Talmud Builders

    Bava Kamma 60a

    Back to index

    English translation — Bava Kamma 60a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1of thin wood and a candle [ sheraga ], since in that case his own action, i.e., that of the one who sent the flame, definitely caused the fire to spread.

    2The mishna teaches that if one sent a fire in the hand of a halakhically competent person, the halakhically competent person is liable… If another came and fanned the flame the one who fanned it is liable. Rav Naḥman bar Yitzḥak says with regard to the correct text of the mishna: The one who teaches it using the word fanned [ libba ] is not mistaken, and the one who teaches it using the word blew [ nibba ] is not mistaken.

    3Rav Naḥman explained: The one who teaches using the word fanned [ libba ] is not mistaken, as it is written: “With a flame [ belabbat ] of fire” (Exodus 3:2), and the one who teaches using the word blew [ nibba ] is not mistaken, as it is written: “He creates the fruit [ niv ] of the lips” (Isaiah 57:19), which can be interpreted as referring to the breath of the lips.

    4§ The mishna teaches: If the wind fanned the flames, all the people involved are exempt, indicating that even if one fanned the fire at the same time that the wind was blowing he is exempt. The Gemara cites a baraita in which the Sages taught the same idea explicitly: In a case where one fanned the flame and at the same time the wind fanned it, if his fanning has sufficient strength by itself to fan the flames, he is liable for damage caused by the fire, since even without the wind the fire would have spread. But if his fanning alone was not sufficient, he is exempt.

    5The Gemara asks: Why is he exempt if his fanning is not sufficient? Let it be the same halakha as the case of one who winnows grain on Shabbat by throwing it into the air, and the wind assists him by separating the chaff from the grain. In such a case he is liable for desecrating Shabbat, despite the fact that without the assistance of the wind he would not have been able to winnow the grain.

    6Abaye said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he fanned the fire from one side and the wind fanned it from the other side, and the fire was blown in the direction the wind was blowing. Therefore, it is clear that his fanning did not help the fire spread, so he is exempt. Rava says: We are dealing with a case where he fanned it along with a typical wind, and this was not sufficient to cause the fire to spread, and suddenly an atypical wind came and fanned it. Therefore, he is exempt since he could not have anticipated this. Rabbi Zeira said: We are dealing with a case where he only heated [ detzamera tzamurei ] the fire by breathing on it, rather than fanning it properly.

    7Rav Ashi said: When we say that one is liable in a case where he winnows and the wind assists him, this statement applies with regard to the halakhot of Shabbat. With regard to Shabbat, the principle is that the Torah prohibited planned, constructive labor. The primary consideration is that his objective is accomplished, even if he did not perform the entire act of labor. But here, in the context of damages, he is considered to have caused damage merely through indirect action, and one who causes damage through indirect action is exempt.

    8MISHNA: If one sends forth a fire, i.e., allows it to escape, and it consumes wood, or stones, or earth, he is liable, as it is stated: “If a fire breaks out, and catches in thorns, so that a stack of grain, or standing grain, or the field, is consumed, the one who kindled the fire shall pay compensation” (Exodus 22:5), which teaches that he is liable also for destroying the field itself.

    9GEMARA: With regard to the verse cited in the mishna, Rava says: Why do I need the Merciful One to write in the Torah all of these terms: “Thorns,” “a stack of grain,” “standing grain,” and “field,” which seem to be redundant?

    10Rava explains: All the terms are necessary, because if the Merciful One had written only “thorns” in the Torah, I would say that it is specifically thorns for which the Merciful One renders one liable, because it is common for fire to be near them, and it is common that one is negligent. But with regard to a stack of grain, with regard to which it is not common for fire to be near it, as grain is valuable, so one keeps it out of harm’s way, and it is not common that one is negligent in allowing it to catch fire, I would say that he should not be liable. And if the Merciful One had written only: “A stack of grain,” I would say that it is specifically for such a stack that the Merciful One renders him liable, because it involves a substantial financial loss. But with regard to thorns, which involve only a minimal loss, I would say that he should not be liable. Therefore, the verse teaches that he is liable for damage to thorns as well.

    11Why do I need the Torah to state the term “standing grain”? It is in order to teach that just as standing grain is exposed, so too, one is liable only for damage caused by fire for all items that are exposed. One is exempt from liability for damage to items that are concealed.

    12The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Yehuda, who deems one liable for a concealed article damaged by a fire, why do I need the Torah to state the term: “Standing grain”? The Gemara answers: The term serves to include all items that have stature, i.e., trees and animals, and not only produce. The Gemara asks: And according to the opinion of the Rabbis, who derive the halakha of concealed articles from the term “standing grain,” from where do they derive that all items that have stature are included? The Gemara answers: They derive it from the term: “Or standing grain,” since the additional word “or” is an inclusive term.

    13The Gemara asks: And what does Rabbi Yehuda derive from the additional word “or”? The Gemara answers: He requires the word “or” to divide the terms, i.e., to teach that one is liable for damage to any one of the items listed, and not only where the fire burned all of them together. The Gemara then asks: And from where do the Rabbis derive the halakha to divide the terms so that one is liable for damage to each one independently? The Gemara answers: They derive it from the second instance of the word “or,” as the verse states: “Or the field.”

    14The Gemara asks: And what does Rabbi Yehuda derive from the phrase “or the field”? The Gemara answers: Since the Merciful One wrote in the Torah: “Or standing grain,” He also wrote: “Or the field,” for stylistic consistency, but no additional halakha may be derived from this term.

    15Rava continues to elaborate on the different terms in the verse: And why do I need the word “field” in the verse? It serves to include liability for damage in a case when the flames licked a plowed field and charred its stones. The Gemara asks: But let the Merciful One write only the term “field,” and then it would not require all these other terms. If one is liable for damage to a field, which is not totally destroyed by the fire, he is certainly liable for damage to other items that are completely destroyed. The Gemara answers: It is necessary to write the other terms as well, because if the Merciful One had written only “field,” I would say that for what is in the field, yes, one is liable, but for anything else, no, one is not liable. Therefore, it teaches us that one is liable for any damage caused by fire.

    16§ The Gemara cites an aggadic midrash based on this verse: Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: Calamity befalls the world only when wicked people are in the world, but the calamity begins only with the righteous first, as it is stated in the verse: “If a fire breaks out, and catches in thorns, so that a stack of grain, or standing grain, or the field, is consumed” (Exodus 22:5). When does the fire, i.e., calamity, emerge? At a time when the thorns, i.e., the wicked, are found with it. But calamity begins only from the righteous first, as it is stated in the continuation of the verse: “And a stack of grain is consumed [ vene’ekhal ].” It is not stated: If a fire breaks out, and catches in thorns, and consumes [ ve’akhal ] the stack of grain; rather, it states: “A stack of grain is consumed,” meaning that the stack, i.e., the righteous, has already been consumed before the thorns.

    17Rav Yosef taught a baraita : What is the meaning of that which is written with regard to the plague of the firstborn: “And none of you shall go out of the opening of his house until the morning” (Exodus 12:22)? If the plague was not decreed upon the Jewish people, why were they not permitted to leave their homes? Once permission is granted to the destroyer to kill, it does not distinguish between the righteous and the wicked. And not only that, but it begins with the righteous first, as it is stated in the verse: “And will cut off from you the righteous and the wicked” (Ezekiel 21:8), where mention of the righteous precedes the wicked.

    18Rav Yosef cried and said: Are all these righteous people also compared to nothing when calamity strikes? Abaye said to him: It is goodness for the righteous that they die first, as it is written: “The righteous is taken away because of the evil to come” (Isaiah 57:1), so that he will not have to endure the suffering that will befall the people.

