Bava Kamma 15b

המית שורי כו' מאי לאו בתם וה"ק המית שורי את פלוני משלם חצי כופר ע"פ עצמו ורבי יוסי הגלילי היא או שורו של פלוני המית משלם ע"פ עצמו חצי נזק אלמא ממונא הוא:

עבדו של פלוני הא קנסא הוא דמשלם ל' סלעים ואפילו אינו שוה אלא דינר:

לפלוג וליתני בדידיה בקמייתא גופיה דהמית שורי שורו של פלוני מצי לפלוגי:

כולה במועד קמיירי וחילוקים דמועד בעי לאשמועינן:

יותר על מה שהזיק כגון ל' של עבד:

הא פחות כגון חצי נזק דתם משלם ע"פ עצמו:

כמה שהזיק נזק שלם דמועד:

משום דלא קתני כמה שהזיק הא לאו תיובתא היא דלא פסיקא ליה למיתני כמה שהזיק דליהוי משמע דפחות אינו משלם ע"פ עצמו כיון דאיכא חצי נזק צרורות דאינו משלם כמה שהזיק ואפילו הכי משלם ע"פ עצמו דהלכתא גמירי לה דממונא הוא:

Let [the braita] differentiate and teach with regard to [the case] itself; in what [case] is this statement said? [It is said] with regard to a forewarned [ox], but with regard to [one’s] innocuous [ox] etc. The Gemara introduced a Mishna in Ketubot 41a in order to prove that half damages is compensation. The Mishna says that if one confesses that his ox killed a person he is liable. The Gemara deflects this argument by saying the Mishna is discussing a muad. A tam however would be exempt because his payment is a fine for which one is not liable by his own confession. It is only upon the testimony of witnesses that he is liable. The Gemara counters: If that is so, when the Mishna wants to illustrate how one is not liable by his own confession, why does it introduce the issue of an ox killing a slave, it could have simply said, that liability by confession is limited to a muad, but if the ox is a tam, the owner is not liable by confession. Tosafot understands that the Gemara’s question refers to the case in the Mishna “my ox killed p’lonee”, and the Gemara is asking that in this case the Gemara should have said: If the ox was a tam and the owner confesses he is not liable. This presumes that there would be liability if witnesses testified that the tam ox killed p’lonee. But we have seen that only R’ Yosee HaG’leelee holds this position while others hold that there is never liability for half kofer. This is bewildering! How could the Gemara possibly say this: That the Mishna should have said, but if the ox is a tam he does not pay by his own confession, which implies that by the testimony of witnesses he does pay when his tam ox killed p’lonee. Perhaps the Tano of the Mishna in Ketubot does not hold like R’ Yosee HaG’leelee who says that tam pays half kofer and even when there are witnesses the tam owner would not be liable? That is why he must turn to the case of an ox killing a slave to show how one is exempt by his own admission. How can we present this as a question to the one who holds that half damages is a fine?

And now that you have said [that the payment of] half the damage is a fine. The Gemara says: And now that we say that half damages is a fine, a dog that eats a sheep and a cat that eats a chicken, are atypical and since the liability is a fine, it cannot be collected in Babylonia. In order to collect fines the court must consist of judges who have s’meechoh. The courts in Babylonia lacked this level of ordination and thus could not rule in matters of fines and penalties. There is a deeper issue in this Gemara. Is one liable when his animal damages in an unusual manner? If we adopt the view that half damages are a fine, it is in effect a statement that there is liability for atypical behavior. The ox is considered guarded as relates to goring people, even so when he behaves in an atypical manner and gores, his owner is liable. If we adopt the opposing view that oxen are not guarded as relates to goring, we are saying that the oxen are constantly in a state of agitation that causes them to gore. This behavior is then typical and to be expected and that is why one is liable when they damage. When we contemplate a clearly atypical behavior such as dogs eating sheep or cats eating chickens, can liability for such atypical behavior be derived from the tam ox, which is held liable only for behavior that is to be expected from him? When our Gemara says “now that we hold half damages are a fine, a dog that eats a sheep or a cat that eats a chicken is atypical and this cannot be collected in Babylonia”, does the Gemara mean that we have a source for liability, but it is limited to Eretz Yisro’ail, or perhaps the Gemara means that according to the opposing view, these too are compensation and can be collected even in Babylonia? Tosafot clearly holds that the Gemara is adopting the position that we now have a source for atypical damages. Otherwise, if we held that half damages are compensation, we would have no source for liability when the damage was atypical. It appears that it is exclusively according to the one who holds half damages are a fine that we have a source for liability of atypical damages, but collection is limited to Eretz Yisro’ail, however, according to the one who says that half damages is compensation, one is not liable at all when his animal damages in an atypical manner such as a dog eating sheep or a cat eating chickens. For from where is it to be derived that there is liability for atypical damages? For it cannot be derived from keren, because keren damages in a usual way, because ordinary oxen are not assumed to be guarded, they are usually agitated and it is to be expected that they might gore, and this behavior such as dogs eating sheep is atypical, for it is unusual for a dog to eat large sheep, and we have no source from which to derive liability for atypical behavior. However, according to the one who holds half damages is a fine, damaging that is atypical behavior is a derivative of keren, for they are both, keren and dogs that eat large sheep atypical, even though keren is distinct in the sense that there is intent to damage, which is untrue of dogs eating sheep, their intention is for their own benefit.

