא יש לומר כן בפ' הפרה שם וק"ל:

    שם ונשוף באבן וכו' אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור עכ"ל אבל הרמב"ן בס' מלחמות בפ' הפרה כתב בשם הירושלמי להדיא דאפילו נתקל באבן ונשוף בקרקע חייב ועיין במ"ש שם:

    בד"ה אמר רבה במתכוין וכו' רבה לא בעי לאוקמא במתכוין לשבר כו' ולא ידענא מאי קשיא להו דממ"נ אי ס"ל לרבה דהלכה כרבי יהודא א"כ בפשיטות מצו למימר דרבה סברא דנפשיה קאמר דפשיטא ליה טובא דיש לחייב אפילו בנתקל כי היכי דפשיטא ליה מסברא דרבי מאיר מחייב אפי' באונס ואפילו אי ס"ל דהלכה כר"מ לפי ששנה רבי לשונו במשנתינו בלשון חכמים א"כ כ"ש שיש לנו לומר דרבא מסברא דנפשיה קים ליה דיש לחייב אפילו בנפשרה וממילא מהאי טעמא גופיה פשיטא ליה דר' יהודה לא פליג אלא בנפשרה אבל בנתקל מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ודוחק לומר דעיקר קושית התוס' מההיא דפ' האומנין כיון דאכתי לא נחית להכי. ועוד דבלאו הכי בפשיטות מצו למימר דרבה לא מצי לאוקמא במתכוין לשבר דא"כ מאי קמ"ל והויא ליה למיתני סתמא ר' יהודא פוטר דבשלמא לאביי קמ"ל דפליגי נמי במפקיר נזקיו דר' יהודא פוטר ולא מחייב אלא מתכוון לזכות בחרסיה משא"כ לרבה ליכא למימר הכי דהא רבה קאמר לקמן בפ' הפרה דבור ברשות הרבים לכ"ע חייב ויליף ליה מקרא א"כ ממילא מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מיחייב א"כ ע"כ הוכרח לרבה לפ' דמתכוון דקאמר ר' יהודא היינו מחכוון להורידה והנראה בזה דעיקר כוונת התוס' ליישב לישנא דגמ' דקאמר ה"ד מתכוון ואמר רבה מתכוין להורידה וקשיא להו דאיפכא ה"ל למימר ה"ד שאין מתכוין דהא במתכוון איכא גווני טובא דמחייב ביה בין מתכוון לשוברה בין מתכוון להורידה וע"ז כתבו התוס' שפיר משום דר"י אמילתא דר"מ דקאמר נשברה קאי ומדייק הש"ס שפיר ה"ד מתכוון פי' דבנשברה היכי משכחת לה מתכוון דנשברה ממילא משמע ואהא קאמר רבה דמשכחת לה שפיר דהיינו מתכוין להורידה:

    בא"ד וא"ת והא ר"י אית ליה בפ' האומנין דנתקל לאו פושע הוא כו' עכ"ל. ובהא נמי לא ידענא מאי קשיא להו דהא התוספות גופייהו כתבו בפ' האומנין דאפילו למ"ד נתקל לאו פושע הוא נמי לא דמי' לאונס אלא כעין גניבה ואבידה מיהו לענין נזקין פשיטא ליה להש"ס דאין לחייבו אלא בפושע גמור כדמוכח מברייתא דבסמוך דמודה ר"מ ברוח שאינה מצויה דפטור אף על גב דרוח שאינה מצויה הוה כעין גניבה ואבידה ע"ש בלשון התוספות באריכות א"כ לפ"ז בפשיטות מצינן למימר דרבה דשמעתין דלא אסיק אדעתיה מהך ברייתא דלקמן דהא איתותב מינה א"כ שפיר מצי סבר דר"י מחייב בניזקין בכל מידי דדמי לגניבה ואבידה כי היכי דמחייב ר"מ אפילו באונס גמור ולכאורה היה נ"ל ליישב דמשמע להו להתוס' מלישנא דרבה אליבא דר"מ דנפשרה גופיה לא הוי אלא כעין גניבה ואבידה מדמסיק רבה ואפילו אזנה בידו משמע דאזנה בידו הוא דהוי' אונס גמור משא"כ בנפשרה וא"כ דנפשרה הוי' כעין גניבה ע"כ דנתקל הוי פושע גמור והיינו דקשה להו מפ' האומנין כן נ"ל לכאורה אלא דמלשון התוס' לא משמע כן וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

    8 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 28b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה ה"מ כו' אבל הפקיר רשותו ובורו עיין לעיל דף ו ע"א תוספות ד"ה מה לבור:

    שם ד"ה ונשוף כו' מודה הכא דפטור עיין לקמן דף נ ע"ב תוספות ד"ה לשמואל:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 28b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 28, Amud Bet, about 290 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “אבל הוא עצמו פטור; קרקע עולם הזיקתו.…”

    2. Segment 222 words

      Opens “כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: מכדי…”

      Named: שמואל.

    3. Segment 311 words

      Opens “והני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין…”

    4. Segment 411 words

      Opens “ורב הני מילי היכא דאפקרינהו, אבל היכא…”

      Named: רב הני.

    5. Segment 543 words

      Opens “מתיב רב אושעיא: (שמות כא, לג) ״ונפל…”

      Named: רב אושעיא.

    6. Segment 616 words

      Opens “אדרבה, ״מה דומה לזה״ מבעי ליה! אלא…”

      Named: רבה.

    7. Segment 76 words

      Opens “לפיכך, אם הטיח צלוחיתו באבן חייב.…”

    8. Segment 86 words

      Opens “רישא קשיא לרב, וסיפא קשיא לשמואל!…”

      Named: שמואל.

    9. Segment 910 words

      Opens “ולטעמיך, תיקשי לך היא גופא (קשיא) רישא…”

    10. Segment 107 words

      Opens “אלא רב מתרץ לטעמיה, ושמואל מתרץ לטעמיה.…”

      Named: רב מתרץ, שמואל.

    11. Segment 1116 words

      Opens “רב מתרץ לטעמיה, במה דברים אמורים כשהפקירן,…”

      Named: רב מתרץ.

    12. Segment 1222 words

      Opens “ושמואל מתרץ לטעמיה, השתא דאמרת אבנו סכינו…”

      Named: שמואל.

    13. Segment 1315 words

      Opens “א"ר אלעזר: לא שנו אלא שנתקל באבן,…”

    14. Segment 144 words

      Opens “כמאן דלא כר' נתן.…”

    15. Segment 1528 words

      Opens “איכא דאמרי, א"ר אלעזר: לא תימא בנתקל…”

    16. Segment 168 words

      Opens “ר' יהודה אומר: במתכוין חייב [וכו']. ה"ד…”

    17. Segment 1721 words

      Opens “אמר רבה: במתכוין להורידה למטה מכתיפו. א"ל…”

      Named: רבה, אביי.

    18. Segment 1814 words

      Opens “אמאי? אנוס הוא, ואונס רחמנא פטריה דכתיב:…”

    19. Segment 1923 words

      Opens “וכי תימא ה"מ לענין קטלא, אבל לענין…”

    Sages named on this page

    • Rav Oshaya · Amoraim · Third Generation of Amoraim

      Rav Oshaya, a prominent third-generation Amoraic sage, was a student of Rav Huna and Rabbi Yehudah bar Yehezkel.

      Source: Bava Kamma 28b · Segment 5 — “מתיב רב אושעיא: (שמות כא, לג) ״ונפל שמה שור…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Kamma 28b · Segment 17 — “…למטה מכתיפו. א"ל אביי: מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה?…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 28b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026