Talmud Builders

    Bava Kamma 76b

    Chapter 7 - Merubbeh

    גם: בבא קמא דף ע״ו ע״ב, פרק ז׳ מרובה

    English translation - Bava Kamma 76b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And Reish Lakish says yet another explanation as to why the principal has not been returned to the owner: This is referring to a case where the thief slaughters blemished animals outside the Temple. A blemished animal may be slaughtered outside the Temple and its meat may be eaten, provided that it is redeemed with money.

    2Rabbi Elazar wondered about this discussion: According to the explanations attributed to Rabbi Yoḥanan, which are based on the assumption that this is referring to slaughtering a sacrificial animal inside the Temple, is it the slaughtering of the animal that renders it permitted for consumption? But isn’t it the sprinkling of the blood that renders it permitted? It is prohibited to eat sacrificial meat immediately after the slaughter; only after the sprinkling of the blood is it permitted to consume the meat. As the slaughter itself does not render the animal’s meat permitted, there should be no liability to pay the fourfold or fivefold payment.

    3Rabbi Elazar continues: And according to the explanation of Reish Lakish, who states that the case is referring to the slaughter of a consecrated blemished animal outside the Temple, is it the slaughtering of the animal that renders it permitted for consumption? But isn’t it the redemption of the animal that renders it permitted? Since the thief slaughtered a sacrificial animal, it is prohibited to eat its meat until its sanctity is removed by redeeming it with money. Once again, the slaughter itself does not render the meat permitted, and here too, there should be no liability to pay the fourfold or fivefold payment.

    4The Gemara comments: Apparently, this following statement of Rabbi Shimon escaped Rabbi Elazar, who asked these questions. Rabbi Shimon holds that any blood that is ready to be sprinkled is considered as though it had already been sprinkled, and likewise, any animal that is ready to be redeemed is considered as if it had already been redeemed.

    5The Gemara proves that Rabbi Shimon maintains these two opinions. Rabbi Shimon holds that any blood that is ready to be sprinkled is considered as though it had already been sprinkled, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: There are cases involving leftover sacrificial meat after the time allotted for its consumption [ notar ], in which the meat is susceptible to contracting ritual impurity of food, and there are cases of leftover sacrificial meat in which the meat is not susceptible to contracting ritual impurity of food.

    6How so? If sacrificial meat was disqualified due to the fact that it remained overnight, i.e., after the allotted time for that offering, before the sprinkling of its blood, it is not susceptible to contracting ritual impurity of food, as it was never fit for consumption. According to Rabbi Shimon, for an item to be susceptible to contracting ritual impurity of food it must have been permitted for consumption or benefit, either at present or at some point in the past. Sacrificial meat may not be consumed before the sprinkling of its blood, nor may it be consumed if it had been left over after a specific period of time, in most cases overnight. If it was disqualified by being left overnight before its blood had been sprinkled, there was never a time when the meat was permitted. By contrast, if the meat was disqualified by being left over after the sprinkling of the blood, it is susceptible to contracting ritual impurity of food, as it was permitted for consumption at some point after the sprinkling of the blood.

    7And we maintain, as a result of a discussion recorded in tractate Menaḥot (101b): What is the meaning of: Before the sprinkling of the blood? It means before the blood became fit for sprinkling. And what is meant by: After the sprinkling of the blood? This means after the blood became fit for sprinkling, i.e., immediately subsequent to the slaughter.

    8The Gemara elaborates: What is the case in which the meat remained overnight before the blood became fit for sprinkling? Since the blood is fit for sprinkling almost immediately after the animal’s slaughter, how is it possible for the meat to become notar before that stage? The Gemara answers: This is referring to a case where there was not enough time in the day to sprinkle the blood, as he slaughtered the offering immediately prior to sunset. The blood was never fit for sprinkling, as the act of sprinkling must be performed before sunset. And in this case the meat is not susceptible to contracting ritual impurity of food, as there was never a time when it was permitted for consumption.

    9What is the case where the meat remained overnight after the blood became fit for sprinkling? It was when there was enough time remaining in the day after the slaughter to sprinkle the blood, and therefore the meat is susceptible to contracting ritual impurity of food. The Gemara states its conclusion: Evidently, Rabbi Shimon maintains that any blood that is ready to be sprinkled is considered as though it had already been sprinkled.

