Talmud Builders

    Bava Kamma 117b

    Back to index

    English translation — Bava Kamma 117b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1encircled by a serpent [ akhna ], which had placed its tail in its mouth, completely encircling the cave and blocking the entrance. Rabbi Yoḥanan said to it: Serpent, serpent, open your mouth and allow the teacher to enter and be near the disciple, but the serpent did not open its mouth to allow him entry. He then said: Allow a colleague to enter and be near his colleague, but still the serpent did not open its mouth. Rabbi Yoḥanan said: Allow the disciple to enter and be near the teacher, referring to Rav Kahana as his own teacher. The snake then opened its mouth for him to allow him entry. Rabbi Yoḥanan requested divine mercy from God and raised Rav Kahana from the dead.

    2Rabbi Yoḥanan said to Rav Kahana: Had I known that this was the Master’s manner of appearance, I would not have been offended. Now let the Master come with me to the study hall. Rav Kahana said to him: If you are able to request divine mercy so that I will not die again, I will go with you, and if not, I will not go with you. The Gemara comments: Since the time decreed for his death had passed, it had passed.

    3Rabbi Yoḥanan then completely awakened him and stood him up. Thereafter, he asked him about every uncertainty that he had, and Rav Kahana resolved each of them for him. And this is the background to that which Rabbi Yoḥanan says to his students on several occasions: What I said was yours is in fact theirs, i.e., I thought that the Torah scholars in Eretz Yisrael were the most advanced, but in fact the scholars of Babylonia are the most advanced, as evidenced by Rav Kahana’s knowledge.

    4§ The Gemara relates another incident pertaining to one who informed gentiles of the whereabouts of another Jew’s property. There was a certain individual who showed Rabbi Abba’s silk [ ametakesa ] to gentiles, who later seized it. Rabbi Abbahu and Rabbi Ḥanina bar Pappi and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa sat together to determine whether Rabbi Abba was entitled to compensation from the informer, and Rabbi Ile’a sat next to them.

    5The judges thought to deem the informer liable to reimburse Rabbi Abba based upon that which we learned in a mishna ( Bekhorot 28b): If a judge issued a judgment and erred, and he acquitted one who was in fact liable, or deemed liable one who should have in fact been acquitted, or if he ruled that a pure item is impure, or ruled that an impure item is pure, and by doing so he caused a litigant a monetary loss, what he did is done, i.e., the judgment stands, and the judge must pay damages from his home, i.e., from his personal funds. This indicates that one is liable to pay for a financial loss that he causes even if his involvement was only through speech.

    6Rabbi Ile’a said to them: This is what Rav says: And that mishna is discussing a case where the judge not only issued a ruling, but actively took the money from the one whom he found liable, and gave it to the other party by his own hand. Consequently, it cannot serve as a precedent to render the informer liable in this case. The Sages serving as judges said to Rabbi Abba: Go to Rabbi Shimon ben Elyakim and Rabbi Elazar ben Pedat, who rule that there is liability for damage caused by indirect action.

    7Rabbi Abba went to them, and they deemed the informer liable to reimburse Rabbi Abba, as it is taught in the mishna: If the thugs seized the field due to the robber, he is liable to provide the owner with a different field. And it was established that the mishna is referring to a case where an individual showed the field to thugs who later seized it. The halakha stated in the mishna would apply to this case as well.

    8The Gemara relates another incident: There was a certain man with whom a silver cup was deposited. Thieves came upon him in his home and he took the cup and gave it to them. The case came before Rabba, and Rabba exempted him from payment. Abaye said to him: This individual is saving himself with another’s property, and he should therefore be liable. Rather, Rav Ashi said, in explanation of Rabba’s ruling: We look at his financial status: If the bailee is a wealthy man, the thieves came with the intent to steal his property, and he is therefore liable to pay, as he saved himself from financial loss by handing over another’s property. And if he is not wealthy, the thieves presumably came with the intent to steal the silver cup, and he is therefore exempt from liability.

    9The Gemara relates another incident: There was a certain man with whom the purse containing funds collected for the redemption of captives was deposited. Thieves came upon him and he took the purse and gave it to them. The case came before Rabba, and Rabba exempted him from payment. Abaye said to him: But this individual is saving himself with another’s property, and he should therefore be liable to pay. Rabba said to him: You have no greater redemption of captives than this. Since the man used the money to avoid being harmed by the thieves, Rabba considered the money to have been used for its intended purpose.

    10The Gemara relates another incident: There was a certain man who hastened and brought his donkey onboard a ferry [ lemavra ] before other people boarded the ferry. The donkey began to move around and was about to cause the boat to sink. A certain other man came and pushed the donkey of that first man into the river, and it drowned. The case came before Rabba, and Rabba exempted him from payment. Abaye said to him: But this individual is saving himself with another’s property, and he should therefore be liable to pay. Rabba said to him: This owner of the donkey was considered a pursuer from the outset, as he endangered the other travelers. It is permitted to stop a pursuer by any means necessary, including by destroying his property.

    11The Gemara notes that Rabba conforms to his standard line of reasoning, as Rabba says: In the case of a pursuer who was chasing after another in order to kill him and the pursuer broke vessels during the chase, whether they belonged to the pursued party or to anyone else, he is exempt from reimbursing the owner of the vessels. This is because he is liable to receive the death penalty for attempted murder and is consequently exempt from any monetary liability he incurs simultaneously.

    12And a pursued individual who broke the vessels of the pursuer is also exempt from payment, as the pursuer’s property shall not be cherished more than his body, i.e., his life. Since it is permitted to kill the pursuer in order to save his intended victim, it is permitted to destroy his property for that purpose. But if he destroyed property belonging to anyone else, he is liable to reimburse them, as it is prohibited for him to save himself with another’s property.

    13And with regard to a pursuer who was chasing after another pursuer in order to save the latter’s intended victim, and he broke vessels during the chase, whether they belonged to the pursued individual, i.e., the individual attempting murder, or to anyone else, he is exempt from payment. The Gemara notes: And this is not the halakha by Torah law, but if you do not say so, you will not have any person that saves another from a pursuer. In order to encourage people to attempt to save the lives of others, the Sages instituted that one who damages another’s property in the process of saving a life is exempt from payment.

    14MISHNA: If a river flooded a misappropriated field, the robber may say to its owner: That which is yours is before you, and no compensation is required. Since the field would have been flooded in any case, the robber has not caused the damage to the field, and is therefore exempt.

    15GEMARA: The Sages taught: In the case of one who robbed a field from another and a river then flooded it, the robber is liable to provide the field’s owner with a different field. This is the statement of Rabbi Elazar. And the Rabbis say: He is exempt from doing so, as he can say to the owner: That which is yours is before you.

    16The Gemara analyzes this dispute: With regard to what do they disagree? The Gemara explains: Rabbi Elazar interpreted the verses: “If any one sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor in a matter of deposit…or anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full” (Leviticus 5:21–24), according to the hermeneutical principle of amplifications and restrictions. The phrase: “If any one sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor,” is an amplification. When the verse states: “In a matter of deposit,” it has restricted the halakha to the case of a deposit. When the verse then states: “Or anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full,” it has then amplified the halakha again.

