Talmud Builders

    Bava Kamma 32b

    Back to index

    English translation — Bava Kamma 32b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Come and let us go out to greet the bride, the queen. And some say that this is what he would say: Come and let us go out to greet Shabbat, the bride, the queen. Rabbi Yannai would wrap himself in his tallit and stand at the eve of Shabbat at twilight, saying: Come, bride; come, bride. Similarly, it is appropriate for one to run out in honor of Shabbat.

    2MISHNA: With regard to one who was chopping wood in the public domain and a chip flew off and caused damage in the private property of another person, or one who was chopping wood in his private property and caused damage in the public domain, or one who was chopping wood in his private property and caused damage in the private property of another, in all these cases he is liable.

    3GEMARA: The Gemara comments: And it is necessary for the mishna to teach that he is liable in all these cases because in each one there is a novel element. As if it had taught only the case of one who was chopping wood in his private property and caused damage in the public domain, it might have been reasoned that he is liable, despite the fact that he was working in his private property, because it is common for the multitudes to be there. But if a chip flew from the public domain to another person’s private property, where it is not common for the multitudes to be, one might say that he is not liable. Therefore, it is necessary to teach this case as well.

    4And conversely, if it had taught that he is liable where the chip flew from the public domain to another’s private property, it might have been reasoned that he is liable because at the outset he was acting without permission by chopping wood in the public domain. But if it flew from his private property to the public domain, since he was acting with permission by chopping wood in his private property, one might say that he is not liable. Therefore, it is necessary to teach both cases.

    5And if the mishna had taught only that he is liable in these two cases, it might have been reasoned that in this case, where the damage was caused in the public domain, he is liable because it is common for the multitudes to be there, and in that case, where he was chopping in the public domain, he is liable because he was acting without permission. But in the last case, where the chip flew from his private property to another’s private property, where neither of the above reasons applies, as it is not common for the multitudes to be in the place where the damage was caused and he was acting with permission at the outset, one might say he is not liable. Therefore, it is necessary for the mishna to teach all these cases.

    6§ The Sages taught ( Tosefta 6:25): With regard to one who entered the workshop of a carpenter without the latter’s permission, and a chip of wood flew off and hit him in the face and he died, the carpenter is exempt. But if he entered the shop with permission, the carpenter is liable.

    7The Gemara asks: What does the baraita mean when it rules that the carpenter is liable? Rabbi Yosei bar Ḥanina says: If the other person was injured, he is liable to pay four types of indemnity that one who injures another must pay. These are: Cost of the damage, pain, medical costs, and loss of livelihood. But if the one who entered was killed, he is exempt from exile.

    8The Gemara explains that he is exempt because this case is not similar to the case of a forest, which is the archetypal case stated in the Torah requiring one who kills unintentionally to be exiled, as it is written: “As when a man goes into the forest with his neighbor to chop wood, and his hand fetches a stroke with the axe to cut down the tree, and the head slips off the helve, and finds his neighbor, and he dies” (Deuteronomy 19:5). This is because in the case of the forest, both this one entered his domain and that one entered his domain, as anyone may use the public domain, whereas in this case, the victim entered another’s property. Therefore, the carpenter is not exiled.

    9Rava said: On the contrary; it can be inferred a fortiori that he is exiled. And if in the case of the forest, where this one entered of his own accord and that one entered of his own accord, neither asking for the other’s permission, nevertheless the victim is considered like one who entered with the other’s consent and therefore the one who kills unintentionally is exiled, all the more so is it not clear that in this case, where the victim entered another’s workshop with his consent, the carpenter should be exiled?

    10Rather, Rava said: What is the reason he is exempt from exile? As exile is not sufficient for him, and this is the reason of Rabbi Yosei bar Ḥanina, who exempts him from exile: Because it is an unintentional killing that is approaching intentional manslaughter. The purpose of exile is to atone for one who kills another completely unintentionally; if he was exceedingly negligent, exile is not sufficient to atone for him.

    11Rava raises an objection to his own explanation from a mishna: If one is sentenced to be flogged in court and the doctors assessed that he would be able to endure only a certain number of lashes, but the one administering the lashes added one lash to his punishment and he died, the agent of the court is exiled on account of him ( Makkot 22b). But here, it is clear that it is a case of an unintentional killing that is approaching intentional manslaughter, as it should have entered his mind that people can die by one additional lash. And the tanna teaches that the agent of the court is exiled. Rav Shimi of Neharde’a said in response: It is a case where he erred in the counting, which is not considered approaching intentional manslaughter.

    12Rava slapped Rav Shimi on his sandal, a gesture of disparagement, and said to him: Is that to say that the one administering the lashes is the one who counts them? But isn’t it taught in a baraita that the eldest of the judges recites the verses that are read to a person while he receives lashes, and the second judge counts, and the third says to the one administering the lashes: Strike him? Accordingly, it is not the one administering the lashes who erred in counting.

    13Rather, Rav Shimi of Neharde’a said: It is a case where the judge himself erred in counting, and the one administering the lashes did not notice this error and meted out an extra lash, causing the person to die. It is therefore considered a completely unintentional killing. Consequently, he is exiled.

    14The Gemara raises an objection from another mishna: With regard to one who throws a stone into the public domain and kills someone, he is exiled. But here, it is clear that it is a case of an unintentional killing that is approaching intentional manslaughter, as it should have entered his mind that people are commonly found in the public domain. And the tanna teaches that he is exiled.

    15Rav Shmuel bar Yitzḥak said: It is not a case where one threw a stone into the public domain for no purpose, but rather where he demolishes his wall, which borders on the public domain, and stones fall into the public domain. Therefore, it is not considered to be approaching intentional manslaughter.

    16The Gemara questions this assertion: Nevertheless, he should have paid attention to see if there was anyone there, and therefore it should be considered an unintentional killing that approaches intentional manslaughter. The Gemara answers: It is a case where he demolishes the wall at night.

    17The Gemara asks: Even at night, he should also have paid attention to see if there was anyone there. The Gemara suggests an alternative interpretation: It is a case where he demolishes his wall during the day into a garbage dump, where people are not commonly found.

    18The Gemara asks: What are the circumstances of this garbage dump? If it is a garbage dump where the multitudes are commonly found, it is considered intentional manslaughter. And if the multitudes are not commonly found there, he should be considered not only one who kills unintentionally, but a victim of circumstances beyond his control, since he could not have anticipated that someone would be there. Therefore, he should be exempt from exile.

    19Rav Pappa said: This halakha is necessary only in the case of a garbage dump where people are given to relieve themselves at night and are not given to relieve themselves during the day, as it is near the public domain. But there are those who chance by and sit there for this purpose even during the day. On the one hand, he is not one who kills intentionally, as people are not given to relieve themselves there during the day. On the other hand, he is not a victim of circumstances beyond his control either, as there are those who chance by and sit there. Therefore, he is considered one who kills unintentionally and is liable to be exiled.

    20Rav Pappa taught in the name of Rava that this aforementioned statement of Rabbi Yosei bar Ḥanina is in reference not to the latter clause of the baraita but is in reference to the first clause: With regard to one who enters the workshop of a carpenter without permission, and a chip of wood flies off and strikes him in the face and he dies, the carpenter is exempt. In reference to this clause Rabbi Yosei bar Ḥanina says: If the one who entered was merely injured, the carpenter is liable to pay four types of indemnity. But if the one who entered was killed, he is exempt from exile.

    21The Gemara comments: With regard to the one who teaches this statement in reference to the last clause of the baraita , where one enters with permission, all the more so would he teach it in reference to the first clause, where one enters without permission. But the one who teaches this statement in reference to the first clause teaches it only in reference to that clause. But in the case of the last clause, since he entered with permission the carpenter is liable to go into exile.

    22The Gemara asks: But is he liable to go into exile when the victim had permission to enter? But isn’t it taught in a baraita that with regard to one who enters the workshop of a welder, and sparks [ nitzotzot ] fly off and strike him in his face and he dies, the welder is exempt, and this is the halakha even if the victim entered with permission?

    23The Gemara answers: With what are we dealing here, in this baraita ? We are dealing with the welder’s apprentice who enters his workshop. The Gemara asks: Does the welder’s apprentice stand to be killed, i.e., is it permitted to kill him? The Gemara answers: It is a case where his mentor is urging him to leave, and he does not leave.