    19Rav Yehuda says that Rav says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    סלתאעצים דקים:

    ניבהכשאדם מדבר מנענע שפתיו ורוח יוצא:

    ליהוי כזורהדחייב משום מלאכה בשבת אע"פ שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א:

    מצד אחרדלא אהני איהו:

    כגון שליבה ברוח מצויהכשמתחיל ללבות לא היתה הרוח נושבת בחזקה ולא היה מבעיר בכך ובאתה רוח שאינה מצויה ולבתו דמילתא דלא סליק אדעתא הוא אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצויה ולהכי איכוין:

    צמרה צמורילשון אישתא צמירתא (שבת דף סז.) חמימות כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוי כלל:

    מלאכת מחשבתנתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו:

    מתני' או עפרלחכה נירו ונתקלקל:

    גמ' דשכיח אש גבייהואין בני אדם מזדהרין בהן דלכך עומדין הלכך איכא למימר זה פשע:

    אבל גדיש כו'דאיכא למימר אנוס היה:

    [ולר"י]פלוגתא דרבי יהודה בהאי פירקא (ד' סא:):

    כל בעלי קומהאף בעלי חיים ואילנות:

    נירוחרישה שלא נזרע סכסוך שייך באבנים לחיכה בשאר דברים:

    הוה אמינא מה שבשדהתבואה קאמר קרא ולא קרקע ממש להכי כתב קמה בהדיא דהשתא אתרבי שדה לגופה של קרקע:

    הכי גרסינן כולי האי נמי לאין דומיןכלומר להבל חשובים הצדיקים שקודמים לפורענות:

    טיבותא הואשלא יראו ברעה העתידה לבא דכתיב כו':

    בבא קמא 60 עמוד א

    1סלתא, שרגא, דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו.

    2שלח ביד פקח הפקח חייב וכו'. אמר ר"נ בר יצחק: מאן דתני ״ליבה״ לא משתבש, ומאן דתני ״ניבה״ לא משתבש.

    3מאן דתני ״ליבה״ לא משתבש דכתיב: ״(שמות ג״, ב) ״בלבת אש״. ומאן דתני ״ניבה״ לא משתבש דכתיב: ״(ישעיהו נז״, יט) ״בורא ניב שפתים״.

    4לבתה הרוח כולן פטורין. ת"ר ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב, ואם לאו פטור.

    5אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו!

    6אמר אביי: הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי.

    7רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה; אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

    Mishna

    8השולח את הבערה, ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב; שנאמר: ״(שמות כב״, ה) ״כי תצא אש ומצאה ״קוצים״, ״ונאכל גדיש; או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה:

    Gemara

    9אמר רבא למה לי דכתב רחמנא קוצים גדיש קמה ושדה׃

    10צריכי דאי כתב רחמנא קוצים ה"א קוצים הוא דחייב רחמנא משום דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע אבל גדיש דלא שכיח אש גבייהו ולא שכיח דפשע אימא לא ואי כתב רחמנא גדיש הוה אמינא גדיש חייב רחמנא משום דהפסד מרובה הוא אבל קוצים דהפסד מועט אימא לא׃

    11קמה למה לי מה קמה בגלוי אף כל בגלוי׃

    12ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש קמה למה לי לרבות כל בעלי קומה ורבנן לרבות כל בעלי קומה מנא להו נפקא להו מאו הקמה׃

    13ורבי יהודה או מיבעי ליה לחלק ורבנן לחלק מנא להו נפקא להו מאו השדה׃

    14ורבי יהודה איידי דכתב רחמנא או הקמה כתב או השדה׃

    15שדה למה לי לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך צריכא דאי כתב רחמנא שדה הוה אמינא מה שבשדה אין מידי אחרינא לא קמ"ל׃

    16אר"ש בר נחמני א"ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר ״כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר ונאכל גדיש ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש שנאכל גדיש כבר״:

    17תאני רב: יוסף מאי דכתיב ״(שמות יב״, כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה שנאמר ״(יחזקאל כא״, ח) והכרתי ממך צדיק ורשע׃

    18בכי רב יוסף כולי האי נמי לאין דומין א"ל אביי טיבותא הוא לגבייהו דכתיב ״(ישעיהו נז״, א) כי מפני הרעה נאסף הצדיק׃

    19אמר רב יהודה אמר רב׃

    Tosafot

    ליבה ולבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטורבשאין ברוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי דאי בשיש בו כדי ללבות אפילו כשיש בליבוי המלבה כדי ללבות למה יתחייב דבלאו איהו נמי היה הולך ומזיק אלא ודאי כשאין ברוח כדי ללבות מיירי ולכך כשיש בליבויו כדי ללבות חייב המלבה כי הוא עשה הכל דהוה ליה כמו זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע שאין בו ממש בפרק המצניע (שבת ד' צג. ושם) ואם אין בליבויו כדי ללבות אע"פ שגם ברוח אין כדי ללבות פטור דלא מיחייב משום אשו אלא אם כן עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע הרוח או דבר אחר שיוכל להזיק ברוח מצויה אחר גמר המעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה את הבערה שיכול להזיק ברוח מצויה ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי דהיינו גמר עשייתה לא עשה המלבה בפני עצמו ופריך אמאי פטור ליהוי כשעושה הליבוי ע"י סיוע הרוח כאילו עשאה בפני עצמו כמו לענין שבת דחשיב זורה ורוח מסייעתו כעושה בפני עצמו ומשני אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד שבענין זה אין דרך הרוח לסייעו ולכך כי מתרמי שנסתייע בליבוי הרוח פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרף ליבוי הרוח עם ליבויו דלא שכיח שיצטרפו ולא הו"ל להזהר בכך יותר מברוח שאין מצויה כך פר"י ועוד יש לפרש כגון שליבה מצד אחד שאין בליבויו ללבות כל המדורה ולא ברוח אלא צד אחד דמדורה ליבה הוא וצד אחר ליבה הרוח ואם לא היתה המדורה מתלבה כי אם מצד אחד היה הולך וכבה מחמת שהוא מועט ומחמת שהאשות מתחברות יחד מתגדלת האש ומזקת ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו דמה שליבה לא סייע הרוח כלום:

    רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה הרוח ברוח שאין מצויהוה"פ אם יש בליבויו כדי ללבות עם רוח מצויה חייב דחשיב כאילו עושה הכל בפני עצמו ואם לאו שאין בליבויו בהדי רוח מצויה כדי ללבות אלא ע"י רוח שאין מצויה שסייעתו נעשה המלבה פטור דברוח שאינה מצויה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה:

    רבי זירא אמר כגון דצמרה צמורילא נפח באור כעין נשיבת הרוח אלא חום הבל פיו הוציא על האור ללבותו והכי קאמר אם יש בליבויו בפני עצמו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אע"פ שבסיוע הרוח מלבה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שתצטרף נשיבת הרוח לצימור שלו ויסתייע על ידה ללבות דלא שכיח שתצטרף נשיבת הרוח עם הצימור לסייעו כי הם מקלקלים זה את זה אע"פ ששניהם מצד אחד כי הצימור חם והרוח קר:

    רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי (זורה) לכך הכא לא מקרי מבעיר אלא גורם והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא הגורם (אלא) הבערה ע"י רוח המסייעתו ולהכי חשיבא הא גרמא לענין האש ככל שאר גרמות דקי"ל גרמא בנזקין פטור ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא בלא יחפור (ב"ב דף כו. ושם) מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו מצי סבר כרב אשי דהכא דהתם לענין חיוב הרחקה חשיב גירי דיליה וצריך להרחיק ואפי' ר' יוסי כמו הרחקת סולם מהשובך חשיב גירי דיליה לענין הרחקה אע"ג דלא חשיב ליה התם אלא גרמא דפטור מתשלומין מ"מ אסור וצריך להרחיק וגץ היוצא מתחת הפטיש דחשיב מזיק משום דניחא ליה דתיזל ומכה בכח כל כך שאחר גמר כחו יזיק ברוח מצויה וכך משני בלא יחפור ולא רצה להעמיד שמכה כל כך בכח עד שמזיק בכח אדם לבדו בלא רוח דאם כן לא הוה תני לה גבי נזקין דאש אלא גבי נזקין דאדם:

    והכא גרמא בנזקיןמתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור ותימה הוא:

    לרבות כל בעלי קומהבקונטרס פירש כל ב"ח אבל בירושלמי משמע דמרבי אילנות וכל דבר המחובר והכי איתא התם אי מה הגדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע ת"ל או הקמה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    גמראתנו רבנן לבה ולבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבות חייב. כלומר שלבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בלבויו כדי ללבות חייב שהרי אפילו בלא סיוע הרוח היה בלבויו כדי ללבות ולהדליק את הגדיש ומתכוון הוא להדליק ולפיכך חייב ומדקתני חייב סתם משמע שחייב בכל.

    וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בלבוי הרוח כדי ללבות וא"כ להוו כשנים שהביאו את האש ואת העצים ששניהם חייבים וכדאמרינן בפ"ק דמכלתין דמרבה בחבלות ואם נפשך לומר שאין אומרים בסיוע הרוח שא"כ אשו שהוא חייב עליו נזק שלם לא משכח לה אלא במדליק בידו ממש את הגדיש אבל ע"י הרוח ואפילו ע"י מצויה לא. לא היא דכל שברוח מצויה הרי הוא כאלו עשה הוא את הכל וי"ל דאתיא כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וא"נ י"ל דכיון שבא הרוח בשעת לבויו ויש בליבוי כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהו"ל כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהחזיק ואם לאו שאין בלבויו כדי ללבות פטור שאין במעשיו כלום ואמאי והא בזורה והרוח מסייעתו כיון שכבר באה רוח כשהתחיל ללבות שהרי גלה שרוצה ללבות ולהזיק כזורה שזורה לדעת שיסייענו הרוח הכא נמי ליחייב והכא כשאין כח ברוח מעצמה ללבות ולהזיק בלא לבויו שאלו היה ברוח כדי ללבות בפני עצמה לבויו של זה מאי קא עביד ואפילו לפי מה שכתבתי שם שלא אמר אלא שאינו חייב בכל הנזק אבל כולן משלמין בכאן היה לנו לפטור דלא אמרו שם אלא במרבה בחבלות שיש בו להלך ולהזיק כזה חפר עשרה ובא זה והשלימה לעשרים אבל זורק קיסם לתוך המדורה ודאי פטור. והכא נמי כיון שאין בלבויו כדי ללבות אלו היה ברוח כדי ללבות המלבה פטור דלאו מידי קא עביד דמסייע אין בו ממש אלא ברייתא כשאין באחד מהם לעצמו ללבות ומשום הכי אקשינן אמאי פטור להוי כזורה ורוח מסייעו דחייב ואוקמה אביי בשלבה זה מצד אחד ורבה הרוח מצד אחר שמה שזה מלבה אין זה מלבה אלא ששני האישים נתערבו והלכו והזיקו.

    ורבא אמר לא כמו שהיינו סבורין שכבר בא אותו הרוח שאינה מצויה בשעת לבויו אלא כשהתחיל ללבות עדיין לא בא ואח"כ בא דלאו פושע הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה.

    לרבות כל בעלי קומהפירש רש"י ז"ל בעלי חיים ויש שפירשו אפילו ירקות ויש שפירשו לרבות כל דבר שאין לו גשם שאינו בעל קומה גדולה או קטנה ובירושלמי פירשו מה שהוא מחובר לקרקע שעומד בקיומא שלא נקצר ואינו גדיש דגרסינן התם אי מה גדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש ת"ל או הקמה.

    הוה אמינא מה שבשדה אין מידי אחרינא לאפירוש מה שבשדה כגון נירו ואבנו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 60a

    Bava Kamma 60a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 416 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    סלתא עצים דקים:

    ניבה כשאדם מדבר מנענע שפתיו ורוח יוצא:

    ליהוי כזורה דחייב משום מלאכה בשבת אע"פ שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א:

    מצד אחר דלא אהני איהו:

    כגון שליבה ברוח מצויה כשמתחיל ללבות לא היתה הרוח נושבת בחזקה ולא היה מבעיר בכך ובאתה רוח שאינה מצויה ולבתו דמילתא דלא סליק אדעתא הוא אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצויה ולהכי איכוין:

    צמרה צמורי לשון אישתא צמירתא (שבת דף סז.) חמימות כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו את ידיו דאין זה ליבוי כלל:

    מלאכת מחשבת נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו:

    מתני' או עפר לחכה נירו ונתקלקל:

    8 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 60a · Sefaria

    Tosafot

    ליבה ולבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור בשאין ברוח בפני עצמו כדי ללבות מיירי דאי בשיש בו כדי ללבות אפילו כשיש בליבוי המלבה כדי ללבות למה יתחייב דבלאו איהו נמי היה הולך ומזיק אלא ודאי כשאין ברוח כדי ללבות מיירי ולכך כשיש בליבויו כדי ללבות חייב המלבה כי הוא עשה הכל דהוה ליה כמו זה יכול וזה אינו יכול דחשיב אינו יכול מסייע שאין בו ממש בפרק המצניע (שבת ד' צג. ושם) ואם אין בליבויו כדי ללבות אע"פ שגם ברוח אין כדי ללבות פטור דלא מיחייב משום אשו אלא אם כן עשה כל כך בפני עצמו בלא סיוע הרוח או דבר אחר שיוכל להזיק ברוח מצויה אחר גמר המעשה שלו דהכי משמע המבעיר את הבערה שבפני עצמו עשה את הבערה שיכול להזיק ברוח מצויה ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק והליבוי דהיינו גמר עשייתה לא עשה המלבה בפני עצמו ופריך אמאי פטור ליהוי כשעושה הליבוי ע"י סיוע הרוח כאילו עשאה בפני עצמו כמו לענין שבת דחשיב זורה ורוח מסייעתו כעושה בפני עצמו ומשני אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד שבענין זה אין דרך הרוח לסייעו ולכך כי מתרמי שנסתייע בליבוי הרוח פטור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרף ליבוי הרוח עם ליבויו דלא שכיח שיצטרפו ולא הו"ל להזהר בכך יותר מברוח שאין מצויה כך פר"י ועוד יש לפרש כגון שליבה מצד אחד שאין בליבויו ללבות כל המדורה ולא ברוח אלא צד אחד דמדורה ליבה הוא וצד אחר ליבה הרוח ואם לא היתה המדורה מתלבה כי אם מצד אחד היה הולך וכבה מחמת שהוא מועט ומחמת שהאשות מתחברות יחד מתגדלת האש ומזקת ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו דמה שליבה לא סייע הרוח כלום:

    רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה הרוח ברוח שאין מצויה וה"פ אם יש בליבויו כדי ללבות עם רוח מצויה חייב דחשיב כאילו עושה הכל בפני עצמו ואם לאו שאין בליבויו בהדי רוח מצויה כדי ללבות אלא ע"י רוח שאין מצויה שסייעתו נעשה המלבה פטור דברוח שאינה מצויה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה:

    רבי זירא אמר כגון דצמרה צמורי לא נפח באור כעין נשיבת הרוח אלא חום הבל פיו הוציא על האור ללבותו והכי קאמר אם יש בליבויו בפני עצמו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור אע"פ שבסיוע הרוח מלבה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שתצטרף נשיבת הרוח לצימור שלו ויסתייע על ידה ללבות דלא שכיח שתצטרף נשיבת הרוח עם הצימור לסייעו כי הם מקלקלים זה את זה אע"פ ששניהם מצד אחד כי הצימור חם והרוח קר:

    רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכשגורם לזרות הרוח המסייעתו הוי מלאכת מחשבת ולהכי חייב בגרמת זרייה זו אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי (זורה) לכך הכא לא מקרי מבעיר אלא גורם והתורה לא חייבה אלא מבעיר ולא הגורם (אלא) הבערה ע"י רוח המסייעתו ולהכי חשיבא הא גרמא לענין האש ככל שאר גרמות דקי"ל גרמא בנזקין פטור ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא בלא יחפור (ב"ב דף כו. ושם) מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו מצי סבר כרב אשי דהכא דהתם לענין חיוב הרחקה חשיב גירי דיליה וצריך להרחיק ואפי' ר' יוסי כמו הרחקת סולם מהשובך חשיב גירי דיליה לענין הרחקה אע"ג דלא חשיב ליה התם אלא גרמא דפטור מתשלומין מ"מ אסור וצריך להרחיק וגץ היוצא מתחת הפטיש דחשיב מזיק משום דניחא ליה דתיזל ומכה בכח כל כך שאחר גמר כחו יזיק ברוח מצויה וכך משני בלא יחפור ולא רצה להעמיד שמכה כל כך בכח עד שמזיק בכח אדם לבדו בלא רוח דאם כן לא הוה תני לה גבי נזקין דאש אלא גבי נזקין דאדם:

    והכא גרמא בנזקין מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור ותימה הוא:

    לרבות כל בעלי קומה בקונטרס פירש כל ב"ח אבל בירושלמי משמע דמרבי אילנות וכל דבר המחובר והכי איתא התם אי מה הגדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש מן הקרקע ת"ל או הקמה:

    Tosafot on Bava Kamma 60a · Sefaria

    Rashba

    גמרא תנו רבנן לבה ולבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבות חייב. כלומר שלבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בלבויו כדי ללבות חייב שהרי אפילו בלא סיוע הרוח היה בלבויו כדי ללבות ולהדליק את הגדיש ומתכוון הוא להדליק ולפיכך חייב ומדקתני חייב סתם משמע שחייב בכל.

    וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בלבוי הרוח כדי ללבות וא"כ להוו כשנים שהביאו את האש ואת העצים ששניהם חייבים וכדאמרינן בפ"ק דמכלתין דמרבה בחבלות ואם נפשך לומר שאין אומרים בסיוע הרוח שא"כ אשו שהוא חייב עליו נזק שלם לא משכח לה אלא במדליק בידו ממש את הגדיש אבל ע"י הרוח ואפילו ע"י מצויה לא. לא היא דכל שברוח מצויה הרי הוא כאלו עשה הוא את הכל וי"ל דאתיא כר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וא"נ י"ל דכיון שבא הרוח בשעת לבויו ויש בליבוי כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהו"ל כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהחזיק ואם לאו שאין בלבויו כדי ללבות פטור שאין במעשיו כלום ואמאי והא בזורה והרוח מסייעתו כיון שכבר באה רוח כשהתחיל ללבות שהרי גלה שרוצה ללבות ולהזיק כזורה שזורה לדעת שיסייענו הרוח הכא נמי ליחייב והכא כשאין כח ברוח מעצמה ללבות ולהזיק בלא לבויו שאלו היה ברוח כדי ללבות בפני עצמה לבויו של זה מאי קא עביד ואפילו לפי מה שכתבתי שם שלא אמר אלא שאינו חייב בכל הנזק אבל כולן משלמין בכאן היה לנו לפטור דלא אמרו שם אלא במרבה בחבלות שיש בו להלך ולהזיק כזה חפר עשרה ובא זה והשלימה לעשרים אבל זורק קיסם לתוך המדורה ודאי פטור. והכא נמי כיון שאין בלבויו כדי ללבות אלו היה ברוח כדי ללבות המלבה פטור דלאו מידי קא עביד דמסייע אין בו ממש אלא ברייתא כשאין באחד מהם לעצמו ללבות ומשום הכי אקשינן אמאי פטור להוי כזורה ורוח מסייעו דחייב ואוקמה אביי בשלבה זה מצד אחד ורבה הרוח מצד אחר שמה שזה מלבה אין זה מלבה אלא ששני האישים נתערבו והלכו והזיקו.

    ורבא אמר לא כמו שהיינו סבורין שכבר בא אותו הרוח שאינה מצויה בשעת לבויו אלא כשהתחיל ללבות עדיין לא בא ואח"כ בא דלאו פושע הוא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה.

    לרבות כל בעלי קומה פירש רש"י ז"ל בעלי חיים ויש שפירשו אפילו ירקות ויש שפירשו לרבות כל דבר שאין לו גשם שאינו בעל קומה גדולה או קטנה ובירושלמי פירשו מה שהוא מחובר לקרקע שעומד בקיומא שלא נקצר ואינו גדיש דגרסינן התם אי מה גדיש מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל שהוא תלוש ת"ל או הקמה.

    הוה אמינא מה שבשדה אין מידי אחרינא לא פירוש מה שבשדה כגון נירו ואבנו.

    Rashba on Bava Kamma 60a · Sefaria

    Meiri

    האש שאין בה כדי להדלק מעצמו או ברוח מצויה ובא זה וליבה וסייעה רוח שאינה מצויה בלבוייו אם יש בלבויו כדי ללבותה בלא רוח חייב ואם לאו פטור ואע"פ שאף לבוי הרוח לבד אינו מדליקו ואין צריך לומר אם לבה הוא מצד אחד ולבתה הרוח מצד אחר שכל שדלק מצד לבויו הוא חייב וכל שדלק מצד לבוי הרוח פטור:

    לענין שבת אמרו זורה ורוח מסייעתו חייב אע"פ שאין בזרויו כדי לזרות מפני שמלאכת מחשבתו כך הוא אבל בזו אינה אלא גרמא ופטור ואע"פ שלענין שבת שנים שעשאוה פטורים דוקא בשני בני חיוב יש מקשים לדעת זה אם כן זורה ורוח מסייעתו לענין נזקים פטור והלא בפרק לא יחפור אמרו בבי מר מריון שהיו נופצין פשתן והרקתא הולכת ומזקת ופטר רבינא מחמת שמעשה הרוח הוא ואינו בידים והקשו עליו וליהוי כזורה ורוח מסייעתו אלמא אף לענין נזקים נאמר כן ותרצו גדולי הפוסקים שלא הקשו כך אלא לענין אסור אבל לענין תשלומין פטור ואין אותה סוגיא מוכחת כן אלא שנראה משם שאף לענין תשלומין כן ואף גדולי המפרשים תרצו בה דברים שלא נראו לנו ורבותי תירצו בה עיקר הדברים והוא שזו שבכאן הרוח מסייעת לעשיית גוף המזיק אבל בענין הרקתא כבר נגמר גוף המזיק ואין הרוח מסייע אלא בהולכה ונמצא שנפוצו מסייע לרוח להוליכו ומ"מ המזיק נעשה בלא הרוח ומתוך כך חייב:

    המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי ואמר על זה השולח את הבערה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות או דרך הרבים או נהר פטור המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה ר' אלעזר בן עזריה אומר רואין אותה כאלו היא באמצע בית כור ר' אליעזר אומר שש עשרה אמה כדרך הרבים ר' עקיבא אומר חמשים אמה ר' שמעון אומר ישלם המדליק את הבערה הכל לפי הדלקה אמר הר"ם מה שאמר ר' שמעון הכל לפי הדלקה רוצה לומר שנראה שעור האש שהבעיר ונשער כמה הוא סוף מה שיוכל לצאת ונאמר על דרך משל כי אפשר על הרוב שתדליק בלהב שלה עד מרחק עשרים אמה וכל מה שתאכל באותן העשרים אמה הוא חייב אם אכלה חוץ לרשותו ואם הוסיפה חוץ לעשרים אמה והדליקה במרחק יותר פטור לפי שהוא דבר חוץ מן השיעור הידוע וכאלו עברה נהר או גדר גבוה ארבע אמות והלכה כר' שמעון:

    אמר המאירי השולח את הבערה ואכלה עצים ואבנים או עפר חייב כגון לחכה נירו וסכסכה אבניו אע"פ שאין אבנים ועפר ראויים לה והוא שנאמר או השדה:

    עברה גדר וכו' כלומר שהדליק בשלו ולא שימר את אשו שלא להתפשט בחוצה לו ומ"מ גדר היה מפסיק בינו לקוצים שחוצה לו והיה טועה בסבתו והיה חושב שלא תעבור הדלקה את הגדר אם היה אותו הגדר גבוה משפת קוצים ולמעלה ארבע אמות פטור ומה שפירשו בגמרא עד ארבע אמות פירושו עד ועד בכלל שהוא חושב מלמעלה למטה שש אמות פטור חמש פטור עד ארבע אמות פטור ועד בכלל ר"ל שאם גבוה ארבע אמות פטור וכן אם היה דרך הרבים מפסקת בין הדלקה לחוצה לה פטור ודרך זה שיעורו שש עשרה אמה כמו שהתבאר במסכת שבת וכן אם היה נהר מפסיק אע"פ שאין בו רוחב שש עשרה הואיל והוא עמוק ומ"מ פרשוה בגמרא ברוחב שמנה אמות ולא סוף דבר בשיש בו מים אלא אף בשאין בו ופירש בגמרא שלא פטרנו בהפסק דרך הרבים אע"פ שהוא שש עשרה אמה אלא בשהדלקה קולחת ר"ל מתמרת ועולה אבל בנכפפת לצדדיה אם היו עצים מצויים לה חייב אפילו עד מאה מיל או יותר:

    המדליק בתוך שלו וכו' משנה זו חולקת עם שלפניה שאף שלפניה במדליק בתוך שלו היא ושאל בה עד כמה תעבור הדלקה ויהא פטור ופירש בה רואין אותה כאלו היא באמצע בית כור וכל שיש חצי בית כור לכל רוח פטור בקולחת ור' אליעזר אומר שש עשרה אמה והוא כסתם משנה שלפניה וכן הלכה ור' עקיבא אומר חמשים אמה ור' שמעון אומר הכל לפי הדלקה והקשו בגמרא עליו שהיו מבינים מדבריו שכל שתעבור הדלקה והזיק חייב בין עברה מעט בין עברה הרבה ונמצא שאין לו שיעור לפטור ומתוך כך פרשו לדבריו הכל לפי גבהה של דליקה כלומר שאם הדלקה בהרבה עצים צריך להיות גבוה יותר מארבע אמות ואין בזה אלא מה שעיני הדיין רואות ולא נאמר ארבע אמות אלא להדלקה בינונית וכן הלכה:

    זהו ביאור המשנה וכבר למדת מדברינו פסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

    כבר בארנו במשנה שאפילו באבנים ועפר אדם חייב בקלקול דליקה כגון ליחכה נירו וסכסכה אבניו וכן בכל דבר אע"פ שהפסדו מועט כגון קוצים וכיוצא בהם וכן אף בבעלי חיים הכפותים:

    17 more comments on this page.

    Meiri on Bava Kamma 60a · Sefaria

    Maharam

    ד"ה רב אשי אמר וכו' אבל עושה מעשה של זרייה בפני עצמו לא אקרי לכך הכא לא אקרי מבעיר כן נראה לי להגיה וכן מצאתי בתוס' ישנים וכן הוא בהר"ן ורוצה לומר דבשלמא לענין שבת הגרמת זרייה מקרי שפיר מלאכת מחשבת דהכי היא לעולם מלאכת הזרייה שזורין על יד הרוח אבל לענין נזיקין שיהא נקרא מבעיר אש לא נקרא מבעיר אלא כשהוא לבדו מבעיר האש בלתי שום סיוע מזולתו אבל כשהרוח מסייעו לא מקרי מבעיר הוא לבדו אלא גורם והיינו ר"ל במה שאמר אבל עושה מעשה זרייה בפני עצמו ר"ל לבדו בלתי שום סיוע לא מקרי דהא הרוח מסייעו ולא מקרי שהוא עושה מעשה זרייה לבדו הלכך ה"נ לא מקרי הכא מבעיר לבדו אלא גורם וכו':

    Maharam on Bava Kamma 60a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אמר רב נחמן בר יצחק מאן דתני ליבה לא משתבש קשה שאין דרך התלמוד לומר כן אלא כשאומר מתחילה איכא מאן דתני הכי ואיכא מאן דתני הכי והדר אומר מאן דתני הכי לא משתבש ומאן דתני הכי לא משתבש כמו חד תני אידיהן וחד תני עידיהן וכו' ודכוותיה הרבה בתלמוד. וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ביבמות בפרק כיצד על כיוצא בזה ושם מתרץ לה עיין שם. שיטה.

    ליבה וליבתו הרוח כתוב בתוספות ולא דמי השתא לזורה ורוח מסייעתו דכמה שליבה וכו' האי לאו עיקר טעמא דכל שכן שיתחייב אלא כמה שליבה הרוח לא סייע הוא כלום ואפילו איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיצטרפו פטור משום האי טעמא. הר"א מגרמישא ז"ל.

    ליבה וליבתו הרוח אם יש וכו' כלומר שליבה וכבר בא הרוח רוח שאינה מצויה אם יש בליבויו כדי ללבות חייב שהרי אפילו בלא סיוע הרוח היה בליבויו כדי ללבות ולהדליק את הגדיש ומתכוון הוא להדליק ולפיכך חייב נמי דקתני חייב סתם משמע שחייב בכל. וקשיא לי אמאי חייב בכל כיון שיש גם בליבוי הרוח כדי ללבות ואם כן להוו כשנים שהביאו האש והעצים ששניהם חייבין כדאמרינן בפרק ה' במרבה בחבילות. ואם נפשך לומר שאין אומרים כן בסיוע הרוח שאם כן אשו שהוא חייב עליו נזק שלם לא משכחת ליה אלא במדליק בידיו ממש את הגדיש אבל על ידי הרוח ואפילו על ידי רוח מצויה לא. לא היא דכל שברוח מצויה הרי הוא כאלו הוא עשה את הכל. וי"ל דאתיא כרבי נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ואי נמי יש לומר דכיון שבאה הרוח בשעת ליבויו ויש בליבויו כדי ללבות מטילין עליו את הכל דהוי ליה כמביא את האש ויש בו כדי לילך ברוח מצויה ולהזיק. הרשב"א ז"ל.

    אמאי להוי כזורק ורוח מסייעתו וכו' והא דלא פרכינן אמתניתין אלא אברייתא משום דמתניתין איכא לפרושי ליבתו הרוח לאתר שנסתלק הוא אבל מתניתא תנא ליבה וליבתו הרוח בחד. אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד זה וליבתה הרוח מצד אחר פירוש שנמצא שאין הרוח משתתפת במלאכתו אלא מלאכתו מיוחדת בפני עצמה ומלאכת הרוח מיוחדת בפני עצמה ולפיכך אינם מצטרפות אבל כשהוא מלבה עם הרוח מצד אחד נמצא מלאכתן משותפת. רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתה רוח שאינה מצויה כלומר ולא היה ברוח מצויה כדי ללבותה וכי ליבתה נמי רוח שאינה מצויה לאו אדעתיה מה שאין כן בזורה ורוח מסייעתו דאפילו ברוח שאינה מצויה חייב דהתם בכלל רוח שאינה מצויה הוי רוח מצויה וכי מחייב ארוח מצויה מחייב. הרא"ה ז"ל. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל וליהוי כזורה ורוח מסייעתו. תימה היכי בעי למימר דמחייב הא קתני במתניתין ליבתה הרוח פטור ומיירי נמי ברוח מצויה כדמשמע בירושלמי וכדפירשתי. וי"ל דודאי כשמחוסר ליבוי שלא ליבה האדם כלל ובאה הרוח וליבתה בפני עצמה פטור גם ברוח מצויה דלא מיקרי המבעיר הבעירה כיון שלא ליבהו כלל כדקתני במתניתין אבל הכא שהאדם ורוח מלבים יחד פריך שפיר דליחייב האדם כשעושה הליבוי על ידי סיוע הרוח כאלו עשאו לליבוי בפני עצמו כמו שלענין שבת כשזורה ורוח מסייעתו כאלו הוא עושה המלאכה בפני עצמו. ומשני אביי כגון שליבה מצד האחד ולבתו הרוח מצד אחר שבענין זה אין רגילות לרוח לסייעו כיון שאינה באה מאותו צד שליבה האדם ולכך פטור דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה. רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה פירוש שבשעה שליבה לא היה בעולם רק רוח מצויה וברוח מצויה לא היה מתלבה גם עם ליבויו וליבתו הרוח שאינה מצויה שבא לאחר מכאן דרוח שאינה מצויה לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה ובקוצר הוה ליה למימר דהך רוח מיירי ברוח שאינה מצויה והא דקאמר שליבה ברוח מצויה כדי נסבה. אי נמי לרבותא נקט והכי קאמר אם יש בליבויו כדי ללבות בפני עצמו בלא סיוע רוח שאינה מצויה אף על גב דאין בו כדי ללבות רק בהדי רוח מצויה דשפיר מיקרי עושה כל הליבוי בפני עצמו וחייב. וכל שכן אם ליבה ברוח מצויה ולבתו רוח מצויה לפי שהתחיל מלאכתו על דעת אותו הרוח. ע"כ.