And if [he] seized [the property] we do not reclaim [it] from him. And if the damages victim seized, (the Gemara does not identify exactly what he seized) we do not extract from him that which he is holding of the damager. What exactly is the victim allowed to seize? May he take any of the damager’s property or are their some limitations? Rabbeinu Tam says: that it is only when he seized the damager animal itself, for example the dog or cat that ate his sheep or chicken, did the Gemara say that we do not extract from him that which he is holding. For it is only about the damaging animal that the Sages were lenient and allowed him to seize it, if he took it at the time of the damage, but he may not seize anything else. For if it was so, that any item the victim seizes, we do not confiscate from him, this will lead to a problem, for today or tomorrow, he, the victim, will steal all that is his, the damager’s, and we will not confiscate from him, because we, in Babylonia, do not judge fines, and this damager will lose more that he damaged. And that which the Gemara says in Kaitzad HoRegel (below 19b): There was a donkey that ate bread and chewed the basket and Rav Y’hudoh required its owner to pay full damages for the bread and half damages for the basket. But since half damages are a fine, Rav Y’hudoh should not have judged the matter in Babylonia? That is speaking when he, the victim, seized the donkey, or he was forcing the damager to pay by the threat of enacting a ban, because he had asked the court to set a date for the damager and the victim to travel to Eretz Yisro’ail and adjudicate the matter there, which he is entitled to do as we see in our Gemara. The damager who did not want to travel to Eretz Yisro’ail to settle the matter agreed to have the matter settled in Rav Y’hudoh’s court and he ruled that he is liable for half damages for the chewed up basket.

And the snake; these [are considered] forewarned.This Tosafot belongs to the Mishna on 15b. The wolf, lion, bear, leopard, bardelas and the snake are all muad. They are not considered muad in all matters of damage, but each one is muad only in the mode that it is usual for him to damage. The Gemara on 16b will explain that all of the methods mentioned here are the usual ways that these animals kill for food. For example: a wolf comes and tears apart its prey, or a lion comes and pounces on its prey and eats it before it dies, or the lion tore it apart and killed it in order to leave it to be eaten later. However, when damaging in a mode that is unusual, for example a lion that tore apart its prey and ate it, and so too, when damaging by other methods that are unusual, they are not muad, rather they pay half damages. Unusual damages are derivatives of keren. And when damaging in ways that are usual where the rule is that they must pay full damages, that is exclusively when they damage in the courtyard of the nizok, but when damaging in a public domain, the owner is exempt, because it is shain in a public domain, as Shmuel says in the Gemara (16b): a lion in a public domain who pounces on his prey and eats it while still alive is exempt. It is the normal way that a lion hunts for food and it is a derivative of shain which is exempt in a public domain. And even a snake that derives no pleasure from his biting, as the Gemara says in the first Perek of Taanis (8a): that all the wild beasts gather next to the snake and say to him: what pleasure do you have from biting? This of course indicates that it was known to our Sages that a snake has no physical pleasure from biting and his biting can not be classified as a derivative of shain whose characteristic is that it derives pleasure when damaging, even so, since it is usual for him, the snake, to do this, bite without deriving any pleasure, it is similar to regel, which also does not derive any pleasure from damaging and the owner is exempt in a public domain. And it, the snake biting, is not like keren after it becomes muad, even though it intends to harm, which is a characteristic of keren. This can be seen from the fact that the Mishna lists the snake together with the others.