    24The Gemara asks: And because his mentor is urging him to leave, does he stand to be killed? The welder should be careful until his apprentice leaves. The Gemara answers: The welder thought that he had already left when the accident happened. The Gemara asks: If so, why establish that the baraita refers specifically to an apprentice? The welder would be exempt if it were any other person also.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בואו ונצאכאדם המקבל פני מלך:

    מתני' המבקעעצים:

    והזיק ברה"ישל אחרים:

    ברשות היחידשלו:

    והזיק ברשות היחיד אחרשל אחרים חייב:

    גמ' דשכיחי רביםוהוה ליה לעיוני:

    דלא שכיחי רביםבמקום הנזק:

    פטורמגלות:

    חייב בד' דבריםאם לא מת אלא הוזק נותן לו נזק צער ורפוי ושבת דהוה ליה פושע אבל בושת לא דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין ורישא דשלא ברשות פטור מד' דברים דליכא פשיעה אבל אנזק חייב כדקיימא לן פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון:

    חייב בד' דבריםדהתם נמי פושע הוא כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני:

    לדעתושלא נטל רשות מחבירו:

    הוסיף לושליח ב"ד למי שחייב מלקות:

    רצועה אחתיותר על מה שאמדוהו ב"ד שיכול לקבל ומת גולה על ידו:

    טפח רבאלרב שימי:

    בסנדליהדרב שימי הכהו על סנדלו ל"א בעט בסנדלו לרב שימי:

    אטו הואהשליח מני:

    קוראוהפלא ה' את מכותך וגו' (דברים כ״ח:נ״ט):

    ה"גבסותר את כותלו ביום לאשפה:

    להפנותבני אדם נפנין בה לנקביהם:

    מאן דמתני לה אסיפאפטור מגלות שאינו דומה ליער כ"ש ארישא:

    בשוליא דנפחיתלמידו של אותו נפח:

    מסרהבמפציר בו לצאת:

    בבא קמא 32 עמוד ב

    1״בואו ונצא לקראת כלה מלכתא״. ואמרי לה: ״לקראת שבת כלה מלכתא״. רבי ינאי מתעטף וקאי, ואמר: ״בואי כלה, בואי כלה״.

    Mishna

    2המבקע ברה"ר והזיק ברה"י ברה"י והזיק ברה"ר ברה"י והזיק ברה"י אחר, חייב.

    Gemara

    3וצריכא; דאי תנא: המבקע ברה"י והזיק ברה"ר משום דשכיחי רבים; אבל מרה"ר לרה"י דלא שכיחי רבים אימא לא.

    4ואי תנא: מרה"ר לרה"י משום דמעיקרא שלא ברשות עביד; אבל מרשות היחיד לרה"ר דברשות עביד אימא לא.

    5ואי תנא הנך תרתי הא משום דשכיחי רבים, והא משום דשלא ברשות; אבל מרה"י לרה"י אחר דלא שכיחי רבים, ומעיקרא ברשות אימא לא; צריכא.

    Baraita

    6ת"ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה בקעת וטפחה על פניו, ומת פטור. ואם נכנס ברשות חייב.

    7מאי חייב? א"ר יוסי בר חנינא: חייב בד' דברים. ופטור מגלות,׃

    8לפי שאין דומה ליער. יער זה לרשותו נכנס, וזה לרשותו נכנס; זה לרשות חבירו נכנס.

    9אמר רבא: ק"ו ומה יער זה לדעתו נכנס וזה לדעתו נכנס, נעשה כמי שנכנס לדעת חבירו וגולה; זה שלדעת חבירו נכנס, לא כל שכן?!

    10אלא אמר רבא: מאי פטור מגלות? דלא סגי ליה בגלות. והיינו טעמא דרבי יוסי בר חנינא, משום דהוי ליה שוגג קרוב למזיד.

    11מתיב רבא: הוסיף לו רצועה אחת, ומת הרי זה גולה על ידו. והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה, וקתני: הרי זה גולה! אמר רב שימי מנהרדעא: דטעי במנינא.

    12טפח ליה רבא בסנדליה, אמר ליה: אטו הוא מני?! והתניא: גדול שבדיינין קורא, והשני מונה, והשלישי אומר: ״הכהו״!

    13אלא אמר רב שימי מנהרדעא: דטעה דיינא גופיה.

    14מיתיבי: הזורק את האבן לרה"ר והרג הרי זה גולה. והא הכא, דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דברה"ר שכיחי אינשי; וקתני: הרי זה גולה!

    15אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את כותלו.

    16איבעי ליה עיוני! בסותר בלילה.

    17בלילה נמי איבעי ליה עיוני! בסותר את כותלו ביום לאשפה.

    18האי אשפה ה"ד אי דשכיחי רבים מזיד הוא! ואי לא שכיחי רבים אנוס הוא!

    19אמר רב פפא: [לא צריכא, אלא] באשפה העשויה להפנות בלילה, ואינה עשויה להפנות ביום, ואיכא דמיקרי ויתיב; מזיד לא הוי דהא אינה עשויה להפנות ביום, אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב.

    20רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו, ומת פטור. אמר רבי יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים, ופטור מגלות.

    21מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא; ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא, כיון דברשות חייב גלות.

    22ומי חייב גלות? והתניא: הנכנס לחנותו של נפח, ונתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת פטור, ואפילו נכנס ברשות!

    23הכא במאי עסקינן בשוליא דנפחי. שוליא דנפחי למקטלא קאי? כשרבו מסרהב בו לצאת, ואינו יוצא.

    24ומשום דרבו מסרהב בו לצאת למיקטליה קאי?! כסבור יצא. אי הכי, אחר נמי!

    Tosafot

    ונתזה בקעת וטפחה לו בפניולא גרסינן ומת דהא מוקי לה לענין ארבעה דברים:

    זה שלדעת חבירו נכנסמשמע דאיירי כשראהו נכנס וא"ת בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו שנכנס הא אמרינן בפ' הפרה (לקמן בבא קמא מח. ושם ד"ה היזקו) הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות דאפי' בעל הבית הזיקו חייב אי הוה ידע ביה ואפילו שלא בכוונה דומיא דלא הוה ידע דפטור התם וי"ל הא דקתני רישא פטור היינו מד' דברים אבל נזק חייב וכן פי' בקונטרס א"נ כולה ברייתא בשלא ראהו מ"מ חשיב לדעת חבירו שהיה לו לידע שלא על חנם שאל ממנו רשות אלא משום שרוצה ליכנס:

    דלא סגי ליה בגלותוא"ת והא תנן באלו הן הגולין (מכות ח.) הזורק אבן לחצרו והרג אם יש לו רשות לניזק ליכנס לשם גולה ואם לאו אינו גולה ואמאי גולה כשנכנס ברשות וי"ל דהתם מיירי כגון שיש לו דרך בתוכו או במכר או במתנה או בשאלה או בשכירות שאין בעל החצר יכול לעכב עליו אבל הכא מיירי באדם ששואל רשות ליכנס לפי שעה דיודע הוא שיכנס לאלתר כיון ששאל ממנו רשות להכי הוי קרוב למזיד:

    מיתיבי הזורק אבן לרה"ר והא הכא דשוגג קרוב למזידבריש אלו הן הגולין (מכות דף ז:) דריש בשגגה פרט למזיד ומוקי לה באומר מותר וקרי ליה מזיד משום דאומר מותר קרוב למזיד והא דלא מייתי הך משנה התם דלא משמע ליה לדמויי האי קרוב למזיד לההוא אבל ההוא דלעיל לא הוי קרוב למזיד טפי מהאי והא דפריך בגמ' אהך משנה במכות והא מזיד הוא ומשני בסותר כותלו וכולה סוגיא כדהכא סמיך אהא דפטרינן הכא קרוב למזיד ולא אתיא ההיא סוגיא כמאן דמתני דר' יוסי בר חנינא ארישא:

    חייב בארבעה דבריםפי' בקונטרס כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני וקשה לריב"א דאם ראה היה לו להתחייב גלות אע"ג דלא נתן לו רשות ליכנס מידי דהוה אמסרהב בו לצאת גבי נפח בסמוך דחייב גלות אאחר דלא הוי שוליא דנגרי ואע"פ שנכנס ברשות כיון שעתה מסרהב בו לצאת הוי כשלא ברשות וי"ל דשאני התם כיון שתחילת כניסתו ברשות לפיכך באחר יש לו לחוש שמא לא יצא ודמי טפי ליער כי בוטח הוא שלא למהר לצאת כיון שנתן לו רשות ליכנס והיה לו לנפח לעיין אם יצא אם לאו אבל הכא שתחלת כניסתו שלא ברשות אין לו לחוש כל כך ולא דמי ליער והביא ראיה מירושלמי דגר' א"ר יוסי בר חנינא היה עומד ומבקע עצים בחצירו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקו חייב ואם מת אינו גולה לפי שאין דומה ליער והתניא רבי חייא פטור נימא דלא פליג דהא דאמר ר' יוסי בר חנינא כשראהו ומה דתני ר' חייא בשלא ראהו הרי משמע אפי' דראהו פטור מגלות כיון דנכנס שלא ברשות אע"ג דמסרהב בו לצאת מחייבינן גבי נפח היכא דנכנס ברשות וכי דחי בירושלמי ומוקי דר' חנינא כשאומר לו הכנס ודאי צריך להעמידה כשלא ראהו דלא תקשה דנפח על מה שהוא פטור מגלות:

    מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישאמשמע דיותר הרישא קרובה לאונס ממה שהסיפא קרובה למזיד ותימה אי מטעם אונס פטור מגלות כ"ש שהיה לו ליפטר מארבעה דברים כדמוכח לעיל בסוף פרק שני (בבא קמא דף כו:) בהכיר בה ושכחה דפטור מארבעה דברים וחייב גלות וי"ל דלאו מטעם אונס פטר ליה הכא אלא לפי שאין דומה ליער כשנכנס שלא ברשות והא דקאמר כל שכן ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער מרישא וכן פירש בקונטרס:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    מתני' המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים כו'הני תלתא בבי דקתני במתני' לא שמעינן חדא מגו חברתה אלא כולהו צריכן למיתננהי בהדיא.