    17Accordingly, as the Torah amplified and then restricted and then amplified again, it has amplified the halakha to include everything, with only a single exception. And what is included due to the fact that the verse has amplified the halakha ? The verse has amplified the halakha to include everything that one steals.

    18And what is excluded due to the fact that the verse restricted the halakha ? It restricted the halakha in order to exclude financial documents, which are dissimilar to a deposit in that their value is not intrinsic, but rather due to their function. Consequently, according to Rabbi Elazar, land that was stolen is included in the halakhot stated in these verses, and one who steals land must reimburse the field’s owner.

    19And the Rabbis interpreted these verses according to the hermeneutical principle of generalizations and details. The phrase: “And deal falsely with his neighbor,” is a generalization, while the subsequent phrase: “In a matter of deposit,” is a detail. When the verse then states: “Or anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full,” it has then generalized again. In a case of a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail.

    20Accordingly, just as the detail, i.e., a deposit, is movable property and has intrinsic monetary value, so too, the verse includes anything that is movable property and has intrinsic monetary value. Consequently, land has been excluded, as it is not movable property. Slaves have been excluded, as they are compared to land with regard to many areas of halakha . Financial documents have been excluded because, although they are movable property, they do not have intrinsic monetary value.

    21The Gemara asks: And there is that which is taught in a baraita : In the case of one who robbed another of a cow and a river washed it away, the robber is liable to provide the owner with another cow; this is the statement of Rabbi Elazar. And the Rabbis say: The robber can say to the owner: That which is yours is before you, and he would consequently be exempt. The Gemara asks: There, in the baraita , with regard to what do they disagree? The rationale offered previously cannot apply, as a cow is movable property and has intrinsic value, and yet Rabbi Elazar and the Rabbis still disagree.

    22Rav Pappa said: There, with what are we dealing? We are dealing with a case where he had robbed another of a field, and there was

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הדרא ליה עכנאנחש גדול עשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה ונותן זנבו לתוך פיו ואין אדם יכול ליכנס:

    פתח פיךהרחיבי פתחיך להסיר זנביך מפיך ועשה פתח ליכנס:

    אי מצית למבעי רחמי דתו לא שכיבנאאי אקשינא לך אזלינא בהדך ואעמוד אצלך בבית המדרש:

    ואי לא הואיל וחליף שעתאואתרחיש ניסא חליף ולא אלך עוד עמך שמא תכעוס עלי ואמות עוד פעם אחרת אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם אחרת ואית דמפרש הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן ובפסחים (דף מט.) מוכח שהלך לביתו דאמר רב כהנא אי לאו דנסיבנא כהנתא לאו אנא גלאי אמרי ליה והא למקום תורה גלית א"ל לאו אנא גלאי כדגלו שאר אינשי שהרי לא בעבור מקום תורה גליתי אלא מאימת מלכות ברחתי אלמא בתר הכי חי הוה ועוד אמרי' בברכות ירושלמי דפגע ביה ההוא גברא אמר ליה מאי עביד בשמיא כלומר שליעג עליו שהיה מת וחיה א"ל גזר דיניה דההוא גברא מחתם ומת ההוא גברא פגע ביה אחרינא אמר ליה הכי נמי ומית אתי לקמיה דר' יוחנן אמר ליה בר איניש דאמיה מבסרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא כו':

    תייריההקיצו משנתו:

    א"ל דילכון אמרישלכם הייתי אומר תורה של בני א"י היא:

    דילהון היאשל בני בבל:

    מטכסאתכשיט משי:

    וישלם מביתודאדבורא בעלמא חייב:

    שנשא ונתן בידובכולם מפרש שנשא ונתן ביד באחד דיני ממונות בסנהדרין:

    אמידעשיר:

    אסיק חמריה למבראמכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים:

    בעאחמרא לטבועי מעברא:

    מלח ליהדחפו לחמור והשליכו למים לשון אחר מלח ליה כמו המלחים (יונה א) התחיל המלח להציל הספינה ודחפו והשליכו:

    [האי]בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות:

    ושיבר את הכליםבין של נרדף בין של כל אדם פטור מלשלם שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו ואפילו אין הורגו דתנן בפרק בן סורר ומורה ואלו ניתנו להציל בנפשו הרודף אחר חבירו להרגו ונמצא תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד:

    מגופושהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו שנאמר (שמות כ״ב:א׳) אם במחתרת ימצא הגנב התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו:

    ולא מן הדיןשהרי המציל עצמו בממון חבירו חייב כ"ש מציל אחרים בממון חבירו:

    שטפה נהרשהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו והמים שוחקים וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה:

    רבי כל מיליואפילו קרקעות לשבועה ולהשבון:

    מיעט שטרותשאין גופן ממון דיהיב ליה ניירא בעלמא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    בבא קמא 117 עמוד ב

    1הדרא ליה עכנא. א"ל ״עכנא, עכנא, פתח פומיך ויכנס הרב אצל תלמיד״, ולא פתח. ״יכנס חבר אצל חבר״, ולא פתח. ״יכנס תלמיד אצל הרב״, פתח ליה. בעא רחמי ואוקמיה.

    2א"ל ״אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי, לא חלשא דעתי; השתא ליתי מר בהדן״. א"ל ״אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא, ואי לא לא אזילנא, הואיל וחליף שעתא, חליף״.

    3תייריה אוקמיה. שייליה כל ספיקא דהוה ליה, ופשטינהו ניהליה. היינו דאמר ר' יוחנן: ״דילכון אמרי; דילהון היא״.

    4ההוא דאחוי אמטכסא דר' אבא. יתיב ר' אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא, ויתיב ר' אילעא גבייהו.

    5סבור לחיוביה מהא דתנן: דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי, וישלם מביתו.

    6א"ל ר' אילעא, הכי אמר רב: והוא שנשא ונתן ביד. אמרי ליה: זיל לגבי דר"ש בן אליקים ורבי אלעזר. בן פדת דדייני דינא דגרמי׃

    7אזל לגבייהו חייבי' ממתני' אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו: שדה אחר ואוקימנא דאחוי אחוויי:

    8ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה להו אתא לקמיה דרבה פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו הוא אלא אמר רב אשי חזינן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכספא אתו:

    9ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון שבויים סליקו גנבי עילויה שקלה יהבה ניהלייהו אתא לקמיה דרבא פטריה א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל אין לך פדיון שבויים גדול מזה:

    10ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע אתא לקמיה דרבה פטריה אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי מעיקרא רודף הוה׃

    11רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור שהרי מתחייב בנפשו׃

    12ונרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו אבל של כל אדם חייב דאסור להציל עצמו בממון חבירו׃

    13ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף:

    Mishna

    14שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך:

    Gemara

    15ת"ר הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחר דברי ר' אלעזר וחכ"א אומר לו הרי שלך לפניך׃

    16במאי קא מיפלגי ר"א דרש ריבויי ומיעוטי (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו ריבוי בפקדון מיעט (ויקרא ה, כד) כל אשר ישבע עליו לשקר חזר וריבה׃

    17ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומאי רבי רבי כל מילי׃

    18ומאי מיעט מיעט שטרות׃

    19ורבנן דרשי כללי ופרטי וכחש כלל בפקדון פרט או מכל חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט׃

    20מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון׃

    21והדתניא הגוזל את הפרה ושטפה נהר חייב להעמיד לו פרה דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים אומר לו הרי שלך לפניך התם במאי קמיפלגי׃

    22אמר רב פפא התם במאי עסקינן כגון שגזל שדה מחבירו והיתה׃

    Tosafot

    דילכון אמרי דילהון היאפי' הקונטרס התורה היא של בני בבל וקשה בפרק לולב וערבה (סוכה דף מד. ושם ד"ה והא) גבי הא דקאמר ערבה יסוד נביאים היא ושכחום וחזרו ויסדום ופריך מי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ופירש בקונטרס אלמא לא שכחוה בגולה ומאי פירכא היא וכי מפני שהיו בעלי תורה אין יכול להיות ששכחו תורת ערבה ועוד בכמה דוכתין אמר שכחום וחזרו ויסדום ולא פריך עלה הכי ואור"ת כפר"ח שלתלמידיו מבבל שהיו בפניו היה מדבר וה"ק דילכון אמרי רב כהנא שהיה שלכם אמר שערבה דילהון הוא כלומר מנהג של נביאים ופריך אמאי דקאמר התם לעיל תסתיים דרבי יוחנן דאמר יסוד נביאים היא והאמר ר' יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ולשון דילהון משמע ליה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים וכן צ"ל בהמגרש (גיטין פד: ושם ד"ה ר"י) גבי ההיא דא"ר יוחנן דילכון אמר הואיל וקנאתו להתגרש בו שלתלמידיו מבבל היה אומר כן על רב כהנא ובקונט' פי' שם דלחזקיה רבו שהיה חולק שם עליו היה אומר כן ואין נראה [לומר] שבשעה שלמד רב כהנא לפני ר' יוחנן היה רבי יוחנן ראש ישיבה בעוד שרבו חזקיה היה בחיים: [ועיין תוספות מנחות כג: ד"ה כי]:

    ואי לאו אדעתא דכספא אתוואע"ג דאמר לעיל נשא ונתן ביד חייב אור"י דשאני שומר שלדעת כן הפקידוהו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דכסא דכספא:

    אין לך פדיון שבויים גדול מזהאע"ג דמשמע דהוי אמיד מדלא מפליג כדמפליג לעיל מ"מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם חשיב פדיון שבויים:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    היינו דאמר רבי יוחנן דיכול אמרי דילהון היאפירש ר"ח ז"ל רב כהנא שהוא שלכם שהוא מבבל אמר לי דלהון היא, פירוש מדרבנן הוא, ואמר רבי יוחנן כך בפרק לולב וערבה (סוכה מד, א), ועוד אמר כגון זה בגיטין פרק המגרש את אשתו (סב, ב) לחזקיה בנו של רבי חייא שהיו קורין אותו בבלי כדאמרן בכמה מקומות (כריתות ח, א) מה בבלי אומר בדבר זה, ואף על פי שרבי יוחנן תלמידו של חזקיה אמר דילכון אמר הואיל דהוא רב כהנא, שאני התם הואיל וקנאתו להתגרש בו, ואלו מקצת מן קושיות ששאל רבי יוחנן לרב כהנא ופרקינהו ליה והיה אומר אותה משמו. עד כאן. ורש"י ז"ל פירש אני הייתי אומר שהתורה שלכם היא עכשיו אני רואה שהיא שלהם כלומר לבני בבל.

    אמר ליה אין לך דין שבויין גדול מזהקשיא לי, דהכא משמע בשהפקידוהו אצלו פדיון סתם שבויין היא ולא לפדיון שבויים ידועים, דאי לשבוים ידועים לא הוי פטריה רבא משום דהציל ההוא גברא נפשיה ביה ואין לך פדיון שבויים גדול מזה, דהא (תניא) [תנן] (שקלים פ"ב, מה) מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי, אלא לפדיון שבוים סתם הוי, וכיון שכן מאי קא מקשה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא דהא תניא בשלהי פרק החובל (בבא קמא צג, א) לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד לשמור ולא לחלק לעניים, ואביי גופיה הוא דפטר שומר כיס של צדקה מן הפשיעה מהא ברייתא דגרסינן התם האי ארנק דצדקה דאתאי לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף לגביה דההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף לגביה דההוא גברא אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים, ואמר ליה רב יוסף עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא, אלמא לכולי עלמא כל דלא ניתק לשבויים או לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן הנזק אם הזיק וקרע או אבד בידים. וצריך עיון.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 117b

    Bava Kamma 117b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 505 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    הדרא ליה עכנא נחש גדול עשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה ונותן זנבו לתוך פיו ואין אדם יכול ליכנס:

    פתח פיך הרחיבי פתחיך להסיר זנביך מפיך ועשה פתח ליכנס:

    אי מצית למבעי רחמי דתו לא שכיבנא אי אקשינא לך אזלינא בהדך ואעמוד אצלך בבית המדרש:

    ואי לא הואיל וחליף שעתא ואתרחיש ניסא חליף ולא אלך עוד עמך שמא תכעוס עלי ואמות עוד פעם אחרת אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם אחרת ואית דמפרש הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן ובפסחים (דף מט.) מוכח שהלך לביתו דאמר רב כהנא אי לאו דנסיבנא כהנתא לאו אנא גלאי אמרי ליה והא למקום תורה גלית א"ל לאו אנא גלאי כדגלו שאר אינשי שהרי לא בעבור מקום תורה גליתי אלא מאימת מלכות ברחתי אלמא בתר הכי חי הוה ועוד אמרי' בברכות ירושלמי דפגע ביה ההוא גברא אמר ליה מאי עביד בשמיא כלומר שליעג עליו שהיה מת וחיה א"ל גזר דיניה דההוא גברא מחתם ומת ההוא גברא פגע ביה אחרינא אמר ליה הכי נמי ומית אתי לקמיה דר' יוחנן אמר ליה בר איניש דאמיה מבסרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא כו':

    תייריה הקיצו משנתו:

    א"ל דילכון אמרי שלכם הייתי אומר תורה של בני א"י היא:

    דילהון היא של בני בבל:

    מטכסא תכשיט משי:

    13 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 117b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    דילכון אמרי דילהון היא פי' הקונטרס התורה היא של בני בבל וקשה בפרק לולב וערבה (סוכה דף מד. ושם ד"ה והא) גבי הא דקאמר ערבה יסוד נביאים היא ושכחום וחזרו ויסדום ופריך מי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ופירש בקונטרס אלמא לא שכחוה בגולה ומאי פירכא היא וכי מפני שהיו בעלי תורה אין יכול להיות ששכחו תורת ערבה ועוד בכמה דוכתין אמר שכחום וחזרו ויסדום ולא פריך עלה הכי ואור"ת כפר"ח שלתלמידיו מבבל שהיו בפניו היה מדבר וה"ק דילכון אמרי רב כהנא שהיה שלכם אמר שערבה דילהון הוא כלומר מנהג של נביאים ופריך אמאי דקאמר התם לעיל תסתיים דרבי יוחנן דאמר יסוד נביאים היא והאמר ר' יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ולשון דילהון משמע ליה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים וכן צ"ל בהמגרש (גיטין פד: ושם ד"ה ר"י) גבי ההיא דא"ר יוחנן דילכון אמר הואיל וקנאתו להתגרש בו שלתלמידיו מבבל היה אומר כן על רב כהנא ובקונט' פי' שם דלחזקיה רבו שהיה חולק שם עליו היה אומר כן ואין נראה [לומר] שבשעה שלמד רב כהנא לפני ר' יוחנן היה רבי יוחנן ראש ישיבה בעוד שרבו חזקיה היה בחיים: [ועיין תוספות מנחות כג: ד"ה כי]:

    ואי לאו אדעתא דכספא אתו ואע"ג דאמר לעיל נשא ונתן ביד חייב אור"י דשאני שומר שלדעת כן הפקידוהו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דכסא דכספא:

    אין לך פדיון שבויים גדול מזה אע"ג דמשמע דהוי אמיד מדלא מפליג כדמפליג לעיל מ"מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם חשיב פדיון שבויים:

    Tosafot on Bava Kamma 117b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    היינו דאמר רבי יוחנן דיכול אמרי דילהון היא פירש ר"ח ז"ל רב כהנא שהוא שלכם שהוא מבבל אמר לי דלהון היא, פירוש מדרבנן הוא, ואמר רבי יוחנן כך בפרק לולב וערבה (סוכה מד, א), ועוד אמר כגון זה בגיטין פרק המגרש את אשתו (סב, ב) לחזקיה בנו של רבי חייא שהיו קורין אותו בבלי כדאמרן בכמה מקומות (כריתות ח, א) מה בבלי אומר בדבר זה, ואף על פי שרבי יוחנן תלמידו של חזקיה אמר דילכון אמר הואיל דהוא רב כהנא, שאני התם הואיל וקנאתו להתגרש בו, ואלו מקצת מן קושיות ששאל רבי יוחנן לרב כהנא ופרקינהו ליה והיה אומר אותה משמו. עד כאן. ורש"י ז"ל פירש אני הייתי אומר שהתורה שלכם היא עכשיו אני רואה שהיא שלהם כלומר לבני בבל.

    אמר ליה אין לך דין שבויין גדול מזה קשיא לי, דהכא משמע בשהפקידוהו אצלו פדיון סתם שבויין היא ולא לפדיון שבויים ידועים, דאי לשבוים ידועים לא הוי פטריה רבא משום דהציל ההוא גברא נפשיה ביה ואין לך פדיון שבויים גדול מזה, דהא (תניא) [תנן] (שקלים פ"ב, מה) מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי, אלא לפדיון שבוים סתם הוי, וכיון שכן מאי קא מקשה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא דהא תניא בשלהי פרק החובל (בבא קמא צג, א) לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד לשמור ולא לחלק לעניים, ואביי גופיה הוא דפטר שומר כיס של צדקה מן הפשיעה מהא ברייתא דגרסינן התם האי ארנק דצדקה דאתאי לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף לגביה דההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף לגביה דההוא גברא אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים, ואמר ליה רב יוסף עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא, אלמא לכולי עלמא כל דלא ניתק לשבויים או לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן הנזק אם הזיק וקרע או אבד בידים. וצריך עיון.

    Rashba on Bava Kamma 117b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    כבר בארנו בדן את הדין וטעה שאם קבלוהו עליהם אין כאן דינא דגרמי ואם לא קבלוהו עליהם אין בו דינא דגרמי אלא אם כן נשא ונתן ביד וכבר נתגלגלה גם כן בפרק הכונס ובמסכת סנהדרין יתבאר ענינה כל הצורך:

    מי שהיה אצלו פקדון ובאו גנבים בביתו ומתירא על עסק נפשות וקדם הוא ונתן להם הפקדון ונתפייסו והלכו להם והרי שהציל עצמו בממון חברו אומדין אם הוא עשיר בעצמו עד שנראה לבית דין שלא בשביל הפקדון באו חייב לשלם שהרי אף אם נדונהו באנסוהו להביא הרי אמרו עליו שהוא חייב ואם נראה לבית דין שבשביל הפקדון לבד הם באים פטור שהרי זה כעומד על הממון ואומר לו תנהו וכן אם היה אצלו פקדון מפדיון שבויים והוא עני ובאים גנבים ומתירא על עסקי נפשות הואיל ומן הסתם על פקדון זה הם באים אם מסרו להם פטור ואין לך פדיון שבויים גדול מזה:

    ספינה שהיה משאוי שלה כראוי ובא אחד והרבה במשאה ובא אחד מבני הספינה והשליך לים מה שהכניס זה בה פטור שזה רודף הוא ומ"מ אם הכניסו כאחד או שרעש הים סוער והם צריכים להקל ממשאה ובא אחד והשליך פטור המשליך אלא שאחריות זה שהפסיד הוא על בני הספינה כפי המנהג הידוע להם על הדרך שבארנו וגדולי המחברים כתבוה בפנים אחרים ואיני יודע אם כונו למה שביארנו:

    רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור הואיל והתיר עצמו למיתה אין עליו תשלומין ונרדף ששבר את הכלים אם של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו של אחרים חייב שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם:

    רודף שהיה רודף אחר הרודף להושיע את הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור לא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתאחר שלא לשבר את הכלים במרוצתו והדברים שוים בכל אלו בין רודף אחר חברו להרגו ובין רודף לדבר עברה כגון למשכב זכור או אחר אחת מכל העריות כמו שיתבאר בסנהדרין פרק סורר:

    הקרקעות והשטרות והעבדים אינם בדין שבועת הפקדון לחומש ואשם ומ"מ לענין השבה אף העבדים והשפחות בכלל המטלטלין להתחייב גוזליהם באונסין אבל קרקע כבר בארנו שאם גזלה ושטפה נהר פטור היתה פרה רבוצה שם בשעה שגזל את השדה ונשטפה עם השדה פטור אף על הפרה הואיל ולא נקנית השדה לא נקנית הפרה:

    בתלמוד המערב שבפרק החובל התבאר שישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חברו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב במה דברים אמורים בשאמרו לו תן לנו ממון אבל אם אמרו תן לנו ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד פטור ויראה שזה כנגד דעת גדולי הפוסקים שמחייבים באנסוהו להביא ממון חברו אלא שאני אומר שזה בשעומד על הממון:

    פירשו עוד בתלמוד המערב שהנתפש על חברו ולקחו ממנו ממון אין חברו חייב לשלם אלא אם כן נתפש על מס הכתוב על חברו ולשונם בזה אין לך נתפש על חברו וחייב אלא בארנון וגלגולת ואף בזו שיתברר שבשבילו תפשו:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Bava Kamma 117b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Shita Mekubetzet

    אמרי ליה זיל לגבי רבי שמעון בן אליקים וכו' דשמע מינה דליתא להא דרב דמשמע מהכא דמאן דדאין דינא דגרמי מוקים לההיא מתניתין אף על גב דלא נשא ונתן ביד. ועוד דבהדיא מוכח בבכורות דכי מוקים לה רב לההיא מתניתין בשנשא ונתן ביד כי היכי דלא לוקמה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי וכיון דקיימא לן כרבי מאיר על כן מוקמינן לה למתניתין כפשטה אף על גב דלא נשא ונתן ביד. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. שקליה יהביה ניהלייהו הוציא כסא דכספא מאותו מקום שהיה גנוז בו ונתנו להם והלכו להם ורווח בדבר שלא הרגוהו ונתפייסו בזה ולא לקחו בגדי הבית וכלי מטתו עמהם. ומקשה ליה אביי והא מציל עצמו בממון חברו הוא שהרי בידים נתנו להם. ורבא לא חש לקושיתו דסבר דכיון שהיו הגנבים בביתו והיו יכולים לשלול ולבוז כל אשר בבית ולחפש אחר כל מטמונות שבבית ולאנוס אותו שיראה להם בית גנזיו ואי עביד הכי והראה להם האי כסא דכספא בודאי מיפטר וליכא מידי בין הראה להם ובין נטלו ונתנו להם בידים כיון שהיו עומדים הגנבים על הממון מקלא קלי מעיקרא כדאמרינן בחמריה דרב פנחס ודרב מרי. ורב אשי גופיה הכי פסק לעיל אבל הוה מספקא ליה לרב אשי דילמא הוו ידעי הגנבים דגברא דאמיד הוא או גברא נאמן הוא שרגילין להפקיד אצלו פקדונות זהב וכסף והיה יכול לומר להם אין אתי טמון בבית כי מנהג כל פקדון להיות טמון חבלו בארץ והיה יכול ליתן להם שאר המטמונים אשר בבית ובתיבה שדה ומגדל שהם שלו וכיון דלא עביד הכי יש לחייבו על אחוי אחויי וכל שכן אנשא ונתן ביד דבודאי מציל עצמו בממון חברו הוא אבל אי פשיטא לן דלאו אמיד הוא ליכא ספיקא דלא מצי דחי להו בדברים ואף על פי שנטל ונתן ביד פטור דהא מעיקרא מיקלי קלי שהרי כבר הגנבים נכנסו בבית ובידם היה לחפש כל הבית בנרות ובודאי הם יודעים שיש לו כסא דכספא בבית ולא היה יכול לדחותם עד שיראה להם כל טמון שבבית וזה הנפקד שלא היה לו שום ממון אחר אלא זה פשיטא שלא היה יכול להשמט מהם עד שיראהו להם ויחוי אחויי להו הוה מיפטר דהא אנוס הוא מסתמא דכל גנבים נכנסים בחרבות בבית דאי קאי לאפייהו בעל הבית קטלי ליה ומייראין את בעל הבית ומבהילין אותו להראות להם בית גנזיו ואין לך אונס גדול מזה ודין הוא דמיפטר כמו כן נמי מיפטר אם נתנו להם בידים דמה הפרש יש בין נטל ונתן ביד בין אחוי אחויי שכיון שיודעים מקום שגנוז שם מאי אזיק בנטילתו ונתינתו הלא בלא נטילתו ונתינתו היה נפסד לגמרי. ה"ר יהונתן ז"ל.

    ההוא גברא וכו' גבאי של צדקה היה ועני היה כאחד מעניי ישראל ואף על גב דלא אמיד והיה יכול להשמט מהם במה שיש לו בבית בגלוי אפילו הכי פטרו רבא דלא מיקרי זה מציל עצמו בממון חברו אלא בממון עצמו מיקרי שהרי הוא עני גמור היה ואין לך שבוי גדול מזה ועל דעת כן הוקדשו. ה"ר יהונתן ז"ל.

    וכתב הרמ"ך ז"ל וז"ל ההוא דאפקידו גביה ארנקא דפדיון שבויים ולא הוה אמיד אתו גנבי וכו'. אין לך פדיון שבויים גדול מזה דאי לא יהבי להו הוו קטלי ליה מיהו משתבע דאיתניס. ע"כ.

    אין לך פדיון שבויים וכו' קמשמע לן דהכא כשהפקידוהו אצלו לפדיון סתם שבויים הוא ולא פדיון שבויים ידועים דאי לשבויים ידועים לא הוה פטריה רבא משום דהציל ההוא גברא נפשיה בזה ואין לך פדיון שבויים גדול מזה דהא תניא מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי אלא לפדיון שבויים סתם הוא וכיון שכן מאי קא מקשה אביי הא מציל עצמו בממון חברו הוא הא תניא לשמור ולא לחלק לעניים ואביי גופיה הוא דפטר שומר כיס של צדקה מן הפשיעה בסוף החובל דגרסינן התם ההוא ארנקא וכו' ואמר ליה רב יוסף עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא אלמא לכולי עלמא כל דלא ניתן לשבויים או לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן ההיזק אם הזיק וקרע בידים. וצריך עיון. הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ דאף על גב דאמרינן לשמור ולא לחלק לעניים הכא לא נתן לו לחלק לעניים אלא לשמור ולהחזיר לו והוא יחלקנו הלכך חייב להחזיר לו אם לא שקיים המצוה הוא בעצמו אבל אם קיים המצוה אין לו עליו טענה אלא בזה שהיה המפקיד חפץ לעשות המצוה בעצמו. ע"כ.

    כתוב בהלכות איכא מאן דאמר כי היכי דישראל וכו' ופירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו כלומר כי היכי דפטרינן ליה היכא דלא קא עביד מעשה הכי נמי פטרינן ליה אם היה אנוס בפירוש שיביא להם לביתם ממונו של שמעון ושמע להם והביא להם כל ממונו של שמעון והא דקאמר אם נשא ונתן ביד חייב התם מיירי שלא היו אונסין אותו על ההבאה אלא על הראיה בלבד דדין הוא דליחייב דהא לאו אנוס הוא בהבאה כלל דאי הוה אנוס על ההבאה נמי מיפטר. עוד כתוב בהלכות ואנן לא סבירי לן הכי אלא דלעולם נשא ונתן ביד מחייב אפילו יהיה אנוס על ההולכה וההבאה דאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו ולא ישלמנו לו אחר כך. והדין כיון שממון חברו היה כל כך רחוק מהם מאלו האנסים שלא היו יכולים לשלוח בו יד אלא אם כן הוא מביאו להם אשתכח דמזיק הוא בידים וכל העולם יודעים שאלו האנסין היו מתרצים באלף דינר שלו אם היה פודה עצמו מידם ולומר להם הניחוני ואל תעשו אתי הרעה הגדולה הזאת ועוד חטאתי לאלהי"ם ואני אתן לכם משלי כמו שיש לפלוני בודאי היו מניחים אותו אלא ודאי פדה עצמו בממון חברו ואף על גב שזה האונס בא לו מחמת שמעון שהרי אומרים לו בפירוש הבא לנו ממון שמעון משום הכי אין לקנוס שמעון דשמעון עניא מאי עבד. וא"ת ומאי שנא אנוס להראות ממון חברו לא קרית ליה מציל עצמו בממון חברו ואנוס להביא ממון חברו קרית מציל עצמו בממון חברו. וי"ל חדא דזה עביד מעשה בידים וזה גרמא בעלמא על ידי אונס ואפילו למאן דדאין דינא דגרמי היכא דלא אניס אבל היכא דאניס לא דאין. ועוד דסתם מי שאונסים אותו להראות ממון חברו ואינו רוצה ממנו יותר מזה שמע מינה דבצד הממון הם עומדים ויודעים נמי שאין לזה בהם אונסין להראות לו שום ממון כמו שיש לשמעון וכיון שאונסין אותו נמצא שאין ביניהם שום ברית ואהבה ולא בררו אותו אלא שיודעים שאין לו שום ממון מזומן להם כמו אותו של שמעון ואם כן אותו ראובן הנאנס על זה להראות להם אפילו יאמר להם הניחוני ואני אתן לכם משלי אלף דינר אין שומעין לו לפי שלא יבטחו בו ולא יניחו מה שעומד לפניהם אם היו מכירים אותו בדבר שהוא רחוק להם דזהו ממון ראובן הנאנס הנמצא ונגלה לכל שאין יכול להנצל מהם אלא עד שיראה להם אבל סתם מי שאונסים אותו להביא להם ממון שמעון בודאי רחוקים הם האנסין מן הממון וכשם שמאמינים אותו בשבועתו שיביא להם ממון שמעון עד אלף או אלפיים ומקבלים ממנו הממון כמו כן היו מקבלים ממנו אם יביא להם אלף או אלפיים משלו ולא יחקרו ממנו ממי הוא זה הממון שאתה מביא משלך או משל פלוני ומשום הכי דין הוא שיתחייב כשמציל עצמו בממון חברו.

    עוד כתוב בהלכות וכי מעיינת בה בשמעתא לא סלקא וכו' ופירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו אי באנוס כלומר שאנסוהו להביא ממון שמעון להם קאמר חייב והא סבירא להו להני דבכל אונסא מיפטר בין להראות בין להביא. ואי מעצמו כלומר שלא על ידי אונס כלל מאי איריא נשא ונתן דחייב אפילו הראה נמי חייב כדחזינן בההוא עובדא בבריה דריש גלותא וכדאוקימנא מתניתין דאחוי אחויי שלא על ידי אונס כלומר שלא היו מכריחים לו להראות ממון חברו אלא ממון עצמו לחודיה ואפילו הכי חייב וכל שכן כשלא היו אונסין אותו כלל לא על שלו ולא על של חברו דמחייב אלא לאו הכי קאמר ישראל שאנסוהו גויים והראה ממון חברו כלומר שאנסוהו להראות ממון חברו שמעון ושמע להם והראה פטור דהא לא עביד מעשה בידים אלא גרמא ובאונס ובהכרח ולא דיינינן דינא דגרמא היכא דעביד כשהוא אנוס ודוקא הראה אבל נשא ונתן דעביד בידים אף על גב דאנסוהו להביא להם ממון שמעון מחייב דמציל עצמו בממון חברו הוא. ואם תאמר דילמא (לא) מיירי שאנסוהו להביא והביא דאם כן הוה מיפטר אלא מיירי באנסוהו להראות והוא עביד יותר ממה שבקשו ממנו ומשום הכי מחייב בשנשא ונתן ביד. הא לא מצית אמרת דכיון דאנסוהו להראות ולא לדבר אחר מכלל דעל הממון היו עומדים אלא שלא היו מכירים אותו וכיון דהכי הוא תיכף שהראה להם מקלא קלייה ואף על פי שמסייע אותם אחר כך בלא שום אונס לא מחייב דכבר שרוף ואבוד הוא וכיון דעל הראייה מיפטר ההבאה נמי מיפטר. והכי אמרינן בסמוך במעשה דחמריה דרב פנחס וכו' דהיכא דאנוס על התחלת המעשה מיפטר על סוף המעשה דמקלא קלייה מעיקרא ואפילו הכי מיפטר דהא אנוס ופטרינן ליה נמי היכא דאמרי ליה זיל דרי ואמטי בהדן ואזל דרא ואמטא דהא אי לא עביד איהו אינהו נמי הוו עבדי.

    עוד כתוב בהלכות אלא אם כן הא דתניא וכו' וכתב ה"ר יהונתן על זה וז"ל הניחא אי סבירא ליה דמי שאנסוהו גויים להביא ממון חברו להם על כתפו אף על גב דאניס כיון דקא עבד מעשה בידים חייב שמציל עצמו בממון חברו משום הכי מקשי ליה רבנן לרב אשי שהיו רוצין לחייבו משום אונס שני אף על גב דמיפטר משום אונס ראשון אלא אי אמרת דהיכא דאניס מיפטר ומוקמי להא דתניא בשנשא ונתן ביד חייב בדלא אניס מיירי היכי מצי מקשו לרב אשי מהא דתניא נשא ונתן ביד חייב ולמיחייביה והא גברא דפטריה רב אשי אנוס הוה דאי לא הוה אניס משום מעשה ראשון שהראה ממון חברו הוה ליה לאיחיוביה. וצריך עיון דילמא אף על פי שהיה אנוס בדאחוי אחויי לא היה אנוס על מה שנשא ונתן ביד עמהן ומשום הכי הוו מקשו ליה רבנן לרב אשי אמאי לא חייבו על מה שנשא ונתן ביד עמהן והביא היין על כתפו ושני להו דלאו מידי קא עביד כדפרישית. ויש לומר אפילו לא אנסוהו להביא היין על כתפו אלא באמירה לבדה שיאמרו לו זיל דרי ואמטי בהדן הוו כאלו אונס גמור שכיון שכפתוהו והלקוהו מתחילה כי היכי דליהוי אחוי אחויי מפחד נמי כשאמרו לו הבא עמנו חבית היין על כתפך שאם יסרב על דבורם ילקוהו כפליים כמו שאנסוהו דמי ומשום הכי מביא ראיה הרי"ף ז"ל מכאן לדבריו.

    עוד כתוב בהלכות האי גרמא וכו' ופירש ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל האי גרמא וגרמא על ידי אונס ואף על גב דדיינינן דינא דגרמא כהאי גוונא לא דיינינן דכולי האי לא מחמרינן בקנסות אבל במזיק בידים דינא הוא דאורייתא דלישלם היכא דלא אניס והיכא דאניס נמי מיחייב שאין להציל עצמו בממון חברו דמזליה גרים שנפל ביד רשעים ואין לו לפדות את עצמו בממונו של חברו וטוב לו לעבוד את יוצרו בכל מאדו ולא יעבור על מכה רעהו בסתר דאף על גב דאמרינן וחי בהן ולא שימות הני מילי במידי דלא מצי למיפרק נפשיה בשום ענין אבל במידי דמצי למיפרק נפשיה בממוניה לא דחינן איסורא משום הפסד ממונא ואם פדה עצמו בממון חברו ישלם מביתו. ע"כ לשון ה"ר יהונתן ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל אמרו הגאונים ישראל שאנסוהו גויים להביא ממון חברו והביא פטור. וה"ר ר' יצחק ז"ל השיב עליהם שלש תשובות הראשונה מגוף הברייתא דקתני אם נשא ונתן ביד חייב במאי אי באנוס הא אמרת פטור ואי דלא אנוס מאי איריא נשא ונתן ביד אפילו הראה נמי חייב. ואני אומר זו אינה קושיא לעולם באנוס אלא שאנסוהו להראות והלך והביא ומשום הכי חייב דדילמא לא מזדמנא להו למשקליה או מימלכי ולא שקילי ליה. והקושיא השניה מחמריה דרב מרי וכו' דאמרי ליה דרי ואמטי בהדן ופטריה רב אשי ואותבוה מהא דתניא אם נשא ונתן ביד חייב ואיהו לא פריק להו שאני הכא דאנוס הוא להביא וממונו מיוחד של פלוני הוה ואנסוהו על זה ואמאי איצטריך לתרוצי ליה דמשום דאוקמינהו עילויה הוא פטור והא כיון דאנסו להביא אף על גב דלא אוקמינהו עילויה נמי פטור. ועוד הקשה הרב מהא מתניתין אמר ליה הושיט לי פקיע של עמיר וכו' חייב והא הכא דמייחד ליה אנס ממונא דפלוני וקא מוקים ליה בתרי עברי נהרא דלא מצי שקיל לה ומשום הכי חייב ואמאי והא אמרת אם אנסוהו להביא והביא פטור ואף על גב דלא חזו ליה ולא מצו משקליה דהוו בתרי עברי נהרא. אמר אברהם אני אפרש שיהו דברי שניהן קיימין כי באמת דברי הגאונים מפורשים הם בירושלמי פרק החובל תני ישראל שאנסוהו גויים ונטלו ממונו של חברו בפניו פטור ואם נטל הוא ונתן להם חייב. אמר רבי יוסא הדא דאיתמר דאמרו לו צא תן לנו ממון אבל אמרו לו צא תן לנו ממון של פלוני אף על פי שהוציא ונתן להם פטור. ובגמרא דילן נמי מההוא מעשה דההוא גברא דאפקיד גביה כסא דכספא אתו גנבי עליה ושקליה לכסא ויהביה ניהלייהו ואמרינן עלה אי לא אמיד אדעתא דכספא אתו ופטור והרי הוא כמו שאמרו לו צא תן לו ממונו של פלוני ואף על פי שנטל ונתן ביד פטרוהו. אלא שאנו צריכין לתרץ האי מעשה דרב מרי וברייתא דעמיר וכך הוא הענין שאם אנסוהו גויים בממונו או שהפחידוהו בו שיביא להם ממון חברו ויש כח בידם לעשות והם למודים בכך והלך והביא חייב מפני שהוא מציל ממונו בממון חברו ועשה בידים אבל הראה פטור דגרמא הוא וגרמא במקום אונס פטור ואפילו באונס ממון אבל אנסוהו אונס גופו או פחד מיתה או פחד יסורין שאפשר שיבוא בהם לידי סכנה ואמרו לו שיביא להם ממון חברו והביא פטור שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים ואפילו ספק פקוח נפש דוחה שבת וכיוצא בזה. ואם אמרו יהרג ואל יהרוג את חברו לא אמרו יהרג ולא ימסור ממון חברו אבל באמת אם אמרו לו תן לנו ממון ואם לא אנו מייסרים אותך והוא אמיד והלך והביא ממון חברו חייב כי הם לא בקשו ממון חברו והיה לו ליתן את שלו ולהציל את עצמו. לכך ההוא מעשה דרב מרי איכא לאוקמה דלאו אונס גופו הוה אלא אונס ממונו הוה וכי אמרו ליה דרי ואמטי בהדן אי לאו דאוקמינהו עילויה מעיקרא הוה מחייב. ואנס דפקיע עמיר נמי בהכי מיתוקמא שאינו מפחידו אלא באונס ממון ומשום הכי חייב נמצאו דברי שניהם קיימין בלא ספק. ולישנא נמי הכי משמע דאנס קאמר ולא ליסטים משמע אונס ממון. ואיכא דמקהו בהא מילתא ממעשה דההוא גברא דהוה מסיק חמריה למעברא וכו' ואתא אחרינא ושדיה למיא ופטריה רבא ואקשי ליה אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא ורבא לא שני ליה אלא משום דרודף הוא ולימא ליה כיון דמייחד ממונא דמסוכן עילויה פטור אף על פי שאבדו בידים ולאו קושיא היא כלל דכיון דאמר לו רודף הוא היינו סכנת נפשות ועדיפא מיניה קאמר שאפילו הוא עצמו יכול להרוג ולהציל עצמו מדמו וכל שכן בממונו שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו. ועוד כי המעברא היה לכל מי שירצה לעבור לאדם ולבהמה והיה לו זכות לבעל החמור להכניסו לשם וזה שהשליכו למים אם היה משליך חמורו או משאר משאוי היה ניצול ואם כן למה הציל עצמו בממון חברו ושני ליה רבא דכי אית ליה זכיה בגויה מקמי דנטעון טעינא יתירה שכל הקודם זכה אבל בתר דטעין כל צרכה לא והאי דמעייל חמרא רודף הוא. עוד אשוב על דברי המאמר הזה כי אין לחוש לדבריו חדא שאינו דומה הענין למה שאנו מדברים בו כי אותו הענין הצלתו מיוחדת והיא תלויה בהנאת ממונו של זה שהאנס אומר לא תנצל מידי אלא אם כן תביא לי ממונו של פלוני אבל ענין המעברא משנכנס החמור לתוכו הצלתם היתה תלויה על כולם כמו על אותו החמור שאם יפול חמורו או דבר אחר ממשאו היו ניצולין. ועוד כי זה הנאנס להביא ממון חברו חמור יותר מזה כי יודע שאונסין אותו להזיק לחברו ובעל החמור לא היתה כוונתו להזיק לדעת אביי שאם היו נטבעים גם חמורו היה טובע עמהם וגרמא בניזקין אם לא יתכוין להזיק פטור כעין היזק שאינו ניכר שהוא פטור בשוגג וכל שכן זה שהוא סבור לתוך שלו הוא נכנס ועל כן היה אביי מקשה לרבא האי מציל עצמו בממון חברו הוא ונהי דיש לו להציל עצמו אבל הוא משלם ושני ליה רבא דלאו שוגג הוא אלא מזיד הוא דחזא דטעין טובא ומעיקרא רודף הוה שלא חשש על איבוד נפשות אשר היו בו. נמצא עכשיו לפי הענין שאמרנו שבעה דרכים במסור חמש לחיוב ושנים לפטור הדרך הראשונה מן החיוב היא שהראה ממון חברו מעצמו בלא שום אונס וכל שכן שנשא ונתן ביד וזהו המסור הגדול ועליו אמרו המינין והמסורות מורידין ולא מעלין ואם היה רגיל בכך או שהתרו בו ולא נמנע אפשר שהקנאין פוגעין בו בידים כמעשה דרב כהנא דשמטיה לקועיה. אי נמי מעשה דרב כהנא הוה משום דבשעת מעשה היה ודמי למאי דאמרינן במתניתין אלו שמצילים אותם בנפשם הרודף אחר חברו להרגו וזה דומה לרוצח.

    9 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 117b · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה ואי לאו אדעתא דכספא אתו ואף ע"ג דאמרינן לעיל נשא ונתן ביד חייב עכ"ל. מלשונם משמע דסברי גם כן כשיטת הרי"ף שכתבתי לעיל דבנשא ונתן ביד בכל ענין חייב אפילו אנסוהו על אותו הדבר עצמו ומש"ה קשיא להו שפיר וצריכי לאוקמי דשאני הכא שעל מנת כן הפקידוהו אצלו משא"כ לדברי המפרשים בשיטת רש"י דנשא ונתן ביד גופא אינו חייב אלא כשאנסוהו על שלו והוא נשא ונתן בשל חבירו אבל אם אנסוהו לישא וליתן ביד בשל חבירו פטור א"כ אין מקום כלל לקושייתם דהכא כיון דאדעתא דכספא אתו ה"ל כאנסוהו על של חבירו ובדין הוא שיפטור אע"כ דס"ל כשיטת הרי"ף ואם כן יש לדקדק למה לא כתבו כלום לעיל על שיטת רש"י בד"ה נשא ונתן ביד ולפמ"ש שם דמלשון רש"י גופא אין הכרע ויש לפרשו כשיטת הרי"ף א"כ א"ש ועיין בבעל המאור ובמלחמות ה' ובנמוקי יוסף באריכות:

    בגמרא א"ל אין לך פדיון שבוים גדול מזה ויש לדקדק דהא ע"כ איירי הכא בדאמיד דאלת"ה מאי איריא משום דהוי פדיון שבוים ותיפוק ליה דאדעתא דכספא אתו וכמ"ש התוס' וא"כ נהי דמהני הטעם דאין לך פדיון שבוים גדול מזה לענין דאין כאן איסור להציל עצמו בממון חבירו מ"מ למה לא ישלם אח"כ כפדיון שבוים כיון שיש לו דהא אינש אמיד הוא ואפילו במי שפודה את חבירו מן השביה קי"ל בי"ד סי' רנ"ד שחייב לשלם אח"כ בע"כ אפי' אם פדאו שלא מדעתו כ"ש זה שלדעתו פדה עצמו במעות צדקה ולאו כל הימנו שיעשיר עצמו ויפדה עצמו ממעות הציבור ואולי יש לחלק וצ"ע:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 117b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Ben Yehoyada

    חֲזָא דַּהֲוָה הַדְרָא לֵיהּ עַכְנָא הרב פתח עינים הביא בשם מהר"א [הרב אברהם] גאלאנטי ז"ל שזה העכנא הוא היצר הרע של הצדיקים אשר לא היה יכול להחטיאם בחייהם יתהפך אחר פטירתם לעכנא וישמור אותם עיין שם. ונראה לי בס"ד הצדיקים מוכרח שיש להם יצר הרע בחייהם להשתמש בו הן בעבור פריה ורביה הן בעבור אכילה ושתיה דעונג שבת ויום טוב וכיוצא בזה וכן נמי אמר רבי יהודה לרבי יצחק בזוהר הקדוש (זהר חלק א קלח.) אי לאו יצרא חדוותא דשמעתתא לא הוה אך אין משתמשים בו אלא לפרקים לצורך עבודת הקודש מה שאין כן הרשעים עושים היצר הרע מטעי בקרבם שהוא כמו נטיעה דבוקה בקרקע ימים ולילות ועושה פירות והיצר קראו הקדוש ברוך הוא רע דכתיב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח, כא) והוא אחד מן ז' שמות שיש לו ואם תסיר מספר מַטָּעַי [129] שהוא קכ"ט מן מספר רַע [270] ישאר מספר עַכְנָא [141] ולכן זה היצר שהיה אצלם בחייהם בסוג מקריי ומטולטל ואינו בסוג מטעי נקרא עכנא והוא שומר אותם בפתח המערה. גם נראה לי עַכְנָא [141] גימטריא נֶאֱמָן [141] כי זה היצר היה נאמן אצלם בחייהם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (נחמיה ט, ח) וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ לבו לא נאמר אלא לבבו דהיינו יצר הטוב ויצר הרע כל אחד הוא נאמן לפניך.

    אָמַר לֵיהּ עַכְנָא עַכְנָא, פְּתַח פּוּמִיךְ וְיִכָּנֵס הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד וְלָא פָּתַח. פירש רש"י ז"ל שהיה נתון זנבו לתוך פיו. ונראה לי בס"ד שהיה סותם פיו כי בחיי האדם פיו של יצר הרע פתוח למטה להסית ולהדיח את האדם ולמעלה לקטרג כי הוא שטן הוא יצר הרע (בבא בתרא טז.) ועליו אמר שלמה המלך ע"ה נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ (משלי ה, ג) אבל אחר פטירת האדם פיו של יצר הרע סתום למעלה ולמטה. ומה שאמר יִכָּנֵס הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד לאו בשביל גדולה קאמר הכי אלא כדי להודיע שבחו של רב כהנא כי ידע שרב כהנא גדול ממנו בתורה ולא יפתח העכנא את פיו אלא עד שיאמר התלמיד אצל הרב.

    Ben Yehoyada on Bava Kamma 117b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 117, Amud Bet, about 505 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “הדרא ליה עכנא. א"ל ״עכנא, עכנא, פתח…”

      Named: רב אצל.

    2. Segment 231 words

      Opens “א"ל ״אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי,…”

    3. Segment 317 words

      Opens “תייריה אוקמיה. שייליה כל ספיקא דהוה ליה,…”

    4. Segment 419 words

      Opens “ההוא דאחוי אמטכסא דר' אבא. יתיב ר'…”

      Named: אבא.

    5. Segment 524 words

      Opens “סבור לחיוביה מהא דתנן: דן את הדין…”

    6. Segment 624 words

      Opens “א"ל ר' אילעא, הכי אמר רב: והוא…”

      Named: רבי אלעזר.

    7. Segment 715 words

      Opens “אזל לגבייהו חייבי' ממתני' אם מחמת הגזלן…”

    8. Segment 842 words

      Opens “ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא…”

      Named: רב אשי, רבה, אביי.

    9. Segment 933 words

      Opens “ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא דפדיון…”

      Named: רבא, אביי.

    10. Segment 1041 words

      Opens “ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי…”

      Named: רבה, אביי.

    11. Segment 1124 words

      Opens “רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף…”

      Named: רבה.

    12. Segment 1223 words

      Opens “ונרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור…”

    13. Segment 1333 words

      Opens “ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל ושבר…”

    14. Segment 148 words

      Opens “מתני׳ שטפה נהר אומר לו הרי שלך…”

    15. Segment 1521 words

      Opens “גמ׳ ת"ר הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר…”

    16. Segment 1625 words

      Opens “במאי קא מיפלגי ר"א דרש ריבויי ומיעוטי…”

    17. Segment 1710 words

      Opens “ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ומאי רבי…”

      Named: רבי רבי.

    18. Segment 184 words

      Opens “ומאי מיעט מיעט שטרות…”

    19. Segment 1921 words

      Opens “ורבנן דרשי כללי ופרטי וכחש כלל בפקדון…”

    20. Segment 2027 words

      Opens “מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון אף…”

    21. Segment 2123 words

      Opens “והדתניא הגוזל את הפרה ושטפה נהר חייב…”

    22. Segment 2211 words

      Opens “אמר רב פפא התם במאי עסקינן כגון…”

      Named: רב פפא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Bava Kamma 117b · Segment 3 — “…ניהליה. היינו דאמר ר' יוחנן: ״דילכון אמרי; דילהון היא״.

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Bava Kamma 117b · Segment 4 — “…דר' אבא. יתיב ר' אבהו ור' חנינא בר פפי…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Bava Kamma 117b · Segment 8 — “…דרבה פטריה א"ל אביי האי מציל עצמו בממון חבירו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 117b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026