Rabbi Elazar says When these [animals] are domesticated they are not [considered] forewarned. R’ Elozor says: When they, the wild beasts enumerated in the Mishna, are domesticated, they are not muad. Raising them in a household is an effective way of taming them and they are considered like an ox that is not muad until it damages three times. This is bewildering! For in the beginning of the first Perek of Sanhedrin (2a) the Mishna teaches: the lion, wolf, bear etc. [are judged by a court of twenty three when they kill a person] R’ Elozor says: whoever is first to kill them did a meritorious act. There is no need for a court trial. And R’ Yochanan explains in the Gemara (ibid. 15b): That R’ Elozor’s ruling is in effect even if they, the wild animals, did not yet kill, because they cannot be domesticated and they have no owners. R’ Elozor’s ruling, according to R’ Yochanan’s interpretation says that wild animals cannot be tamed. This contradicts our Mishna where R’ Elozor says they can be tamed. And R’I says: That here our text is R’ Elozor who chronologically was after R’ Mayer, as they are mentioned in this order in the Braita here, and there in Sanhedrin (2a) our text is R’ Eliezer who preceded R’ Akiva, for it is taught after the statement of R’ Eliezer: R’ Akiva says etc. This indicates that the author of the preceding statement was R’ Eliezer ben Hurkanus, who preceded R’ Akiva, and not R’ Elozor ben Shamua, who followed R’ Mayer a disciple of R’ Akiva. There is another contradiction between the two Mishnayos. However, there is still a difficulty, for our Mishna teaches: And the snake is always muad and cannot be tamed, and this is according to all opinions. And there Resh Lokish explains: That even R’ Eliezer who says “whoever is first to kill them did a meritorious act” says so only if they killed, but if they did not kill one is not permitted to kill them. The Gemara in Sanhedrin clarifies Resh Lokish’s position: He, Resh Lokish, holds that they, the wild animals, can be domesticated and they have owners and that refers even to the snake. According to Resh Lokish even R’ Eliezer, who holds that wild beasts can be killed without the benefit of a court trial, holds that a snake can be tamed, whereas in our Mishna all hold that a snake cannot be tamed. In order to reconcile the Mishnayos we must distinguish between various levels of domestication. Says Rabbeinu Tam: That there in Sanhedrin it is speaking about when the wild animals are tied with chains, for example a lion in its cage, for in this manner they can be domesticated and are not considered muad to damage [and one should not kill them unless they already killed. Whereas the level of domestication we are speaking about here in our Mishna is that he, their owner, raised them in his house]. Our Mishna is saying that all agree that raising a snake in one’s house does not remove it from the classification of muad. If it is left free, it is still muad to damage. The Mishna there is saying that when chained, all the wild animals including a snake are not muad to damage. A second difference between the two Mishnayos: And one can also differentiate between the Mishnayos here and in Sanhedrin as follows: It is specifically as relates to this matter: That whoever is first should not kill them unless they killed, that Resh Lokish said that even R’ Eliezer holds they can be domesticated and are considered tame and there is no merit for killing them, but in regard to the issue of when they damage, do they pay full damages or not, in this matter, whether their domestication is considered effective domestication so that they should not be considered muad to pay full damages, or not, the Mishna in Sanhedrin is not addressing at all. That issue is addressed here in our Mishna in the dispute between the first Tano who holds that they cannot be domesticated and always pay full damage and R’ Elozor who says that with the exception of the snake they can be domesticated and pay half damages.

ת"ש זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק אין משלם על פי עצמו. פי' כגון תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' שהן קנס אינו משלם על פי עצמו מאי לאו הא פחות ממה שהזיק משלם מפי עצמו וש"מ חצי נזק ממון הוא.

ופריק לא כמה שהזיק כגון המועד שמשלם נזק שלם ודאי זה ממון הוא ומשלם על פי עצמו אבל פחות לא.

ואקשי' אי הכי היה לו לתנא לשנות כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו דמשמע יתר כעין כפל וכיוצא בו ומשמע פחות והוא חצי נזק וכיון דלא קתני הכי שמעינן מינה דפחות ממה שהזיק ממונא הוא ומשלם על פי עצמו. ועלתה בתיובתא לרב הונא והלכתא פלגי נזקא קנסא.

ומתמהינן תיובתא והלכתא כלומר מאן דאיתותב הלכתא כוותיה ופרק בלא עיונא הוא דכיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא ומשלם על פי עצמו לפיכך לא מיתני בה כמה שהזיק. השתא דאמר פלגי נזקא קנסא כלבא דאכל אימרא ושונרא דאכל תרנגולא משונה היא ולא מגבינן בבבל דקיימא לן אין גובין קנס בבבל ואם תפס ניזק לא מפקינן ואם אמר אזמנוה לדינא בארעא דישראל מזמנין ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה ובין כך ובין כך משמתינן ליה לסלוקי הזיקא מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב בתוך ביתו וכו':

לפלוג וליתני בדידיה בד"א במועד אבל בתם אינו משלם על פי עצמו איכא למידק מאי קושיא דאי אמר הכין הו"א ע"פ עצמו הוא דאינו משלם הא ע"פ עדים משלם אפילו כפר ומנא ליה דר' יוסי הגלילי היא דלמא רבנן וי"ל דמהמית שור שורו של פלוני קא מקשה דהול"ל ליה בד"א במועד אבל בתם אפילו המית שור שורו של פלוני אינו משלם על פי עצמו.