    ת"ר הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו פטור. ואם נכנס ברשות חייב.

    מאי חייב דקתני אמר ר' יוסי בר' חנינא חייב בד' דברים דקי"ל אדם מועד לעולם ומתכוין לנגרותו חייב חוץ מן הבושת דבעינן עד שיהא מתכוין לו לבייש או אפילו להזיק. ופטור דקתני פטור מגלות ופירש רבה דלא סגי ליה בגלות משום דהוא שוגג קרוב למזיד. ומותיב רבה הא דתנן בפ' אלו הן הלוקין הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דמיית איניש בחדא רצועה. ופרקינן כגון דטעה הדיין במניינא.

    ת"ש הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא ופרקי' האי זורק אבן בסותר כותלו לאשפה שאין דרך בני אדם ליפנות בה ביום אלא מעט ודרכה ליפנות בה בלילה וזה סותר כותלו וזרק אבן לאשפה והיה שם אדם עושה צרכיו והכהו האבן ומת מזיד לא הוי דאינה עשויה ליפנות בה ביום אנוס לא הוי דהאיכא דמקרי ויתיב.

    רב פפא הא דר' יוסי בר' חנינא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר כו' ומחייב גלות והתנן הנכנס לחנותו של נפח ונתזו ניצוצות וטפחו לו על פניו ומת פטור ואפי' נכנס ברשות ופרקי' זה שנכנס וטפחו לו ניצוצות ומת בשולייא דנגרי וכשרבו מסרהב בו לצאת מחנותו וכסבר שיצא ומשום דאית ליה אימתא עליה אע"ג דאמר ליה לא הוה ליה אסוקי אדעתיה דלמא לא נפק. רב זביד מתני אהא ומצא פרט לממציא עצמו מכאן א"ר אלעזר בן יעקב משיצתה אבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור מגלות וחייב בד' דברים מאן דמתני אהא חייב בד' דברים כל שכן אקמייתא דודאי חייב ומאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטורין לגמרי מד' דברים וחייב בנזק וכדרבא דאמר בסוף פ' כיצד היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור ואפי' אנוס חייב בנזק הכין דאמור רבנן בהדיא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון:

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 32b

    Bava Kamma 32b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 435 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בואו ונצא כאדם המקבל פני מלך:

    מתני' המבקע עצים:

    והזיק ברה"י של אחרים:

    ברשות היחיד שלו:

    והזיק ברשות היחיד אחר של אחרים חייב:

    גמ' דשכיחי רבים והוה ליה לעיוני:

    דלא שכיחי רבים במקום הנזק:

    פטור מגלות:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 32b · Sefaria

    Tosafot

    ונתזה בקעת וטפחה לו בפניו לא גרסינן ומת דהא מוקי לה לענין ארבעה דברים:

    זה שלדעת חבירו נכנס משמע דאיירי כשראהו נכנס וא"ת בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו שנכנס הא אמרינן בפ' הפרה (לקמן בבא קמא מח. ושם ד"ה היזקו) הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות דאפי' בעל הבית הזיקו חייב אי הוה ידע ביה ואפילו שלא בכוונה דומיא דלא הוה ידע דפטור התם וי"ל הא דקתני רישא פטור היינו מד' דברים אבל נזק חייב וכן פי' בקונטרס א"נ כולה ברייתא בשלא ראהו מ"מ חשיב לדעת חבירו שהיה לו לידע שלא על חנם שאל ממנו רשות אלא משום שרוצה ליכנס:

    דלא סגי ליה בגלות וא"ת והא תנן באלו הן הגולין (מכות ח.) הזורק אבן לחצרו והרג אם יש לו רשות לניזק ליכנס לשם גולה ואם לאו אינו גולה ואמאי גולה כשנכנס ברשות וי"ל דהתם מיירי כגון שיש לו דרך בתוכו או במכר או במתנה או בשאלה או בשכירות שאין בעל החצר יכול לעכב עליו אבל הכא מיירי באדם ששואל רשות ליכנס לפי שעה דיודע הוא שיכנס לאלתר כיון ששאל ממנו רשות להכי הוי קרוב למזיד:

    מיתיבי הזורק אבן לרה"ר והא הכא דשוגג קרוב למזיד בריש אלו הן הגולין (מכות דף ז:) דריש בשגגה פרט למזיד ומוקי לה באומר מותר וקרי ליה מזיד משום דאומר מותר קרוב למזיד והא דלא מייתי הך משנה התם דלא משמע ליה לדמויי האי קרוב למזיד לההוא אבל ההוא דלעיל לא הוי קרוב למזיד טפי מהאי והא דפריך בגמ' אהך משנה במכות והא מזיד הוא ומשני בסותר כותלו וכולה סוגיא כדהכא סמיך אהא דפטרינן הכא קרוב למזיד ולא אתיא ההיא סוגיא כמאן דמתני דר' יוסי בר חנינא ארישא:

    חייב בארבעה דברים פי' בקונטרס כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני וקשה לריב"א דאם ראה היה לו להתחייב גלות אע"ג דלא נתן לו רשות ליכנס מידי דהוה אמסרהב בו לצאת גבי נפח בסמוך דחייב גלות אאחר דלא הוי שוליא דנגרי ואע"פ שנכנס ברשות כיון שעתה מסרהב בו לצאת הוי כשלא ברשות וי"ל דשאני התם כיון שתחילת כניסתו ברשות לפיכך באחר יש לו לחוש שמא לא יצא ודמי טפי ליער כי בוטח הוא שלא למהר לצאת כיון שנתן לו רשות ליכנס והיה לו לנפח לעיין אם יצא אם לאו אבל הכא שתחלת כניסתו שלא ברשות אין לו לחוש כל כך ולא דמי ליער והביא ראיה מירושלמי דגר' א"ר יוסי בר חנינא היה עומד ומבקע עצים בחצירו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקו חייב ואם מת אינו גולה לפי שאין דומה ליער והתניא רבי חייא פטור נימא דלא פליג דהא דאמר ר' יוסי בר חנינא כשראהו ומה דתני ר' חייא בשלא ראהו הרי משמע אפי' דראהו פטור מגלות כיון דנכנס שלא ברשות אע"ג דמסרהב בו לצאת מחייבינן גבי נפח היכא דנכנס ברשות וכי דחי בירושלמי ומוקי דר' חנינא כשאומר לו הכנס ודאי צריך להעמידה כשלא ראהו דלא תקשה דנפח על מה שהוא פטור מגלות:

    מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא משמע דיותר הרישא קרובה לאונס ממה שהסיפא קרובה למזיד ותימה אי מטעם אונס פטור מגלות כ"ש שהיה לו ליפטר מארבעה דברים כדמוכח לעיל בסוף פרק שני (בבא קמא דף כו:) בהכיר בה ושכחה דפטור מארבעה דברים וחייב גלות וי"ל דלאו מטעם אונס פטר ליה הכא אלא לפי שאין דומה ליער כשנכנס שלא ברשות והא דקאמר כל שכן ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער מרישא וכן פירש בקונטרס:

    Tosafot on Bava Kamma 32b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מתני' המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים כו' הני תלתא בבי דקתני במתני' לא שמעינן חדא מגו חברתה אלא כולהו צריכן למיתננהי בהדיא.

    ת"ר הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו פטור. ואם נכנס ברשות חייב.

    מאי חייב דקתני אמר ר' יוסי בר' חנינא חייב בד' דברים דקי"ל אדם מועד לעולם ומתכוין לנגרותו חייב חוץ מן הבושת דבעינן עד שיהא מתכוין לו לבייש או אפילו להזיק. ופטור דקתני פטור מגלות ופירש רבה דלא סגי ליה בגלות משום דהוא שוגג קרוב למזיד. ומותיב רבה הא דתנן בפ' אלו הן הלוקין הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דמיית איניש בחדא רצועה. ופרקינן כגון דטעה הדיין במניינא.

    ת"ש הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא ופרקי' האי זורק אבן בסותר כותלו לאשפה שאין דרך בני אדם ליפנות בה ביום אלא מעט ודרכה ליפנות בה בלילה וזה סותר כותלו וזרק אבן לאשפה והיה שם אדם עושה צרכיו והכהו האבן ומת מזיד לא הוי דאינה עשויה ליפנות בה ביום אנוס לא הוי דהאיכא דמקרי ויתיב.