    כגון שצמרה צמורי פירוש שלא ליבה אותה בכדי שתוסיף אלא שתעמוד כמו שהוא שלא תרבה דהשתא לאו כלום קא עביד ובא הרוח וליבתה אותה. הרא"ה ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל דצמרה צמורי פירוש כגון אישתא צמירתא כאדם שמנפח בבגדו או בכלי שבידו שאינו ניפוח גמור. וזורה ורוח מסייעתו הוא עשה מה שראוי לעשות. ע"כ.

    ורב אשי אמר וכו' כתוב בתוספות ולא רצה להעמיד וכו'. דאין לפרש דכך מתרץ מדקאמר התם ניחא ליה דתיזיל משמע מעצמו. הר"א מגרמישא ז"ל.

    רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו וכו' וגרמא בניזקין פטור ואפילו ברוח מצויה פטור כיון שלא היה נעשה האש אלא בסיוע הרוח. והשתא דפרישנא הא מפרשינן הא דאמרינן בפרק לא יחפור גבי רקתא וכו'. ובעיקרא דשמעתא תימה לי מילתא היכי מדמינן ליה להאי עובדא דרקתא לגרמי ולא חשבינן ליה כאבנו וסכינו וכו'. ומסתבר לי דכי אמרינן אבנו וסכינו וכו' דחייבים לכולי עלמא בשאין הרוח גורם להם אלא נפילתן דהשתא אמרינן דכיון דהוא הניחן בראש גגו במקום שראוין ליפול חשבינן ליה ודאי כאלו נפלו מידו לדעתו אבל הניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו מחמת דחיפת הרוח יותר ממה שהיו מזיקין אלו נפלו מאליהן מידו לדעתו בזו לא שמענו שיתחייב באותו מותר שהוא מחמת דחיפת הרוח דאיכא למימר דההוא חשבינן ליה כאלו הרוח בלבד הוא שעושה אותו. ולא דמי לאש כלל דשאני אש דמעיקרא כך הוא דכח אחר מעורב בו ואין הרוח גם כן עושה בו אלא שמוליכו וכיון דהכי אורחיה חשבינן ליה מעשה הבעלים אבל כאן מחמת כח הרוח באבן הנזק מתרבה ואסתלקו ליה מעשה ראשון. והאי עובדא נמי הכי הוה דכי הוו נפצי כיתנא נתרה רקתא וניחא אארעא ובא הרוח ונוטלתה וטופחה על פני העוברים ועוקצת פניהם או בשוקיהם ורגליהם ואלו היתה נופלת מדעתו לידו אפילו ממקום גבוה לא היתה מזקת כלל לעוברים אבל עכשיו הוא שמזקת מפני הרוח שמטפחת על בשר העוברים ובהא פשיטא ליה לרבינא דליכא לחיובי מדין אשו דלא איצטריך ליה לפרושי אלא למימר דליכא לחיובי נמי מדינא דגרמי דלא אמרינן הכי אלא היכא דהוי מכחו אבל הכא זיקא הוא דממטי ליה ועביד ליה להיזקא בידים ולגבי דידיה הוה ליה כמי שנסתלקו מעשיו. מתקיף לה רב אשי מאי שנא אף על גב דאמרינן הכא דכי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת בלחוד דמלאכת מחשבת וכו' האי טעמא שייך למימר בעיקר בריאת האש ותחילת עשייתו דלגבי נזיקין כיון דלא מתעביד כולי אש על ידו אלא בסיוע הרוח הוי ליה גרמא בעלמא ופטור אבל הכא כיון שהוא הכשיר הנזק שמניח אותו רקתא בענין שתלך ברוח מצויה על בני אדם חשבינן לה כאלו היא נופלת מידו אף על פי דמחמת דחיפת הרוח הנזק מתרבה כולה מילתא חשבינן לה מעשיו ואכולה מילתא מחייב. אמרוה קמיה דאמימר אמר להו היינו זורה לרוח ורוח מסייעתו. ורבינא לא חייש לה דסבר לה דאפילו בכהאי גוונא איכא למימר הפרישה דהתם הוא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל גבי נזיקין פטור. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב פירש גץ שביבי אש ואין בהם כדי להזיק אלמלא מפני הרוח שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים והוי ליה כי ההיא רקתא לגמרי ואפילו הכי מיחייב ומהדרינן התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דליזיל פירוש התם גבי גץ היוצא מתחת הפטיש ניחא ליה לנפח שילכו הניצוצות וכיון שכן לעולם מכה בענין שילכו מחמתו ולאו כדקא סלקא דעתך שהרוח היא שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים אלא מכחו הוא שהולכים מן הסתם דמינח ניחא ליה בהכי שלא ישארו ויצרפו לשם ומכחו הוא שבא אבל גבי רקתא לאו מכחו הוא בא אלא הרוח בלבד היא שבאה ומטפחת אותם על פני העוברים. כן נראה לי לפרש והלכתא כמר בר רב אשי. הרא"ה ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל ורבותי תירצו שבזו שבכאן הרוח מסייעתו לעשיית גוף המזיק אבל בענין הרקתא כבר נגמר גוף המזיק ואין הרוח מסייעת אלא בהולכה ונמצא שניפוצו מסייע לרוח להוליכו ומכל מקום ההיזק יעשה בלא הרוח ומתוך כך חייב. ע"כ לשונו.

    למה לי דכתב רחמנא קוצים קשה קצת דלא נכתב קוצים בפסוק לחייב עלייהו אלא אורחא דמילתא בא לומר אם יצאה האש ומצאה קוצים ונסתבכה בהם מתוך כך נאכל גדיש או הקמה או השדה. וכן בפירוש החומש לרש"י ז"ל ואם כן לא היה לו להצריך זולתי גדיש קמה ושדה בלבד. ושמא יש לומר דאין הכי נמי דפשטיה דקרא הכי הוא אלא מיהו בתלמוד רוצה להשוות כולם ולהצריכה הואיל ואפשר וכל היכא דאיכא למדרש דרשינן. שיטה.

