Talmud Builders

    Bava Kamma 111b

    Back to index

    English translation — Bava Kamma 111b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1MISHNA: In the case of one who robs another of food and feeds it to his children, or who left a stolen item to them and then died, the children are exempt from paying the victim of the robbery after their father’s death. But if the stolen item was something that serves as a legal guarantee of a loan, the heirs are obligated to pay.

    2GEMARA: Rav Ḥisda says: If one robbed another, and the owners of the stolen item have not yet despaired of retrieving it, and another person came, took it from the robber and ate it, if the owner wishes he may collect from this one, i.e., the first robber, and if he wishes he may collect from that one, i.e., the second robber. What is the reason that he may collect from whomever he chooses? It is because as long as the owners did not despair of retrieving it, it remains the possession of its owner, so that when the second robber stole it from the first, he was in fact stealing from the original owner. Nevertheless, since the first robber was already obligated to return the item, his obligation remains in force and the owner may demand payment from him if he wishes.

    3The Gemara questions this opinion based on what we learned in the mishna: In the case of one who robs another of food and feeds it to his children, or one who left a stolen item to them as an inheritance, the children are exempt from paying the victim of the robbery after their father’s death. This appears to be a conclusive refutation of the opinion of Rav Ḥisda, who holds that one who steals from a thief is obligated to pay the owner. The Gemara answers: Rav Ḥisda could have said to you: When that mishna is taught, it is addressing a case where it is after the owners had already despaired of retrieving the item, whereas Rav Ḥisda was referring to a case where the owners had not yet despaired.

    4§ The mishna stated that if one left a stolen item to his children as an inheritance, the children are exempt from paying the owner. Rami bar Ḥama said: That is to say that the domain of an heir is comparable to the domain of a purchaser. Just as an item that is purchased leaves the domain of the seller, an item that is inherited leaves the domain of the deceased and is considered the property of the heir. Since the owner has despaired of retrieving the item and the item has changed domains, it is entirely the property of the new owner, and he is exempt from payment.

    5Rava disagreed and said that the domain of an heir is not comparable to the domain of a purchaser. Consequently, the item has not undergone a complete change of ownership and the heir would be required to return it. And as for the explanation of the mishna, here we are dealing with a case where they had already consumed the stolen goods, so there is nothing to return to the owner.

    6The Gemara questions the opinion of Rava: From the fact that the latter clause teaches: If it was something that serves as a legal guarantee, and is, therefore, an existing commodity, the heirs are obligated to pay, it may be inferred that in the first clause we are also dealing with a stolen item that is extant. This is contrary to Rava’s statement that the mishna is discussing stolen goods that have been consumed. The Gemara answers: Rava could have said to you that this is what the mishna is saying: If their father left them guaranteed property, i.e., land, they are obligated to pay from that property, even if the stolen item is not extant.

    7The Gemara asks: But didn’t Rabbi Yehuda HaNasi teach Rabbi Shimon, his son, that this mishna is not referring only to something that may actually serve as a legal guarantee, i.e., land? Rather, it is referring even to a cow that he plows with, or a donkey that he drives by directing it from behind, which the heirs are obligated to return because of the honor of their father. This indicates that the mishna is referring to stolen property that is extant, and not to land.

    8Rather, Rava said: When I die, Rabbi Oshaya will come toward me from his place in heaven in order to greet me, as I explain the mishna in accordance with his opinion and thereby honor him. As Rabbi Oshaya taught in a baraita : In a case of one who robs another and feeds the stolen goods to his children, the latter are exempt from paying the owner. If he left a stolen item to them as an inheritance, if the stolen item is extant, the heirs are obligated to return it to the owner; if it is not extant, they are exempt. If their father left them guaranteed property, i.e., land, they are obligated to pay the owner. Rava explains the mishna as being consistent with the baraita of Rabbi Oshaya, although this explanation is not consistent with Rabbi Yehuda HaNasi’s interpretation.

    9The Gemara analyzes the baraita of Rabbi Oshaya. The Master said in the baraita that if the stolen item is not extant, the heirs are exempt from payment. Let us say that this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rav Ḥisda, who says that heirs are obligated to pay for stolen goods that they consumed. The Gemara answers: Rav Ḥisda could have said to you that when that baraita is taught, it is referring to a case where it is after the owners had already despaired of retrieving the item, whereas Rav Ḥisda was referring to a case in which the owners had not yet despaired.

    10The Gemara continues: The Master said in the baraita that if the stolen item is extant, the heirs are obligated to pay. Let us say that this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rami bar Ḥama, since according to his understanding, the heirs should be exempt from payment because the stolen item is considered to have changed ownership when they inherited it. The Gemara answers: Rami bar Ḥama could have said to you that when that baraita is taught,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מתני' הגוזל ומאכילוהניח לפניהם. או שהניח לפניהם הגזילה קיימת:

    פטורים מלשלםבגמרא מפרש טעמא:

    אם היה דבר כו'בגמ' מפרשי לה מר הכי ומר הכי:

    גמ' ברשותיה דמריה קאיוזה שאכלו נעשה כגוזלו מבעליו:

    זאת אומרתדקתני והניח לפניהם פטורין:

    רשות יורש כרשות לוקח דמיוהויא לה כרשות אחרת וכיון דאוקימנא למתניתין לאחר יאוש קני להו יתמי ביאוש ושינוי רשות דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון:

    כשאכלוםלאחר מיתת אביהן ונגזל אין יכול לתובען שהרי לא גזלוהו:

    והא מדקתני סיפא אם היה דבר שיש בו אחריותכגון דבר הניכר לרבים ונראה כל שעה כעין קרקע או כגון טלית וכסות:

    חייבים להחזירהמפני כבוד אביהן שהבריות אומרות זו טלית שגזל פלוני:

    מכלל דבגזילה קיימת עסקינןואפ"ה היכא דלאו משום כבוד פטר להו ברישא במתני':

    הכי קאמר אם הניח להן אביהןקרקעות משלו אפילו אכלו את הגזילה חייבין דאשתעביד נכסים דאבוהון מחיים:

    לא דבר שיש בו אחריות ממשלא שגזל קרקע והניחה לפניהן:

    אלא אפילו גזל פרה וחרש בה או חמור ומחמר אחריווהכל מעידין שהיה דנגזל חייבין אלמא בגזילה קיימת עסקינן:

    אמר רבא כי שכיבנא רבי אושעיא נפק לוותייצא לקראתי:

    דמתריצנא למתניתין כוותיהבאחריות ממש ובשאין גזילה קיימת וחסורי מיחסרא ולא מוקי לה בדבר המסויים ובגזילה קיימת כרבי [דכיון דאשכחן הכי מתריצנא לה מתניתין כברייתא ולא חיישינן למאי דמתני רבי לר' שמעון בריה דברייתא קיימא כוותיה]:

    גזילה קיימתשלא אכלוה אחרי מותו ותבען הנגזל:

    חייביןדרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ויאוש כדי לא קני:

    אין גזילה קיימתשאכלוה אחרי מותו:

    חייבין לשלםדאשתעבוד נכסיה:

    דרב חסדאדאמר לעיל רצה מזה גובה:

    לאחר יאושואכלוה:

    תיהוי תיובתא דרמי בר חמאכיון דלאחר יאוש אוקימתה:

    בבא קמא 111 עמוד ב

    Mishna

    1הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם פטורין מלשלם. ואם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם.

    Gemara

    2אמר רב חסדא: גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו ממנו רצה מזה גובה, רצה מזה גובה. מאי טעמא? כל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותיה דמריה קאי.

    3תנן: הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם פטורין מלשלם. תיובתא דרב חסדא! אמר לך רב חסדא: כי תניא ההיא לאחר יאוש.

    4אם הניח לפניהם פטורין מלשלם. אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: רשות יורש כרשות לוקח דמי.

    5רבא אמר: רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, והכא במאי עסקינן כשאכלום.

    6הא מדקתני סיפא: אם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם, מכלל דרישא בגזילה קיימת עסקינן! אמר לך רבא, הכי קאמר: אם הניח להם אביהם אחריות נכסים, חייבין לשלם.

    7והא מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: לא דבר שיש בו אחריות ממש; אלא אפילו פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריו חייבין להחזיר, מפני כבוד אביהן.

    8אלא אמר רבא: כי שכיבנא ר' אושעיא נפיק לוותי, דתריצנא מתני' כוותיה. דתני רבי אושעיא: הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. הניח לפניהם גזילה קיימת, חייבין; אין הגזילה קיימת, פטורין. הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם.

    9אמר מר: אין הגזילה קיימת פטורין. נימא תיהוי תיובתא דרב חסדא? אמר לך רב חסדא: כי תניא ההיא לאחר יאוש.

    10אמר מר: גזילה קיימת חייבין לשלם. נימא תיהוי תיובתא דרמי בר חמא? אמר לך רמי בר חמא: כי תניא ההיא׃

    Tosafot

    מתני' הגוזל ומאכיללאו דוקא מאכיל דה"ה נותן להם דפטורין לרב חסדא דמוקי בגמרא מתניתין לאחר יאוש דהוה ליה יאוש ושינוי רשות אלא אורחא דמילתא נקט אי נמי דוקא נקט מאכיל אפי' לרב חסדא דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכין על שולחנו אפילו לשמואל דאמר בבבא מציעא (דף יב.) דמציאתן לעצמן כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו לא חשיב שינוי רשות ומיהו לרב דאית ליה יאוש כדי קני ואמר נמי בפירקין (דף קטו.) דאית ליה דרב חסדא וא"כ לדידיה נמי צריך לאוקמי מתניתין לאחר יאוש כדמוקי רב חסדא לדידיה ודאי מאכיל לאו דוקא דה"ה נותן ועוד י"ל דלרב נמי מאכיל דוקא ובדבר המסויים:

    גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר כו'אבל נתייאשו אין גובה אלא מן הראשון כיון דאכלו האחרון ואפי' היכא דאילו לא אכלו היה חייב להחזיר כגון היכא דליכא שינוי רשות שנתייאש אחר שבא ליד השני וכן משמע לקמן דאוקים רב חסדא ברייתא דר' אושעיא דקתני גזילה קיימת חייבין אחר יאוש משום דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי כדרבא ואפ"ה אין גזילה קיימת קתני דפטור ותימה כיון דכי הגזילה קיימת חייבין אמאי פטורין כשאכלום וכן קשה לרמי בר חמא דמוקי לה לפני יאוש ועוד לרב חסדא ולרבא כיון דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי מה לי לפני יאוש מה לי לאחר יאוש אפי' אין גזילה קיימת חייבין וי"ל דדרשינן מקרא לקמן בשמעתין דפטור באין גזילה קיימת אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל כו' ומסתברא ליה לרב חסדא לאוקמי קרא דדוקא לאחר יאוש ורמי בר חמא מוקי לה אף לפני יאוש ומיהו לרב דאמר יאוש כדי קני וסבר נמי כרב חסדא לדידיה צ"ל דאסמכתא היא דבלאו קרא נמי פטורין כיון דביאוש כדי קני ומה שבגזילה קיימת חייבין נפרש בסמוך בע"ה ומיהו קשה למ"ד במרובה (לעיל בבא קמא דף סז.) דשינוי לא קני ודריש והשיב הגזילה מ"מ ולא דריש אשר גזל אם כעין אשר גזל יחזיר אלא למעוטי גזל אביו מנא ליה האי דרשה ואין לומר דאותו אמורא יסבור דיאוש כדי קני דהשתא לא צריך להאי דרשה ואסמכתא היא דהא ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דריש בריש הגוזל (לעיל בבא קמא דף צד:) דבר תורה גזילה המשתנית חוזרת בעין מוהשיב את הגזילה מ"מ ולית ליה דרשה כעין שגזל וסובר במרובה (לעיל בבא קמא דף סח:) ובפירקין דיאוש כדי לא קני וא"כ מנליה באין גזילה קיימת דפטורין מלשלם לכך נראה דהך דרשה דלקמן אסמכתא היא לכ"ע ומסברא מחלק רב חסדא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש דלא הוי כל כך ברשות מריה אחר יאוש כמו לפני יאוש שנקל לצאת מרשות בעלים בשינוי רשות או בשינוי השם ואין זה דוחק דכי הוה מפקינן נמי מקרא צריך סברא זו דאמאי מוקמינן קרא טפי אחר יאוש מלפני יאוש כיון דגם אחר יאוש חשיבא ברשות מריה ולרמי בר חמא ניחא טפי דאיהו לית ליה טעמא דרשות מריה כלל דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל שהרי אין לגמרי ברשות מריה שהרי אינו יכול (לו) להקדישו וגם הגזלן יכול לקנותו בשינוי מעשה ותדע דהא רב חסדא הוצרך לפרש מ"ט כו' וגמרא נמי פריך ליה ממתניתין:

    ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלםלמ"ד מלוה על פה אין גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות בגט פשוט (ב"ב דף קעה:) איכא לאוקמי כשעמד בדין דהוה כמלוה בשטר כדמוכח בכמה דוכתי: [ועי' תוס' לעיל (בבא קמא קד:) ד"ה מלוה ע"פ]:

    דמתריצנא מתניתין כוותיהכך היה רגיל לתרץ משניות כמותו כדאשכחן באיזהו נשך (ב"מ דף סב:) גבי כיצד לקח הימנו חיטים אבל בשביל שהיה מתרץ משנה אחת לא היה אומר כן:

    אין גזילה קיימת פטורין לימא תיהוי תיובתא דרב חסדאמרישא דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין ה"מ למפרך לרב חסדא כל כמה דלא ידע דלאחר יאוש מיירי כי היכי דפריך ליה לעיל ממתניתין אלא משום דניחא ליה למפרך מסיפא משום דפריך מינה לתרוייהו לרמי בר חמא ולרב חסדא:

    רב חסדא מוקי לה לאחר יאושוא"ת רב דסבר יאוש כדי קני וסבר נמי כרב חסדא וע"כ צריך לאוקמי נמי לאחר יאוש א"כ כי גזילה קיימת אמאי חייבין כיון דיאוש כדי קני וי"ל דרב מוקי לה בדבר המסויים והא דקתני אין גזילה קיימת פטורין ה"ה דה"מ לפלוגי בגזילה קיימת גופה בין דבר המסויים לשאין מסויים אלא דניחא ליה לאשמועינן דאפילו בדבר המסויים באין גזילה קיימת פטורין אע"ג דאוושא מילתא שאכלו מה שגזל אביהן וכן ברייתא דלקמן דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם ומיבעי ליה לאוקמי אליבא דרב חסדא לאחר יאוש לרב צריך לאוקמי בדבר המסויים מדקתני אם הניח לבניו גדולים חייבין לשלם וכן באידך קתני בין גדולים בין קטנים חייבין ואי בדבר שאינו מסויים אמאי חייבין לרב כיון דאיירי לאחר יאוש ופליגי הני ברייתות אליבא דרב אם קטנים חייבין משום כבוד אביהן אי לאו והא כסומכוס והא כרבנן דפלוגתא דסומכוס ורבנן בסמוך מיבעי ליה לאוקמי אליבא דרב דפליגי בהכי אי שייך בקטנים טעמא דכבוד אביהן אי לא אבל לרמי בר חמא דמיירי ברייתות לפני יאוש ולרב חסדא דאיירי לאחר יאוש פליגי בגזילה גמורה שביד קטן ולא קנאה קטן אם מקבלין עדים להוציא מידו או לא וכן פלוגתא דסומכוס ורבנן:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. דכיון דלא נתייאשו הבעלים כמאן דמנח ברשותיה דמרי דמי, ולא שנא אכלו השני מדעת עצמו ולא שנא האכילו הגזלן. ותדע לך מדמקשה ליה ממתניתין דהגוזל ומאכיל את בניו וממאכיל את בניו קא מקשה ולא מסיפא דהיינו והמניח לפניהם, כמו שפירשו מקצת הספרים (בעל המאור) ולומר שאם האכילה להם הגזלן פטורין. וכן פירש ר"ח ז"ל ומותבינן עליה מהא דאין הגזילה קיימת פטורין, ופריק לאחר יאוש. עד כאן. ונ"ל דלאו דוקא בא אחר ואכלו דהא אפליגו לקמן (בבא קמא קטו, ב) רב ורבי יוחנן בגנב ומכר והוכר הגנב רב אמר הדין עם הראשון דהיינו הגנב ורבי יוחנן אמר הדין עם השני ואמר רב יוסף דלא פליגי כאן לפני יאוש וכאן לאחר יאוש ותרוייהו אית להו דרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה דאלמא לרב חסדא אפילו בשהאכילה הגזלן לשני היא דומיא דגנב ומכר. ועוד מדאקשינן לקמן בסמוך לרב חסדא מדתני רב אושעיא אין גזילה קיימת פטורין ואיצטרכינן לאוקמיה בלאחר יאוש ואי איתא מאי קושיא אפילו תוקמה לפני יאוש כדמוקי לה רמי בר חמא דהתם בשהאכילה להם האב, דאין גזילה קיימת דרב הושעיא היינו האכיל את בניו דמתניתין, ועוד דאי בשאכלה השני מעצמו מאי שנא לפני יאוש אפילו לאחר יאוש נמי, דהא משמע דרב חסדא אית לה יאוש כדי לא קני וכל שנטלה השני מעצמו ואכלה לאו היינו שינוי רשות דאין שינוי רשות אלא הבא מדעת הגזלן כמכרה או נתנה לאחר או שהורישה למאן דאמר רשות יורש כרשות לוקח הא כשנטלה אחר שלא מדעתו אין זה שנוי רשות כמו שאין רשות לגזלן שלקחה מבית בעלים קרוי שינוי רשות לקנותה ביאוש ובאותו שינוי רשות אפילו למאן דאמר (לקמן בבא קמא קטו, א) דשינוי רשות ויאוש קני כיאוש ושינוי רשות. כ"נ מדברי הר"א אב"ד ז"ל. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכן מצאתי בתוספתא דגרסינן התם בפרק [עשירי] (ה"י) הגוזל ומאכיל לבנו ובתו הקטנים לעבדו ושפחתו הכנענים פטורין מלשלם הניח להן אביהן דבר שיש בו אחריות חייבים לשלם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברכיגם חייבין לשלם עד כאן, אלמא אפילו בשהאכילן הוא אם גדולים חייבין ואף על פי שלא הניח לפניהם, ובנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו דקתני דפטורין לא משום דחייב במזונותיהם, דהא עבדו ושפחתו העברים דמזונותן עליו וחייבים, אלא טעמא משום דאכילת קטן [לית ביה מששא ולא ירדו אלא מזיקין _ ש"מ] פטורין. ועבד ושפחה הכנענים נמי הם שהזיקו פטורין (לעיל בבא קמא פז, א), אבל בנו ובתו הגדולים ועבד עברי איל מזונותיהן עליו חייבין ושפחתו העברית י"ל דלאו בדוקא נקט לה דאי קטנה פטורה ואי גדולה מאי בעיא גביה (עיין ב"מ יב, ב).

    אמר רבא בשאכלוהתמיה, אפילו בשאכלוה ישלמו מיהא דמי בשר בזול, דכיון דאילו הוית בעינא הדרא כשאכלו וסבורין של אביהן היא ישלמו דמי בשר בזול דמאי שנא מהניח להן אביהן פרה שאולה דאמר רבא גופיה לקמן (בבא קמא קיב, א) כסבורין של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול. ושמא נאמר דשאני שאולה דכיון דאילו נתנה השואל או שמכרה לאחר היתה חוזרת למשאיל עכשיו שאכלוה אף על פי שסבורין שהוא של אביהם מכל מקום פרה של משאיל אכלוה הלכך משלמין דמי בשר בזול מיהא. אבל כאן שכבר תייאשו הבעלים קנוייה ואינה קנויה היא דאילו נתנה או מכר לאחר קנה עם אותו יאוש שקדמו הכך כשהניח לפניהם וסבורין של אביהם היא פטורין לגמרי דאהני האי שינוי רשות כל דהו בשאינה קיימת שאינן משלמין לכום.

    הא מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה וכו'הא דרבי דאמר דחייבין משום כבוד אביהן ליתא לרמי בר חמא דסבירא ליה רשות יורש כרשות לוקח דמי, ולא כמאן דאמר יאוש כדי קני, ולא קיימא לן לרבי הכי לא בזו ולא בזו, ומכל מקום מותיב מינה לרבא (שמעי' מיהא) [דשמעינן מינה _ ש"מ] דרישא דמתניתין בגזלה קיימת, ופירקה רבא דלעולם רישא דמתניתין דהיינו המניח לפניהן פטורין דוקא בשאכלוה אלא דרבי פריש ליה לרבי שמעון בריה מתניתין דקתני וא היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם (דלא _ ש"מ) כרבי הושעיא דלא שיש לו אחריות דוקא כלומר שגזל ממנו קרקע אלא כל שהוא קיים דגזילה קיימת חייבי להחזיר או משום דינא לדידן או משום כבוד אביהן כרבי.