הא דאמרינן כיון דאיכא צרורות והלכתא גמירי לה דממונא הוא לא פסיקא ליה. איכא למימר דהא דקאמר דהלכתא גמירי אכולה מלתא הדר כלומר דהלכתא גמירי ליה דאינו חייב אלא חצי נזק ועוד דממונא הוא ולא קנסא אע"ג דאינו משלם אלא חצי נזק.

ויש לי לפרש עוד דהלכתא גמירי לה אחצי נזק בלחוד קאי כלומר הא איכא חצי נזק דגמרי לה הלכתא היא דלא משלם כמה שהזיק ומיהו ודאי לכ"ע ממונא הוא דהא כי אורחיה הוא כנ"ל והוא הנכון.

הכי גרסינן השתא דאמרת פלגא נזקי קנסא כלבא דאכיל אימרי ושונרא דאכיל תרנגול משונה הוא ולא מגבינן בבבל. ולא גרסינן לא משלם אלא חצי נזק ולא מגבינן בבבל דמהאי לישנא הוה משמע דלמ"ד קנסא לא משלם אלא חצי נזק אבל למ"ד ממונא משלם נזק שלם ואינה דאדרבה למ"ד קנסא משלם חצי נזק מיהא דילפינן ליה מקרן תמה דמשונה היא ומשלם חצי נזק אף אלו משונין ומשלמים חצי נזק אבל למ"ד ממונא ואורחיה הוא הני דמשונין מנא לן דמשלמין אלא ודאי מפטר פטירי.

לא מגבינן בבבל מ"מ משלמין במה שנהנה כשן ברשות הרבים דפטור ומשלם מה שנהנית. הא מלתא דשונרא דאכיל תרנגולי כתבתיה בסוף פרק אלו נערות עם מה שתקנו הגאונים ז"ל בדיני הקנסות בבבל בס"ד.

כל שהוא מדין קנס אינו משלם על פי עצמו מעתה המית שורי את שורו של פלוני אם הוא תם אינו משלם וכן המית שורי את עבדו של פלוני אם הוא מועד וכל שאינו משלם שוה בשוה כמה שהזיק אלא או פחות או יותר הרי זה קנס חוץ מחצי נזק צרורות שהוא ממון והוא משתלם על פי עצמו:

הרבה כתבו בשם גדולי המפרשים בסוף פרק שלישי שחצי נזק של תם משתלם על פי הודאתו הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות ותמהו עליהם שהרי בסוגיא זו הקשו למי שאמר שהוא קנס ממה שאמרו המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו וכן אמרו בפרק שור שנגח מ' ב' אם תם הוה מודינא ומפטרנא ומ"מ לא כתבו דבר זה מעולם והם טעו בנוסח דבריהם ומה שכתבו הוא שחצי נזק בבית דין אומרין לו לך ושלם אם הודה אלא שאין כופין אותו מה שאין כן בשאר קנסות שאין אומרין לו שלם כלל ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שאר קנסות כל שהודה מוציאין מידו אף בתפס כך כתבוה בתשובת שאלה ואף בזו יש חולקין לומר שאין אומרין לו שלם כלל ולענין המית שורי את פלוני אם משלם כופר אם לאו יתבאר בפרק רביעי:

כלב שאכל את הכבשים וחתול שאכל את התרנגולים בגדולים משונה הוא והרי היא תולדה של קרן אע"פ שיש הנאה להיזקן ואינו אלא בחצי נזק והרי הוא קנס ואינו נגבה בבבל ובחוצה לארץ ואע"פ שאמרו בפרק שני אכילה על ידי הדחק שמה אכילה ההיא בדבר שאינו בעל חיים כגון שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביעתא אבל כל שבבעלי חיים ודאי משונה הוא ובקטנים דרכו הוא והרי הוא היזק של שן והוא ממון הגמור ואינו חייב אלא בחצר הניזק ויש אומרים שאין הפרש בין גדולים לקטנים אלא בתרנגולים אבל בכבשים לעולם אין דרך הכלבים בכך וכן דעת גדולי המחברים:

אף בבבל הואיל ונתברר שכך הדין אלא שאין כח ביד בית דין זה להגבותו אם תפש הניזק מן המזיק אין מוציאין מידו ומ"מ פירשו אחרוני הרבנים דוקא שתפש גופו של מזיק והוא הכלב והחתול שהרי הואיל ותולדה של קרן הוא הרי הוא בדין תמות ואינו משתלם אלא מגופו ומ"מ אחר ההעדאה אף אנו מגבין אותו ואין צריך לומר שאם תפש שאין מוציאין ויש מפרשים שאף אם תפש שאר נכסים אין מוציאין ממנו עד שיגבהו מגופו של מזיק ובקנס של תשלומי כפל אם תפש יש אומרים שאין מוציאין מידו דוקא כשיעור הקרן אבל אם תפש שיעור הכפל מוציאין ויש חולקים לומר שאף שיעור הכפל אין מוציאין אחר שהתורה זכתהו:

כל שיש בית דין הגדול בארץ ישראל ובאו לידי דייני בבל דינין שאי אפשר להם להגבותם כגון דיני קנסות אלו שהזכרנו ודומיהם כל שאמר הניזק הזמינוהו לדין לפני בית דין הגדול עושין כן ואם לא הלך ליום הנועד לו משמתין אותו ופרשו גדולי המחברים דוקא בשנתבררו דבריו לבית דין שבכאן ואינו מפסיד אלא מצד שאין בידם להגבות כמו שבארנו:

כל שמניח בביתו דברים המזיקים יש רשות לבית דין להחרימו ולשמתו עד שיסלק את הזקו שנאמר לא תשים דמים:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי איזה בדין חצי נזק ואיזה בדין נזק שלם חמשה תמין וחמשה מועדין הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לשוך ולא לרבוץ ולא לבעוט השן מועדת לאכול את הראוי לה הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה שור המועד ושור המזיק ברשות הנזק והאדם הזאב והארי והדוב והנמר והברדליס והנחש הרי אלו מועדין ר' אליעזר אומר בזמן שהם בני תרבות אינן מועדין והנחש מועד לעולם מה בין תם למועד שהתם משלם חצי נזק מגופו והמועד משלם נזק שלם מן העליה אמר הר"ם תם נקרא הדבר המזיק בלא הרגל ואין דרכו שיבא ממנו אותו ההיזק אלא שיארע בדרך מקרה ומועד נקרא הדבר אשר הורגל שיבא ממנו אותו המעשה תמיד או על הרוב ונגיחה לא תהיה אלא בקרן ונגיחה תהיה באיזה אבר שיזדמן מאברי הגוף ושור המועד הוא שאמר עליו והועד בבעליו והוא שנגיחתו על הרוב ומה שאמר ושור המזיק ברשות הניזק הוא דעת מי שסובר כי אפי' התם ברשות הנזק ישלם נזק שלם והדין אצלו כדין המועד ועוד יתבאר שאין הדין כן ומשנה זו חסרה ויש להשלים לשונה ולומר כן חמשה תמים הם מתחלתן ואם הועדו מועדין ושן ורגל מועדין מתחלתן ויש מועדים אחרים כיוצא בהם והם הזאב וכו' ומה שלא הוצרך למנותן כלם ויאמר אחד עשר מועדין הם לפי שמציאותם ביישוב מעט וכל שכן שאינן נראין במדינות וברדלס הוא החיה הנקראת בלשון ערבי אלצבע ומה שאמר מן העליה ר"ל ממיטב נכסיו והמובחר שבהם כמו שאמרנו הנזקין שמין להם בעדית ואין הלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי חמשה תמים וחמשה מועדים פירוש בבעלי חיים וחמשה שהם תמים עד שיועדו ושלא לגבות מהם אלא חצי נזק הם הנגיחה והנגיפה והנשיכה והרביצה והבעיטה וכלם תולדה של קרן הם כמו שהתבאר ובכלל אלו כל שהוא משונה וכונתו לכך כלם שוין לדין חצי נזק ולחייבו ברשות הרבים:

תוס' בד"ה לפלוג ולתני כו' דמשמע דע"פ עדים משלם כשהמית שורו את פלוני כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפרש"י דאהמית שורי שורו של פלוני לחוד פריך הכי דמצי לפלוגי משום דכל קושיית לפלוג ולתני בדידיה היינו דלא הוה ליה להאריך ולמנקט מלתא אחריתא אלא בהך מלתא דנקט כבר ה"ל לפלוגי וא"כ אי הוה מפליג בהמית שורי שורו של פלוני בלחוד ע"כ דהוה מאריך טפי דהוה הוצרך למנקט במלתיה המית שורי שורו של פלוני דביה דוקא איכא לפלוגי בין תם ובין מועד ולא בהמית שורי את פלוני דקתני נמי לעיל והשתא דנקט בסיפא המית שורי עבדו של פלוני אינו מאריך כ"כ דלא מפליג ביה בין תם ובין מועד ודו"ק:

מאי לאו בתם ותם משלם כגון שלא בכוונה או על פי אחד ולית ליה דרבה. ולרבה אין להקשות מברייתא זו כי הוא יסבור דליכא כופר כמאן דאמר נקי מדמי עבד. ואין להקשות דילמא איירי ברגל או בצרורות דממונא הוא דפשיטא דמשלם על פי עצמו ולא תם. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

ליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים במועד וכו' הקשו בתוספות דהיכי הוה מצי למימר הכי אבל בתם וכו'. ותירץ רבי מאיר דהכי פריך דברישא קתני תרתי המית שורי את פלוני או שורו של פלוני דהיינו מיתה ונזקין ובסיפא לא איירי אלא בחדא דהנך תרתי דרישא במיתה. ועוד דרישא איירי בבן חורין וסיפא בעבד ועל כן סיפא לא איירי מעין רישא כלל וניפלוג בדידיה דידיה חדא מהנך דרישא והכי ליתני המית שורי תם שורו של פלוני אינו משלם על פי עצמו. הרא"ש ז"ל. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ליפלוג וליתני בדידיה. תימא היכי הוה מצי למיתני אבל בתם אינו משלם על פי עצמו הא הוה מצי למידק הא בעדים משלם ואף בהמית שורי את פלוני משלם כופר ואנן אמרינן לעיל דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא לא סבר כרבי יוסי הגלילי דמסיק לדידיה שייר חצי כופר. וי"ל דהכי פירושו ליפלוג בהמית שורי שורו של פלוני דבההוא על פי עדים משלם. ע"כ. ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל כתבו דלהכי לא תירצו התוספות כן דאם היה כדעת הספר ליתני דרוצה לחלק בעל הברייתא הכל אם המית אדם ולא היה לו להזכיר הספר מועד. ע"כ. ולקמן דקא פריך תלמודא ליתני זה הכלל כל שאינו משלם במה שהזיק ליכא לאקשויי דלהכי לא תנא הכי משום דמשתמע מינה דהא על פי עדים משלם כשהמית שורו של פלוני דיש לומר דזה אינו קרוי היזק אלא מיתה. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

לא פסיקא ליה משום הכי פסיק ליה כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא דאדרבא השתא קשה למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אמאי לא תני כל שאינו משלם יותר ממה שהזיק משלם על פי עצמו. ה"ר ישעיה ז"ל.

הא דאמרינן כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה וכו' איכא למימר דהא דקאמר דהלכתא גמירי לה אכולה מילתא הדר כלומר דהלכתא גמירי לה ואינו חייב אלא חצי נזק. ועוד דממונא הוא ולא קנסא אף על גב דלא משלם אלא חצי נזק. ויש לי לפרש עוד הילכתא גמירי לה אחצי נזק בלחוד קאי כלומר הא איכא חצי נזק דגמירי לה הילכתא היא דלא משלם במה שהזיק ואיהו ודאי לכולי עלמא ממונא דהא כי אורחיה הוא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא כתוב בתוספות אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא הוי תולדה דקרן. וקשה דהא איכא הנאה להיזקה ואדרבה ניתן לו דין שן וליפטר ברשות הרבים. ונראה דכיון דהוא משונה יש לנו לדמותו לקרן ולא לשן ולהכי סיימו התוספות אף על גב דקרן כוונתו להזיק מכל מקום נדמה ויתחייב ברשות הרבים. תלמידי הר"י ז"ל. וריב"א אומר דאפילו למאן דאמר פלגא נזקא ממונא מיקרי קרן משונה אבל אינו משונה כל כך שיהא נחשבין תשלומין לקנס ואם כן אף לדבריו מצינו משונה שמשלם. וצריך עיון ליישב לשון התלמוד הא דנקט כלבא ושונרא יותר מקרן דעלמא. ה"ר ישעיה ז"ל.

הכי גרסינן השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא האי כלבא וכו' ולא גרסינן לא משלם אלא חצי נזק ולא מגבינן בבבל דמהא לישנא הוה משמע דלמאן דאמר קנסא משלם חצי נזק מיהא דילפינן ליה מקרן תמה דמשונה הוא ומשלם חצי נזק אף שלא משונין משלמין חצי נזק אבל למאן דאמר ממונא ואורחיה הוא הני דמשונין מנא לן דמשלמין אלא ודאי מיפטר פטירי. הרשב"א ז"ל.