    10And Rabbi Shimon holds that any animal that is ready to be redeemed is considered as though it is already redeemed, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בעלי מומין - שחיטתן היתר בחוץ:

    תהי - לשון מריח בקנקן כמו תהי ליה אקנקניה (ב"ב ד' כב.) כלומר דייק לה רבי אלעזר ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן וכי שחיטתו מתרת והלא זריקה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא:

    אישתמיטתיה - לרבי אלעזר הא דלר' שמעון כל העומד כו':

    וכל העומד לפדות כו' - ובעלי מומין כפדוים דמו הואיל וסופן לכך ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן דאי בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לרבי שמעון בן לקיש אליבא דר' שמעון בשמעתא בתרייתא דמסכת תמורה (ד' לב:) קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד אבל בבעל מום מעיקרו מודה:

    יש נותר שמטמא כו' - לרבי שמעון איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין דדריש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים או לנכרי או לישראל קרוי אוכל בפרק קמא דבכורות (ד' ט:) ואם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה ירדה עליו דין קבלת טומאה ואפילו נאסר לאחר כן מקבלת טומאה:

    לן לפני זריקה - קדשים הנפסלין להיות נותר בלילה אחת כגון תודה וקדשי קדשים כולן אם לא נזרק דמן ולא ניתר באכילה ואין מטמא טומאת אוכלין:

    וקיימא לן - בפרק המנחות והנסכים דהאי לפני זריקה קודם שנראה לזריקה קאמר דלא הוה ליה שהות ביום דלאו עומד לזרוק ביום הוה דליכא למימר כזרוק דמי לשוויה אוכלא:

    לן - לאחר שנראה לזריקה דהוי שהות ביום אוכלא הוא אלמא כזרוק דמי:

    בבא קמא 76 עמוד ב

    1וריש לקיש אמר: בשוחט בעלי מומין בחוץ.

    2תהי בה רבי אלעזר: לר' יוחנן שחיטה מתרת?! והלא זריקה מתרת!

    3לריש לקיש שחיטה מתרת?! והלא פדייה מתרת!

    4אישתמיטתיה הא דרבי שמעון: כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכל העומד לפדות כפדוי דמי.

    5כל העומד לזרוק כזרוק דמי דתניא, רבי שמעון אומר: יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלין, ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין.

    6כיצד? לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין. לאחר זריקה מטמא טומאת אוכלין.

    7וקיימא לן: מאי ״לפני זריקה״ קודם שנראה לזריקה. ״לאחר זריקה״ לאחר שנראה לזריקה.

    8קודם שנראה לזריקה לן מאי היא? דלא הויא שהות ביום למזרקיה, דשחטיה סמוך לשקיעת החמה ואינו מטמא טומאת אוכלין.

    9לאחר שנראה לזריקה לן, דהויא שהות ביום למזרקיה מטמא טומאת אוכלין. אלמא כל העומד לזרוק כזרוק דמי,׃

    10וכל העומד לפדות כפדוי דמי. דתניא, רבי שמעון אומר:

    Tosafot

    ור"ל אמר כו' - ריש לקיש לא קאי אסוגיא דידן דלדידיה לא צריך למימר דרבי שמעון קאי אמילתא אחריתי אלא לפי דבריו דמוקי מתניתין לעיל (בבא קמא ד' סח:) כשהקדישו בעלים ביד גנב מוקי לה בשוחט בעלי מומין בחוץ:

    בשוחט בעלי מומין בחוץ - פי' בקונטרס דבבעלי מומין מעיקרא עסקינן דאי בשקדם הקדשן למומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לר"ל אליבא דרבי שמעון בשמעתא בתרייתא דתמורה (ד' לב:) דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אין יכולה לעמוד ובבעל מום מעיקרו מודה ורבינו תם מפרש דבשעת פירכוס בעודן יכולין לעמוד בני העמדה והערכה נינהו כדאמרינן בפ"ב דחולין (ד' ל. ושם) ומיהו לאותן המפרשים דבשחיטה גמורה אין מועיל פירכוס כמו שפירשתי לעיל (עמוד א) צריך לאוקמי בבעל מום מעיקרו כמו שפי' בקונטרס:

    והלא זריקה מתרת - למאן דמוקי לה כשנשפך הדם פריך דאי למאן דאמר שלא לשם בעליהן כיון דנשחט ונזרק בהכשר שחיטה ראויה היא בלא טעם כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על גב דבפרק אותו ואת בנו (חולין ד' פ: ושם) בעי למימר דכל שחיטת קדשים שחיטה שאין ראויה היא לא קיימא מסקנא הכי אלא במסקנא משמע היכא דנזרק הדם לבסוף שחיטה ראויה היא אע"פ שלא היה עומד לזרוק כגון באותו ואת בנו דהוי מחוסר זמן דלא אמרינן לרבי שמעון כזרוק דמי אלא במקום שמצוה לזרוק כדאמר בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קא: ושם) בשלמא פרה עומדת לפדותה פירוש דאם מצא נאה ממנה מצוה לפדותה אלא הני מנחות אין מצוה לפדותן ובכריתות בפ' אשם תלוי (ד' כד:) אמר בהדיא אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד לזרוק והכי איתא הגירסא בספרים אלא אמר רבא ה"ק רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים דכיון דכל כמה דלא נזרק דם לא משתרי בשר בעידנא דקא שחיט הויא התראת ספק ולא שמיה התראה ולא לקי משמע למאן דאמר שמה התראה לקי אם כן שחיטה ראויה היא היכא דנזרק לבסוף ובקונטרס פי' התם דגרס אין מלקות אותו ואת בנו בקדשים ולא יותר ולא משום דהוו התראת ספק אלא משום דמחוסר זמן הוא דשחיטה שאינה ראויה היא וקשה לר"י אי חשיב מחוסר זמן ואסור לשוחטו משום אותו ואת בנו אם כן הוא לוקה משום לא תשחטו כיון דאמר רחמנא אותו ואת בנו נוהג בקדשים וא"א אלא בשחיטה שאין ראויה בעל כרחך גזירת הכתוב כך היא שהיא כשחיטה הראויה להתחייב עליה מידי דהוה אשחוטי חוץ ואע"ג דלמידי אחרינא חשיב שחיטה שאינה ראויה לענין שחוטי חוץ מיהא מחייב כיון שאין האיסור מחמת דבר אחר ה"נ באותו ואת בנו וא"ת ואמאי צריך בפרק בתרא דזבחים (דף קיג:) למעוטי רובע ונרבע דלא מחייב משום שחוטי חוץ מדכתיב ואל פתח אהל כו' תיפוק. ליה דשחיטה שאין ראויה היא מחמת איסור אחר ודוחק לומר דלרבנן איצטריך קרא ולא לרבי שמעון ויש שהיו רוצים לתרץ דאע"ג דבעלמא ילפינן מוטבוח טבח והכן בשחוטי חוץ גופיה סברא הוא דילפינן מגופייהו ואין נראה לר"י דאם כן שוחט טריפת חולין בעזרה אמאי מתיר רבי שמעון בהנאה בספ"ב דקדושין (דף נח. ושם) ובכיסוי הדם (חולין דף פה: ושם) משום דהויא שחיטה שאינה ראויה נילף מגופה דלעולם שחיטת חולין בעזרה שחיטה שאין ראויה היא דקסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אלא משום דאפילו הכי בעינן שלא יהא בה פסול אחר:

    והלא פדייה מתרת - תימה מה פריך דלמא כשנפדית איירי שהרי יכול לפדות אחר שחיטה לפי' הקונטרס דאיירי בבעל מום מעיקרו וכיון דלבסוף נפדה הויא שחיטה ראויה כדמוכח בחולין (דף פ: ושם) ומיהו לפר"ת דמיירי בהקדישו קודם למומו אע"ג דבשעת פירכוס היה יכול לפדות סתמא דמילתא דגנב אין נודע לו שהוא דקדשים עד אחר זמן שכבר אין מפרכס אבל לפירוש הקונטרס קשה מיהו לפירושו נמי מצי למימר דסתם גניבה שחיטה וכל מעשיה בסתר ומיד אחר השחיטה רגילין לאוכלה וסתמא דמילתא לא נודע לו שהיא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא:

    כל העומד לזרוק כזרוק דמי - תימה דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ. ושם) אמר רבי אושעיא כולה מתניתין דלא כרבי שמעון כו' עד קדשים בפנים מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק הדם לא משתרי בשר שני אמאי סופג את הארבעים ופסול כלומר דחשבינן ליה לקמא כאילו קטליה והוה ליה שני כשר גמור ואמאי חשיב ליה שחיטה שאין ראויה נהי דלא משתרי בשר אלא בזריקת הדם הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ומפרש רבינו תם דרבי אושעיא לית ליה כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא סבירא ליה כתנא קמא דמתניתין דהתם (ד' פא:) דתנן השוחט ונמצאת טריפה השוחט פרת חטאת רבי שמעון פוטר דלא מחייב משום אותו ואת בנו דשחיטה שאין ראויה היא ולית ליה כל העומד לפדות כפדוי דמי והתם בגמרא פריך עלה מההיא דפרה מטמא טומאת אוכלין ומשני פרת. חטאת אינה משנה אבל ר' אושעיא סבר דאדרבה מתניתין דהתם עיקר וההיא דפרה ליתא ועוד י"ל דקסבר ר' אושעיא כיון דלא אמרינן כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ"ק דפסחים (דף יג: ושם) דמצוה הוא להמתין מלזרוק עד שתקבל כל דם הנפש הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם לא אמרינן כזרוק דמי ועי"ל דקסבר ר' אושעיא דאפילו הוי כזרוק בשעת שחיטה כיון דבשחיטה לחודה לא משתרי בשר אלא מחמת דהוי כזרוק לא הוי דומיא דטבוח טבח והכן ושחיטה שאין ראויה היא וא"ש דבריש המנחות והנסכים (מנחות דף קא: ושם) פריך ליה לר' אושעיא מכדי שמעינן ליה לר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי כו' ומיהו סוגיא דשמעתין חשיב ליה שפיר שחיטה ראויה וכן במסקנא דהתם וכי היכי דפריך התם ארב המנונא הוי מצי למפרך לר' אושעיא וכי היכי דמתרץ לרב המנונא הוי מצי לתרץ לרבי אושעיא דהא דלא מוקי מתניתין כרבי שמעון משום דלרבי שמעון שני אין סופג את הארבעים דה"ל התראת ספק ור"ת לא גרס ושני אמאי סופג את הארבעים ופסול דשני כבר נפסל דשחיטה ראשונה שחיטה ראויה היא כיון דנזרק הדם בהכשר והוי שני מחוסר זמן אלא גרסינן אמאי סופג את הארבעים ותו לא ומן השני דייק דשחיטה שאינה ראויה היא ואמאי סופג את הארבעים הא ה"ל התראת ספק דשמא לא יזרוק וכזרוק לא הוי כיון דאין מצוה לזורקו ופריך פשיטא דהכי איתא דהיאך ילקה דהא התראת ספק היא ועוד דאסור לזרוק הדם ופשיטא דלא תגמר השחיטה ומשני קדשים כו' והשתא ארבי אושעיא לא מצי פריך מידי אלא לרב המנונא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    תהי בה רבי אלעזר וכי שחיטה מתרת - מסתברא דלרב דימי שאמר משמיה דר' יוחנן דאוקימנא בשנשפך הדם קא מקשי דכיון שנשפך הדם תו לא מתכשר הבשר ושחיטה שאינה ראויה היא אבל לרבין לא קשיא מידי דכיון דזרק דם לבסוף שחיטה ראוי היא אפילו לר' שמעון וכדמשמע התם בפרק אותו ואת בנו (חולין פא, א) לפי הגירסא הנכונה שם דאסיקנא התם דמאי דאמר רב המנונא אומר היה ר"ש אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים מאי טעמא כיון דאמר ר"ש שחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה וקדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דלאו אינה ראויה כלל קאמר אפילו לאחר זריקת דמים אלא קודם זריקה וכדגרס התם אמר רב הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים תדע דכמה דלא זרק דם לא משתרי בשר ובעידנא דשחט הוי התראת ספק והתארת ספק לא שמה התראה, אם כן לרבין שחיטה ראויה היא, ואין לומר דר"א סבר לה כר' הושעיא דאמר התם דכולה מתניתין דאותו ואת בנו דלא כר"ש ואמר דלר"ש כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק דם הבשר לא משתרי וראשון מקטל קטליה שני אמאי סופג את הארבעים דאין לומר דר"א אליביה דרב הושעיא קא פריך דהא איתותב התם רב הושעיא ואיך אפשר לומר דתהי ר"א כי אמר ר' יוחנן דלא כר' הושעיא והאיך אפשר דלא אהדריה ליה הכא דשחיטה ראויה היא דרב הושעיא הא איתותב, א"ו אדרב דימי שאמר משמיה דר' יוחנן תהי דכל שנשפך הדם מיהא שחיטה שאינה ראוי היא דהא לא מתכשר בשר אלא בזריקה דכתיב (דברים יב, כז) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל (פסחים עז, ב), וכן נמי לר"ל לאחר שנשחט אינה (בר פדיה) [פדוי', ש"מ]. ופריק אתרווייהו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על פי שעכשיו נשפך הדם ואי אפשר לזרוק הואיל ובשעת שחיטה היה ראוי לזרוק ולפדות כזרוק וכפדוי דמי שלכך הוא עומד לבסוף. ותמה אני על מה שכתב בפירוש רש"י ז"ל ופריק לרבין אליבא דר' יוחנן וכי שחיטה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא ע"כ, והפירוש הראשון שפירשתי הוא עיקר.