    רב פפא הא דר' יוסי בר' חנינא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר כו' ומחייב גלות והתנן הנכנס לחנותו של נפח ונתזו ניצוצות וטפחו לו על פניו ומת פטור ואפי' נכנס ברשות ופרקי' זה שנכנס וטפחו לו ניצוצות ומת בשולייא דנגרי וכשרבו מסרהב בו לצאת מחנותו וכסבר שיצא ומשום דאית ליה אימתא עליה אע"ג דאמר ליה לא הוה ליה אסוקי אדעתיה דלמא לא נפק. רב זביד מתני אהא ומצא פרט לממציא עצמו מכאן א"ר אלעזר בן יעקב משיצתה אבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור מגלות וחייב בד' דברים מאן דמתני אהא חייב בד' דברים כל שכן אקמייתא דודאי חייב ומאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטורין לגמרי מד' דברים וחייב בנזק וכדרבא דאמר בסוף פ' כיצד היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור ואפי' אנוס חייב בנזק הכין דאמור רבנן בהדיא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון:

    Rabbeinu Chananel on Bava Kamma 32b · Sefaria

    Rashba

    מאי חייב אמר ר' יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות אבל ברישא שנכנס שלא ברשות פטור מד' דברים וכו' וא"ת מאי שנא מהא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעל הבית פטור ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקי לאזוקי לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה וכן פירשה הראב"ד ז"ל וכן רש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בד' דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וד' דברים דסיפא היינו נזק וצער ושבת וריפוי אבל בבושת פטור דאינו חייב עד שיתכוין וא"כ מארבעה דברים שחייב בסיפא פטר ברישא ויש מפרשים ברייתא זו בשלא הכיר בו הנגר וא"ת א"כ למאן דמתני הא דרב יוסי בר' חנינא ארישא תקשי לן ההיא דשור שנגח את הפרה דפטר ליה לבעל חבית אי לא הוה ידע ביה וכן נמי במתניתין דהמבקע דהכא דמחייב במבקע ברשות היחיד זה והזיק ברה"י אחר הא ברה"י שלו והזיק בו לאחר פטור י"ל דנגר שאני שהכל רגילין ליכנס אצל האומנין וא"ת עוד כיון דלא הוה ידע ליה היכי קאמר במסקנא דהו"ל כשוגג קרוב למזיד י"ל כיון דשאל עמנו רשות ליכנס הוה ליה לאסוקי אדעתיה שבדעתו ליכנס אצלו מיד והו"ל לעיוני וא"ת כיון שנכנס ברשות מאי שנא מהא דתנן במסכת מכות הזורק אבן לחצר והרג אם יש רשות לניזק ליכנס חייב י"ל דהתם כשהיה לו רשות ליכנס לה בכל עת קאמר כגון שיש לו בה רשות ליכנס ממנה לחצר אחרת וא"נ ששאלה לזמן וכיוצא בזה דה"ל כיער אבל אינו יודע שיכנס לה עכשיו ולפיכך אינו מזיד ולא קרוב לו אבל כאן ששאל רשות לפי שעה הוה לו לעיין ושמא דעתו ליכנס לאלתר.

    מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא כלומר שהרישא קרובה יותר לאונס ולפיכך פטור מגלות ואיכא למידק אי משום טענת אונס הוא כ"ש שהוא פטור מד' דברים דיש אונס שחייב בו את הגלות ופטור מארבעה דברים משום דארבעה דברים דומיא דכי יריבון בעינן וכדאמרינן לעיל בשלהי פרק כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה לענין גלות חייב לענין ארבעה דברים פטור ויש לומר דהכא לאו משום אונס קאמר אלא שאינו דומה ליער.

    Rashba on Bava Kamma 32b · Sefaria

    Meiri

    המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד או ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר חייב אמר הר"ם הודיענו כי המבקע כשהזיק חייב בין שהיה ברשותו בין שהוא שלא ברשותו ובין שהזיק במקום שהרבים מצויין בו והוא רשות הרבים או במקום שאין הרבים מצויין בו והוא רשות היחיד:

    אמר המאירי המבקע עצים ברשות היחיד ר"ל ברשות שלו ונתזה בקעת ברשות הרבים והזיקה שם חייב שאע"פ שמתחלה ברשותו היה עושה הואיל ורבים מצויין ברשות הרבים הוה ליה לעיוני וכן אם היה מבקע ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד של אחרים שאע"פ שמקום הנזק אין רבים מצויים שם מ"מ תחלתו שלא ברשות היה וכל שכן אם היה מבקע ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים דאיכא תרתי לריעותא ולא סוף דבר באלו אלא אפילו היה מבקע ברשות היחיד שלו והזיק ברשות היחיד של אחרים אע"פ שתחלתו ברשות ושאין רבים מצויים במקום הנזק שמ"מ שמירת נזקיו עליו בכל שהנזק קרוב לבא וחיוב זה דוקא בארבעה דברים אם לא מת אלא שהוזק אבל על הבשת פטור שאין חיובו עד שיתכוין לבייש או להזיק:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    הנכנס לחנותו של נגר בין שנכנס ברשות בין שנכנס שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה על פניו והוזק חייב בארבעה דברים הואיל וידע בכניסתו ופטור מן הבשת הא אם לא ידע אינו חייב אלא בנזק שהנזק אפילו אנוס חייב בו ומ"מ בשאר הדברים פטור שמאחר שלא ידע בכניסתו אנוס הוא לדעת גדולי המפרשים ורבותי חולקין בה לומר שאין זה אונס גמור אחר שבני אדם מצויים ליכנס בחנויות ואין זה דומה ליצתה אבן מתחת ידו לדעת הפוטרים מארבעה דברים על הדרך שיתבאר למטה שזה אונס גמור הוא לדעתם וכן אין זה דומה להיתה אבן מונחת בחיקו שלא היה מעשה שלו אבל זה כבר הוא עושה מעשה המזיק ואין שום דבר מפקיעו מארבעה דברים ואם מת אם נכנס שלא ברשות פטור מן הגלות שנא' ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש רשות לנהרג ליכנס לשם אף כל וכו' ואם נכנס ברשות הרי זה גולה על ידו:

    יש בדין מיתה בשוגג שלשה דינין כל אחד חלוק מחברו כל שהרג בשגגה והעלמה גולה כל שהרג בשגגה הקרובה לאונס פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו וכל שהרג בשוגג אלא הוא קרוב למזיד אינו גולה שאין גלות מכפרת לכיוצא בזה ואם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו כמו שיתבאר במקומו:

    שליח בית דין שהוא מלקה והוסיף רצועה אחת ומת אינו גולה שהרי קרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות על לבו שאדם המוכה הכאה מרובה אף הוא מת לפעמים בתוספת הכאה אחת ואם טעה הדיין במנין ההכאות הרי זה גולה שזהו שוגג הגמור וזה שתלינו טעות המנין בדיין הוא מפני שגדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו כמו שיתבאר במקומו וגדולי המחברים כתבו בה שגולה ולא הזכירו בה טעות מנין ושמא סתם הדברים כך הוא ר"ל שהוספתו בטעות מנין היתה ולא ראו עצמם צריכים לפרש:

    הזורק אבן ברשות הרבים והרג אינו גולה שקרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות על לבו שהיה אדם עובר לשם וכן בסותר את כותלו לרשות הרבים בין ביום ובין בלילה היה סותרו לצד אשפה אם היא עשויה להפנות בני אדם מצוים בה והרי זה פטור מן הגלות מצד קרוב למזיד ואם אינה עשויה להפנות אין בני אדם מצויין בה והרי זה פטור מן הגלות מצד קרוב לאונס אם היתה עשויה להפנות בלילה ולא ביום סתרו ביום פטור מצד קרוב לאונס ואם בלילה פטור מצד קרוב למזיד ואם היתה עשויה להפנות בלילה ולא ביום אלא שעל ידי הדחק אדם נכנס בה ביום והיה סותר ביום והרג הרי זה גולה וגדולי המחברים פסקו דוקא כשישב שם עד שלא התחילה האבן ליפול הא אם לא היה שם בשעה שהתחילה האבן ליפול ובא לשם אחר שהתחילה ליפול ונפלה עליו ומת פטור:

    הנכנס לחנותו של נפח ברשות ואמר לו אחר כן שיצא ולא יצא וזה סבור שיצא ונתזו ניצוצות ונפלו על פניו גולה אין זה אונס שהיה לו לחשוב שלא יצא ואם היה זה תלמידו שאימתו עליו וראוי לחשוב עליו שיצא ושלא עבר על מצותו פטור שזה אונס גמור:

    Meiri on Bava Kamma 32b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה דלא סגי ליה בגלות כו' ואמאי גולה כשנכנס ברשות וי"ל כו' עכ"ל ולמאי דבעי למימר נמי טעמא לפי שאינו דומה ליער יש לפלוגי בהכי דהתם כיון דיש לניזק דרך בתוכו הוי דומה ליער דזה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס משא"כ הכא דלרשות חבירו נכנס וק"ל:

    בד"ה חייב בד' דברים פירוש כו' ומוקי דר' יוסי בר חנינא כשאומר לו הכנס ודאי צריך כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא למאי דמוקי התם דריב"ח כשאמר לו הכנס היינו כלישנא קמא דמתני לה אסיפא ואפי' ברשות פטור ולההוא לישנא קושטא הוא בנפח באחר נמי דמסרהב לצאת דפטור דלא מוקמינן ההיא דנפח בשוליא דנפח אלא לההוא לישנא דמתני לה אסיפא אבל רישא כיון דברשות חייב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 32b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מאי חייב אמר רבי יוסי ברבי חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות אבל ברישא שנכנסה שלא ברשות פטור מארבעה דברים. וא"ת אפילו שלא ברשות מאי שנא מהא דאמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות וכו' ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקיה לאזוקיה לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה. וכן פירשה הראב"ד ז"ל. ורש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בארבעה דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וארבעה דברים דסיפא היינו נזק צער שבת וריפוי אבל בבושת פטור ראינו חייב עד שיתכוון ואם כן מארבעה דברים שחייב בסיפא פטור ברישא. הרשב"א ז"ל. וכן כתבו התוספות דאיירי בשראהו. ותימה למה לא הקשו התוספות מההיא דנפח על מאן דמתני לה אסיפא דבסיפא הוי ברשות וראהו כמו שפירשו התוספות וקאמר רבי יוסי ברבי חנינא דפטור מגלות וההיא דנפח נמי איירי ברשות וראהו ואחר שאינו תלמידו חייב עליו גלות. וי"ל דבסיפא הוי ברשות גמור ופטור מגלות דלא סגי ליה בגלות אבל ההיא דנפח לא הוי ברשות גמור הילכך לא הוי קרוב למזיד וחייב גלות דסגי ליה בגלות. ועוד יש לומר דלא צריכינן לאוקמי ההיא דנפח בשוליא דנפחי דמשמע אבל אחר חייב גלות אלא למאן דמתני לה ארישא דפטור אבל אסיפא חייב הילכך פריך מנפח ומוקי לה בשוליא דנפחי הא אחר חייב גלות אבל מאן דמתני לה אסיפא לא צריך לאוקמי בשוליא דנפחי אלא כל אדם שוין ופטור מגלות אפילו אחר וסיפא דנגר נמי פטור למאן דמתני לה אסיפא. והקשו בתוספות בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו הא אמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית וכו'. ותימה למה מקשים מפרק הפרה היה להם להקשות מההיא דרבי יוסי ברבי חנינא דירושלמי דאיירי שלא ברשות וראהו וחייב בנזק והכא אמרינן דשלא ברשות וראהו פטור מנזק והוי קשה טפי מדרבי יוסי וכו' אדרבי יוסי וכו'. וי"ל דלפי המסקנא דירושלמי לא קשה דמוקי לה בשאמר ליה ליכנס ומשום הכי חייב בנזק. עוד קשה על מה שאמרו בתוספות הא אמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית אם הזיקו חייב וכו' דלמה אינם מקשים על זה מההיא דירושלמי דתני רבי חייא פטור וקאי על הנזק והתם איירי שלא ברשות וראהו וההיא דפרק הפרה איירי נמי שלא ברשות וראהו וקאמר אם הזיקו חייב. וי"ל דבפרק הפרה קים ליה דההיא דרבי חייא איירי בשלא ראהו כדמוקי לה בירושלמי. גליון.

    אמר רבא ק"ו ומה יער זה לרשותו נכנס ספרים אחרים זה לדעתו נכנס ועניינם אחד לרשותו שנכנס לדעתו כשהוא רוצה ואינו צריך ליטול רשות מחבירו אפילו הכי גולה כל שכן זה וכו'. הר"ר יהונתן ז"ל.

    דלא סגי ליה בגלות ואם תאמר והא תנן בפרק הגולין הזורק אבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה אלמא חשבינן ליה קרוב למזיד אף כי נכנס ברשות וגולה. ויש לומר דהתם מיירי בלא ראהו והכא מיירי בראהו. ולמאי דפירשנו לעיל דהכא נמי איירי בלא ראהו והוא תירוץ שני של התוספות בדיבור דלעיל יש לומר דלא דמו אהדדי דהתם לא מיירי שנטל רשות ממנו ליכנס שם אלא שיהיה לו רשות ליכנס בחצר על ידי שכירות או על ידי מתנה או במכר שאין בעל החצר יכול לעכב אותו ולכך לא הוי קרוב למזיד דאין לו לידע מתי נכנס לשם אבל הכא מיירי באדם ששואל וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל. ח"מ תכ"א ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הנכנס לחנותו של נגר בין שנכנס ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה על פניו והוזק חייב בארבעה דברים הואיל וידע בכניסתו ופטור מן הבושת הא אם לא ידע אינו חייב אלא בנזק שהוזק אפילו אנוס חייב בו ומכל מקום בשאר דברים פטור שמאחר שלא ידע בכניסתו אנוס הוא לדעת גדולי המפרשים. ורבותי חולקים בה ולומר שאין זה אונס גמור אחר שבני אדם מצויין ליכנס בחנויות ואין זה דומה ליצאה אבן מתחת ידו לדעת הפוטרים מארבעה דברים על הדרך שיתבאר למטה שזה אונס גמור הוא לדעתם. וכן אין זה דומה להיתה אבן מונחת לו בחיקו שלא היה מעשה שלו אבל זה כבר הוא עושה מעשה המזיק ואין שום דבר מפקיעו מארבעה דברים ואם מת אם נכנס שלא ברשות פטור מן הגלות וברשות גולה. ע"כ. וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו המבקע עצים ברשותו והזיקו בין שהזיקו ברשות היחיד של אחר בין ברשות הרבים בין שבקע ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד לאדם שהיה שם חייב על החבלה בארבעה דברים ופטור מן הבושת ואם הרג גולה דהוה ליה לאזדהורי מלאזוקי לאינשי דעברי וקיימי התם ואם בקע ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים אפשר לומר דקרוב למזיד הוא ואין עיר מקלט קולטתו עד כאן. שליח בית דין שהוא מלקה והוסיף רצועה אחת ומת הרי זה אינו גולה שהרי קרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות על לבו שאדם המוכה הכאה מרובה אף הוא מת לפעמים בתוספת הכאה אחת ואם טעה הדיין במנין ההכאות הרי זה גולה. וגדולי המחברים כתבו בה שגולה ולא הזכירו בה מנין ושמא סתם הדברים הוא רוצה לומר שהוספתו בטעות מנין היתה ולא ראו עצמן צריכין לפרש. הרב המאירי ז"ל.

    באשפה העשויה ליפנות בלילה וכו' ואם תאמר אמאי נקט דעשויה ליפנות בלילה דבלאו הכי ניחא שפיר דהיכא דאיכא דמיקרי ויתיב הוי שוגג קרוב למזיד. יש לומר דמילתא דשכיח נקט ואין זה רגילות דהוי מיקרי ויתיב אי לאו דעשויה ליפנות בלילה או שמא לא הוי שוגג קרוב למזיד ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה דמיקרי ויתיב. תלמיד הר"פ ז"ל.

    ופטור מגלות לכאורה היינו טעמא משום דלא חשיב פשיעה לענין גלות. וקשה דהא מדחשיב ליה פשיעה לענין ארבעה דברים כל שכן לענין גלות דהא אמרינן הכיר בה ושכחה וכו'. וי"ל דהכא גבי שלא ברשות היינו טעמא דפטור לפי שאין דומה ליער יער יש לו רשות ליכנס וגזירת הכתוב היא לענין גלות. מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא פירוש דפטור מגלות אבל בחיוב ארבעה דברים הוי איפכא. ואם תאמר מאי כל שכן אדרבה דוקא סיפא משום דהוי שוגג קרוב למזיד כיון דברשות כדקאמר לעיל אבל רישא לא. וי"ל דהכי קאמר מאן דמתני לה אסיפא דפטור מגלות לפי שאינו דומה ליער מחמת האי טעמא דהוי קרוב למזיד אף על פי שהיה נראה לומר דכל שכן הוא דוקא פושע טפי כל שכן ארישא דיש לנו לפטרו מגלות לפי שאינו דומה ליער משום טעמא דהוי שלא ברשות והשתא לא פשע כל כך כמו ביער ויש דגרסי איפכא מאן דמתני ארישא וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל.

    חייב בארבעה דברים כתבו בתוספות פירש בקונטרס כיון דחזיא וכו'. וקשה לריב"א דאם ראהו היה לו להתחייב וכו'. ונראה לריב"א דאיירי בשלא ראהו. ואם תאמר אם כן אמאי חייב בארבעה דברים הא אמרינן בפרק הפרה אם נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיקו בעל הבית בדלא ידע ליה פטור ומתניתין נמי דהמבקע עצים נמי משמע דדוקא ברשות הרבים חייב אבל ברשות עצמו פטור. וי"ל דיש לחלק בין אומן לאדם אחר לפי שבני אדם רגילין ליכנס לביתו מחמת אומנותו יש לו ליזהר טפי. הרא"ש ז"ל. והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל אחר לית ליה אימתא דרביה. מכאן הקשה ריב"א להא דפירש רש"י ז"ל לעיל דההיא דנגר מיירי בראהו ואפילו הכי בשלא ראהו ברשות פטור מגלות דהכא כיון דמסרהב בו לצאת הוה ליה כשלא ברשות ואפילו הכי הואיל וראהו חייב ופירכא דההיא דנגר מיירי בשלא ראהו. ותימה למאן דמתני מילתיה דריב"א ארישא אמאי חייב בארבעה דברים הואיל ולא ראהו כיון דמגלות פטור כל שכן מארבעה דברים כדאשכחן לעיל גבי הכיר בה ושכחה דלגבי גלות הוי שוגג ולגבי ארבעה דברים חשיב ליה אנוס. וי"ל דהתם גבי נגר כיון שרגילים בני אדם לבא לביתו הוי ליה לאסוקי אדעתיה ולא הוי אנוס לענין ארבעה דברים והא דלא מחייב גלות גזירת הכתוב היא דבעינן דומיא דיער. ורי"ץ פירש מההוא דנגר ודאי בראהו ופטור מגלות הואיל ונכנס שלא ברשות והכא כיון דנכנס ברשות דמי ליער אף על פי שמסרהב בו לצאת. וכן משמע בירושלמי דאף בראהו הואיל ושלא ברשות נכנס פטור מגלות דמסיק אמר רבי יוסי ברבי חנינא היה עומד ומבקע בחצרו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקתו חייב וכו' והא תנא רבי חייא וכו'. ומשני כיון דאמר לו הכנס חייב פירוש לא תחלק בראהו ולא ראהו אלא דרבי יוסי כשאמר לו הכנס אבל מתחילה היה רוצה לומר דלרבי יוסי ברבי חנינא חייב על הנזק ופטור מגלות הואיל ושלא ברשות הוא. וצריך עיון דשמא משום הכי דחי לה ומחלק בין אמר לו הכנס לשלא אמר לו הכנס כמו שמחלק מכח קושיא דרבי חייא. ותירץ ר"י דלא דמי למתניתין דשמא כניסת פועל דמי קצת לברשות דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאתי פועל לתבוע שכרו להכי אקשה ליה מרבי חייא דבפועל אמר למילתיה. ע"כ.

    וזה לשון הראב"ד ז"ל והאי דמתני אסיפא דאפילו נכנס ברשות פטור מגלות איכא לאקשויי עלה ממתניתין דמכות דתנן זרק אבן וכו'. ואיכא למימר התם דלא חזי ליה מיהו איבעי ליה אסוקי אדעתיה אבל הכא דחזי ליה ומשום הכי הוי ליה קרוב למזיד. ע"כ. עוד כתבו בתוספות וכי דחי לה בירושלמי ומוקי דרבי יוסי ברבי חנינא בשאמר ליה הכנס אז ודאי צריך להעמידה בשלא ראהו דלא תיקשי דנפח. ותימה למה לא אמרו דלא תיקשי מאן דמתני רבי יוסי ברבי חנינא ארישא דמשמע אבל אסיפא חייב גלות משום דברשות וראהו. וכי תימא דאיכא מאן דמתני לה אסיפא פטור אינו חושש להקשות ממאן דמתני לה ארישא דאיכא למימר דלמאן דמתני אסיפא לדידיה אין צריך להעמיד ההיא דרבי יוסי ברבי חנינא בשלא ראהו אלא אף על פי שנתן לו רשות וראהו פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות ולא צריך להעמיד ההיא דנפח שרבו מסרב בו לצאת אלא כמשמעה שאפילו אחר פטור מגלות. וכן יש מפרשים בהדיא אבל מאן דמתני לה ארישא צריך לומר דאחר חייב גלות אם כן למה לא אמרו דלא תיקשי מאן דמתני לה ארישא דמשמע אבל אסיפא חייב גלות וצריך עיון. גליון.

    מאן דמקשי לה אסיפא וכו' לפי מסקנא דלעיל דפטרי בסיפא משום דהוי קרוב למזיד משמע דיותר הרישא קרובה וכו' כמו שכתבו בתוספות. הרא"ש.

    2 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 32b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר ר"י בר חנינא וכו' לפי שאינו דומה ליער וכו' עד אלא אמר רבא מאי פטור מגלות וכו' והיינו טעמא דריב"ח דה"ל שוגג קרוב למזיד עכ"ל. ונ"ל דהא דאמרינן דשוגג קרוב למזיד לא סגי בגלות היינו ג"כ לפי שאינו דומה ליער דיער כל א' לדעתו נכנס אבל זה לדעת חבירו נכנס וה"ל שוגג קרוב למזיד אלא דרבא בא לתקן הל' של פטור מגלות וזה מוכרח מצד הלשון דהא דאמרינן לעיל פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער שכל זה הוא מדברי ריב"ח דאל"כ הול"ל מ"ט לפי שאינו דומה א"ו דריב"ח קאמר הכי וכאן משמע נמי דרבא לא בא לחלוק אדריב"ח דקאמר בהדיא והיינו טעמא דריב"ח א"ו דחד טעמא הוא כמ"ש וכ"נ להדיא מסוף הסוגיא כמ"ש בסמוך וכנ"ל מלשון התוס' בד"ה מיתיבי הזורק ועיין מ"ש שם וק"ל וא"ש דה"ל שוגג קרוב למזיד ולא סגי ליה בגלות והיינו שאינו גולה כי היכי דלא ליהוי ליה כפרה ומ"מ אינו נהרג כמו שמצינו כמה פעמים במסכת מכות כמו גבי שונא וכיוצא בו נמצא דלפ"ז דברי ריב"ח במלתיה קאי דפטור מגלות וק"ל:

    בפרש"י חייב בד' דברים וכו' ורישא דשלא ברשות פטור מד' דברים וכו' עכ"ל. זה מוכרח מדקתני ואם הזיק ברשות חייב והיינו ד' דברים לחוד א"כ משמע להדיא דדוקא ברשות הוא דחייב אבל שלא ברשות פטור ועיין מ"ש בסמוך בזה בשם גדולי המפרשים שכתבו להיפך ואין להקשות לפרש"י אמאי קתני ברישא ומת פטור דמשמע פטור מגלות ולא אשמעינן דאפילו הזיק פטור מד' דברים דלכאורה נראה דרש"י ז"ל גריס ומת כגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל די"ל דרבותא קמ"ל דאי אשמעינן הזיק ה"א דטעמא משום דאנוס הוא אבל במת חייב בגלות כמו בהכיר בה ושכחה וכמ"ש התוס' בד"ה מאן דמתני לכך נקט דאפי' מגלות פטור והיינו לפי שאינו דומה ליער אבל מד' דברים פשיטא דפטור מטעם דאנוס הוא וכן אין להקשות אמאי אשמעינן פטור דגלות גבי שלא ברשות ות"ל דאפי' ברשות פטור היינו משום שאין הפטורים שווין דבסיפא שהיא ברשות הפטור דגלות הוא משום חומרא דלא סגי ליה דליהוי כפרה בגלות לכך נקט שלא ברשות דפטור לגמרי משום קולא ודוק היטב:

    בתוספות בד"ה מיתיבי הזורק וכו' בריש אלו הן הגולין דרש בשגגה פרט למזיד ומוקי לה פרט לאומר מותר וכו' עכ"ל. שם בגמ' פריך אומר מותר אנוס הוא ומשני שאני אומר האומר מותר קרוב למזיד הוא וא"כ יש לדקדק אמאי דחיק באמת לאוקמי דוקא באומר מותר ואמאי לא מוקי לה בשוגג קרוב למזיד בכה"ג דהכא וא"ל דמסתברא טפי לאוקמי באומר מותר יותר מההיא דהכא כמ"ש התוספות בזה הדיבור דא"כ תקשי להיפך מנ"ל ההיא דהכא אבל לפמ"ש א"ש דהכא ילפינן לפי שאינו דומה ליער וא"כ אייתר לה בשגגה ומוקמינן לה בע"כ באומר מותר ומאומר מותר נמי לא ילפינן ההיא דהכא כסברת התוס' לכך איצטריך נמי למילף מיער ותרווייהו צריכי וק"ל:

    בא"ד והא דפריך וכו' ולא אתיא האי כמאן דמתני דריב"ח ארישא ונראה דזה מוכרח ג"כ ממסקנא דשמעתין דקאמרינן ומאן דמתני ארישא אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות נמצא משמע להדיא דמאן דמתני ארישא לא חייש כלל במאי דהוי שוגג קרוב למזיד דאפ"ה חייב גלות ועפ"ז יש להקשות על דברי הרמב"ם ושאר פוסקים שפסקו להדיא כלישנא בתרא דשלא ברשות חייב בד' דברים ופטור מגלות וברשות חייב נמי גלות א"כ משמע דלא חיישינן לשוגג קרוב למזיד ואילו בזורק אבן לר"ה פסק הרמב"ם להדיא דלא סגי ליה בגלות מטעמא דשוגג קרוב למזיד ונ"ל ליישב שהרמב"ם מפרש דהא דאמרינן אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות אין הכוונה דלא איכפת לן במה שהוא שוגג קרוב למזיד אלא עיקר הכוונה דע"כ מאן דמתני לה ארישא דפטור דנקט בשלא ברשות היינו מגלות א"כ מוכרח לומר דברשות חייב גלות והטעם בזה לפי שאין ראוי לקרותו שוגג קרוב למזיד דאע"ג שהוא ברשות לא דמי לזורק אבן לר"ה דהוי שוגג קרוב למזיד לפי שזורק בכוונה למקום דשכיחי אינשי אבל כאן גבי נגר דבעבידתיה טריד והבקעת נתזה שלא בכוונה לא שייך לקרותו קרוב למזיד ומכ"ש אם נפרש דאיירי שלא ראהו אבל לעיל גבי מאן דמתני אסיפא דס"ל דאפי' בכה"ג הוי שוגג קרוב למזיד פריך שפיר מההיא דהזורק אבן שהוא יותר קרוב למזיד ואפ"ה גולה ומשני דההיא דהזורק בלא"ה איירי בסותר בלילה כיון שהוא קרוב ממש למזיד כנ"ל ליישב בדברי הרמב"ם וש"פ וזה דלא כדברי תוס' דהכא ודו"ק:

    בגמרא מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא סוגיא זו קשה להולמה לפי פשוטו שפירש רש"י דלענין פטור מגלות איירי וא"כ קשיא טובא חדא דאיך שייך ל' מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא דמשמע מזה דפטור' דגלות שלא ברשות אי' במכ"ש מדברי ריב"ח והא בברייתא מפורש בהדיא גבי שלא ברשות ומת פטור והאי פטור ע"כ היינו מגלות ועוד היאך אתיא במכ"ש כיון דאסקינן דטעמא דברשות פטור מגלות היינו משום דה"ל שוגג קרוב למזיד וזה לא שייך גבי שלא ברשות ומ"ש רש"י בד"ה מאן דמתני וכו' שאינו דומה ליער קשה יותר דהא האי טעמא אידחי לגמרי ועוד אמאי קאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא ומאן דמתני ארישא אבל אסיפא חייב גלות ואמאי לא קאמר נמי להיפך לענין ד' דברים דמאן דמתני ארישא דחייב בד' דברים כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא אבל ברישא פטור לגמרי וכן קאמר בסמוך דף ל"ג גבי רב זביד מתני לה וכו'. והנה הרא"ש הרגיש בזה וכתב דלא קאמר הכי משום דברייתא לענין גלות מיתני' וזה דוחק. ועוד כתב שם הרא"ש בתחילת דבריו והיינו במכ"ש דליכא נפקותא בין הנהו תרתי לישני אלא לענין גלות דהא דקאמרינן מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא קאי אכולי מלתא דריב"ח בין לענין חיוב ד' דברים ובין לענין פטור גלות וכן משמע באמת מדברי הרי"ף וש"פ ובזה מתורץ קושיא הראשונה והשלישית אבל אלה הדברים נפלאים הם ממני ולא אוכל להבין בהם כמ"ש בזה בדיבור תוס' ולכאורה היה נ"ל דמ"ש הרא"ש ז"ל בתחילת דבריו דליכא נ"מ לענין ד' דברים היינו דללישנא קמא איירי בשלא ראהו וללישנא בתרא איירי בשראהו אלא דמסתימת לשון הרא"ש ז"ל לא משמע כן והנלע"ד ליישב עפ"י מה שכתבתי בתחילת הסוגיא דהא דקאמרינן והיינו טעמא דריב"ח משום דה"ל שוגג קרוב למזיד אין הכוונה לדחות הטעם שאינו דומה ליער דנראה שזו לשון ריב"ח עצמו אלא הא בהא תליא מילתא והיא היא דממעטינן שוגג קרוב למזיד כה"ג היינו משום שאינו דומה ליער דשוגג דיער הוא שוגג גמור שאינו יודע בכניסת חבירו לשם משא"כ כאן שברשותו נכנס וא"כ לפ"ז הא דקאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא אין הכוונה על גוף הדין דפטור גלות שזה מפורש בברייתא אלא הכוונה לענין הטעם שמפ' ריב"ח דבסיפא פטור מגלות דה"ל שוגג קרוב למזיד והיינו לפי שאינו דומה ליער ע"ז אמר כ"ש ארישא פי' דכ"ש דשייכא טעמא דריב"ח אפטורא דרישא שפטור מגלות מזה הטעם שאינו דומה לגמרי ליער דיער זה לרשותו נכנס וכו' וזה לרשות חבירו נכנס ובזה נתיישבו שני קושיות הראשונים ולזה נתכוון רש"י בד"ה מאן דמתני לה אסיפא פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער כ"ש ארישא עכ"ל. ראה גם ראה שזה הלשון מורה ממש למ"ש שכוונתו לפ' דמאן דמתני אסיפא זה הל' פטור מגלות לפי שאינו דומה ליער כ"ש דשייך כל זה הל' ארישא והיינו לענין הטעם לחוד. ועפ"ז נתיישב ג"כ קושיא השלישית דהא דלא קאמר הש"ס להיפוך מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא וכו' היינו משום דבזה לא היה משמיענו שום חידוש דבמה שיאמר כ"ש אסיפא דחייב בד' דברים זה אפי' תינוקות של ב"ר יודעין כיון דחייב בד' דברים אפי' שלא ברשות מהיכא תיתי שיפטור ברשות וכו'. וכן במה שיאמר דמאן דמתני דריב"ח אסיפא שחייב בד' דברים אבל ברישא פטור מלתא דפשיטא היא דכיון דקאמרינן דהא דנקט בסיפא חייב לא קאי אגלות אלא אד' דברים וכו' וע"ז קאמר אם הזיק ברשות חייב משמע שלא ברשות פטור אבל עכשיו דקאמר להיפן א"ש דקאמר מאן דמתני אסיפא כ"ש ארישא וקמ"ל בזה דחד טעמא לתרווייהו כמ"ש ולא תימא טעמא דשוגג קרוב למזיד מלתא אחריתא הוא וכן במאי דקאמר ומאן דמתני ארישא אבל בסיפא חייב גלות קמ"ל לאפוקי ממאי דס"ד דבסיפא לא סגי ליה בגלות משום דה"ל שוגג קרוב למזיד והא דנקט פטור מגלות גבי שלא ברשות דוקא היינו משום שאין הפטורים שווין כמ"ש לעיל דברשות הוא משום חומרא ושלא ברשות משום קולא וקמ"ל דלא אמרי' הכי אלא בסיפא חייב גלות משום דלא אמרינן עכשיו דה"ל שוגג קרוב למזיד ודוק היטב וזה ברור בעזה"י:

    בתוס' בד"ה מאן דמתני לה וכו' ותימא אי מטעם אונס וכו' כ"ש שהיה לו לפטור מד' דברים וכו' עכ"ל. לכאורה נראה מדברי התוס' דהא דקאמר כ"ש ארישא קאי ג"כ אחיובא דד' דברים וע"ז מקשו שהיה לו לפטור וכו' והיינו שמפרשים הסוגיא כמ"ש בשם גדולי המפרשים ואני בער ולא אבין איך אפשר לומר כן דאף לפירוש התוס' דשלא ברשות נמי לא מיקרי אונס א"כ יש לחייבו בד' דברים עכ"פ לא שייך לומר שנלמד במכ"ש מברשות ואף שיש לדחוק ולומר דעיקר הכ"ש היינו לענין גלות לחוד ומה שחייב בד' דברים היינו מסברא כיון שאין טעם לפוטרו מ"מ קשה דאיך שייך לומר שהדין שוה לגמרי ברשות ושלא ברשות דבשניהם פטור מגלות וחייב בד' דברים דא"כ אמאי פלגינהו לתרתי בברייתא ועוד עכ"פ יותר היה ראוי לתנא דברייתא לשנות החיוב דד' דברים ברישא גבי שלא ברשות ממה ששנאו גבי ברשות ועוד מדקאמר ואם הזיק ברשות חייב משמע להדיא דשלא ברשות פטור מזה החיוב שהוא ד' דברים. ובר מן דין שעכ"פ א"א לומר כן שהתוס' מפרשים דמאן דמתני אסיפא יאמר דברישא חייב ג"כ בד' דברים שהרי לעיל בסמוך בד"ה זה שלדעת חבירו וכו' כתבו התוס' להדיא דהא דקתני ארישא פטור היינו מד' דברים ולאידך תירוצא שכתבו משמע דאפי' מנזק פטור ומכ"ש מד' דברים ונ"ל ליישב דבאמת התוס' מפרשים דמאן דמתני אסיפא סובר דברישא פטור אף מד' דברים אלא דקושייתם הוא בענין זה דהא לפי המובן עכשיו דמה שאמרו כ"ש ארישא היינו לפי שהוא יותר קרוב לאונס וכו' א"כ צ"ל שזהו הסברא פשוטה ומוכרח' אליבא דכ"ע שהוא קרוב לאונס גמור דאו"כ קשה מנ"ל לסתמא דתלמודא לומר כ"ש ארישא דלמא שאני סיפא שהוא קרוב למזיד משא"כ ברישא שאינו קרוב למזיד ואונס נמי לא הוי ויש לחייבו גלות א"ו שזו סברא מוכרחת דברישא הוא קרוב לאונס וע"ז מקשו ותימא וכו' דא"כ כ"ש שהיה לו לפטור מד' דברים פי' דלפ"ז ראוי לומר שהסברא מוכרחת שהוא פטור מד' דברים כ"ע מודו בזה וכוונת הקושיא דהא חזינן דליתא להאי סברא שהרי לפנינו דמאן דמתני לה ארישא חייב בד' דברים וע"כ שהוא סובר דשלא ברשות לא הוי קרוב לאונס וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דכיון דמצינו דאין סברא זו מוכרחת איך שייך לומר כ"ש ארישא דלמא מאן דמתני אסיפא נמי סובר דברישא לא הוי קרוב לאונס לחייב גלות כנ"ל ליישב דברי התוס' אלא דבכל זה לא נתישבה דעתי דהא מצינו למימר דלעולם סברא פשוטה דרישא הוי קרוב לאונס והא דמחייבין ליה מאן דמתני ארישא בד' דברים אין זו קושי' דהא מאן דמתני לריב"ח אברייתא דממציא את עצמו אין לך קרוב לאונס יותר מזה ואפ"ה חייב בד' דברים וה"נ ס"ל למאן דמתני ארישא ועוד קשה דמצינן למימר דהא דקאמר כ"ש ארישא דפטור מגלות היינו דסמיך אברייתא דנפח דממ"נ ס"ל דשלא ברשות מיהא פטור מגלות ע"כ דברי התוס' צריכין עיון גדול ודוק היטיב:

    בא"ד וי"ל דלאו מטעם אונס וכו' אלא לפי שאינו דומה ליער וכו' עכ"ל. לפי מ"ש בסמוך צ"ל דמאי דקאמר לפי שאינו דומה ליער היינו לענין שיפטור מגלות אבל הא דפטור מד' דברים שלא ברשות היינו משום דלענין פטור ד' דברים מקרי שפיר אונס דבאונס כל דהו סגי כמו בהכיר בה ושכחה וזה מוכרח דמאן דמתני אסיפא חייב לענין ד' דברים לחוד וע"ז נקט אם הזיק ברשות חייב משמע שלא ברשות פטור מזה החיוב והיינו כמ"ש ודו"ק:

    שם בא"ד הא דקאמר כ"ש ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער עכ"ל לפי מ"ש לעיל דטעמא דשוגג קרוב למזיד היינו ג"כ לפי שאינו דומה ליער א"ש ואם נאמר שהתו' לא נחתי לזו הסברא יש לפ' בדהכ"ש הוא שאם הועיל הטעם דשוגג קרוב למזיד לפטור מגלות כ"ש שיועיל הטעם שאינו דומה ליער לפטרו מגלות שזה הטעם נראה להש"ס יותר פשוט מאידך טעמא ודו"ק:

    4 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 32b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה מַלְכְּתָא כבר פרשתי בס"ד לעיל למי קאמר 'בּוֹאוּ' ועוד נראה לי בס"ד שהיה דרכו לקבץ עמו בני אדם דרך הילוכו כשהיה הולך לקבל שבת הן כדי לזכות את אחרים והן כדי שיהיו עמו עשרה. ועוד נראה לי בס"ד על מה שאמר רבינו זלה"ה (בשער הכונות דף ס' ע"ד) בשבת עצמו מאיר שם אהי־ה דיודין שעולה קס"א והוא סוד הנועם הנמשך יום שבת עיין שם. והנה מספר ישראל [541] עם מספר אהי־ה דיודין שהוא קס"א [אלף הי יוד הי=161] עולה מספר שבת [702] ולזה אמר בּוֹאוּ וְנֵצֵא לקראת שבת עם האורות דשם אהי־ה דיודין הוא מדבר בואו עמי ואז שנינו נצא לקראת שבת כי מספר שלכם מספר שלי שאני ישראל עולה מספר שוה לקראת מספר שבת. ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל (בראשית רבה יא, ח) אָמְרָה שַׁבָּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְכָל הַיָּמִים נָתַתָּ בֶּן זוּג וְלִי לֹא נָתַתָּ בֶּן זוּג? אָמַר לָהּ יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ בֶּן זוּגֵךְ. והיינו כי מספר הארה של שבת ומספר ישראל המה עולים במספר שבת.

    רַבִּי יַנַּאי מִתְעַטֵּף וְקָאִי, וְאָמַר בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה. הנה רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] אמר שצריך לומר פעם שלישית בלחש כנגד הדעת דיצירה ובגמרא לא הוזכרו אלא רק שני פעמים בקול רם כנגד חכמה ובינה דיצירה ובודאי האמת הוא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל טעמו של דבר אך דברי תורה כְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע, על כן נראה לי בס"ד שצריך לעשות קבלת שבת במחשבה ודבור ומעשה ולכן כנגד מעשה ודבור שהם גלויים אומר שני פעמים בקול רם וכנגד המחשבה שהיא נסתרת אומר פעם אחת בלחש.

    Ben Yehoyada on Bava Kamma 32b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 32, Amud Bet, about 435 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “״בואו ונצא לקראת כלה מלכתא״. ואמרי לה:…”

      Named: רבי ינאי.

    2. Segment 213 words

      Opens “מתני׳ המבקע ברה"ר והזיק ברה"י ברה"י והזיק…”

    3. Segment 319 words

      Opens “גמ׳ וצריכא; דאי תנא: המבקע ברה"י והזיק…”

    4. Segment 417 words

      Opens “ואי תנא: מרה"ר לרה"י משום דמעיקרא שלא…”

    5. Segment 524 words

      Opens “ואי תנא הנך תרתי הא משום דשכיחי…”

    6. Segment 618 words

      Opens “ת"ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות,…”

    7. Segment 711 words

      Opens “מאי חייב? א"ר יוסי בר חנינא: חייב…”

    8. Segment 815 words

      Opens “לפי שאין דומה ליער. יער זה לרשותו…”

    9. Segment 924 words

      Opens “אמר רבא: ק"ו ומה יער זה לדעתו…”

      Named: רבא.

    10. Segment 1022 words

      Opens “אלא אמר רבא: מאי פטור מגלות? דלא…”

      Named: רבי יוסי בר חנינא, רבא.

    11. Segment 1135 words

      Opens “מתיב רבא: הוסיף לו רצועה אחת, ומת…”

      Named: רב שימי, רבא.

    12. Segment 1218 words

      Opens “טפח ליה רבא בסנדליה, אמר ליה: אטו…”

      Named: רבא.

    13. Segment 138 words

      Opens “אלא אמר רב שימי מנהרדעא: דטעה דיינא…”

      Named: רב שימי.

    14. Segment 1426 words

      Opens “מיתיבי: הזורק את האבן לרה"ר והרג הרי…”

    15. Segment 158 words

      Opens “אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את…”

      Named: רב שמואל בר יצחק, שמואל.

    16. Segment 165 words

      Opens “איבעי ליה עיוני! בסותר בלילה.…”

    17. Segment 1710 words

      Opens “בלילה נמי איבעי ליה עיוני! בסותר את…”

    18. Segment 1814 words

      Opens “האי אשפה ה"ד אי דשכיחי רבים מזיד…”

    19. Segment 1933 words

      Opens “אמר רב פפא: [לא צריכא, אלא] באשפה…”

      Named: רב פפא.

    20. Segment 2032 words

      Opens “רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא:…”

      Named: רב פפא, רבי יוסי בר חנינא, רבא.

    21. Segment 2116 words

      Opens “מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא; ומאן…”

    22. Segment 2219 words

      Opens “ומי חייב גלות? והתניא: הנכנס לחנותו של…”

    23. Segment 2315 words

      Opens “הכא במאי עסקינן בשוליא דנפחי. שוליא דנפחי…”

    24. Segment 2413 words

      Opens “ומשום דרבו מסרהב בו לצאת למיקטליה קאי?!…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yose bar Hanina · Amoraim · First Generation of Amoraim

      Rabbi Yose bar Hanina was a preeminent first-generation Amoraic sage and a leading disciple of Rabbi Yochanan, whose halachic and aggadic teachings…

      Source: Bava Kamma 32b · Segment 20 — “…ומת פטור. אמר רבי יוסי בר חנינא: חייב בארבעה…

    • Rav Shmuel bar Yitzchak · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Shmuel bar Yitzchak was a prominent Amora, a student of Rav, known for his piety, humility, and the miraculous events surrounding…

      Source: Bava Kamma 32b · Segment 15 — “אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את כותלו.

    • Rav Shimi of Nehardea · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Shimi of Nehardea was an Amora of the fourth generation, appearing as a contemporary or colleague of Rava.

      Source: Bava Kamma 32b · Segment 11 — “…זה גולה! אמר רב שימי מנהרדעא: דטעי במנינא.

    • Rabbi Yannai · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Yannai, a fourth-generation Tanna and a prominent teacher of Rabbi Yochanan, was known for his humility and deep understanding of Jewish…

      Source: Bava Kamma 32b · Segment 1 — “…שבת כלה מלכתא״. רבי ינאי מתעטף וקאי, ואמר: ״בואי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Bava Kamma 32b · Segment 15 — “אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את כותלו.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 32b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026