Talmud Builders

    Bava Kamma 90a

    Chapter 8 - HaChovel

    גם: בבא קמא דף צ׳ ע״א, פרק ח׳ החובל

    English translation - Bava Kamma 90a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Consecration of an item to the Temple, the advent of the prohibition of leavened bread taking effect upon a leavened food, and the emancipation of a slave abrogate any lien that exists upon them. Therefore, the emancipation of a slave resulting from the knocking out of his tooth or the blinding of his eye abrogates the lien that the husband has on the slave as usufruct property, leaving the woman as the solitary owner.

    2The Gemara questions this explanation: Shall we say that this statement of Rava is a dispute between tanna’im ? According to this explanation, the baraita that states that the slave is not emancipated when he is struck by the woman holds that the lien of the husband is not abrogated, which would run counter to the statement of Rava. The Gemara responds: No; it is the case that everyone agrees with the statement of Rava that a lien is abrogated, and here the reason why the baraita holds that the husband’s lien on the slave is not abrogated is that the Sages strengthened the lien of a husband on his wife’s property, and it is only this type of lien that is not abrogated by emancipation.

    3And if you wish, say instead that everyone agrees that these tanna’im of the two baraitot hold that there is no ordinance of Usha, and here, they disagree with regard to the question whether ownership of the rights to use an item and to its produce is like ownership of the item itself. In this case, the husband enjoys the usage of the slave while the wife owns the slave himself. The baraita that rules that the slave is not emancipated when struck by the woman holds that the husband is also considered to be an owner, and the baraita that rules that the slave is emancipated when struck by the woman holds that the husband is not considered to be an owner.

    4And the dispute with regard to the question whether ownership of the rights to use an item and to its produce is like ownership of the item itself is with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im , as it is taught in a baraita : In the case of one who sells his Canaanite slave to another, and he contracted with him that the sale is effected on the condition that the slave will serve the seller for thirty days before he is transferred to the purchaser, the outcome of this sale is that during those thirty days, the original master enjoys the usage of the slave and the purchaser is the owner of the slave.

    5As detailed in the Torah (Exodus 21:18–21), if one strikes another and the injury leads directly to the victim’s death, the one who struck him is liable to receive court-imposed capital punishment. This ruling does not apply in the case where a master strikes his Canaanite slave and the slave lingers with his injuries for more than a day or two and then dies, in which case the master is exempt from court-imposed capital punishment. The baraita addresses who is considered the owner of the slave with regard to this latter halakha . Rabbi Meir says that during those thirty days, only the first owner is included in the halakha of: A day or two days. Rabbi Meir holds that in this case, the first owner is included in this exemption, because the slave is under his authority, as he enjoys the usage of the slave, and he holds that ownership of the rights to use an item and to its produce is like ownership of the item itself. The status of the first owner as the owner also negates the possibility that the second owner would be regarded as the owner with regard to this halakha , and he would not be included in the exemption.

    6The baraita continues. Rabbi Yehuda says that only the second owner is included in the halakha of: A day or two days, because the slave is his money, i.e., property, but the first owner is not included in the halakha of: A day or two days, as he holds that ownership of the rights to use an item and to its produce is not like ownership of the item itself. Therefore, the first owner does not have the status of an owner with regard to this halakha .

    7The baraita continues. Rabbi Yosei says that both of them are included in the halakha of: A day or two days. This one, the first owner, is included because the slave is under his authority, and that one, the second owner, is included because the slave is his money. The Gemara explains the reasoning of Rabbi Yosei: He is uncertain, with regard to ownership of the rights to use an item and to its produce, if it is like ownership of the item itself, in which case only the first owner would be exempt, or if it is not like ownership of the item itself, in which case only the second owner would be exempt. And where there is an uncertainty in a case of capital law, the ruling is to be lenient. Therefore, neither of them would receive court-imposed capital punishment in this case.

    8The baraita continues. Rabbi Eliezer says that both of them are not included in the halakha of: A day or two days, and both would receive court-imposed capital punishment. This one, the second owner, would be liable to receive it because the slave is not under his authority, and that one, the first owner, would receive it because the slave is not his money. Rabbi Eliezer holds that one is required both to own the slave himself and enjoy the usage of the slave to be included in the exemption.

    9The Gemara notes that Rava said: What is the reason for the opinion of Rabbi Eliezer? The verse states: “Notwithstanding if he continue a day or two, he shall not be punished; for he is his money” (Exodus 21:21), and Rabbi Eliezer understands this to be referring to a slave that is his money alone, a slave that is unique to him, and therefore this exemption does not apply to one who does not have total ownership of the slave.

    10The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Ameimar says: If there was a man or a woman, i.e., a husband or a wife, who sold the wife’s usufruct property, which is owned by the wife but used by the husband, they did not accomplish anything, as the sale does not take effect? In accordance with whose opinion is his statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who holds that one is considered to be an owner only if he both owns the item itself and enjoys the usage of that item.

    11The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught: One who is a half-slave half-freeman, and similarly, a slave belonging to two partners, are not emancipated when injured by one of their owners in one of their extremities that do not regenerate, i.e., the twenty-four extremities whose injury by an owner emancipates a slave? Rav Mordekhai said to Rav Ashi: This is what the Sages say in the name of Rava: It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

    12He explains: Didn’t Rabbi Eliezer say that the term “his money” indicates a slave that is unique to him? Here too, since the verse states with regard to the emancipation of a slave resulting from his master striking him: “And if a man smite the eye of his slave” (Exodus 21:26), this is referring to his slave that is unique to him. Therefore, this halakha of emancipation would not apply to a slave not fully owned by one master.

    13MISHNA: One who strikes another must give him a sela . Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Yosei HaGelili that he must give him one hundred dinars. If he slapped another on the cheek, he must give him two hundred dinars. If he slapped him on the cheek with the back of his hand, which is more degrading than a slap with the palm, he must give him four hundred dinars.

    14If he pulled his ear, or pulled out his hair, or spat at him and his spittle reached him, or if he removed the other’s cloak from him, or if he uncovered the head of a woman in the marketplace, in all of these cases, he must give the injured party four hundred dinars.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הקדש - עשה שורו אפותיקי לבעל חובו וחזר לוה זה והקדישו קדושת הגוף למזבח הפקיע שיעבודיה דמלוה ומותר למזבח ואין בו משום גזל ששבח הקדש מפקיעו הואיל ולא היה קנוי לו ממש אלא עומד לגבות הימנו ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא אלימי לאפקועי שיעבוד מלוה דתנן מוסיף מלוה עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת לשלם לאשה את כתובתה כו' במסכת ערכין (דף כג:) ותכריכי המת כקדושת הגוף דמי ומפקעי ונאסרין בהנאה:

    חמץ - נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ולא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא שהיה עומד החמץ בביתו של ישראל ואין לנכרי עליו אלא שיעבוד כשבא עת ביעורו מפקיע איסור החמץ את שיעבוד הנכרי וחייב ישראל לבערו והא דתנן בפסחים (דף ל:) נכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה לאחר הפסח מוקי לה רבא התם בשהרהינו אצלו שנתנו במשכון ביד נכרי דלא מחוסר גוביינא ולאו שיעבוד אלא קנייה ממש:

    שחרור - עשה עבדו אפותיקי ושחררו הלוה משוחרר וגובה זה חובו ממקום אחר:

    לית להו תקנתא דאושא - ושיעבודיה דבעל כשאר קנין פירות דעלמא הוא ובקנין פירות דעלמא פליגי:

    המוכר עבדו - עבד כנעני לאחר:

    ופסק - המוכר עם הלוקח ע"מ שישמשנו עוד שלשים יום:

    ראשון ישנו בדין יום או יומים - אם הכהו בתוך שלשים יום הללו ולא מת תחת ידו אלא עמד יום או יומים חי אינו נהרג דכתיב (שמות כ״א:כ״א) אך אם יום או יומים וגו' אבל שני אם הכהו בתוך שלשים יום הללו שהיה בבית ראשון אינו בדין יום או יומים ונהרג עליו אפי' מת מחולי זה לסוף שלש שנים דקנין פירות שהוא קנין לראשון כקנין הגוף דמי ולאו דשני הוא:

    איש ואשה - אפי' מכרו שניהם כאחד:

    לא עשו ולא כלום - שאינו לא לזה ולא לזה ואם מת אחד מהם זה הנשאר מוציא מידי הלקוחות ולא דמו לשותפין דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה:

    ראשי אברים - כ"ד הן שהעבד יוצא בהן לחירות בפ"ק דקדושין (דף כה.):

    מתני' התוקע לחבירו - הכהו על אזנו לשון מורי. ל"א תוקע ממש:

    נותן לו סלע - משום בושת:

    סטרו - על הלחי כמו הסוטר לועו של ישראל בסנהדרין (דף נח:):

    צרם - משך ובבכורות (דף לד.) שמעתי לשון פוגם:

    בבא קמא 90 עמוד א

    1הקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד.

    2לימא דרבא תנאי היא? לא; דכולי עלמא אית להו דרבא, והכא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל.

    3ואיבעית אימא: דכולי עלמא לית להו להני תנאי תקנת אושא, והכא בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי׃

    4ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: המוכר עבדו לאחר, ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום;׃

    5ר"מ אומר: ראשון ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא תחתיו. קסבר: קנין פירות כקנין הגוף דמי.

    6רבי יהודה אומר: שני ישנו בדין יום או יומים, מפני שהוא כספו. קסבר: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

    7רבי יוסי אומר: שניהם ישנן בדין יום או יומים; זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו. מספקא ליה קנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לאו כקנין הגוף דמי, וספק נפשות להקל.

    8רבי אליעזר אומר: שניהם אינן בדין יום או יומים; זה לפי שאינו תחתיו, וזה לפי שאינו כספו.

    9אמר רבא: מ"ט דרבי אליעזר? אמר קרא: ״(שמות כא״, כא) ״כי כספו הוא״ כספו המיוחד לו.

    10כמאן אזלא הא דאמר אמימר: איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום? כמאן כרבי אליעזר.

    11מאן תנא להא דת"ר מי שחציו עבד וחציו בן חורין, וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים שאינן חוזרין? אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמרי משמיה דרבא: ר' אליעזר היא׃

    12מי לא אמר ר' אליעזר: ״כספו״ המיוחד לו? הכא נמי, ״עבדו״ המיוחד לו.

    Mishna

    13התוקע לחבירו נותן לו סלע. רבי יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי: מנה. סטרו נותן לו מאתים זוז. לאחר ידו נותן לו ארבע מאות זוז.

    14צרם באזנו; תלש בשערו; רקק והגיע בו רוקו; העביר טליתו ממנו; פרע ראש האשה בשוק נותן לו ארבע מאות זוז.

    Tosafot

    הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד - אם עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח ולאו דוקא הקדש דה"ה כל איסורין שהן ראויים לפקוע כגון איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דיבמות (ד' סו: ושם) וכגון קונמות דפרק אע"פ (כתובות ד' נט: ושם) דכיון שיש לאיסור כח לחול שעה אחת דרבא לטעמיה דאמר בפרק כל שעה (פסחים ד' לא.) ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ושפיר מקדיש [הלוה] ותו לא פקע בטריפת ב"ח אבל קדושת דמים כי היכי דפקעה על ידי פדיון פקע נמי בטריפת ב"ח כדאשכחן בשדה [מקנה] כשהקדישה לוקח חוזרת לבעלים ביובל שאין כח להקדש בקדושת דמים יותר מן המקדיש וכי פקע כח מקדיש פקע כח הקדש והיינו טעמא דחמץ והיינו טעמא דשחרור וריב"א מביא ראיה מירושלמי דקאמר לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד ובשעת איסור חמץ ושחרור היה החמץ והעבד ברשות בעלים ותו לא פקע ובכלל הקדש הוי קונמות ודבר המקצה למת וכן עשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו בכלל הקדש הוא והא דלא חשיב רבא מכר שמפקיע מידי שיעבוד בעשה שורו אפותיקי ומכרו כדאמר לעיל בפ"ק (בבא קמא דף יא:) משום דלא הוי כטעמא דאחריני דמן הדין לא מפקע אלא תקנתא דרבנן הוא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא דהא עשה עבדו אפותיקי דאית לית קלא אם מכרו ב"ח גובה ממנו אי נמי לא חשיב רבא אלא הני תלת דשנויים במתני' או בברייתא דהקדש איתמר אברייתא דקונמות באף על פי ושיחרור אמתניתין דהשולח דשורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו וחמץ אמתני' דכל שעה דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה דמהאי טעמא מוקמינן לה בשהרהינו אצלו הלכך לא חש למנות לא איסור מת ולא איסור ע"ז ולא איסור קונמות ומכר:

    אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל הכא הוי פלוגתא בהכי ובפרק אע"פ (כתובות דף נט: ושם) אמר דאין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד דבעל דאלמוה וכן בריש המדיר (כתובות דף ע.) אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה ואין יכול להדירה דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' וביבמות פרק אלמנה (דף סו:) גבי איצטלא דמילתא לא אלמוה רבנן לשיעבודה דאשה אלא אמרינן דנאסר כי פרסוה אמיתנא וצ"ל דיש מקומות שצריך לאלם כח הבעל וכח האשה יותר ממקום אחר:

    רבי מאיר אומר ראשון ישנו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ואע"ג דגבי שן ועין אין יוצא לא לאיש ולא לאשה משום דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהא בדין יום או יומים מאחר דקנין פירות כקנין הגוף דמי והר"ר יצחק בר' ברוך מפרש דלר"מ נמי יוצא בשן ועין לאיש ולעיל גרסי' ואיבעית אימא דכ"ע לית להו תקנתא דאושא ובפלוגתא דהני תנאי כו' וההיא דקתני לאשה ולא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר"א דאמר שניהם אינן בדין יום או יומים דדריש כספו המיוחד לו וה"נ עבד המיוחד לו ועבד מלוג אין מיוחד לשניהם שלזה יש פירות ולזה יש גוף ואין זה קרוי בעלים ואפילו שניהם יחד אינם יכולין למוכרו וכמו כן אין יכולין לשחררו ומשום ה"ק דלית להו תקנה דאושא דאפי' מכרו שניהם יחד אין מכירה כלל ואם מכרה האשה ונתגרשה אע"פ שהכל לאשה אין ללוקח כלום בה שהרי כשמכרה הוי כאדם המוכר דבר שאין שלו הלכך לא שייך אליבא דר"א כלל תקנה דאושא דלר"א לא צריכא לתקנה דאושא דלא שייך תקנת אושא אלא היכא שאם מכרה ונתגרשה הוה ללוקח ואם מתה הבעל מוציא דשוינהו קודם ללוקחים כדאיתא ביש נוחלין (ב"ב דף קלט: ושם):

    כמאן אזלא הא דאמר אמימר כו' - נראה דמכירה יליף משחרור דשחרור הוא כעין מכירה דאי מדין יום או יומים יליף אמאי אצטריך בסמוך גבי שחרור עבדו המיוחד לו:

    איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג - פירש בקונטרס דלא דמי לשותפות דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לו ולא לה ובענין זה י"ל עבד של שני שותפין דבסמוך שלזה הגוף ולזה הפירות וכן חציו עבד וחציו בן חורין נמי כגון שנתן לו כל דמיו ואין מעוכב אלא גט שחרור להיות מותר בבת חורין:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד - ודוקא הקדש מזבח שאין לה פדיון, אבל הקדש בדק הבית שיש לו פדיון אינו מפקיע מידי שעבוד וכדתנן בערכין בפרק שום הדיינים (ערכין כג, ב) המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו, הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים, ואמר עולא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. וכן דעת רבינו חננאל ורש"י ז"ל, ושלא כדעת רבינו תם ז"ל. ובפרק המוכר את הספינה כתבתי בארוכה.

    והקדש לאו דוקא אלא כל שהוא נאסר בהנאה ואין לו פדיון כאצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא וכדאיתא ביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב).

    איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דשחרור דשן ועין מפקיע מידי שעבוד כשאר שחרור דעלמא, ותימה דביבמות בריש פרק אלמנה לכהן גדול (שם) פליגי ר' יהודה ור' אמי במכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי אמר רב יהודה הדין עמה משום שבח בית אביה ור' אמי אמר הדין עמו, ואמרינן תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה, ואם איתא מאי סייעתיה דבהא אפילו רבי יהודה מודה ומדרבא דהא שעבוד בלבד הוא שיש לאשה בהן וצריכים הן גוביינא וכדאיתא התם אפילו לרב יהודה ואם כן שחרור שן ועין מפקיע מידי שעבוד האשה. וי"ל דהא דאמרינן התם דברייתא דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין הוא סייעתא דרבי אמי היינו מקמיה דידעינן להא דרבא דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד, אבל לבתר דידעינן להא דרבא ההוא ברייתא לא הוה סייעתא דאפילו רב יהודה מודה בהא. עוד י"ל דאם איתא לדרב יהודה לא היו יוצאין עבדי צאן ברזל לא לאיש ולא לאשה דכיון שהעבדים שלה ועדיין יש לה שעבוד אלים עליהם שהיא יכולה לגבות אותם בעל כרחו של בעל מה שאין כן בשאר שעבודים דעלמא ולכך בדין הוא שיעכב זכות האשה שלא יצאו לאיש בשן ועין, וכבר הארכתי יותר מזה שם בפרק אלמנה לכהן גדול בסייעתא דשמיא.

    ומאן דאמר יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש כרב יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים מפני שאינו כספו, דבכספו תלא רחמנא כלומר למי שהוא לו עיקר הכסף, ומאן דאמר לא לאיש ולא לאשה סבר לה כרבי אלעזר דאמר כספו המיוחד לו בעינן ולפיכך אפילו הוציאה האשה את שינו והאיש הפיל את שינו או אפילו הוציאו את עינו או הפילו את שנו שניהם אינו יוצא להן.

    איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר' אליעזר - ולא דמי לשאר שותפות דעלמא דכל אחד יש לו זכות בכל ויכול לחלוק וליטול את חלקו, מה שאין כן בנכסי מלוג שכל הפירות לאיש וכל הגוף לאשה. ועבד של שני שותפין דברייתא שאינו יוצא לא לזה ולא לזה בשותפות כענין זה הוא. ולפי פירוש זה מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאינו יוצא בשן ועין קשה קצת, דהא חלק האדון פושט בכל ולמה לא יצא לו, ועוד דהא משמע דלרבי אלעזר כל שאין יוצא בשן ועין אינו מכור מדמוקמינן איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כרבי אלעזר דשן ועין דאלמא כל שאינו בזה אינו בזה ועבד נמי חציו עבד וחציו בן חורין למה יהא מכור. ובתוספות דחקו בזה ופרשוה כשנתן לאדון כל דמיו ואינו מחוסר אלא גט להתירו בבת חורין.

    ולית הלכתא כר' אלעזר - והא דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג הלכה היא ולא בשמכרו שניהם אלא בשמכר האחד מהן בין הבעל לא האשה בין האשה בלא הבעל, וכדאוקמה בפרק חזקת הבתים גמרא אין לאיש חזקה בנכסי אשתו (יב, א) דגרסינן כי אתמר דאמימר כגון דזבין איהו ומת דאתי איהי ומפקא אי נמי זבנה איהי ומתה ואתא איהו ומפיק בתקנת אושא אבל זבני תרווייהו לעלמא הוו זבינייהו זביני. וכן הלכה. וקשיא לי אמאי אוקמא הכא לדאמימר בדזבנו תרווייהו לעלמא וכר' אלעזר דלית הלכתא כוותיה ואפקוה לדאמימר לבר מהלכתא. ונ"ל דמשום דאוקימנא הכא דליתא לתקנתא דאושא ולהאי לישנא בקנין פירות פליגי אוקמוה דאמימר כדר' אלעזר, ולומר דלכשתמצא לומר דאמימר לית ליה תקנת אושא ע"כ לא בדזבניה איהי ומתה דהשתא ודאי לא אתי בעל ומפיק דכי מתה איהי פקע שעבודא דבעל דפירות אין לו, ומשום תקנת אושא לא מיפק דהא ליתא. ומכאן נ"ל עיקר הגירסא כגרסת קצת הספרים דגרסי אי בעית אימא דכולי עלמא לא פליגי דליתא לתקנת אושא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 90a

    Bava Kamma 90a. The full printed text of this folio side - 14 numbered segments, about 264 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 90a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026