    4 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 60a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוספות בד"ה ליבה וליבתה הרוח וכו' כשאין ברוח בפני וכו' דאי כשיש בו וכו' למה יתחייב עכ"ל. כי בפשוטו למה יתחייב משום דאם נאמר דאיירי כשיש ברוח כדי ללבות ע"כ נמי דאיירי בברייתא שזה המלבה אינו בעל האש דאל"כ ליחייב ממ"נ כיון שיכול להזיק ברוח מצויה דבהכי איירי ולא גרע מהביא את האור או העצים במקום שיכול להזיק ברוח מצויה דחייב וא"כ וכי בשביל שהוסיף בנזק וליבה בעצמו יפטור אע"כ דאיירי שהמלבה אינו בעל האש לכך הקשו שיתחייב בעל האש והמלבה יפטור אבל למאי דמסיק התוס' דאיירי כשאין ברוח כדי ללבות מצינן למימר שפיר דאף אם המלבה הוא בעל האש אפילו הכי פטור כשאין בכל אחד כדי ללבות בפני עצמו וכן משמע להדיא מלשון התוספות שכתבו ולכך כאן פטור דבלאו ליבוי לא היתה יכולה להזיק וכו' והטעם יתבאר בסמוך:

    בד"ה רב אשי אמר וכו' לכך הכא לא מיקרי מבעיר אלא גורם וכו' ע"י הרוח המסייעו עכ"ל. דבריהם סתומים קצת דלכאורה קשה מ"ש מכל דיני אש כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב ולא אמרינן דהוי גורם ע"י הרוח המסייעו וכן בהמביא את האור או עצים אע"ג שלא ליבה כלל אלא הרוח בלבד אפ"ה חייב ולא אמרינן גרמא בעלמא הוא אלא דנראה דלא דמי משום דחיוב האש הוא משום חציו או ממונו וא"כ באבנו וסכינו ומשאו או בהביא את העצים על האש או איפכא תיכף בהנחה זו מיקרי המבעיר את הבערה כיון שהוא בעל האש שחץ או הממון שלו מוכנין להזיק ואינו מחוסר אלא מעשה הולכה בעלמא וא"כ כשבסוף בא הרוח מצויה והוליכה את התקלה שלו למקום הניזק יש לנו לחייב את בעל התקלה כיון שפשע מעיקרא בהנחת התקלה אבל זה המלבה באש שהיה כבר אין לנו לקרותו המבעיר את הבעירה שהרי אין זה החץ שלו ולא ממונו אלא עיקר החיוב של המלבה הוא שמוליך החץ וממטה כחו למקום הניזק וכיון שאין בליבויו כדי ללבות הרי אינו זורק החץ עד מקום הניזק והרוח נמי אינו מוליך התקלה שלו אלא כ"א מסייע בהולכת התקלה והוי גרמא בעלמא ובמה יש לנו לקרותו המבעיר את הבעירה אלא דלפ"ז אכתי תקשה הניחא כשהמלבה אינו בעל האש אבל אם הוא בעל האש בעצמו למה יפטר שהרי החץ הוא שלו והוא בעצמו מוליכו למקום הניזק עם הרוח המצויה ושניהם יחד מוליכים התקלה שלו והוי פושע גמור ומדברי תוס' ודאי משמע דאפי' בכה"ג פטור כמ"ש לעיל בסמוך וכן משמע מל' התוס' בהדיא בסמוך בד"ה והכא גרמא וכו' דאם שנים הביאו עצים וכו' פטור אף ע"ג שהתקלה הוא שלהם ויש לנו לקרותו המבעיר את הבעירה אלא דבאמת לק"מ שהרי בשעת הנחת העצים או האור לא שייך לקרותו המבעיר שאין כאן שום תקלה כיון שאין סופו להזיק מאליו שהרי אין ברוח כדי ללבותו וא"כ בשעת הנחה פסוקי מפסקי גיריה ובמה שליבה אח"כ נמי אין לקרותו המבעיר כיון שאין בו כדי ללבות וכמ"ש והרי זה דומה לזורק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות וקדם הוא בעצמו וסילקן דפטור דכיון דבעידנא דשדא מפסיק גיריה ועל סלוק הכרים גורם בעלמא הוא וה"נ דכוותיה. הוצרכתי להאריך בדברים פשוטים ומבוארים בלשון תוס' כדי להוציא מלב המתמיהים ולהקל על המעיין ועיין בתוספות בפ' לא יחפור ובמהרש"א שם אלא שקצרו ובכלל דברי דבריהם ודו"ק:

    בא"ד ומר בר רב אשי דפריך גבי רקתא וכו' עכ"ל משום דרקתא דומה ממש לליבוי דהכא שגוף הרקתא אינו דבר תקלה שמתחייב בה משום הנחתן שהרי הוא אין רצונו להניחו שם אלא שהלכה מעצמה מכחו ע"י הניצוץ שלו והניצוץ בא מלבה דהכא ובשניהם אין בכח שלהם להזיק אם לא ע"י הרוח המסייע ודמי לגמרי להדדי וכן הוא במהרש"א שם ע"ש וכן בגץ היה משמע לכאורה דדמיא לנדון דידן כיון שאין הנזק אלא ע"י כחו עם הרוח המסייעו וע"ז כתבו התוס' דאכתי לא דמי משום דבגץ מכה בכח גדול כ"כ כדי שתלך לחוץ ואם כן בהכאה עושה התקלה והרוח מוליך גוף התקלה שלו ומזיק והוי פושע אבל בליבוי דהכא אין במעשיו שום תקלה שהרי אין בה כדי ללבות כלל וכן ברקתא אין שם תקלה ע"י מעשיו כמ"ש ובהביא את העצים או באבנו וסכינו ומשאו אע"ג שאין במעשיו תקלה חייב על הנחתן במקום הזה דבהנחה זו נעשית התקלה ונגמרה אלא שמחוסרת הולכה וכיון דשכיחא ע"י רוח מצויה חייב ועיין בתוס' פרק לא יתפור ובמהרש"א ודוק היטב:

    בא"ד ולא רצה להעמיד וכו' נראה שזה נמשך לדבריהם הקודמים דמה שאמרו בגץ ניחא ליה דתיזל היינו שמכה בכח גדול יותר ממה שצריך למלאכתו כדי שיצאו הניצוצות לחוץ וזה מוכרח דאל"כ ה"ל גרמא בעלמא כמו שיתבאר וא"כ ע"כ לא איירי מתני' מסתם ניצוצות היוצאים מאיליהם ע"י צורך המלאכה אלא דוקא מאותן שיצאו ע"י הכאתו בכח גדול כדי שיצאו וא"כ קשיא להו לתוס' שפיר אמאי לא מוקי לה כשמכה בכח גדול עד שיש כדי להזיק בלא הרוח כיון דבלא"ה מתני' לא איירי בכל ענין אבל לולי דבריהם הקודמים לא היה מקום להקשות כן די"ל דלישנא דמתני' סתמא משמע שהניצוצות יצאו מאיליהם בלא הכאה יתירה כלל אלא כפי הצורך למלאכתו ומה שאמרו בפ' לא יחפור ניחא להו דתיזל היינו מפרשים משום דמסתמא ניחא להו בהכי לכך לא רצו להקשות כן אסתמא דתלמודא דפרק לא יחפור רק ע"פ המשך דבריהם הקודמים וק"ל:

    בגמרא ולכתוב רחמנא שדה ולא בעי הנך וקשה דהא קמה ודאי איצטריך לרבנן למעוטי טמון ודוחק לומר דלר"י לחוד פריך וא"ל דמ"מ פריך שפיר אפי' לרבנן דלא לכתוב אלא שדה וקמה דא"א לומר כן דאי כתב רחמנא הני ה"א דוקא הני דאיכא הפסד מרובה אבל קוצים דאיכא הפסד מועט לגמרי טפי מליחכה נירו ה"א דפטור איצטריך נמי קוצים בשלמא אי הוה מקשה דלכתוב שדה לחוד ודאי איתרבו אפי' קוצים דסתם שדה משמע כל מה שבשדה אבל כיון דקמה איצטריך למעט טמון איצטריך נמי למכתב קוצים דלא תימא דאיתמעטו מקמה וע"כ צ"ל דקוצים הוי טפי הפסד מועט מליחכה נירו דאלת"ה מאי משני בגמרא אי כתב שדה הו"א מה שבשדה אין ופרש"י דסד"א דתבואה קאמר קרא ולא קרקע ממש להכי כתיב קמה בהדיא דהשתא אייתר שדה לגופה של קרקע עכ"ל. וא"כ אכתי קשה גדיש וקוצים ל"ל ותיפוק לי מק"ו מליחכה נירו מיהו מגדיש ודאי משני שפיר דאי לאו גדיש לא הוי ידעינן למעט טמון מקמה דהא קמה איצטריך לגלויי על שדה דאיירי מליחכה נירו ולא תבואה אבל מדכתיב גדיש ע"כ דשדה היינו קרקע ממש ואייתר קמה למעט טמון וא"כ שפיר צריכי גדיש וקמה ושדה אבל מקוצים לא הוי משני מידי דכיון דליחכה נירו איתרבי משדה מהיכא תיתי למעט קוצים אע"כ דקוצים הוי הפסד מועט טפי מליחכה נירו וא"כ משני שפיר דכיון דאיצטריכו למיכתב הני פרטי איצטריך נמי קוצים דל"ת דוקא הני דהפסד מרובה ולא קוצים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון דאף לסברת המקשה איצטריך קמה למעט טמון ע"כ איצטריך נמי קוצים כדפרישית ואי מגדיש לחוד פריך לא שייך לישנא דלא בעי הנך והנלע"ד ליישב דהא דמקשה ונכתוב רחמנא שדה היינו כדי למעט טמון אבל לגופה לא צריך שום קרא דאף אי כתב סתמא כי תצא אש ומבעיר שלם ישלם אתרבו כל מילי דמהיכא תיתי לחלק ואפי' קוצים וליחכה נירו הכל במשמע אלא ע"כ דשדה גופא אתי למעט טמון ושפיר שייך טפי למעט טמון משדה כדאשכחינן דממעטינן טומאה טמונה מוכל אשר יגע ע"פ השדה וא"כ מקשה שפיר דלא לכתוב אלא שדה למעט טמון וממילא איתרבו כל מילי דמהיכא תיתי למעוטינהו ע"ז משני שפיר דאי לא כתב אלא שדה הו"א דשדה אדרבא למעוטי אתא דדוקא מה שבשדה לאפוקי קרקע גופא לכך איצטריך נמי קמה לגלויי על שדה דהיינו קרקע ממש ואכתי לא הוי ידעינן למעט טמון לכך כתב נמי גדיש כי היכי דלייתר קמה למעט טמון ושדה לגופה של קרקע ואכתי ס"ד דכל הני פרטי אתי למעט קוצים דהוי הפסד מועט לכך כתב נמי קוצים ודוק:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 60a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' או מיבעי ליה לחלק עיין חולין דף פו ע"ב תוס' ד"ה לחלק וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 60a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם (שמות כב, ה) קשא פשיטא ומאי קא משמע לן? ונראה לי בס"ד דבא ללמד דאין הפרענות באה לכללות העולם בעבור העבירות אלא בזמן שהרשעים העושים את העבירות הם עודם בעולם ועושים העבירות דאז הפרענות באה לכללות העולם בעבור העבירות שנעשים כאשר הוא שם אבל בעבור שנעשו מכבר דאותם העושים אותם מתו או הזקינו באופן דלעת עתה אין עושים עבירות לא תבא פרענות לכללות העולם בעבור מה שנעשה מכבר. ומסתבר טעמיה דבשלמא אם עתה כאשר הוא שם נעשים העבירות לכך תבא הפרענות לעולם שלוקין גם אותם שלא חטאו כדי לעורר אותם שישימו לב לחפש על עושי רשעה שיסירו המכשולות מביניהם וכמו שנאמר וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי (ישעיה נז, יד) אך אם עתה אין עושים עבירות למה ילקו כללות העולם אשר לא חטאו בעבירות שנעשה מקודם? דסבירא ליה להאי תנא בעולם הזה אין לוקים הזכאין בשביל הרשעים ורק לוקין כדי שיתעוררו לבדוק ולחפש. ואמרתי רמז נכון לסברא זו אותיות פּוּרְעָנוּת הם אותיות 'פנו רעות' כי פורענות יש בה שני וא"ו. ובזה ניחא מה שאמר כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ (שמות כב, ה) דאם הרשעים מתו או הזקינו שאין עושים לעת עתה רשעה אין נקראים קֹצִים דדמו לקוצין שנשרפו ונעשו אפר אך קוצין שהם מכאבים הם הרשעים שעודם בעולם ועושים עבירות אז תצא אש זו הפורענות.

    וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קוֹצִים" (שמות כב, ה). נראה לי בס"ד הטעם דמכנה לצדיקים בשם גָּדִישׁ כי הם עושים דיש בברור ניצוצי קדושה להפריד הקליפה מן הפרי וזה הדיש עושים אותם בשלשה חלוקות אחד במעשה ואחד בדבור ואחד במחשבה לכך נקראים גָּדִישׁ שהוא ג' דיש. או יובן נקראים גָּדִישׁ מפני שטורחין ומביאים מצות במדה גדושה ולא במדה מחוקה והוא על דרך המעשה שכתבתי לעיל על דף י"ז בהפרש שיש בין גודש למחק והצדיקים עושין בכל כוחן ולכן מנחתם נחשבת במדה גדושה.

    וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּתְחִיל מִן הַצַּדִּיקִים תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" (יחזקאל כא, ח) (שמות יב, כב). קשא מנא ליה דפוגע בצדיקים תחלה דילמא פוגע בכולם בשוה ואין קדימה לצדיק ומה דנקיט 'צַּדִּיק תְּחִלָּה' אין הוכחה דמקדים לצדיק אלא לעולם שוין הם אך אי אפשר למנקט שנים שוים בבת אחת ומוכרח להקדים אחד מהם? ונראה לי בס"ד דאם הם שוין בזה הוה ליה להזכיר רשע תחלה כיון דהוא דבר של פרענות וידוע דבקללה מתחיל מן הקטן אלא ודאי שינה המנהג להזכיר צדיק תחלה ללמדך דהוא קדים בפורענות.

    Ben Yehoyada on Bava Kamma 60a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 60, Amud Aleph, about 416 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “סלתא, שרגא, דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו.…”

    2. Segment 220 words

      Opens “שלח ביד פקח הפקח חייב וכו'. אמר…”

    3. Segment 323 words

      Opens “מאן דתני ״ליבה״ לא משתבש דכתיב: (שמות…”

    4. Segment 417 words

      Opens “לבתה הרוח כולן פטורין. ת"ר ליבה ולבתה…”

    5. Segment 55 words

      Opens “אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו!…”

    6. Segment 630 words

      Opens “אמר אביי: הכא במאי עסקינן כגון שליבה…”

      Named: אביי, רבא.

    7. Segment 723 words

      Opens “רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח…”

      Named: רב אשי.

    8. Segment 831 words

      Opens “מתני׳ השולח את הבערה, ואכלה עצים או…”

    9. Segment 911 words

      Opens “גמ׳ אמר רבא למה לי דכתב רחמנא…”

      Named: רבא.

    10. Segment 1046 words

      Opens “צריכי דאי כתב רחמנא קוצים ה"א קוצים…”

    11. Segment 119 words

      Opens “קמה למה לי מה קמה בגלוי אף…”

    12. Segment 1224 words

      Opens “ולר' יהודה דמחייב אנזקי טמון באש קמה…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “ורבי יהודה או מיבעי ליה לחלק ורבנן…”

      Named: רבי יהודה.

    14. Segment 1410 words

      Opens “ורבי יהודה איידי דכתב רחמנא או הקמה…”

      Named: רבי יהודה.

    15. Segment 1528 words

      Opens “שדה למה לי לאתויי לחכה נירו וסכסכה…”

    16. Segment 1651 words

      Opens “אר"ש בר נחמני א"ר יונתן אין פורענות…”

    17. Segment 1740 words

      Opens “תאני רב: יוסף מאי דכתיב (שמות יב,…”

    18. Segment 1822 words

      Opens “בכי רב יוסף כולי האי נמי לאין…”

      Named: רב יוסף, אביי.

    19. Segment 195 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר רב…”

      Named: רב יהודה.

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Bava Kamma 60a · Segment 17 — “תאני רב: יוסף מאי דכתיב (שמות יב, כב) ואתם…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Kamma 60a · Segment 6 — “אמר אביי: הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 60a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026