כתוב בתוספות דמקרן לא אתיא דקרן אורחיה הוא וכו' נראה דלמאן דאמר פלגא נזקא ממונא נמי קרן לא הוי אורחיה מדקרי ליה רבי טרפון משונה ותנן נמי אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק אלא דפליגי דלמאן דאמר קנסא לא הוי כלל אורחיה כמו שונרא דאכל תרנגולי רברבי אבל למאן דאמר ממונא הוי אורחיה קצת אבל לא לגמרי דאי אורחיה לגמרי אכסות וכלים ליפטר ומשום דקצת לאו אורחיה חס רחמנא עליה טפי משן ורגל ולדידיה היכא דלאו אורחיה כלל כמו שונרא דאכל תרנגולי רברבי פטור כדפירש בתוספות. ע"כ גליון תוספות.

אבל למאן דאמר ממונא הוי אורחיה קצת וכו' אם כן לעיל היכי קאמר קרן עדיפא שכן דרכו להזיק דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ובכאן אומר הגליון דלמאן דאמר פלגא נזקא ממונא הוי לאו אורחיה קצת. וי"ל דהאי דקרי ליה אורחיה לעיל לאו משום דהוי אורחיה לאכול כלים דלעולם אין דרכו לאכול כלים כמו שאומר הגליון כאן אלא קרי אורחיה משום שמגעת כוונתו להזיק כלים ולאכול אותם ולפיכך חייב חצי נזק ומשום הכי הוי קרן עדיפא לפי שמגעת כוונתו להזיק כלים אבל כלב שאכל אמרי רברבי פטור לפי שאין מגעת כוונתו להזיק ולאכול אותם ואם אכל אותם לאו אורחיה כלל ופטור לגמרי בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק. ע"כ גליון. ותלמידי הר"י כתבו דלאו אורחיה שאומר הגליון אין פירוש שאין אורחיה לעשותו אלא הכי פירושו משום דכוונתו להזיק ויצרו תקיף עושה דברי היזק שלאו אורחיה. ע"כ.

בתוספות בד"ה הא מני ר"י הגלילי וכו' נ"ל דאה"נ דלר"ע כופר לא הוי שיור והא דל"ק ר"ע היא דא"כ ליתני שהתם פטור מדמי עבד עכ"ל. ואין לומר שהטעם דפטור מדמי עבד היינו נמי משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וא"כ לא הוי שיור שהוא בכלל מגופו דהא ליתא דע"כ לר"ע ס"ל דאי לאו קרא דבעל השור נקי ה"א דחייב לשלם דמי עבד מן העלי' דאל"כ קרא ל"ל וכן איתא להדיא בפ' שור שנגח. ומה שהקשה מהרש"א דלר"י נמי קשה ליתני שהתם פטור מדמי ולדות ותירץ דאתיא כמ"ד התם דעיקר קרא איצטריך לפטור תם ומכ"ש מועד דפטור אף אם לא נאמר קרא ובחנם נדחק לפרש כן שזו הסברא נידחת לגמרי ממה שהקשו יציבא וכו' אלא דבאמת לפי המסקנא ג"כ לק"מ דקרא אתי לפטור בין תם בין מועד ע"ש וק"ל:

בא"ד וא"ת ומנ"ל דלר"י תם משלם חצי כופר וכו' דלמא לעולם ס"ל דפטור דכשהשור בסקילה וכו' עכ"ל. פי' וכיון דידעינן מסברא דלא שייך חצי כופר בתם א"כ אייתר ובעל השור נקי לדמי וולדות ותירצו על זה וי"ל דהא דקאמר וכו' פי' דהש"ס משני שפיר דלר"י דלא דריש נקי מחצי כופר וא"כ מספקא לן אי סבר כרבה וא"כ ידעינן מסברא דלא שייכי כופר בתם או ס"ל באמת דתם חייב בחצי כופר כשאין השור בסקילה דלא ס"ל דרבה אלא כר"ט דס"ל הכי וא"כ ממ"נ לא הוי כופר שיורא או ס"ל דרבה הוי בכלל שמשלם מגופו ואי ס"ל דחייב הוי בכלל ח"נ ולא בא הש"ס לומר אלא דלא אתיא כר"א בפ' שור שנגח דלית ליה דרבה אלא ס"ל דאף שאין השור בסקילה חייב בכופר בעלמא אלא דבתם פטור מבעל השור נקי א"כ למה שיירי' אלא דקשה אמאי לא קאמר הש"ס דר"ט הוא דאית ליה בהדי' תם משלם כופר ונראה דלא מצי לאוקמי כר"ט משום דקתני שהתם מגופו ומועד מעלי' ולר"ט ליתא להאי כללא דהא שור המזיק ברשות הניזק דהוי מועד לר"ט ומשלם נזק שלם אפ"ה אינו משלם אלא מגופו כדאית' בתוספות בדף הסמוך ודו"ק ועיין מ"ש מזה בפ' שור שנגח דף מ"ב בדברי ר"י שם:

בתוספות בד"ה לפלוג וליתני בדידיה עיין במהרש"א ובד"ה השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא נראה דדוקא וכו' אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא וכו' דקרן אורחיה הוא וכו' עכ"ל. נראה שכתבו כן לשיטת ר"ת שפי' לעיל דף ה' ע"ב בד"ה שכן מועדים מתחילתן דנשמע שם דלמ"ד פ"נ ממונא הוי קרן לגמרי אורחיה וכ"כ גם כן בדף ב' בד"ה במחוברת אבל לפמ"ש שם ובדף ג' ע"ב גבי ח"נ צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא הוא והוכחתי בראיות ברורות דאף למ"ד פ"נ ממונא דס"ל דקרן לאו אורחיה מקרי קצת ואי משום דממונא הוא חצי נזק צרורות כ"ע מודו דממונא הוא אפ"ה קרי לה בש"ס בכמה דוכתי לאו אורחיה א"כ לא שייכי סברת תוס' כאן אלא דלמ"ד פ"נ ממונא האי שונרא וכלבא מגבינן אפי' בבבל אע"ג דלאו אורחיה דהא קרן וח"נ צרורות ג"כ לאו אורחיה בהכי אפ"ה הוי ממונא וכן נראה להדיא מל' הש"ס ועיין בת"ח שהאריך מאד להקשות על דברי תוס' בזה עיין שם וק"ל:

בפרש"י במשנה בד"ה ושור המועד וכו' ולגבי מועד חשיב להו חד וכו' עכ"ל. והיינו ע"כ לפי מאי דס"ד מעיקרא בש"ס אבל למסקנא דשמעתין כרבינא דאתמר כוותיה ליתא להאי פירושא אלא אדרבא עיקר מניינא דחמשה מועדין לא נאמרו אלא עלייהו דהיינו קרן וד' תולדותיו:

בגמרא מדקתני השן מועד וכו' אבל ח"נ משלמת וכו' עכ"ל לכאורה קשה דמאי מקשה הש"ס בפשיטות ולא ניחא ליה לשנויי הא כדאיתא והא כדאיתא שהמשנה שונה ה' תמין וה' מועדין והיינו כ"א במקום חיובו ואין זה דוחק שכן אומר הש"ס בכל דוכתא ועוד ניחא לן לאוקמי הכי ממה שמוקמינן בתרי תנאי ועוד הלשון אבל ח"נ משלמת מיותר ונ"ל דסוגי' הש"ס מעיקרא סמיך אמאי דתנן השן מועדת לאכול הראוי לה וע"כ דאיירי בחצר הניזק אפילו הכי נקט דוקא ראוי לה משמע דבשאינו ראוי לה אינו משלם נ"ש. וא"ל דבראוי לה הוי שן ובשאינו ראוי לה הוי תולדה דקרן דא"כ הוי ליה למתני הכי בהדיא דהא מאי דנקט ברישא דנשיכה הוי תולדה דקרן היינו בר"ה דווקא ואם כן לא שייך הלשון דשן מועד להראוי לה אלא ודאי דמתוקמי כרבנן וא"כ כל הני דקרן ותולדותיו איירי בין בר"ה ובין בחצר הניזק אפ"ה קתני דאינה מועדת אלא חצי נזק משלמת וא"כ כבר שנה לנו התנא דבשן שאכלה דבר שאינו ראוי לה הוי תולדה דקרן דהיא בכלל נשיכה שאינה משלמת אלא ח"נ אפילו ברשות הניזק וע"ז קאמר שפיר דכשאכלה דבר הראוי לה הוי שן בחצר הניזק דמשלם נזק שלם ואם כן מוכח דרישא רבנן היא ולא ר"י ומקשה שפיר כן נראה לי בישוב לשון הש"ס אף שקיצר בלשונו ודו"ק ובדרך אחר נ"ל דדקדק הש"ס מדמתחיל בתם ונקט לישנא דאינה מועדת משמע דעיקר כוונה להורות דלא תימא דאף בקרן ותולדותיו שייך מועד בתחילתו בחצר הניזק לכך אמר אינה מועדת ואף שחצר הניזק לא נזכר כלל משמע ליה הכי משום דדומיא דשן ממעט לקרן גם זה נכון מראשון ועיין בלשון רש"י:

מתני' השן מועדת לאכול עיין לעיל דף ד ע"א תוס' ד"ה למחשביה:

גמ' אין דהא א"ל שמואל לעיל יד ע"א לקמן לו ע"ב:

תוס' ד"ה ואי כו' תפס המזיק עצמו עי' לקמן דף לו ע"ב ברש"י ד"ה ההוא דתקע: