Talmud Builders

    Bava Kamma 108b

    Chapter 9 - HaGozel Etzim

    גם: בבא קמא דף ק״ח ע״ב, פרק ט׳ הגוזל עצים

    English translation - Bava Kamma 108b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1but if he took an oath, even though he subsequently paid, to whom does the thief pay double payment? To the owner of the deposit.

    2Rava inferred the halakha from the wording of the latter clause. It teaches: If the bailee took an oath and did not want to pay, the thief must pay the penalty to the owner of the deposit. Rava infers from here that the reason the thief pays the owner is specifically that he did not want to pay, but if he did pay, even though he took an oath previously, to whom does the thief pay double payment? To the one in whose possession the deposit was when it was lost.

    3The Gemara notes: The inference from the latter clause is difficult for the opinion of Abaye. The Gemara explains. Abaye could have said to you: This is what the latter clause of the mishna is teaching: If the bailee took an oath and did not want to pay initially before taking the oath, but rather wanted to pay only after having taken the oath, in this case to whom does the thief pay double payment? To the owner of the deposit. Similarly, the Gemara notes: The inference from the first clause is difficult for the opinion of Rava. The Gemara explains. Rava could have said to you: This is what the first clause of the mishna is teaching: If he paid, meaning he had taken an oath and did not want to stand by his oath, but instead paid in order to nullify the oath he had taken, to whom does the thief pay double payment? To the one in whose possession the deposit was when it was lost.

    4§ The Gemara relates another dilemma concerning the status of a bailee and stolen deposits. If the owner of a deposit demanded from a bailee that he return their deposit, and he claimed that it had been stolen from him and took an oath to that effect; and then the thief was recognized, and the bailee demanded of the thief to pay and he admitted to having stolen it; and then the owner demanded of the thief to pay and he denied the claim, and the owner brought witnesses that he had stolen it, did the thief become exempt from double payment through his admission to the bailee, as is the halakha when one admits liability to a penalty? Does the bailee have standing vis-à-vis the thief despite having exempted himself by taking an oath to the owner, or did the thief not become exempt through his admission to the bailee?

    5Rava says: If he took an oath truthfully, i.e., if it now becomes clear through the testimony of witnesses that the bailee’s oath was true, he is assumed to be someone the owner would rely on to collect the stolen item for him, and he remains a bailee. Therefore, the thief became exempt through his admission to the bailee. If his oath was taken falsely, e.g., he took an oath that the animal given as a deposit died naturally and it is now clear that his oath was false, he is assumed to be someone whom the owner would not rely on to collect the stolen item for them, and he is no longer a bailee. In this case, the thief did not become exempt through his admission to the bailee.

    6Rava raises a dilemma concerning the previous ruling: If a bailee rose to take a false oath but the owner did not let him, what is the halakha ? Should he be considered as one who had taken a false oath, as that was his intention, and he is no longer a bailee; or, since he never actually took the false oath, he is still a bailee? The Gemara comments: The question shall stand unresolved. The Gemara notes that Rav Kahana would teach Rava’s question like this, as quoted above. Rav Tavyumei would teach Rava’s question differently: Rava raises a dilemma: If he actually took a false oath, what is the halakha ? Is he still a bailee or not? The Gemara comments: The question shall stand unresolved.

    7The Gemara relates another dilemma concerning the status of a bailee and stolen deposits: If the owners of a deposit demanded from a bailee that he return their deposit and he paid them instead of taking an oath, and then the thief was recognized, and the owners demanded of the thief to pay and he admitted to having stolen it; and then the bailee demanded of the thief to pay and he denied the claim, and the bailee brought witnesses that he had stolen it, did the thief become exempt from double payment through his admission to the owners, as is the halakha when one admits liability to a penalty, or not?

    8The Gemara explains: Do we say that the bailee can say to the owners: Once you took your money from me you removed yourselves from here and have no further connection to this deposit. Therefore, I am now considered the owner of the stolen item and the right to the double payment is mine, and the thief’s admission to you is meaningless. Or perhaps the owners can say to him: Just as you performed a service for us by paying us when you were not obligated, we performed a service for you as well. Instead of granting acquisition of the double payment to you, to enable you to be repaid we took the trouble to search after the thief. We will take what is ours, i.e., the stolen item, and you take what is yours, the money you paid us. The Gemara comments: The question shall stand unresolved.

    9§ It was stated: If an animal given as a deposit was stolen in circumstances beyond the control of the bailee, who is therefore exempt from liability regardless of whether he was paid, and the thief was recognized, Abaye says: If he is an unpaid bailee, then if he so desires he can choose to enter into judgment with the thief, i.e., the bailee will pay the owner and then get reimbursed by the thief; and if he so desires he can take an oath that he was not responsible and the owner can demand his money from the thief. If he is a paid bailee he enters into judgment with the thief and does not have the option to take an oath to become exempt, as the responsibility to collect payment from the thief is part of his duty as a paid bailee. Rava says: Whether this unpaid bailee or that paid bailee enters into judgment with the thief, he does not have the option to take an oath.

    10The Gemara suggests: Shall we say that Rava disagrees with the ruling of Rav Huna bar Avin? As Rav Huna bar Avin sent this ruling: If an animal given as a deposit was stolen in circumstances beyond the control of the bailee and the thief was recognized, if he is an unpaid bailee, then if he so desires he can choose to enter into judgment with the thief; and if he so desires he can take an oath that he was not responsible, and the owner can demand his money from the thief. And if he is a paid bailee, then he enters into judgment with the thief and does not have the option to take an oath.

    11The Gemara responds: Rava could have said to you: With what are we dealing here? We are dealing with a case where it happened that first the bailee took an oath, before the thief was recognized. The Gemara questions this explanation: But Rav Huna bar Avin says: If he so desires he can choose to enter into judgment with the thief; and if he so desires he can take an oath that he was not responsible, indicating that the bailee had not yet taken an oath. The Gemara answers: Rather, this is what Rav Huna bar Avin is saying: Having first taken an oath before the thief was recognized, if an unpaid bailee so desires he can remain with his oath and not pay the owner, and if he so desires he can choose to enter into judgment with the thief.

    12Rabba Zuti raises the dilemma like this: If an animal given as a deposit was stolen in circumstances beyond the control of the bailee, and the thief returned the animal to the place from where he had stolen it, and it is now in the house of the bailee, and it then died through the bailee’s negligence, what is the halakha ? Do we say that once it was stolen in circumstances beyond the bailee’s control his guardianship is completed and he has no more responsibility for the animal, even for subsequent negligence? Or perhaps once it was returned, it returned to his guardianship, and an unpaid bailee is liable for loss resulting from negligence? The Gemara comments: The question shall stand unresolved.

    13MISHNA: If the owner asked the bailee: Where is my deposit? And the bailee said to him: It was lost. And the owner said: I administer an oath to you, and the bailee said: Amen, therefore accepting the oath; and the witnesses testify about the bailee that he consumed it, then he must pay the principal. If the bailee admitted on his own that he had taken a false oath, then he must pay the principal and the additional one-fifth payment, and bring a guilt-offering.

    14If the owner asked the bailee: Where is my deposit, and the bailee said to him: It was stolen; and the owner said: I administer an oath to you, and the bailee said: Amen, therefore accepting the oath; and the witnesses testify about the bailee that he stole it, he must pay the payment of double the principal. If the bailee admitted on his own that he had taken a false oath, then he must pay the principal, the additional one-fifth payment, and bring a guilt-offering.

    15The mishna continues: In the case of one who robs his father and the father demands that he return the stolen item, and he takes an oath to his father that he did not rob him; and then the father dies; and then the son admits that he robbed him and took a false oath, necessitating the return of the principal and the giving of the additional one-fifth payment to his father’s heirs, of which he is either one of several or the only one; what should he do? This son pays the principal and the additional one-fifth payment to his father’s sons or brothers, and brings a guilt-offering and does not keep his own share. And if he does not want to forfeit his share or where he does not have sufficient funds to pay the other heirs while forfeiting his share, he borrows money in the amount of the value of the stolen item and the creditors come and are repaid in part from his share in the stolen item.

    16In the case of one who says to his son in a vow: It is forbidden like an offering [ konam ], and for that reason you may not derive benefit from my property, if the father then dies the son inherits from him, because it is no longer the father’s property once he dies.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הא נשבע אע"פ ששילם - כיון דאטרחיה בשבועה למי משלם גנב כפל לבעל הפקדון כטעמיה דאביי דלעיל:

    מי נפטר הגנב - מן הכפל כשאר מודה בקנס:

    בהודאה - שהודה לשומר:

    או לא נפטר - דכיון דנשבע שומר תחילה נסתלק ושוב אינה בשמירתו ולא הויא הודאה:

    אם באמת נשבע - השומר שטען נגנבה באונס ונמצא כן:

    ולא הניחוהו מאי - מדלא נשבע נאמן הוא עדיין לבעלים או דלמא כיון דעמד לישבע תו לא מהימני ליה בעלים:

    נשבע לשקר מהו - מי אמרינן אכתי עליה רמיא דכיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם הלכך תביעתו תביעה או לא:

    אית דגרס אם באמת נשבע - דלא פשע לא נפטר הגנב דכיון דבאמת נשבע אפטר ליה שומר ותו לא רמיא עליה למתבעיה לגנב ואם לשקר נשבע כגון דפשע נפטר הגנב בהודאת שומר דאכתי עליה רמיא לשלומי וראשון שמעתי ועיקר הוא. דהכא איכא לאקשויי א"כ מאי בעי רבא עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו מהו השתא נשבע ממש דאסתלק ליה מבי דינא דתו לא רמיא עליה לא שבועה ולא פרעון עד שיבאו עדים שפשע אמרינן דנפטר הגנב דאכתי אשומר רמיא למתבעיה כל שכן היכא דלא נשבע דעליה רמיא לשלומי:

    את עבדת לן מילתא - טובה ששילמת לפנים משורת הדין הלכך על דידן נמי רמיא למיעבד מילתא דטיבותא לאהדורי בתר גנבא ולמתבעיה ותביעתן תביעה:

    נגנבה באונס - בלסטים מזויין דשומר שכר פטור בו ואח"כ הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו:

    רצה נשבע - והבעלים יפרעו מן הגנב:

    עושה עמו דין - משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב:

    ואם שומר שכר הוא - אע"ג דפטור בלסטים מזויין הכא הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריה לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב:

    עושה עמו דין - ישלם דמצוה עליו לחזר אחר האבידה:

    לימא פליגא - דרבא אדרב הונא בר אבין:

    כגון שקדם ונשבע - קודם שהוכר הגנב:

    מתני' משלם קרן - דאין חומש ואשם אלא אם הודה דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא והתוודה:

    הרי זה משלם קרן וחומש לבניו - של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים ואף על גב דנפלה ירושה קמיה דהאיך בעי למעבד השבה ואין מעכב אפילו כנגד חלקו:

    אין לו - נכסים כל כך שיכול לוותר על חלקו או שאין רוצה להפסיד חלקו:

    לוה - מאחרים ומשיב לאחיו לקיים מצות השבה:

    ובעלי החוב באין ונפרעין - מן ההשבה את חלקו כגון אם היו שנים אחין והוא שלישי נפרעים בעלי חובים מן (ההשבה שליש החוב) והשאר יגבו ממנו:

    בבא קמא 108 עמוד ב

    1הא נשבע אע"פ ששילם; למי משלם? לבעל הפקדון.

    2רבא דייק מסיפא נשבע ולא רצה לשלם. טעמא דלא רצה לשלם, הא שילם אע"פ שנשבע; למי משלם? למי שהפקדון אצלו.

    3לאביי, קשיא סיפא! אמר לך אביי, הכי קתני: נשבע, ולא רצה לשלם קודם השבועה אלא לאחר השבועה, למי משלם? לבעל הפקדון. לרבא, קשיא רישא! אמר לך רבא, הכי קתני: שילם, ולא רצה לעמוד בשבועתו אלא שילם, למי משלם? למי שהפקדון אצלו.

    4תבעוהו בעלים לשומר, ונשבע, והוכר הגנב; תבעו שומר, והודה; תבעוהו בעלים, וכפר, והביאו עדים מי נפטר הגנב בהודאת שומר, או לא נפטר הגנב בהודאת שומר?

    5אמר רבא: אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר. אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר.

    6בעי רבא: עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו, מהו? תיקו. רב כהנא מתני הכי; רב טביומי מתני בעי רבא: נשבע לשקר, מהו? תיקו.

    7תבעוהו בעלים לשומר ושילם, והוכר הגנב, תבעוהו בעלים והודה, תבעו שומר וכפר, והביא עדים; נפטר גנב בהודאת בעלים, או לא?

    8מי אמרינן מצי אמר ליה שומר לבעלים: ״אתון, כיון דשקליתו לכו דמי אסתליקתו לכו מהכא״; או דלמא, מצי אמרי ליה: ״כי היכי דאת עבדת לן מילתא, אנן נמי עבדינן לך טרחינן בתר גנבא; שקלנא אנן דידן, ושקול את דידך״? תיקו.

    9אתמר: נגנבה באונס והוכר הגנב, אמר אביי: אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין, רצה נשבע. אם שומר שכר הוא עושה עמו דין, ואינו נשבע. רבא אמר: אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע.

    10לימא פליגא אדרב הונא בר אבין? דשלח רב הונא בר אבין: נגנבה באונס והוכר הגנב, אם שומר חנם הוא רצה עושה עמו דין, רצה נשבע; ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע.

    11אמר לך רבא: הכא במאי עסקינן כגון שקדם ונשבע. והא ״רצה עושה עמו דין, רצה נשבע״ קאמר! הכי קאמר: רצה שומר חנם עומד בשבועתו, רצה עושה עמו דין.

    12רבה זוטי בעי לה הכי: נגנבה באונס, והחזיר גנב בבית שומר, ומתה בפשיעה, מהו? מי אמרינן: כיון דנגנבה באונס כליא ליה שמירתו, או דלמא כיון דהדרה הדרה לשמירתו? תיקו.

    Mishna

    13״היכן פקדוני״ אמר לו: ״אבד״. ״משביעך אני״, ואמר ״אמן״, והעדים מעידים אותו שאכלו משלם קרן. [הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם]׃

    14״היכן פקדוני״ אמר לו: ״נגנב״. ״משביעך אני״, ואמר: ״אמן״, והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל. הודה מעצמו משלם קרן, חומש ואשם.

    15הגוזל את אביו, ונשבע לו, ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו. ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעים.

    16האומר לבנו: ״קונם אי אתה נהנה משלי״, אם מת ירשנו׃

    Tosafot

    תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים והביא עדים - משמע דהודה לאחר שאין בעל הדבר דלא הויא הודאה ותימה אמאי לא בעי לענין קרן גופיה בשלא באו עדים אי הויא הודאה אי לאו ואמאי נקט והביא עדים משמע דלא מבעיא אלא לענין כפל וי"ל דמשום דאקרן לא הוי מצי למיפשט הא דפשיט אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב כו':

    ולא הניחוהו מהו - הקשה בקונט' אהך גירסא דגרסינן אם באמת נשבע לא נפטר גנב וכו' דא"כ מאי בעי רבא עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו מהו השתא נשבע לשקר ממש דאיסתליק ליה מבי דינא דתו לא רמיא עליה כ"ש היכא דלא נשבע דעליה רמיא לשלומי ויש מתרצים דכיון (דלא הניחוהו לישבע מחל לו והרי נפטר נמי שומר כאילו) שומר נשבע באמת ותו לא רמיא עליה ולהכי קבעי ולאו מילתא היא דמשום דלא הניחוהו לישבע לא מחל לו ולא מיפטר שומר בהכי וכן פוסק בה"ג דאע"פ שמחל לו השבועה לנתבע בשביל כך לא מחל לו ממון לגמרי וכל שכן היכא דלא מחל לו שבועה אלא שלא הניחו לישבע באותה שעה:

    נגנבה באונס - נראה דאין שום גניבה קרויה אונס אלא בלסטים מזויין כדפירש בקונט' וכן מוכח לעיל בהכונס (בבא קמא דף נז.):

    לבניו או לאחיו - נראה לבניו של גזלן או לאחיו של גזלן כלומר בתחילה לבניו אם יש לו דהם קודמים לכל אדם בחלק המגיעו ונחשב אותו כאילו מת הוא והרי בניו יורשים חלקו עם אחיו והם אין באים מכחו אלא מכח אבוה דאבא כדאמר בסוף מי שמת (ב"ב דף קנט.) תחת אבותיך יהיו בניך הלכך אע"פ שאין לאביהן בהן כלום שהרי יש לו להחזיר גזילה אפ"ה הם קודמין בחלקו מההוא טעמא דב"ב או לאחיו כשאין לו בנים:

    לוה וב"ח באין ונפרעין - נראה לפרש לוה על הקרקע שלו מאחרים אפי' בלא אפותיקי דקרקע משועבד לבעל חוב ואח"כ נותן קרקע שלו לבניו או לאחיו בעבור הגזילה וכגון שאין הגזילה קיימת וחוזרים ב"ח ונפרעין מאותה קרקע אע"ג דיש לו שאר נכסים במה לפרוע ונראה דאין צריך לומר בשעת נתינתו לבניו או לאחיו ע"מ שיפרעו בעלי חוב מכם דבלאו הכי אין יכולין לזכות שלא מדעתו ואם הגזילה בעין צריך לפרש שילוה עליה או יעשנה אפותיקי למלוה ויחזירנה לבניו או לאחיו ויחזור ויטרפנה מהם ב"ח אע"ג דאמרינן לעיל (בבא קמא דף יא:) עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו היינו דוקא מכרו דכיון דליכא קלא לא אפסדינא ללקוחות אבל נתנו במתנה דלא שייך פסידא דלקוחות ב"ח. גובה הימנו דאין יכול ליתן מה שמשועבד לאחרים אבל לא עשאו אפותיקי לא היה ב"ח חוזר וטורף מהם דכי היכי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ה"נ לא משתעבדי מטלטלי דמקבל מתנה לבעל חוב והוי כאילו נותן להם במתנה כיון שהוא עצמו אינו יכול לחזור ולטרוף מהן ומיהו נראה דלא חשיב הכא מה שמחזיר להן כאילו נתן להם דאינו נותן להם לשם מתנה אלא סתמא בשתיקה מחזיר להם ואין דעתו אלא לקיים מצות השבה בעלמא הלכך לא הויא מתנה ויכול ב"ח לטרוף מהם והוא ודאי אינו יכול לחזור וליקח מהן דאז לא היתה מתקיים השבה כלל אם היה לוקח בעצמו מה שנתן אבל מה שב"ח נוטל מתקיימא שפיר מצות השבה כיון שבעצמו אין נוטל ומיירי אפי' בלא אפותיקי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אם באמת נשבע לא נפטר הגנב ואם בשקר נשבע נפטר הגנב - פירוש, אם באמת נשבע השומר שלא פשע בה כבר נסתלק השומר ממנה ואינו בעלים והלכך מה שהודה לו הגנב אינו אלא כמי שהודה לאחד מן השוק ואין הודאה זו פוטרתו אבל אם לשקר נשבע שהוא פשע בשמירתה הרי נתחייב בה לשלם והוא בעלים לפיכך נפטר הגנב בהודאתה. ורש"י ז"ל דחה גירסא זו מדבעי רבה עמד לישבע בשקר ולא נשבע מהו ולפי גירסא זו היאך אפשר שאפילו נשבע כבר שהוא פטור עד שיבואו עדים ויכחישוהו אפילו הכי חשבינן לה כבעלים הואיל ולבסוף נמצא שהוא חייב בתשלומין, זה שעמד לישבע ולא נשבע ולא נפטר מעולם לא כל שכן. והראב"ד ז"ל פירש עמד לישבע לפי אותה גירסא דהכי קאמר כיון דלא הניחוהו בעלים לישבע כמאן דמחליה ליה שבועה וממונא הוי ואסתליק ליה לגמרי, או לא דאכתי איכא עלה חובת ממונא הלכך נפטר הגנב בהודאתו. אבל רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל גורסים איפכא אם באמת נשבע נפטר הגנב ואם בשקר נשבע לא נפטר הגנב פירוש אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר דלא כלתה שמירתו דכיון שנמצא נאמן אנן סהדי דניחא להו לבעלים דתיקום בשמירתו אבל אם לשקר נשבע כלתה שמירתו.

    רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע - פירש רש"י ז"ל עושה עמו דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב. ואינו מחוור בעיני, חדא דלא הוי ליה למימר עושה עמו דין אלא ישלם ואינו נשבע הוה ליה למימר, ועוד דאם איתא, בין שומר שכר בין שומר חנם בין נשבע באמת בין נשבע לשקר בעלים חשבינן ליה דהא חייב לשלם מביתו ויעשה דין עם הגנב, ואם כן יקשה ליה למאי דאמר רבה לעיל בהודה גנב לשומר וחילק בין נשבע באמת לנשבע לשקר, ואם תאמר דדלמא דרבה פליגי אדרבא אם כן הוה לה למימר הכי כדקאמר לה פליגא דרב הונא בר אבין. ועוד היאך אפשר לומר שיהיה שומר חנם משלם מביתו כל שלא פשע בה דבשלמא שומר שכר אפשר לומר דלהכי יהבו ליה אגר אבל לטרוח ולדון עם הגנב אפשר לומר דחייב אפילו שומר חנם דסופו כתחלתו אילו ידע והכיר בו בשעת גניבה היה לו לטרוח ולעמוד כנגדו להציל ואם לא יעשה כן חשבינן ליה כפושע והלכך סופו נמי בשהוכר הגנב אפילו שומר חנם יטריח וידון עם הגנב ויציל מידו אבל לשלם מביתו למה, אלא מסתברא דעושה דין עם הגנב קאמר כלומר שחייב לטרוח ולדון עם הגנב קאמר משום דלעתים הגנב אלים וקשה ואין הבעלים רוצים לטרוח לדין עמהם.

    מתני' - הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו. פירש רש"י ז"ל לבני אביו או לאחי אביו. ואינו מחוור בעיני, דהוה ליה למימר לאחיו או לאחי אביו, ועוד מדקתני ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעל חוב באין ונפרעין ממנו כנגד חלקו קאמר והוי ליה לפרושי ואף על גב שאין זה קשה כל כך דמסתמא ע"כ מחלקו קאמר כל שיש לו אחים דהיינו בני אביו או מהכל שהכל שלו כל שאין לו אחים אלא אחי האב, ונראה דבנים בנים שלו קאמר וכל זה להראות שרוצה להוציא גזלה מתחת ידו.

    האומר לבניו קונם אתה נהנה לי אם מת יירשנו - דעכשיו אינו נהנה ממנו אלא יורש ממנו נכסים מכח ירושתו שהורישו רחמנא, ואינו דומה לככרי עליך ונותנה לו במתנה דאסיקנא בריש פרק אין בין המודר (נדרים לב, ב) שאסורה עליו אלא אם כן יד אחר באמצע כגון שמכרה או נתנה לאחר דכל שבא מן המדיר למודר אף על פי שבשעה שהוא נהנה ממנו אינו שלו אסור אבל הכא לא מהמדיר בא לו אלא משל שמים שירש נכסים אלו אחר מיתת האב.

    בחייו ובמותו אם מת יירשנו - ואמרינן בריש פרק השותפין שבנדרים (מז א) לפי שאדם אוסר על חבירו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. ומסתברא טעמא דמלתא משום דאי בעי אסר להו איסור עולם מצד אחר באומר קונם נכסים אלו עליך כדתנן בפרק השותפין (שם מא, א) בית זה שאני נכנס מת או שנתנו במתנה מותר בית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שנתנו במתנה הרי זה אסור.

    ואם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. קשיא לי, אם הוא נותן לבנו ולאחיו היאך קתני לא יירשנו כל שיכול ליתנן יורש הוא וכל שכן אם פורע חובו ממנו, ואי משום שהוא בעצמו אינו נהנה מן הנכסים באכילה וכיוצא בהן היה לו לומר לא יהנה מן נכסיו, ועוד דעל כרחין כשהוא פורע מהן את חובו נהנה הוא מהן בכך ואף על פי ששנינו (נדרים לג, א) המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו ומפרש התם בגמרא טעמא משום דמבריח הארי מנכסיו הוא, הני מילי בפורע את חובו מדעת עצמו אבל אם אמר לו פרע את חובי דשליחותיה קעביד לא כדתנן ותורם את תרומתו, ותניא בברייתא (שם לה, ב) תורם לו תרומותיו מדעתו, ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן אילימא מדעתו של בעל הבית והא מתהני מיניה דקעביד שליחותיה, וכל שכן כשהוא בעצמו פורע את חובו ונהנה ואסור. ומיהו בזו אפשר לתרץ דהוא אינו פורע אלא באין ונפרעין ממנו כלומר מאותן נכסים שהיו ראויין להיות שלו וממנו לאו דוקא ויש נוסחאות שאין כתוב בהן ממנו אלא והם באין ונפרעין. ומיהו אכתי קשיא היאך נותן לבניו והלא נהנה בכך ויורש הוא, ועוד כשהוא נותן לאחר יהיה מועיל כדאמרינן בריש פרק אין בין המדור (שם לב, א) באומר ככרי עליך ונותנה לו המקבל שהוא הנידר מועיל לכשיוציא. ועוד קשה, היאך בעלי חוב נפרעין מהן והלא אין לו בהן כלום ואפילו נותן לו האב אינו זוכה בהן ואם קידש בהן את האשה אינה מקודשת והרי הן כערלה וכלאי הכרם וכדמוכח בפרק השותפין (נדרים מז, א) דאיבעיא להו התם קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתיא למפשטה מהא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור לקדש. ועוד דאם יכול הוא ליתן לבניו קשיא לי מעשה דהאי גברא דהוי ליה ברא דהוי שמיט כיפי בפרק השותפין (נדרים מח, ב) ואסרתינהו לכולהו נכסי עליה ואמרו ליה אי הוה בר ברך צורבא מרבנן [מאי ואמר להו ליקנינהו הדין ולכי הוי צורבא מרבנן _ ש"מ] ליקניהו ניהליה, מאי אמר ליה והא אפילו שתיק מיניה זוכה היה הבן הזה בחלק ירושתו ויכול ליתנה לבנו בין הוה צורבא מרבנן בין לא הוה.

    לפיכך נראה כמו שפירש הראב"ד ז"ל דהכא אמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול ליתן לבנו של הנידר וכן פורע לו חובו וזן את אשתו ובניו אף על פי שחייב במזונותן וכדתניא נמי בברייתא בפרק השותפין (נדרים מז, ב) דתניא התם האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעלי חוב נפרעין ממנו. והא דקתני נותן לאחיו שטפא היא היא ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל אביו דלעיל מיניה תנא נמי הכין בהא מתניתין אגב שיטפא. אלא שעדיין קשיא לי דלא הוה ליה למימר נותן לבניו אלא זן את בניו דאי נותן לבניו פשיטא, ועוד דאי אתו לאשמועינן שהמודר מחבריו יכול לזון את בניו או פורע לו חובו הא תנא ליה התם בפרק אין בין המודר (נדרים לו, א).