    אמר לך רמי בר חמא כי תניא האי לפני יאושואפילו הכי בשאין גזילה קיימת פטורה ואפשר לפרש דלא פטר רמי בר חמא לפני יאוש בשאין גזילה קיימת בשהניחו לפניהן ומת ואחר כך אכלוה הם דאף על פי שהוא סבור דרשות יורש כרשות לוקח דמי ליכא מאן דאמר דשנוי רשות בלא יאוש קני דשינוי רשות בלא יאוש לאו כלום הוא, ועוד דבהדיא שמעינן דרמי בר חמא לית ליה שינוי רשות לחודיה קני מדאקשינן עליה מגזילה קיימת חייבין ואוקמוה לפני יאוש ואף על גב דאיהו דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי אלמא פשיטא דאפילו לרמי שינוי רשות בלא יאוש לאו כלום הוא ואף על פי ששנוה הם שינוי שאינו חוזר כשאכלוה מכל מקום כיון דבלא יאוש שנוה הרי הוא כאילו לקחוה מרשות בעלים ואכלוה, אלא בשהאכילוה האב להם קאמר, ולפי מה שכתבתי למעלה אף בזו פליג רב חסדא, ואי נמי יש לפרש דאפילו הניחה לפניהן ואכלוה הם קא פטר רמי בר חמא, ומשום דלא הכירו בה היורשים דסבורין של אביהן הוא והם לא גזלוה אלא האב כשלא הודיעם הוי ליה כאילו האכילה להם וכי היכי דפטר רבא מחמת טענה זו בלאחר יאוש פטר רמי בר חמא אף בלפני יאוש. וכן פירש רש"י ז"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Kamma 111b

    Bava Kamma 111b. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 226 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מתני' הגוזל ומאכיל והניח לפניהם. או שהניח לפניהם הגזילה קיימת:

    פטורים מלשלם בגמרא מפרש טעמא:

    אם היה דבר כו' בגמ' מפרשי לה מר הכי ומר הכי:

    גמ' ברשותיה דמריה קאי וזה שאכלו נעשה כגוזלו מבעליו:

    זאת אומרת דקתני והניח לפניהם פטורין:

    רשות יורש כרשות לוקח דמי והויא לה כרשות אחרת וכיון דאוקימנא למתניתין לאחר יאוש קני להו יתמי ביאוש ושינוי רשות דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון:

    כשאכלום לאחר מיתת אביהן ונגזל אין יכול לתובען שהרי לא גזלוהו:

    והא מדקתני סיפא אם היה דבר שיש בו אחריות כגון דבר הניכר לרבים ונראה כל שעה כעין קרקע או כגון טלית וכסות:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Bava Kamma 111b · Sefaria

    Tosafot

    מתני' הגוזל ומאכיל לאו דוקא מאכיל דה"ה נותן להם דפטורין לרב חסדא דמוקי בגמרא מתניתין לאחר יאוש דהוה ליה יאוש ושינוי רשות אלא אורחא דמילתא נקט אי נמי דוקא נקט מאכיל אפי' לרב חסדא דלא חשיב שינוי רשות במה שנותן לבניו הסמוכין על שולחנו אפילו לשמואל דאמר בבבא מציעא (דף יב.) דמציאתן לעצמן כיון דלאכילה נותן להם ומזונותיו עליו לא חשיב שינוי רשות ומיהו לרב דאית ליה יאוש כדי קני ואמר נמי בפירקין (דף קטו.) דאית ליה דרב חסדא וא"כ לדידיה נמי צריך לאוקמי מתניתין לאחר יאוש כדמוקי רב חסדא לדידיה ודאי מאכיל לאו דוקא דה"ה נותן ועוד י"ל דלרב נמי מאכיל דוקא ובדבר המסויים:

    גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר כו' אבל נתייאשו אין גובה אלא מן הראשון כיון דאכלו האחרון ואפי' היכא דאילו לא אכלו היה חייב להחזיר כגון היכא דליכא שינוי רשות שנתייאש אחר שבא ליד השני וכן משמע לקמן דאוקים רב חסדא ברייתא דר' אושעיא דקתני גזילה קיימת חייבין אחר יאוש משום דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי כדרבא ואפ"ה אין גזילה קיימת קתני דפטור ותימה כיון דכי הגזילה קיימת חייבין אמאי פטורין כשאכלום וכן קשה לרמי בר חמא דמוקי לה לפני יאוש ועוד לרב חסדא ולרבא כיון דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי מה לי לפני יאוש מה לי לאחר יאוש אפי' אין גזילה קיימת חייבין וי"ל דדרשינן מקרא לקמן בשמעתין דפטור באין גזילה קיימת אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר מכאן אמרו הגוזל ומאכיל כו' ומסתברא ליה לרב חסדא לאוקמי קרא דדוקא לאחר יאוש ורמי בר חמא מוקי לה אף לפני יאוש ומיהו לרב דאמר יאוש כדי קני וסבר נמי כרב חסדא לדידיה צ"ל דאסמכתא היא דבלאו קרא נמי פטורין כיון דביאוש כדי קני ומה שבגזילה קיימת חייבין נפרש בסמוך בע"ה ומיהו קשה למ"ד במרובה (לעיל בבא קמא דף סז.) דשינוי לא קני ודריש והשיב הגזילה מ"מ ולא דריש אשר גזל אם כעין אשר גזל יחזיר אלא למעוטי גזל אביו מנא ליה האי דרשה ואין לומר דאותו אמורא יסבור דיאוש כדי קני דהשתא לא צריך להאי דרשה ואסמכתא היא דהא ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דריש בריש הגוזל (לעיל בבא קמא דף צד:) דבר תורה גזילה המשתנית חוזרת בעין מוהשיב את הגזילה מ"מ ולית ליה דרשה כעין שגזל וסובר במרובה (לעיל בבא קמא דף סח:) ובפירקין דיאוש כדי לא קני וא"כ מנליה באין גזילה קיימת דפטורין מלשלם לכך נראה דהך דרשה דלקמן אסמכתא היא לכ"ע ומסברא מחלק רב חסדא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש דלא הוי כל כך ברשות מריה אחר יאוש כמו לפני יאוש שנקל לצאת מרשות בעלים בשינוי רשות או בשינוי השם ואין זה דוחק דכי הוה מפקינן נמי מקרא צריך סברא זו דאמאי מוקמינן קרא טפי אחר יאוש מלפני יאוש כיון דגם אחר יאוש חשיבא ברשות מריה ולרמי בר חמא ניחא טפי דאיהו לית ליה טעמא דרשות מריה כלל דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל שהרי אין לגמרי ברשות מריה שהרי אינו יכול (לו) להקדישו וגם הגזלן יכול לקנותו בשינוי מעשה ותדע דהא רב חסדא הוצרך לפרש מ"ט כו' וגמרא נמי פריך ליה ממתניתין:

    ואם הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם למ"ד מלוה על פה אין גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות בגט פשוט (ב"ב דף קעה:) איכא לאוקמי כשעמד בדין דהוה כמלוה בשטר כדמוכח בכמה דוכתי: [ועי' תוס' לעיל (בבא קמא קד:) ד"ה מלוה ע"פ]:

    דמתריצנא מתניתין כוותיה כך היה רגיל לתרץ משניות כמותו כדאשכחן באיזהו נשך (ב"מ דף סב:) גבי כיצד לקח הימנו חיטים אבל בשביל שהיה מתרץ משנה אחת לא היה אומר כן:

    אין גזילה קיימת פטורין לימא תיהוי תיובתא דרב חסדא מרישא דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין ה"מ למפרך לרב חסדא כל כמה דלא ידע דלאחר יאוש מיירי כי היכי דפריך ליה לעיל ממתניתין אלא משום דניחא ליה למפרך מסיפא משום דפריך מינה לתרוייהו לרמי בר חמא ולרב חסדא:

    רב חסדא מוקי לה לאחר יאוש וא"ת רב דסבר יאוש כדי קני וסבר נמי כרב חסדא וע"כ צריך לאוקמי נמי לאחר יאוש א"כ כי גזילה קיימת אמאי חייבין כיון דיאוש כדי קני וי"ל דרב מוקי לה בדבר המסויים והא דקתני אין גזילה קיימת פטורין ה"ה דה"מ לפלוגי בגזילה קיימת גופה בין דבר המסויים לשאין מסויים אלא דניחא ליה לאשמועינן דאפילו בדבר המסויים באין גזילה קיימת פטורין אע"ג דאוושא מילתא שאכלו מה שגזל אביהן וכן ברייתא דלקמן דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם ומיבעי ליה לאוקמי אליבא דרב חסדא לאחר יאוש לרב צריך לאוקמי בדבר המסויים מדקתני אם הניח לבניו גדולים חייבין לשלם וכן באידך קתני בין גדולים בין קטנים חייבין ואי בדבר שאינו מסויים אמאי חייבין לרב כיון דאיירי לאחר יאוש ופליגי הני ברייתות אליבא דרב אם קטנים חייבין משום כבוד אביהן אי לאו והא כסומכוס והא כרבנן דפלוגתא דסומכוס ורבנן בסמוך מיבעי ליה לאוקמי אליבא דרב דפליגי בהכי אי שייך בקטנים טעמא דכבוד אביהן אי לא אבל לרמי בר חמא דמיירי ברייתות לפני יאוש ולרב חסדא דאיירי לאחר יאוש פליגי בגזילה גמורה שביד קטן ולא קנאה קטן אם מקבלין עדים להוציא מידו או לא וכן פלוגתא דסומכוס ורבנן:

    Tosafot on Bava Kamma 111b · Sefaria

    Rashba

    אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. דכיון דלא נתייאשו הבעלים כמאן דמנח ברשותיה דמרי דמי, ולא שנא אכלו השני מדעת עצמו ולא שנא האכילו הגזלן. ותדע לך מדמקשה ליה ממתניתין דהגוזל ומאכיל את בניו וממאכיל את בניו קא מקשה ולא מסיפא דהיינו והמניח לפניהם, כמו שפירשו מקצת הספרים (בעל המאור) ולומר שאם האכילה להם הגזלן פטורין. וכן פירש ר"ח ז"ל ומותבינן עליה מהא דאין הגזילה קיימת פטורין, ופריק לאחר יאוש. עד כאן. ונ"ל דלאו דוקא בא אחר ואכלו דהא אפליגו לקמן (בבא קמא קטו, ב) רב ורבי יוחנן בגנב ומכר והוכר הגנב רב אמר הדין עם הראשון דהיינו הגנב ורבי יוחנן אמר הדין עם השני ואמר רב יוסף דלא פליגי כאן לפני יאוש וכאן לאחר יאוש ותרוייהו אית להו דרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה דאלמא לרב חסדא אפילו בשהאכילה הגזלן לשני היא דומיא דגנב ומכר. ועוד מדאקשינן לקמן בסמוך לרב חסדא מדתני רב אושעיא אין גזילה קיימת פטורין ואיצטרכינן לאוקמיה בלאחר יאוש ואי איתא מאי קושיא אפילו תוקמה לפני יאוש כדמוקי לה רמי בר חמא דהתם בשהאכילה להם האב, דאין גזילה קיימת דרב הושעיא היינו האכיל את בניו דמתניתין, ועוד דאי בשאכלה השני מעצמו מאי שנא לפני יאוש אפילו לאחר יאוש נמי, דהא משמע דרב חסדא אית לה יאוש כדי לא קני וכל שנטלה השני מעצמו ואכלה לאו היינו שינוי רשות דאין שינוי רשות אלא הבא מדעת הגזלן כמכרה או נתנה לאחר או שהורישה למאן דאמר רשות יורש כרשות לוקח הא כשנטלה אחר שלא מדעתו אין זה שנוי רשות כמו שאין רשות לגזלן שלקחה מבית בעלים קרוי שינוי רשות לקנותה ביאוש ובאותו שינוי רשות אפילו למאן דאמר (לקמן בבא קמא קטו, א) דשינוי רשות ויאוש קני כיאוש ושינוי רשות. כ"נ מדברי הר"א אב"ד ז"ל. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכן מצאתי בתוספתא דגרסינן התם בפרק [עשירי] (ה"י) הגוזל ומאכיל לבנו ובתו הקטנים לעבדו ושפחתו הכנענים פטורין מלשלם הניח להן אביהן דבר שיש בו אחריות חייבים לשלם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברכיגם חייבין לשלם עד כאן, אלמא אפילו בשהאכילן הוא אם גדולים חייבין ואף על פי שלא הניח לפניהם, ובנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו דקתני דפטורין לא משום דחייב במזונותיהם, דהא עבדו ושפחתו העברים דמזונותן עליו וחייבים, אלא טעמא משום דאכילת קטן [לית ביה מששא ולא ירדו אלא מזיקין _ ש"מ] פטורין. ועבד ושפחה הכנענים נמי הם שהזיקו פטורין (לעיל בבא קמא פז, א), אבל בנו ובתו הגדולים ועבד עברי איל מזונותיהן עליו חייבין ושפחתו העברית י"ל דלאו בדוקא נקט לה דאי קטנה פטורה ואי גדולה מאי בעיא גביה (עיין ב"מ יב, ב).

    אמר רבא בשאכלוה תמיה, אפילו בשאכלוה ישלמו מיהא דמי בשר בזול, דכיון דאילו הוית בעינא הדרא כשאכלו וסבורין של אביהן היא ישלמו דמי בשר בזול דמאי שנא מהניח להן אביהן פרה שאולה דאמר רבא גופיה לקמן (בבא קמא קיב, א) כסבורין של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול. ושמא נאמר דשאני שאולה דכיון דאילו נתנה השואל או שמכרה לאחר היתה חוזרת למשאיל עכשיו שאכלוה אף על פי שסבורין שהוא של אביהם מכל מקום פרה של משאיל אכלוה הלכך משלמין דמי בשר בזול מיהא. אבל כאן שכבר תייאשו הבעלים קנוייה ואינה קנויה היא דאילו נתנה או מכר לאחר קנה עם אותו יאוש שקדמו הכך כשהניח לפניהם וסבורין של אביהם היא פטורין לגמרי דאהני האי שינוי רשות כל דהו בשאינה קיימת שאינן משלמין לכום.

    הא מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה וכו' הא דרבי דאמר דחייבין משום כבוד אביהן ליתא לרמי בר חמא דסבירא ליה רשות יורש כרשות לוקח דמי, ולא כמאן דאמר יאוש כדי קני, ולא קיימא לן לרבי הכי לא בזו ולא בזו, ומכל מקום מותיב מינה לרבא (שמעי' מיהא) [דשמעינן מינה _ ש"מ] דרישא דמתניתין בגזלה קיימת, ופירקה רבא דלעולם רישא דמתניתין דהיינו המניח לפניהן פטורין דוקא בשאכלוה אלא דרבי פריש ליה לרבי שמעון בריה מתניתין דקתני וא היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם (דלא _ ש"מ) כרבי הושעיא דלא שיש לו אחריות דוקא כלומר שגזל ממנו קרקע אלא כל שהוא קיים דגזילה קיימת חייבי להחזיר או משום דינא לדידן או משום כבוד אביהן כרבי.

    אמר לך רמי בר חמא כי תניא האי לפני יאוש ואפילו הכי בשאין גזילה קיימת פטורה ואפשר לפרש דלא פטר רמי בר חמא לפני יאוש בשאין גזילה קיימת בשהניחו לפניהן ומת ואחר כך אכלוה הם דאף על פי שהוא סבור דרשות יורש כרשות לוקח דמי ליכא מאן דאמר דשנוי רשות בלא יאוש קני דשינוי רשות בלא יאוש לאו כלום הוא, ועוד דבהדיא שמעינן דרמי בר חמא לית ליה שינוי רשות לחודיה קני מדאקשינן עליה מגזילה קיימת חייבין ואוקמוה לפני יאוש ואף על גב דאיהו דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי אלמא פשיטא דאפילו לרמי שינוי רשות בלא יאוש לאו כלום הוא ואף על פי ששנוה הם שינוי שאינו חוזר כשאכלוה מכל מקום כיון דבלא יאוש שנוה הרי הוא כאילו לקחוה מרשות בעלים ואכלוה, אלא בשהאכילוה האב להם קאמר, ולפי מה שכתבתי למעלה אף בזו פליג רב חסדא, ואי נמי יש לפרש דאפילו הניחה לפניהן ואכלוה הם קא פטר רמי בר חמא, ומשום דלא הכירו בה היורשים דסבורין של אביהן הוא והם לא גזלוה אלא האב כשלא הודיעם הוי ליה כאילו האכילה להם וכי היכי דפטר רבא מחמת טענה זו בלאחר יאוש פטר רמי בר חמא אף בלפני יאוש. וכן פירש רש"י ז"ל.

    Rashba on Bava Kamma 111b · Sefaria

    Meiri

    הגוזל ומאכיל וכו' כבר בארנו בתחלת המסכתא שהחלק הרביעי בזאת המסכתא הוא לברר בתביעות הבאות על ידי הזק הבא מאדם לחברו דרך גזלה וכבר הוחל ביאור זה החלק בפרק הגוזל עצים ובא זה הפרק אחריו להשלים עניני זה החלק על פני כלו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לאחד עשר חלקים הראשון בגזלן שמת על איזה צד יורשים חייבין להחזיר ועל איזה צד פטורים השני על איזה צד צריך להזהר בבני אדם המוחזקים כגזלנים שלא ליהנות בנכסיהם במה שחזקתו שהוא מן הגזל ועל איזה צד מותר אף במה שנודע שהיה גזל בידם ובכלל זה החלק מה שאדם רשאי לזכות בו אע"פ שהוא יודע בו שהוא של אחרים השלישי על איזה צד אדם רשאי להזיק את של חברו כדי להציל את שלו ובלבד שישלם היזקן ועל איזה צד אסור אף על דעת שישלם הרביעי במי שרואה כליו ביד אחר וטוען שנגנבו או נגזלו ממנו ואין הלה מאמינו היאך דנין בו החמישי במי שאי אפשר לו להציל את של חברו אלא בהפסד שלו והפסיד את שלו והציל את של חברו על איזה צד חברו משלם לו מה שהפסידו הששי בגזל ונגזל ממנו והוא מראה את הגזלן השני היאך דנין בו השביעי בגזלן שגזל במקום אחר והחזיר במקום אחר שאינו מיוחד כל כך לנגזל אם יצא אם לאו ונתגלגל בזה לוה ומפקיד השמיני במי שמפקפק בעצמו אם גזל אם לאו אם החזיר אם לאו היאך דנין בו התשיעי במי שגזל והחזיר ואירע אחר כן אונס באותה גזלה על איזה צד יצא חובתו ועל איזה צד לא יצא ידי חובתו העשירי בקצת בני אדם חשודים שאין לוקחין מהם דברים שחזקתם שהם מן הגנבה או מן הגזלה והוא ממין החלק השני האחד עשר בבעלי אומנות שנשארים דברים דקים אצלם משל בעל הבית כגון נסורת עצים שהחרש מוציא במעצד וכיוצא באלו מה הוא שלו ומה הוא חייב להחזיר:

    זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

    והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם פטורים מלשלם ואם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם אמר הר"ם זו המשנה בנויה על שני עקרים האחד מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי והשני מלוה על פה אינה גובה מן היורשים ושני העקרים האלה אין הלכה כן אבל מן העקרים שנכוין עליהם עכשיו מטלטלי משתעבדי לבעל חוב מלוה על פה גובה מן היורשים והראוי על הגזלן לשלם היא מלוה על פה לפיכך הגוזל את בניו חייבין לשלם באי זה פנים שיהיה נתיאשו הבעלים או לא נתיאשו בין שהניח מקרקעי או מטלטלי יקחו מנכסיו על כל פנים כל מה שגזל ואם לא הניח אביהם שום דבר אם נתיאשו הבעלים אינם חייבין לשלם ואם אכלו מה שאכלו לפני יאוש חייבים לשלם:

    אמר המאירי הגוזל ומאכיל את בניו ר"ל שהאכילם את הגזלה בחייו והמניח לפניהם ר"ל או שהניח להם הגזלה קיימת ואכלוה הם מאליהם עד שבשעת תביעת הנגזל את גזלתו אינה בעין פטורין מלשלם את דמיה וטעם הדברים מפני שמאחר שהם לא גזלוה וכן שאין הגזלה בעין בשעת התביעה אין זה אצלם גזלה אלא הרי הוא אצלם כמלוה ואינה נגבית מן המטלטלין של יתומים כמו שידוע מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי והוא שאמר אחר כן אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייבים ולא שהוצרך לומר שאם גזלו קרקע שהם חייבים להחזירו שהרי קרקע אינה נגזלת וברשות בעליו הוא אלא כך פירשו בגמרא שאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם שהרי מלוה על פה נגבית מן היורשים:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה אינו מתברר מתוכה ומה שבא עליה בגמרא לביאור פסק עניני המשנה עם שאר דברים שנתגלגלו בתוכה אלו הן:

    מי שגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר שלא ברשות הגזלן ואכלה הואיל ולא נתיאשו הבעלים בשעה שגזלה זה השני ואכלה הרי אף הוא כגוזל מן הראשון שהרי ברשותו היתה עומדת ואם רצה הנגזל מזה גובה רצה מזה גובה אם כן היאך אמרו במשנה במניח לפניהם ואכלוה שהם פטורים והלא לדבריך בשעה שאכלו נעשו גזלנים עליה על כרחך אתה מפרש משנתינו לאחר יאוש ולא נעשו עליה גזלנים ומתוך כך פטורים מלשלם אחר שאכלוה מפני שהוא כמלוה כמו שבארנו:

    ראוי לך לשאול מתוך דברינו אחר שאתה מפרש משנתנו לאחר יאוש אפילו היתה הגזלה ביד היורשים בעין יהו פטורים מלשלם שהרי יש כאן יאוש ושנוי רשות ושמא תאמר מ"מ יתחייבו בדמיה זה אינו שאע"פ שבשנוי מעשה שקונה אנו אומרים שאין קנייתו אלא לגוף הגזלה הא מ"מ חייב לשלם דמיה מ"מ אין הדין ביאוש ושנוי רשות כן אלא פטור השני מכל וכל וידון נגזל עם הגזלן ואפילו גזלה קיימת ביד השני וראיה לדבר שהרי אמרו כאן פטורים מלשלם אף לדעת האומר שרשות היורש כרשות לוקח ושדעתו לפטור אף בגזלה קיימת כמו שנאמר בסוגיא זו לדעת רמי בר חמא וודאי פטורים מלשלם שאמר רמי בר חמא הוא כפטורים מלשלם שאמר רבא ואחר שרבא העמידה כשאכלוה שאין הגזלה בעין ואחר שכן פטורים מלשלם הנאמר בו על כל פנים פירושו פטורים לגמרי כך לרמי בר חמא שהעמידה בגזלה קיימת פירושו פטורים לגמרי וכן יעיד לנו מה שנאמר בפרק חזקת הבתים ב"ב מ"ד א' בשמועת פרה וטלית דוקא לוקח דקנייה ביאוש ושנוי רשות ואלו היה הלוקח חייב ליתן דמים היה נוגע בדבר כמו שיתבאר לך משם ומ"מ יש מחזרים לצדד שם דברים אחרים לומר שלא נאמר שם כן אלא בגזלן שאינו מפורסם שעשו תקנת השוק ללוקח ממנו עד שאם לקח לפני יאוש אינו מחזיר בלא דמים כמו שיתבאר ומעתה דין הוא שלאחר יאוש יקנה אותה בלא דמים ולא יראה כן שמאחר שאין באין בטענה זו אלא מתקנת הלוקח אין כאן הפרש בין נתיאש ללא נתיאש ואף רוב מפרשים מסכימים שכל יאוש ושנוי רשות קונה אף בלא דמים וידון עם הגזלן אע"פ שגדולי המפרשים וגדולי המחברים חולקין בכך ומ"מ לתירוץ שאלתך תדע שאתה צריך לפסוק שרשות היורש אינו כרשות לוקח להקרא שנוי רשות ומאחר שכן אלו היתה הגזלה קיימת היתה חוזרת אף מרשותם:

    מעתה פסק הדברים הוא שדין הגזלה חלוק על שלשה דרכים אחד מהם דין הנגזל עם הגזלן עצמו השני דין הנגזל עם הלוקח השלישי דין הנגזל עם היורש וכיצד הם דינים אלו אם הגזלן קיים אפילו נתיאש הנגזל חייב להחזיר הגזלה בעין שהיאוש לבדו אינו קונה כלל ואם אבדה משלם דמיה על הדרך שהתבאר ואם השביחה או נשתנית בידו כבר בארנו דיניהם עם הלוקח כיצד מכרה הגזלן לאחר אם לא נתיאש הנגזל רצה מזה גובה רצה מזה גובה הן מלוקח הן מגנב הן מגזלן שני אלא שלדעת קצת בלוקח עשו תקנת השוק שאם המוכר גזלן שאינו מפורסם לא יחזיר אלא בדמיו ולדעת זה אתה מפרש שמועה זו בגזלן מפורסם אבל לאחר יאוש פטור הלוקח אף בלא דמים לדעתנו וכמו שכתבנו ומ"מ גנב וגזלן חייבים להחזיר גזלה עצמה שאין שנוי רשות אלא בשנוי הבא בהיתר כגון לוקח או מקבל מתנה כמו שיתבאר ויש אומרין שכל גזלן קול יש לו ולא עשו בו תקנת השוק ולא נאמרה לדעתם תקנת השוק להפריש בין מפורסם לשאינו מפורסם אלא בגנב וכן נראה ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Bava Kamma 111b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה רשות יורש כרשות כו' דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לזה הא איכא למימר דסבר רמי ב"ח דיאוש כדי לא קני וא"כ ע"כ משום יאוש ושינוי רשות נגעו בה גם דבר תמוה פי' לפטור באבוהון ביאוש דלא משמע כן בכולה תלמודא אלא דא"נ יאוש לחוד קני אבוהון צריך להשיב דמי הגזילה מידו דבאיסורא אתי לידיה מיהו בהא איכא למימר כיון דהגזילה גופה קני ביאוש ואינו צריך ליתן רק דמים שפיר קאמר מדלא קתני פטורא באבוהון שהוא פטור מלהחזיר הגזילה גופה לאחר יאוש אבל לפ"ז תקשה ליה לרב דאמר יאוש כדי קני אמאי לא קתני פטורא באבוהון וצ"ע ודו"ק:

    בתוס' בד"ה הגוזל ומאכיל כו' דפטורין לרב חסדא דמוקי וכו' לאחר יאוש דה"ל כו' א"נ דוקא נקט מאכיל אפי' לרב חסדא כו' עכ"ל הא ודאי דלרמי ב"ח מתני' נמי איירי בלאחר יאוש ולדידיה לא שייך למתני נותן דבלא נתינה נמי והניח לפניהם גזילה קיימת ה"ל שינוי רשות כדקאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי אלא נראה לפרש דבריהם לאפוקי לרבא דמצינן למימר דלית ליה דרב חסדא ומתני' איירי נמי בלפני יאוש ושפיר נקט דוקא מאכיל דנותן לחוד לא מהני דשינוי רשות בלא יאוש לא קני ומיהו ממ"ש לקמן ועוד לרב חסדא ולרבא כו' מה לי לפני יאוש ומה לי לאחר יאוש אפי' אין גזילה קיימת חייבין נראה דמשמע להו דרבא אית ליה דרב חסדא ודו"ק:

    תוס' בד"ה רב חסדא מוקי כו' ופליגי הני ברייתות אליבא דרב אם קטנים חייבין כו' אי לאו והא כו' עכ"ל יש לדקדק מי הכריחם לפרש לאוקומי פלוגתייהו בהכי דאימא לרב נמי פלוגתייהו כדאוקמא תלמודא לקמן באם מקבלין עדים אם לאו ולכ"ע שייך בקטנים משום כבוד אביהן וי"ל כיון דמיירי בדבר המסוים והכל מעידים שהיה דנגזל כפרש"י א"צ לקבלת עדות וק"ל:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 111b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    פרק עשירי נתחיל בפרק הגוזל ומאכיל בסייעתא דשמיא כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק הרביעי בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך גזלה וכבר הוחל ביאור זה החלק בפרק הגוזל עצים ובא זה הפרק אחריו להשלים עניני זה החלק על פני כולו ועל איזה הצד יחלקו עניני הפרק לאחד עשר חלקים הראשון בגזלן שמת על איזה צד יורשים חייבים להחזיר ועל איזה צד פטורין. השני על איזה צריך ליזהר בבני אדם המוחזקים בגזלנים שלא ליהנות בנכסיהם במה שחזקתו שהוא מן הגזל על איזה צד מותר אף במה שנודע שהיה גזל בידם ובכלל זה החלק במה שאדם רשאי לזכות בו אף על פי שהוא יודע בו שהוא של אחרים. השלישי על איזה צד רשאי אדם להזיק את של חבירו כדי להציל את שלו ובלבד שישלם היזקן ועל איזה צד אסור אף על דעת שישלם. הרביעי במי שרואה כליו ביד אחר וטוען שנגנבו או נגזלו ממנו ואין הלה מאמינו האיך דנין בו. החמישי במי שאי אפשר לו להציל את של חברו אלא בהפסד שלו והפסיד את שלו והציל את של חברו על איזה צד חברו משלם לו מה שהפסידו. הששי בגזל וננזל ממנו והוא מראה את הגזלן השני האיך דנין בו. השביעי בגזלן שגזל במקום אחד והחזיר במקום אחר שאינו מיוחד כל כך לנגזל אם יצא אם לאו ונתגלגל בזה לוה ומפקיד. השמיני במי שמפקפק בעצמו אם גזל אם לאו ואם החזיר אם לאו האיך דנין בו. התשיעי במי שגזל והחזיר ואירע אחר כן אונס באותה גזלה על איזה צד יצא ידי חובתו ועל איזה צד לא יצא ידי חובתו. העשירי בקצת בני אדם חשודין שאין לוקחים מהם דברים שחזקתן שהם מן הגנבה או מן הגזלה והוא ממין החלק השני. האחד עשר בבעלי אומנות שנשארים דברים דקים אצלם משל בעל הבית כגון נסירת עצים שהחרש מוציא במעצד וכיוצא באלו מהו שלו ומהו חייב להחזיר. זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר. הרב המאירי ז"ל.

    אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא וכו' לא שנא אכלו השני מדעת עצמו ולא שנא האכילו הגזלן. תדע לך מדמקשי ליה ממתניתין דהגוזל ומאכיל את בניו ומכולה מתניתין קא מקשי ולא מסיפא דהיינו והמניח לפניהם כמו שפירשו קצת מפרשים ולומר שאם האכילה להם הגזלן פטורים. וכן פירש רבי חננאל ז"ל וז"ל ומותבינן עליה מהא דאין הגזלה קיימת פטורין ופריק לאחר יאוש. ע"כ. ולא נראה דהא אפליגי לקמן רב ורבי יוחנן בגנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב רב אמר הדין עם הראשון דהיינו הגנב ורבי יוחנן אמר וכו' ותרווייהו אית להו דרב חסדא וכו' אלמא דרב חסדא אפילו כשהאכילו הגזלן לשני הוא דומיא דגנב ומכר. ועוד מדאקשינן לקמן בסמוך לרב חסדא מדתני רבי אושעיא אין גזלה קיימת פטורין ואי אצטריכינן לאוקמה בלאחר יאוש ואם איתא מאי קושיא אפילו תוקמה לפני יאוש כדמוקי לה רמי בר חמא דהתם כשהאכילה להם האב דאין גזלה קיימת דרבי אושעיא היינו מאכיל את בניו דמתניתין. ועוד דאי בשאכלה השני מעצמו מאי שנא לפני יאוש אפילו לאחר יאוש נמי דהא משמע דרב חסדא אית ליה יאוש כדי לא קני וכל שנטלו השני מעצמו ואכלו לאו היינו שנוי רשות דאין שנוי רשות אלא בשינוי רשות הבא מדעת גזלן במכרה או נתנה לאחר או שהורישה למאן דאמר רשות יורש כרשות לוקח הא כשנטלה אחר שלא מדעתו אין זה שנוי רשות כמו שאין שנוי רשות הגזלן שלקחה מבית בעלים קרויה שנוי רשות לקנותה ביאוש ובאותו שנוי רשות אפילו למאן דאמר דשנוי רשות ויאוש קני. כן נראה לי. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. וכן מצאתיה בתוספתא דגרסינן התם בפרק עשירי הגוזל ומאכיל לבנו ובתו הקטנים לעבדו ושפחתו הכנענים פטורין מלשלם הניח להם אביהם דבר שיש בו אחריות חייבים לשלם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברים חייבים לשלם. עד כאן. אלמא אפילו כשהאכילם הוא אם גדולים חייבים ואף על פי שלא הניח לפניהם. ובנו ובתו הקטנים ועבדו וכו' דקתני דפטורין לאו משום דחייב במזונותיהם דהא עבדו ושפחתו העברים דמזונותם עליו וחייבין אלא טעמא משום דאכילת קטן לית ביה מששא ולא יהיו אלא מזיקים פטורין ועבד ושפחה הכנענים נמי שהזיקו הם פטורין אבל בנו ובתו הגדולים ועבד ושפחה העברים ואפילו מזונותם עליו חייבין. ושפחתו העברית יש לומר דלאו דוקא נקט לה דאי קטנה פטורה ואי גדולה מאי בעי גביה. הרשב"א ז"ל. והרמ"ה ז"ל חולק כמו שכתוב לקמן. עיין שם.

    וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה וכו'. משום דאיהו הוי גזלן אבל נתיאשו השני פטור מן הנגזל ואף על גב דיאוש לא קני כיון דאיכא יאוש ושנוי רשות קני. ומתניתין דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם לאחר יאוש. והא דקתני המניח לפניהם רמי בר חמא מוקי לה בגזלה קיימת ולאחר יאוש ומשום דאיכא יאוש ושנוי רשות דרשות יורש כרשות לוקח דמי ואף על גב דיאוש כדי לא קני מכל מקום אינהו לאו גזלני נינהו וכיון דליכא אחריות נכנסים מאבוהון פטורין. ורבא מוקי לה בשאכלום שאין גזלה קיימת ולאחר יאוש דאם כן לאו גזלני נינהו וכיון דליכא אחריות נכסים פטורים ואם היה שם אחריות נכסים חייבין דאבוהון מיהא היה חייב לשלם. וכולהו סבירי להו יאוש כדי לא קני דאי סבירא ליה לרבא דקני למה ליה למימר כשאכלום אפילו לא אכלום נמי כיון דיאוש כדי קני אינהו בהיתרא אתי לידייהו ומאבוהון ליכא מידי דישלמו אמאי חייבין אלא שמע מינה דיאוש לא קני הילכך אי איתיה לגזלה בעיניה חייבין וכי ליתא בעיניה ואכלוה בחזקת שהיא של אביהן כיון שלא הניח להם אביהן אחריות נכסים פטורין דאבוהון גזלה ואינון לא גזלוה ואם הניח להם אביהן אחריות נכסים חייבים. ורבא אית ליה דרב חסדא אבל רמי בר חמא לית ליה דרב חסדא דהא מוקי לה להא מתניתין דרבי אושעיא לפני יאוש וקתני רישא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם אלמא אפילו לפני יאוש אינהו לאו גזלני נינהו וקניוה בשנוי וכי ליכא מידי דאבוהון פטורין. אבל סיפא המניח לפניהם אם גזלה קיימת אפילו לאחר יאוש חייבין דאיתא לגזלה בעין ואינהו לא קנו לה כלל אין גזלה קיימת פטורין לרמי בר חמא אפילו לפני יאוש דבתרא לאו גזלנא דנגזל הוא ואי אכלה מדעתיה דנגזל ראשון פטור משניהם ואי לאו מדעתיה אכלה משלם לגזלן והגזלן משלם לנגזל אבל אין לנגזל דין עם הגזלן השני כלום זהו דעת רמי בר חמא. אבל רב חסדא ורבא סבירי להו שהאוכל שאכלה קודם יאוש אף על פי שאכלה מדעת הגזלן הראשון גם הוא גזלן של נגזל ומשלם לנגזל ומוקי למתניתין דקתני הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם לאחר יאוש וברייתא דרבי אושעיא נמי לאחר יאוש. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מי שגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר שלא ברשות הגזלן ואכלה הואיל ולא נתיאשו הבעלים בשעה שגזלה זה השני ואכלה הרי אף הוא כגוזל מן הראשון שהרי ברשותו היתה עומדת ואם רצה הנגזל מזה גובה רצה מזה גובה אם כך היאך אמרו במשנה במניח לפניהן ואכלוה שהן פטורים והלא לדבריך בשעה שאכלו נעשו גזלנים עליה על כרחין אתה מפרש משנתנו לאחר יאוש ולא נעשו עליה גזלנים ומתוך כך פטורים מלשלם אחר שאכלוה מפני שהוא כמלוה כמו שביארנו. ראוי לך לשאול מתוך דברינו אחר שאתה מפרש משנתנו לאחר יאוש אפילו היתה הגזלה ביד היורשין בעין יהיו פטורין מלשלם שהרי יש כאן יאוש ושנוי רשות. ושמא תאמר מכל מקום יתחייבו בדמיה זה אינו שאף על פי שבשנוי מעשה שקונה אנו אומרים שאין קנייתם אלא לגוף הגזלה הא מכל מקום חייב לשלם דמיה. מכל מקום אין הדין ביאוש ושנוי רשות כן אלא פטור השני מכל וכל וידון נגזל עם הגזלן ואפילו גזלה קיימת ביד השני. וראיה לדבר שהרי אמרו כאן פטורין מלשלם אף לדעת האומרים רשות היורש כרשות לוקח ושדעתו לפטור אף בגזלה קיימת כמו שנאמר בסוגיא זו לדעת רמי בר חמא ובודאי פטורין מלשלם שאמר רמי בר חמא הוא כפטורין מלשלם שאמר רבא ואחר שרבא העמידה בשאכלום שאין הגזלה בעין ואחר שכן פטורין מלשלם הנאמר בו על כל פנים פירושו פטורין לגמרי כך לרמי בר חמא שהעמידה בגזלה קיימת פירושו פטורין לגמרי. וכן יעיד לנו מה שנאמר בפרק חזקת הבתים בשמועת פרה וטלית דוקא לוקח דקנייה ביאוש ושנוי רשות ואלו היה הלוקח חייב ליתן דמים היה נוגע בדבר כמו שיתבאר לך משם. ומכל מקום יש מחזרין לצדד שם דברים אחרים לומר שלא נאמר כן שם אלא בגזלן שאינו מפורסם שעשו תקנת השוק ללוקח ממנו עד שאם לקח לפני יאוש אינו מחזיר בלא דמים כמו שיתבאר. ומעתה דין הוא שלאחר יאוש יקנה אותה בלא דמים. ולא יראה כן שמאחר שאין באין בטענה זו אלא מתקנת הלוקח אין כאן הפרש בין נתיאש ללא נתיאש. ואף רוב מפרשים מסכימים שכל יאוש ושנוי רשות קונה אף בלא דמים וידון עם הגזלן אף על פי שגדולי המפרשים וגדולי המחברים חולקים בכך. ומכל מקום לתירוץ שאלתך תדע שאתה צריך לפסוק שרשות היורש אינו כרשות הלוקח להקרא שנוי רשות ומאחר שכן אלו היתה הגזלה קיימת היתה חוזרת אף מרשותם. ע"כ. וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל רצה מזה גובה רצה מזה גובה מאי טעמא כל כמה דלא איאוש בעלים ברשותא דמריה קאי וכי אכיל ליה האי אחרינא ממונא דנגזל קא אכיל. ודוק מינה דוקא למגבא מחד מינייהו אי נמי פלגא מהאי ופלגא מהאי דמאי דמשלם האי לא קא משלם האי אבל למגבא כוליה מהאי וכוליה מהאי לא דכיון דחד ממונא הוא מכי אהדר ממונא למריה אפטירו להו תרווייהו ממילא. ודוקא היכא דהדר ממונא לנגזל אבל אי מחיל נגזל גבי חד לא מפטר אידך דאכתי לא נפרע נגזל ולמאן דמחיל מחיל למאן דלא מחיל לא מחיל. ולא תימא היכא דבא אחר ואכלו שלא ברשות הגזלן מכלל דאי אכיל ליה ברשות הגזלן פטור והא דתנן והמניח לפניהם פטורין מלשלם אוקימנא לאחר יאוש אבל לפני יאוש אי דידעי דגזלה היא חייבין לשלם דמי גזלה לגמרי ואי דלא ידעי דגזלה היא משלמין דמי בשר בזול כדרבא. מיהו רישא דמיירי במאכיל את בניו משכחת לה אפילו לפני יאוש וכגון דלא ידעי בשעת אכילה דגזל הוא כדברירנא טעמא לעיל.

    והכא במאי עסקינן בשאכלום תמיה לי אפילו בשאכלום ישלמו מינייהו דמי בשר בזול דכיון דאלו הוה בעינה הדרא כשאכלה וסבורים של אביהם הוא ישלמו דמי בשר בזול דמאי שנא מהניח להם אביהם פרה שאולה דאמר רבא גופיה לקמן כסבורים של אביהם היא טבחוה ואכלוה ישלמו דמי בשר בזול. ושמא נאמר דשאני שאולה דכיון דאלו נתנה השואל או שמכרה לאחר היתה חוזרת למשאיל עכשיו שאכלה אף על פי שסבורים שהיא של אביהם מכל מקום פרה של משאיל אכלו הילכך משלמין דמי בשר בזול מיהא אבל כאן שכבר נתיאשו הבעלים קנויה ואינה קנויה היא דאלו נתנה או מכרה לאחר קנה עם אותו יאוש שקדמו הילכך כשהניחה לפניהם וסבורים של אביהם היא פטורים לגמרי דאהני האי שנוי רשות כל דהו כשאינה קיימת שאינם משלמים כלום. הרשב"א ז"ל. מיהא שמעינן דיאוש כדי לא קני ושמעינן מינה דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ואף על גב דאיאוש בעלים הדרה גזלה למרה. והני מילי כל כמה דגזלה קיימת אבל אם אכלוה לאחר יאוש פטורין מלשלם לא שנא ידיע דאבוהון היא ולא שנא דלא ידעי דהא מקמי אכילה לא עבדי ולא מידי ולא קיימי עלה כגזלן וכי אכלוה הוא דקיימא ברשותייהו וכיון דההיא שעתא בתר יאוש הוה פטורין דכי אכלוה לאחר יאוש אכלוה. אוקמה רבא למתניתין כרבי אושעיא דתני רבי אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם והמניח לפניהם גזלה קיימת חייבין אין גזלה קיימת פטורין אם הניח להם אביהן אחריות נכסים חייבין לשלם אכלהו. ואוקימנא להאי מתניתין אליבא דרב חסדא לאחר יאוש אבל לפני יאוש אפילו אין גזלה קיימת כגון שאכלוה חייבין. ודוקא במניח לפניהם ואכלום אבל בגזל ומאכיל משכחת לה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ואפילו היכא דידעי דגזל הוא כדאמרן לפני יאוש כגון דלא ידעי בשעת אכילה דגזל הוא אבל היכא דידעי חייבין ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה כדברירנא לעיל אליבא דרב חסדא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

    והא מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה וכו' הא דרבי דקאמר חייבין להחזיר משום כבוד אביהם ליתא דרבי סבירא ליה רשות יורש כרשות לוקח דמי או יאוש כדי קני ולא קיימא לן הכי לא בזו ולא בזו. ומכל מקום שפיר מותיב מיניה לרבא דמיניה שמעינן דרישא דמתניתין בגזלה קיימת. ופירקה רבא דלעולם רישא דמתניתין דהיינו המניח לפניהם פטורים דוקא בשאכלה אלא דרבי פריש לה כרבי שמעון בריה מתניתין דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות נכסים חייב לשלם כרבי אושעיא ולא שיש בו אחריות דוקא כלומר שגזל ממנו קרקע אלא כל שהוא קיים דגזלה קיימת חייבין להחזיר או משום דינא לדידן או משום כבוד אביו לרבי. הרשב"א ז"ל. אמר לך רמי בר חמא כי תניא ההיא לפני יאוש ואפילו הכי כשאין גזלה קיימת פטורין ואפשר לפרש דלא פטר רמי בר חמא לפני יאוש בשאין גזלה קיימת כשהניח בפניהם ומת ואחר כך אכלוה הם ואף על פי שהוא סבור דרשות יורש כרשות לוקח דמי ליכא מאן דאמר דשנוי רשות בלא יאוש קני דשנוי רשות בלא יאוש לאו כלום הוא. ועוד דבהדיא שמעינן ליה לרמי בר חמא דלית ליה שנוי רשות לחודיה קנה מדאקשינן עלה בגמרא מגזלה קיימת חייבין ואוקים בלפני יאוש ואף על פי דאיהו הוא דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי אלמא פשיטא להו דאפילו לרמי שנוי רשות בלא יאוש לאו כלום הוא ואף על פי ששנוה הם שנוי גמור שאינו חוזר בשאכלוה מכל מקום כיון דלפני יאוש שנוה הרי הוא כאלו נטלוה מרשות בעלים ואכלוה אלא כשהאכילם להם האב קאמר ולפי מה שכתבתי למעלה אף בזו פליג רב חסדא. ואי נמי יש לומר דאפילו הניח לפניהם ואכלוה הם פטר רמי בר חמא משום דלא הכירו בה היורשים וסבורים של אביהם הם והם לא גזלוה אלא שהאב גזלה וכשלא הודיעם הוה ליה כאלו האכילה להם בידים וכי היכי דפטר רבא מחמת טענה זו בלאחר יאוש פטר בה רמי בר חמא אף בלפני יאוש וכן פירש רש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל. פסק הדברים הוא שדין הגזלה חלוק על שלשה חלקים אחד מהם דין הנגזל עם הגזלן עצמו השני דין הנגזל עם הלוקח השלישי דין הנגזל עם היורש. וכיצד הם דינים אלו אם הגזלן קיים אפילו נתיאש הנגזל חייב להחזיר הגזלה בעין שהיאוש לבדו אינו קונה כלל ואם אבדה משלם דמיה על הדרך שהתבאר ואם השביחה ונשתנית בידו כבר ביארנו דיניהם. עם הלוקח כיצד מכרה הגזלן לאחר אם לא נתיאש רצה מזה גובה רצה מזה גובה הן מלוקח הן מגנב הן מגזלן שני אלא שלדעת קצת בלוקח עשו תקנת השוק שאם המוכר גזלן שאינו מפורסם לא יחזיר אלא דמיו ולדעת זו אתה מפרש שמועה זו בגזלן מפורסם אבל לאחר יאוש פטור הלוקח אף בלא דמים לדעתנו וכמו שכתבנו. ומכל מקום גנב וגזלן חייבין להחזיר גזלה עצמה שאין שנוי רשות אלא בשנוי הבא בהיתר כגון לוקח או מקבל מתנה כמו שהתבאר. ויש אומרים שכל גזלן יש לו קול ולא עשו בו תקנת השוק ולא נאמרה לדעתם תקנת השוק להפריש בין מפורסם לשאינו מפורסם אלא בגנב וכן נראה. ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה כדעת הראשון. הדרך השלישי והוא דין הנגזל עם היורש הוא שעיקר מקומו בסוגיא זו. והדברים מבולבלים בו בדברי המפרשים ומה שראוי לברור מתוך דברי כלם הוא כך הניח לפניהם גזלה קיימת ולא נתייאש הנגזל עדיין חייבין להחזיר גוף הגזלה ואפילו היה דבר שאינו ניכר לרבים שהוא של נגזל ואם נתייאשו הבעלים ואין הגזלה קיימת בשעת תביעת הנגזל פטורין מלשלם מדין מלוה ואין אומרים ישלם דמי בשר בזול שהיאוש מוציאה מרשות בעליה בגזלה ולא נאמר דמי בשר בזול אלא בשואל שאין שם דין יאוש ושני אלו אין בהם חולק. נתייאשו הבעלים והגזלה קיימת או לא נתייאשו ואין הגזלה קיימת באלו נחלקו הרבה מפרשים ועיקר הדברים לפסוק כרב חסדא שכל לפני יאוש אף על פי שאין גזלה קיימת כגון שאכלוה הם חייב ואפילו לוקח וזהו דין רצה מזה גובה וכו' ולאחר יאוש וגזלה קיימת חייב היורש אף על פי שהלוקח פטור וזהו רשות יורש אינה כרשות לוקח. למדת מתוך דבריו על מה שאמרו שכל דבר הניכר לרבים כגון פרה החורש בה שאין חייבין לשלם אלא מפני כבוד אביהם ונמצא שאין חיוב החזרה מן הדין אלא מכבוד אביהם וכשעשה תשובה שאין כבוד אלא למי שעשה תשובה אין הלכה כן אלא חייבים להחזיר מן הדין ואפילו לא עשה תשובה. אף אלו שאמרנו שפטורין היורשים מלשלם דוקא בשלא הניח להם אביהם קרקע אבל אם הניח להם אביהם קרקע חייבין מתורת חוב אביהם. וגדולי הפוסקים כתבו שבזמן הזה שתקנו הגאונים לגבות מטלטלי דיתמי הרי הם כקרקעות וגובה מהן כל גזלה מתורת חוב אביהם אפילו לאחר יאוש ושאין הגזלה קיימת. ויש חולקין בדבר. ולא עוד אלא שאף הם חולקים לומר שאף אם הניח להם אביהם קרקע פטור ואין גובין מהם בתורת חוב אביהם שאין מלוה על פה נגבית מן היורשים אלא משום נעילת דלת ואין בגזל טעם נעילת דלת. ולדעתם לא אמרו במניח להם אחריות נכסים שהם חייבין אלא אם כן עמד האב בדין עליה שזו ודאי הלואה גמורה היא. כל זה שביארנו הוא בהניח לפניהם הן שהגזלה קיימת בשעת תביעה הן שאינה קיימת כגון הגוזל ומאכיל את בניו. וגדולי הדורות שלפנינו פירשו שאף רב חסדא שהלכה כמותו פטר בה מכל וכל אפילו לפני יאוש אלא אם כן מתורת חוב אביהם על הדרך שביארנו שהמאכיל הרי הוא כאוכל הוא עצמו ואפילו האכילו למי שאין מזונותיו עליו. והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו אין גזלה קיימת פטורין לימא תהוי תיובתיה דרב חסדא ולא הקשה לו מתחלת המשנה שאמרה הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם אלא שנראה שבמאכיל את בניו אף רב חסדא מודה. וכן הביאו ראיות אחרות מסוגיא זו. וגדולי המפרשים מחייבין במאכיל על הדרך שביארנו במניח. הרב המאירי ז"ל.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 111b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה הגוזל ומאכיל לאו דוקא מאכיל דה"ה נותן להם דפטורים עכ"ל כוונתם בזה דאף אם נתן להם בחייו והגזילה עדיין בעין ביד הבנים אחר מיתת אביהם או אפי' כשתבען הנגזל בחיי אביהם אפ"ה פטורים דאף ע"ג דמאי דתנינן הניח לפניהם מוקמינן לה בסמוך כשאכלום דוקא אבל אם הגזילה קיימת חייבים היינו משום דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי דירושה ממילא אתי ולא הוי שינוי רשות אבל כשנתן להם אביהם בידים הוי שפיר שינוי רשות לסברתם עכשיו וק"ל:

    גמרא תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורים מלשלם וקס"ד דע"כ לפני יאוש איירי מדנקט סתמא וקי"ל דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים אלא דלפ"ז יש לדקדק דמאי ס"ד דלפני יאוש איירי דא"כ בהניח לפניהם אמאי פטורים וצ"ל דמוקי לה נמי כשאכלום כדמסקינן בסמוך והוי סליק אדעתיה כל השקלא וטריא דלקמן ועי"ל דנהי דבבא דמאכיל את בניו משמע ליה דאיירי לפני יאוש היינו משום שהאכילום בחייו ואז וודאי לא הוי מייאשי בעלים דסתם גזילה לא הוי יאוש בעלים דקסבר למחר נקיטנא ליה בדינא עפ"י עדים ואף אם כבר אכלה או מכרה הגזלן הרי צריך להחזיר ליה הדמים ומדמים לא מייאש ואף אי לית ליה עדים סבר שמא יודה לי כדי להפטר משבועה אבל בסיפא דמתני' דהניח לפניהם דאיירי שכבר מת הגזלן א"כ מסתמא מייאשי הבעלים דשמא היורשים אינם יודעים כלום מהגזילה וסברי לקוחה היתה ביד אביהם וכה"ג טענינן ליורשים ואפי' אי אית ליה סהדי שבתורת גזילה בא לידו דתו לא מצי למטען כה"ג אפ"ה מייאש דסבר שמא אכלה הגזלן בחייו או מכרה או שאכלום הבנים עצמן לאחר מיתת אביהם דבכה"ג וודאי פטירי לגמרי כדמסקינן בסמוך וכמו שיתבאר כנ"ל אלא דבעל המאור כתב להדיא דהמקשה דהכא ע"כ אסיק אדעתיה השקלא וטריא דלקמן ע"ש:

    בתוספות בד"ה גזל ולא נתייאשו וכו' אבל נתייאשו אינו גובה אלא מן הראשון וכו' עכ"ל. אף על גב דמ"מ מצי למגבי מן השני מיהא מדרב נתן אלא דנפ"מ היכא דמחל הגזלן הראשון לשני כ"כ במרדכי הובא בהגהות אשר"י:

    בא"ד וכן משמע לקמן דאוקים רב חסדא ברייתא וכו' עכ"ל ממאי דמוקי מתני' לאחר יאוש לא מוכח מידי דדלמא ס"ל לר"ת דטעמא דמתני' דהו"ל יאוש ושינוי רשות דס"ל כרב"ח אבל מברייתא מוכח שפיר מדקתני להדיא גזילה קיימת חייבין:

    בא"ד ומיהו קשה למ"ד במרובה וכו' אלא למעוטי גזל אביו מנ"ל האי דרשא עכ"ל ולכאורה יש לדקדק דהא מהאי דרשא גופא דאינו מוסיף חומש על גזל אביו מצי מילף דאיכא פטורא ביורשים כשאין הגזילה קיימת דהא לעיל דף ק"ד שקלינן וטרינן אמאי לא חייב בנו חומש אשבועה דידיה ומוקמינן לה דוקא כשאין הגזילה קיימת וכגון שהניח אביהם אחריות נכסים דקרן משלמי מנכסי אביהם אבל מחומש פטירי דהו"ל כפירת שעבוד קרקעות ואם כן מוכח להדיא דבדליכא אחריות נכסים פטורים היורשים דאלת"ה לא משכחת שיהיו היורשים חייבים בקרן ופטורים מחומש בשום ענין וא"כ ממילא מוקי הנך אמוראי האי פטורא בדדמי דהיינו לאחר יאוש ואף על גב דרבא מוקי לעיל פטורא דחומש בטעמא אחרינא מ"מ מאי קושיא דילמא הנהו אמוראי דפ' מרובה לא ס"ל כרבא אלא כדמוקי ר"ה בריה דר"י לעיל אלא דלק"מ דהא מצינן לפרש פטורא דחומש בגזל אביו כגון שאין הגזילה קיימת שאכלה אביו בעצמו והניח אחריות נכסים דאפילו בכה"ג חייבים היורשים לשלם הקרן ופטורים מחומש דה"ל שעבוד קרקעות אבל כשאכלום הבנים לאחר מיתת אביהם לעולם דאפי' לאחר יאוש חייבים לשלם וא"כ מקשה שפיר ודו"ק:

    בא"ד ולרמי בר חמא ניחא טפי וכו' דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתבעו כלל עכ"ל. והיינו דוקא כשאין הגזילה קיימת דאז עיקר התביעה על חיוב ממון מצי למימר היורש לאו בעל דברים דידי את וכ"ש הלוקח אבל כשהגזילה קיימת ודאי לא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את דקא"ל חפץ שלי בידך מאי בעי וכיון שמכירו בידו ודאי צריך להחזיר ומש"ה מודה רב"ח בהא דלפני יאוש והגזילה קיימת לא מהני שינוי רשות וק"ל:

    גמרא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי משמע בפשיטות דבלוקח אחר יאוש קנה לגמרי וא"צ להחזיר אפי' דמי הגזילה דהא מלתא דרמי ב"ח אפטורים מלשלם קאי ומשמע דאין כאן כלל חיוב תשלומין ועוד דהא נקט להא בחד בבא בהדי מאכיל את בניו ואתרווייהו מסיק פטורים מלשלם והתם ע"כ פטורין מדמי הגזילה קאמר דהרי אין הגזילה קיימת ולפ"ז תמיהא לי טובא על מ"ש הטוח"מ בסי' שנ"ג ושס"א ושס"ח בשם הרמב"ם וכמה פוסקים דהא דק"ל יאוש ושינוי רשות קונה היינו גוף הגזילה אבל הדמים מיהא צריך להחזיר להנגזל וא"כ איך מצאו כל אנשי חיל ידיהם בסוגיא זאת וע"ק דלכאורה מדברי רבא בסמוך כ"ש שיש להקשות על דבריהם דאף ע"ג דס"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי אפ"ה מודה כשאכלום דפטורים מממון וא"כ אי ס"ד דאפילו בשינוי רשות גמור אחר יאוש חייב מיהא להחזיר הממון כ"ש ביורש דלא הוי שינוי רשות שיש לנו לחייבו מיהא דמי הגזילה דיציבא בארעא וכו' וכן יש לדקדק ג"כ מדברי ר"ח דאמר גזל ולא נתייאשו וכו' משמע דבנתייאשו פטורים כשאכלום וא"כ כ"ש דבשינוי רשות גמור אחר יאוש יש לפטור לגמרי כדכתיבנא ואף למ"ש התוספות דלר"ח ורבא הא דפטירי כשאכלו אחר יאוש גרידא היינו מגזירת הכתוב מ"מ תקשה דא"כ נילף בק"ו ביאוש ושינוי רשות דפטור לגמרי אפילו מדמי הגזילה מיהו יש ליישב דהא דפטרי רבא ור"ח כשאכלום לאחר יאוש היינו דוקא כשלא ידעו בשעת האכילה שהוא דבר גזול א"כ בהתירא אתי לידייהו אבל דברי הפוסקים המחייבים דמי הגניבה אפי' ביאוש ושינוי רשות היינו כשלקחו בחזקת גזול או אצל גזלן מפורסם וכעין זה מצאתי בש"ך סי' שנ"ג אלא דמלשון הטור שכ"כ בכמה דוכתי משמע דאפילו היכא דבהתירא אתי לידיה דלוקח מחייבים הנך פוסקים להחזיר הדמים וכ"כ רמ"א וב"ח וסמ"ע אלא שכתבו דבכה"ג אין הלוקח צריך להחזיר אלא היתרון מה ששוה החפץ יותר על דמי המקח שנתנו לגזלן אבל ג"ז ליתא לפי הסוגיא דהכא דהא לגבי יורשים כל דמי הגזילה כיתרון דמי דבחנם אתי לידייהו ואפ"ה פטירי ויש ליישב בדוחק דהא דפטרי רבא ור"ח כשאכלום לאחר יאוש היינו משום דמצי למימר לאו בע"ד דידי את כיון דאינהו לא גזול מידי והיינו דוקא היכא דבשעת העמדה בדין לית ליה תביעה אלא בדמי הגזילה אבל כשהגזילה קיימת בשעת העמדה בדין אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מ"מ לא שייך למימר לאו ב"ד דידי את כיון שמכיר החפץ שלו בידו ונהי דקונה אף החפץ ביאוש ושינוי רשות מ"מ כיון שכבר נזקק לעמוד בדין עם הנגזל אין הב"ד יכולים לפוטרו שאין יכול לזכות בשל אחרים ע"י הב"ד בחנם אלא על ידי הדמים שנותן לו עכשיו אוקמיה ברשותיה למפרע ע"י יאוש ושינוי רשות אף שהוא דוחק ע"כ צריך לפ' כן דברי הפוסקים בהכרח אבל מ"מ הקושיא הראשונה עדיין במ"ע מדברי רמי ב"ח דמוקי מתני' כשהגזילה עדיין בעין ואפ"ה פטורים לגמרי מלשלם ואף ע"ג דלא קי"ל כרמי ב"ח היינו לענין רשות יורש דפליגי עליה רבא ור"ח אבל לענין רשות לוקח דמוכח מדבריו דקני לגמרי ביאוש ושינוי רשות ולא אשכחן מאן דפליג עליה ודאי ראוי לפסוק כמותו והב"ח כתב שראיית הרמב"ם בזה מפרק מרובה והדבר פשוט דאגב שיטפיה כ"כ כיון שלא כתב הרא"ש בפירוש ומכ"ש ששום א' ממפרשי הרמב"ם לא זכרו שום ראיה מפ' מרובה ובאמת בין שינוי מעשה לשינוי רשות נתחלף לו דבפרק מרובה משינוי מעשה איירי בגזלן גופא ובאמת דאי לאו דברי הטור ושאר פוסקים קדמונים הייתי אומר דהרמב"ם לא דיבר אלא דוקא בקונה מגנב מפורסם ומשום קנס כדמצינו זה הטעם לענין שבועה בירושלמי שהצריכו שבועה לבע"ה כדי שלא יטפלו בע"ה עם הגנבים וזה לא שייך ביורשים אבל מלשון הטור שכ"כ בשם הראב"ד והרמב"ן בכמה דוכתי משמע דבכל ענין איירי ואני לא זכיתי למצוא מקור הדינים בראב"ד ורמב"ן ואדרבא ה"ה כתב בשם הראב"ד להיפוך אלא שהב"י כתב שהרשב"א כ"כ בשם הראב"ד וכן מלשון הרמב"ן משמע קצת להיפוך שבעל המאור כתב להדיא גבי נטלו מוכסין חמורו דביאוש ושינוי רשות גמור קונה לגמרי והרמב"ן מפלפל שם בדבריו ולא מצינו דפליג עליה והנלע"ד כתבתי וצ"ע:

    בפרש"י בד"ה רשות יורש וכו' דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון עכ"ל. והתמיה מהרש"א על פרש"י דהא באבוהון לכו"ע צריך להחזיר מיהא הדמים ע"ש באריכות ובאמת דרש"י עצמו כ"כ לקמן גבי כעין שגזל יחזיר וכמו שכתב התי"ט בשמו אלא דמ"מ נ"ל דלק"מ דזהו בעצמו כוונת רש"י לומר דאי אפשר בשום ענין לומר דלעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וככרעא דאבוהון דמי והא דפטירי היינו משום יאוש כדי דהא מדלא נקט פטורא באבוהון ע"כ צ"ל בחד מתרי טעמי אי משום דיאוש כדי לא קנה כלל או משום דאף אי קני צריך להחזיר מיהת הדמים ואם כן מהאי טעמא גופא לא שייך לומר דיאוש כדי מהני לגבי יורשים דאף אם נאמר דקנו צריכין להחזיר מיהת הדמים אי ס"ד דככרעא דאבוהון דמו ודינם לגמרי כמו דין אביהם וכמו שכתב התוי"ט דשינוי מעשה לא מהני בהו לפוטרו מדמי הגזילה וכן הוא בש"ע חו"מ סי' שס"א אע"כ סובר רמי ב"ח דפטורא דיורשים משום יאוש ושינוי רשות הוא וזה נ"ל ברור בלשון רש"י ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה מהרש"א עוד דא"כ לרב דסבירא ליה יאוש כדי קנה אם כן אמאי לא קתני פטורא באבוהון ולפי מ"ש לק"מ דלרב נמי לא מצי למנקט באבוהון מהאי טעמא גופא דצריך להחזיר מיהא הדמים וביורשים פטורים לגמרי אי משום דרמי ב"ח או כדרבא דמוקי כשאכלום ולענין מה שהקשה מהרש"א מי הכריח לרש"י לפ' כן דלמא לרמי בר חמא ס"ל בפשיטות דיאוש כדי לא קנה יש ליישב גם כן משום דלקמן גבי מוכסן משמע דיאוש כדי פלוגתא דתנאי היא ודו"ק:

    4 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 111b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אמר רב חסדא גזל עיין פ"ז משנה ג' דתרומות ובירושלמי שם:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 111b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Kamma, daf 111, Amud Bet, about 226 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 117 words

      Opens “מתני׳ הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם…”

    2. Segment 228 words

      Opens “גמ׳ אמר רב חסדא: גזל ולא נתייאשו…”

      Named: רב חסדא.

    3. Segment 321 words

      Opens “תנן: הגוזל ומאכיל את בניו, והניח לפניהם…”

      Named: רב חסדא.

    4. Segment 416 words

      Opens “אם הניח לפניהם פטורין מלשלם. אמר רמי…”

    5. Segment 512 words

      Opens “רבא אמר: רשות יורש לאו כרשות לוקח…”

      Named: רבא.

    6. Segment 629 words

      Opens “הא מדקתני סיפא: אם היה דבר שיש…”

      Named: רבא.

    7. Segment 726 words

      Opens “והא מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה:…”

      Named: רבי לרבי.

    8. Segment 837 words

      Opens “אלא אמר רבא: כי שכיבנא ר' אושעיא…”

      Named: רבי אושעיא, רבא.

    9. Segment 920 words

      Opens “אמר מר: אין הגזילה קיימת פטורין. נימא…”

      Named: רב חסדא.

    10. Segment 1020 words

      Opens “אמר מר: גזילה קיימת חייבין לשלם. נימא…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Bava Kamma 111b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026