    וכל העומד כו' - פירש רש"י בשקדם מומן להקדישן, דאי קדם הקדישן את מומן תו לא חזי לפדיון משנשחטו, דשמעינן ליה לריש לקיש ואליבא דרבי שמעון בשמעתתא בתרייתא דמסכת תמורה קדשי המזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד בתמורה. עכ"ל. ואני תמה, כיון דבבעלי מומין שקדם מומן להקדישן קמיירי דלא בעי העמדה והערכה, מאי קא תהי בהא לריש לקיש לפי הפירוש הראשון שפירשתי דלא תהי בדרבי יוחנן אההיא דרבין דכל שעתיד לזרוק כזרוק דמי הואיל ולא נשפך הדם, ואם כן כל שקדם מומן להקדישן עדיין עתידין לפדותן ומאי קא תהי בה. ועוד, מדקמייתי לה מפרה נפדתד על גב מערכתה הואיל והיתה לה שעת הכושר ומשמע שהיתה לה אף על פי שאין לו עכשיו, הוא הדין בעלי מומין דרוצה לומר נמי אף בשאין יכול לפדותן עכשיו אלא שהיה להן שעת הכושר לעדותן מעיקרא קאמר, ואם כן אפשר לומר שכל העומד לפדות ואפילו קודם שחיטה קאמר ואפילו בקדשים שקדם הקדישן למומן, דאנן העומד לפדות אחר שחיטתן בעינן, דאי לא כששחט מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דמשעת שחיטה ואילך אינן ראויה לפדות, וריש לקיש אינה לשחיטה אלא בסוף סבירא ליה (חולין כט, ב). ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דר' אלעזר ארבין קמקשה, אתי שפיר ולא קשיא קושיא ראשונה דמה קא תהי דסבר לה ר' אלעזר כרבי הושעיא דכל שבשעת שחיטה ממש אינה ראויה אף על פי שיש דם במזרק ואף על פי שזרק לבסוף מכל מקום אינה ראויה מיקרי. וצריך לי עיון.

    עוד יש מפרשים, דהכא אפילו בשקדם הקדישן למומן היא אפילו הכי עומדין הן לפדות לאחר שחיטה בעדיין מפרכסין, דבשעת פירכוס בני העמדה והערכה הן וכדאמר בחולין פרק השוחט (חולין ל, א) מכי שחטה ביה פורתא נהי דאדחי מפסח מדמי פסח מי אדחי וכי תימא בעינן העמדה והערכה והתניא שחט בה שנים או רוב שנים והרי היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה, אלמא אף בשעת פירכוס בר העמדה והערכה היא. וכן דעת רבינו תם ז"ל. וכבר הארכתי בדבר זה בפרק כיסוי הדם בסייעתא דשמיא (חולין פד, א בד"ה וליפרקינהו). ולפי זה אתי שפיר דתהי בה ר"א, דאפשר לומר דהכי קאמר ר' אלעזר מדתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב, משמע בטביחה בלחוד חייב בתשלומיו בין פדה בין לא פדה, ובשלא פדאו היכי מחייב וכי יש שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת וכיון שלא נפדה אפילו בעודה מפרכס הא לא אשתרי בשר באכילה ושחיטה שאינה מתרת אינה ראויה מיקרי [וער"ן _ ס"מ]. צריך לי עיון.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 76b

    Bava Kamma 76b. The full printed text of this folio side - 10 numbered segments, about 131 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 76b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026