    וראיתי לרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ח מהל' נדרים) שפירשו בנידר וכתב שצריך שיאמר להן אלו נכסים שאסר עלי אבא. פירשה ז"ל בדרך מתניתין דהגוזל את אביו ומת דאמרינן עלה בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא, ונראה שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי ומפני זה מצא לו הרב טענה לסמוך עליו ואמר שגם זה דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר דכיון שאמר להן כן אין זה שנותן משלו אלא כמגביה להן מציאה וכן בפרעון חובו כיון שגילה כן לבעל חוב וקבלן הלה הרי זה כמצוה שאמר ללוה הגבה מציאה ותנה לי והפטר. כנ"ל ליישב דברי הרב ז"ל.

    גמרא - אמר רב יוסף אפילו לארנקי של צדקה. כתב הראב"ד ז"ל שיש לפרשה על שניהן בין אגוזל בין אמודר נותן לקופה של צדקה וחוזר ומתפרנס מן הקופה בתורת צדקה. למדנו מדברי הרב ז"ל שהאומר בחייו ובמותו אינו כאומר נכסים אלו, שאילו האומר נכסים אלו אפילו מוכרן או נותנן לאחר אסורין לו (עיין נדרים מו, א), ואילו האומר בחייו ובמותו נותנן או מוכרן לאחר מותר. והדבר תימה בעיני, שהרי כשמת אינן של מדיר ושל יורשיו הן ואם כן למה לא יהנה מהן כאילו נותנין לאחר. ואולי בחלק הראוי לו הוא שנאסר אבל בחלק שאר היורשים מותר, והיינו דקתני אם מת לא יירשנה ולא קתני אם מת לא יהנה מנכסיו. ולפי זה האוסר נכסיו על חבירו לכשיצאו מרשותו עדיפא מהא, דהתם ודאי משמע דלעולם אסורין לו והכא אין אסורין לו אלא כל שבאו מן האב לבן בלא אמצעי. ואף על פי שלמדו שם בפרק השותפין (נדרים מז, א) ממשנתינו דין האוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לא שיהיה זה כזה ממש, אלא דמכל מקום למדנו ממשנתינו שפיר דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ויבוא לרשות אחרים, ואין לאיסורו הפסק ולפיכך אסור בהן לעולם שזה לא [פירט אלא _ ש"מ] שאמר שלא יהנה מנכסיו בחייו ובמותו (אלא שלא יירשו) [אמר שלא יירשנו _ ש"מ] ודכוותה באומר לו נכסי עליך ואף לכשיצאו מרשותו לרשות ראובן שאם יצאו לרשות ראובן ויתן או ימכור ראובן לשמעון מותר. ועוד צריך לי עיון.

    רבא אמר הא והא רבי עקיבא כי אמר רבי עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה אבל לאחרינא מצי מחיל. ודוקא בגוזל הוא דלא מצי מחיל לנפשיה מפני שצריך לצאת ידי שמים להוציא גזלה מתחת ידו וכדקתני בהדיא בברייתא הא בעלמא מצי מחיל לנפשיה כההיא עובדא דפרק הכותב (כתובות מה, ב) בההיא איתתא קריבתיה דרב נחמן דזבנה כתובתא בטובת הנאה ואגרשה ושכיבא ואתו לקוחות וקתבעו לה לברתה ואמר רב נחמן ליכא דליסרא לה עצה דתיזל ותחל ותחלה לכתובתה לגבה אבוה ותהדר ותירתה מיניה שמעה אזלה אחילתה [ש"מ _ ופרשי רבוואתא מדאזלי לקוחות לגבה ש"מ דמת אביה והיא יורשת] ואמר רב נחמן דיכולה היא למחול כתובת אמה אצל נכסי אביה ואף על פי שהן שלה בירושתה ומוחלת לנפשה, וכבר כתבתיה שם בפרק הכותב.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 108b

    Bava Kamma 108b. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 401 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 108b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026