Bava Kamma 7a

ובעל חוב דינו בבינונית במס' גיטין בפרק הנזקין (גיטין ד' מח:):

וכי תימא קסבר ר"ע כו' אפילו הכי לא גמרינן הקדש מיניה דאיכא למיפרך מה לב"ח שכן יפה כחו בנזקין שההדיוט הוא נוטל בהזיקו מן העידית:

תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין דלא שקיל נזק מידי:

דתניא ר"ש בן מנסיא כו' בריש פירקין דשור שנגח [ארבעה וחמשה]:

משלם נזק שלם וקדריש ליה לרעהו הכי שור של רעהו הוא דכי הוי מזיק תם לא משלם אלא חצי נזק אבל אי מזיק שור של הקדש משלם מזיק נזק שלם ואפילו תם וקאמר ר"ע דשקל הקדש שיעור דמי שורו מעידית קרקעות של מזיק:

דלמא דכ"ע בדניזק שיימינן ולא משלם ליה מזיק אלא זיבורית הואיל והוא כעידית דניזק דמודה ר"ע לר' ישמעאל דאמר מיטב שדהו של ניזק ועידית דקאמר ר"ע עידית דניזק קאמר ולא אתי לאיפלוגי עליה אלא בהקדש:

ובפלוגתא דר"ש בן מנסיא ורבנן פליגי דשמעיה ר"ע לרבי ישמעאל דלא איירי אלא בהדיוט אבל בנזקי הקדש פטר ליה ואתי ר"ע לפלוגי עליה:

א"כ מאי לא בא הכתוב דמשמע דבקרא גופיה פליגי דלא בא הכתוב להכי אלמא בהדיוט נמי פליגי:

Rabbi Akiva holds in accordance with Rabbi Shimon The Gemara originally held that R’ Akiva agrees with the Braita that holds that “ שור רעהו- the ox of his friend” comes to teach us that one is not liable for damaging an ox of the temple treasury. The Gemara now says that R’ Akiva does not agree with that Braita, rather, he holds like R’ Shimon Ben Manasyo that the verse is teaching us that there is a greater liability when a privately owned ox damages an ox of the temple treasury; he is immediately liable for full payment even the fist time he damages. Since R’ Akiva holds that the liability to the temple treasury is greater than to a private individual, the kal v’chomer that the payment should be from the choicest makes perfect sense. However, by attributing this position to R’ Akiva there are some other problems that must be dealt with. This is bewildering. Earlier (Bava Kamma 5a) when the Gemara said that the Braita that listed zom’mim witnesses as one of the avos is following the opinion of R’ Akiva, the Gemara should ask; if it is in fact the opinion of R’ Akiva the Braita should list two types of shor, a shor that damaged a privately owned ox and a shor that damaged an ox owned by the temple treasury? The Gemara there asked this question concerning the opinion of R’ Akiva that a shor that damages a person pays in full even the first time. The Gemara found a reason why that could not be listed in the Braita. The Gemara’s answer there is not valid here.Why does the Gemara there not raise this question? And we can answer: That Braita is not discussing one who damages temple property. The Gemara is now satisfied that according to R’ Akiva who holds that one pays in full to the temple treasury even for a first violation there is a valid kal v’chomer that the payment should be from the choicest. Tosafot now challenges the validity of the kal v’chomer. But this is difficult, even if R’ Akiva holds like R’ Shimon Ben M’nasyo that one is liable for full payment even the first time one’s ox damages temple property, let the Gemara refute the kal v’chomer that payment to the temple treasury should be from the choicest with the following argument. How can you compare payment to the temple treasury to payment to a private person in order to learn that the payment to the temple treasury should be from the choicest? The private person is more potent than the temple property because he is paid when damaged by a person whereas when a private person damages temple property he is exempt, as we have seen in the last Tosafot on 6b. This is derived from the verse regarding t’rumoh “when one eats” that excludes a damager. It therefore follows that the mode of payment to the temple treasury should not be as stringent as to the private individual. And according to what we explained in the previous Tosafot on 6b that we expound the verse “when one will eat” to exclude a damager, that he does not pay at all even the principal only because we have the term “his friend’s ox” describing an ox that gores, to exclude an ox that damages temple treasury property. If we did not have the verse exempting the ox that gores temple property we would say the verse “when one eats” only excludes a damager from the additional fifth but not for the principal as Tosafot explained at length earlier. According to R’ Shimon Ben M’nasyo we in fact do not have the term “his friend’s ox” to teach us that an ox who gores temple property is exempt, because he uses that verse to teach us that the payment to the temple treasury is more stringent and one pays in full even for the first violation. We remain with the derivation from “when he eats” alone unsupported by what was learned from “his friend’s ox”, and that only excludes a damager from the additional fifth. If so the argument that a private person is stronger because he is paid when damaged by a person is untrue, for the temple properties are also paid when they are damaged by a person. But one difficulty remains, the Gemara could refute the kal v’chomer that temple treasury property should be paid from the finest by arguing that a private person is more potent than the temple property because he is paid when damaged by a bor whereas the temple property is not paid at all when damaged by a bor.

And furthermore what [of] all the more so [concerning] consecrated property? The Gemara is now suggesting that perhaps R’ Akiva and R’ Yishmo’ail have no dispute about the manner of payment and both agree that the payment is from the choicest of the victim even though the damager has property of a finer quality. Their dispute might be only about whether one is liable to pay damages to the temple treasury or not. The Gemara rejects this possibility with the question: what is meant by the Braita that says there is a kal v’chomer that the same should be true for temple property? Rashi and Tosafot dispute the meaning of this question. Rashi explains: Since the phrase “from the choicest” that R’ Akiva is discussing refers to the choicest property of the victim, which is equal only to the inferior quality of the damager, and this ruling comes as a leniency for the damager, that the damager can pay with his own inferior property; in what way is there a kal v’chomer for temple property which implies that temple property will have a stronger position as a result of applying the kal v’chomer? Ultimately, the damager paying with his inferior quality is weakening the position of the temple property not strengthening it. This is Rashi’s opinion. Tosafot now challenges this explanation: His explanation is difficult to understand, because ultimately R’ Akiva’s opinion is not weakening the rights of the holy property but strengthening it. For R’ Yishmo’ail totally exempts a damager of temple property and R’ Akiva holds him liable for the complete damage. On this point it is clear that R’ Akiva is strengthening the position of the temple property. And as far as payment from the “choicest” as well, there is a strengthening of the temple treasury’s position: that his payment must come from the equivalent of the victim’s finest fields and not from the equivalent of the victim’s poorest fields. On this point as well R’ Akiva is strengthening the position of the temple property and the term kal v’chomer that temple property should be stronger is appropriate. And it appears to R’I that this is the explanation: R’I will argue that the Gemara is not questioning the substance of this kal v’chomer but rather its use in the argument between R’ Akiva and R’ Yishmo’ail. We must keep in mind that there are two points in R’ Akiva’s ruling: a) That one is liable for damaging temple property. b) That one must pay with the equivalent of the choicest fields of the victim, in this case the temple treasury. What is the kal v’chomer for temple property teaching us? As far as the issue of liability for damaging temple property (point a) the kal v’chomer was not mentioned as the source, because that is learned from the verse quoted by R’ Shimon, “the ox of his neighbor” and not from the kal v’chomer. Rather, the kal v’chomer was said in reference to the issue that payment is made from “the choicest” (point b). But R’ Akiva should not have responded to R’ Yishmo’ail that there is a kal v’chomer to prove that payment to the temple treasury must be made from the choicest of the victim, since R’ Yishmo’ail would agree with this kal v’chomer, if not for the fact that he holds that there is no payment at all. There is no disagreement about the substance of the kal v’chomer, only if it can be applied to payments to the temple treasury.

He shall recompense, to include [any item] worth money and even bran In Chumosh Vayikra Parashat B’har (Vayikra 25:51) we also find the word ישיב in reference to the redemption of a Jewish slave. In the first Chapter of Kidushin (Kiddushin 8a, l6a), we also expound the verse the same way to teach us that one may use bran and need not give cash concerning the redemption of a Jewish slave from a gentile owner: It seems that one of these words and the lesson learned from it is unnecessary. And there must be some necessity for both.

"He shall pay" [indicates that he does so] of his own volition The Gemara (Hulin 130b) quotes a Braita that discusses a wealthy person who was traveling from place to place and ran out of cash and supplies. He needs to take from the gifts of the poor for his survival. R’ Eliezer says that he may take them and when he returns to his home, ישלם- he must pay. The Gemara considers the possibility that this law is not obligatory but pious behavior. The Gemara reacts to this suggestion wondering: the Tano uses the word ישלם and you are saying he means pious behavior? And if you should ask: that in Chapter Haz’ro’a (Hulin 130b) it is evident that the word ‘ישלם- he must pay’ implies that one must pay even against his will. The Gemara says there in reference to R’Eliezer’s opinion that a wealthy person who took some of the gifts of the poor, when he was away from home and did not have any money with him must repay the money when he arrives home. The Gemara suggests that it might not be obligatory but only pious behavior. The Gemara counters: The Tano taught ‘ישלם- he must pay’ and you argue that it is only pious behavior that has been taught here? We see that ישלם clearly means he must pay. And we can answer: the Gemara there has only said that it is not “pious behavior” but rather he is liable according to the law. It does not imply that he will be forced to pay. And Rabbeinu Tam also says that the Gemara means as follows: the Tanna taught ‘ישלם-he must pay’, this is the opinion of R’ Eliezer and the Rabbis disagree. And you say that this is “pious behavior”. This cannot be, for if R’ Eliezer meant that the payment is only “pious behavior” the Rabonon would not disagree with him. They would certainly agree that it is “pious behavior” to repay. The Gemara is proving that R’ Eliezer did not mean that it is pious behavior to repay from the disagreement of the Rabonon, not from the word ישלם. And besides, one must explain the Gemara there as we have explained. It is not the use of the word ישלם which precludes ‘מדת חסידות’ but the context in which it is used.

He who owned houses, etc The Braita is discussing the calculation of a person’s assets in order to determine whether he is eligible to receive charity. The Braita is not discussing houses in which he lives. Because the Mishna clearly states in Pai’oh that we do not require the poor man to sell his house and the utensils he uses.

If everyone [else’s] land appreciated [in value] … we should not provide him with even a slight [amount]. In order to understand Tosafot’ explanations of the Gemara, we must first review the Gemara according to the two explanations of Rashi. 1) Rashi in his first explanation (which he favors) says that this Braita is discussing a poor man whose assets are hovering about the two hundred zuz poverty level. When the Gemara says: if everybody’s land also fell we should give him more, the Gemara means that since land values in general fell, he is truly a poor man since his assets are worth less than two hundred zuz. He is therefore entitled to take ‘ טובא- as much’ charity as we can give him even though this gift will bring him above the two hundred zuz poverty level. He should not be limited to a gift of one hundred zuz. The word טובא refers to the amount of charity that we give him. The Gemara then argues that if his land actually is worth two hundred zuz and he is legally a wealthy person, but he cannot realize that amount because people are aware that he is desperate for cash, we should not give even פורתא a small amount of charity, because he is the cause of his own problems. He should not have behaved in a manner that leads people to believe that he is desperate for cash. The word פורתא that the Gemara uses refers to the amount of charity that he should receive. 2) Rashi in his second explanation says that the Braita is referring to a totally different situation. According to this explanation the two hundred zuz poverty level is not the sole consideration used when determining if a person is entitled to receive charity. Another consideration is whether a person should be required to sell his assets below their value before accepting charity. The Gemara seems to hold that in order to avoid selling one’s property below their value one may take charity. According to this second explanation the Braita states that if a wealthy person cannot sell his assets for at least half of their value he may accept charity even if at present land values he is still worth more than two hundred zuz. The Gemara questions this as follows: If land in general has fallen and is expected to regain its value and it is only a matter of time, then even if he can realize טובא more than half of its value, he should not be required to sell his assets below their value. The word טובא refers to the amount he can realize from his sale, not to the amount of charity he may be given. If however land in general has not fallen, and this particular individual cannot realize the full value because he has let the market know that he is desperate for cash, even if he can only realize פורתא less than half of its market value he should not be allowed to take any charity at all since he is the source of his problems. The word פורתא also refer to the amount he can realize from the sale of his property. In summation we have two radically different explanations of the Gemara. In the first explanation the Gemara has only one barometer for allowing a person to accept charity, his net worth. If it is more than two hundred zuz, he may not accept charity. If it is less than two hundred zuz, he may accept charity. The question in the Gemara is how we determine his net worth. The words פורתא and טובא refer to the amount of charity we give him. According to Rashi’s second explanation the issue in the Gemara is not at all about a poor man, rather about a wealthy man whose net worth is always above the two hundred zuz level. The issue is how much below market value one must sell his assets in order to feed himself and his family, before resorting to taking charity. The words פורתא and טובא refer to the amount below market value he can realize from his assets. In view of our understanding of Rashi’s explanations we will now proceed to explain Tosafot. If the value of land in general is high and he cannot realize two hundred zuz from his property, we should not give him even a small amount of charity. Even though he cannot find anyone who will pay him two hundred zuz for his assets and is technically a poor man, he should not be given even a minute gift of charity, because he caused the problem himself. And he was negligent, for he should not have gone in and out in search of cash and let everyone know that he is desperate for cash. Tosafot now interjects a new suggestion in the first explanation of Rashi. Keep in mind that in our explanation of Rashi, he is concerned with only one issue, the net worth of the individual. Are his assets worth two hundred zuz or not? Now Tosafot proposes that even according to Rashi’s first explanation, there are other considerations as well that may entitle one to accept charity. But if he was not negligent, even his assets are presently worth more than two hundred zuz, he may accept charity in order to feed himself and his family before selling his assets for less than their value. And Rav Alfas explains that the Braita is discussing a wealthy person as in Rashi’s second explanation, whose assets even now when valued at the lower prices are worth more than two hundred zuz. And the words till half mean that he may accept charity until he will find someone who will buy them for at least half their value. And after the Braita we have the following text: If we say that everybody’s land has fallen and his land also fell together with everybody else’s, even if he can only realize פורתא, we should also not give him. The explanation of the words אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה even if they fell so low that they will not give him even half of their original value, they should not give him charity, since everybody’s land fell in value and his are worth two hundred zuz at the present low prices. He is legally a wealthy man at the present market conditions and because he is less wealthy than he once was is no reason to give him charity. Rather, everybody else’s property remained high, and then even if he can realize טובא he should also be given charity. The explanation of the words אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה is as follows: even if he finds customers who will give him more than half of the assets’ value, even so we should give him charity until he finds someone to whom he can sell the assets for their full value. For the reason that he cannot sell his assets for their value is because people see that he is in need of cash and they are trying to take advantage of his misfortune. This is sufficient reason to allow a person to accept charity. In this text the words פורתא and טובא refer to the amount that can be realized from the sale of the assets. Tosafot now offers another version of the Gemara that is essentially the same as Rif’s explanation with one major difference: the words פורתא and טובא are reversed in the order of the Gemara and they refer not to the amount that can be realized from the sale but to the degree of the fall of land prices. As we proceed in this version we will see that the explanation of the concepts in the Gemara is the same as in the previous text. The difference is only in the wording. And there are those who have this text: If the land prices fell etc. even טובא they should also not give him. The explanation of the words טובא נמי לא ליספו ליהאפילו is as follows: even if the land prices fell enormously, they should also not give him charity, since they are worth two hundred zuz and everybody else’s land also fell. He is not a poor man and there is no reason to give him charity. And even if land prices fell only a bit, and he can realize almost its full value, but people want to take advantage of his desperate situation, they should give him charity. Not allowing people to take advantage of his situation is sufficient reason to allow a person to accept charity. The explanation of the words אפילו פורתא is as follows: even if land prices fell only a bit.

רמי ליה אביי לרבא לר' עקיבא דקתני מיטב שדהו של מזיק והתניא כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף פי' ישיב כל מה שמשלם המזיק שוה היא דבדידיה תלה רחמנא דכתיב ישיב. ופריק אם בא המזיק לשלם מעצמו כל מה שירצה משלם ואם דוחה מלשלם וב"ד גובין ומוציאין ממנו אין גובין אלא מיטב. ודייק רב עולא מדכתיב ישלם ש"מ על כורחו. ואקשו עליה מי כתיב ישולם אדרבה ישלם מדעתו משמע.

פי' מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה אם הוזלו נכסיו משום דדחיק לזבוני מאכילין אותו מעשר עד שיעור חצי נכסיו שביקש למכור שאין דרך לזול יתר מיכן. אם הוזלו עד חצי דמיהן מה ששוה בניסן ק' זוזי לא משכח בה בתשרי [אלא] נ' זוזי מאכילין אותו מעשר עני ולא שבקינן ליה לזבוני בהכי. האי נמי לגבי נזיקין אם בא לגבות ממון בתשרי דזילא ארעא ואמר ליה הניזק דיני בעידית הב לי בינונית כמו ששוה עכשיו ואמר ליה המזיק אי שקלת מיטב שקול בזול כי השתא דלא יכילנא לדחותך דהא דינך בעידית ואי בעית בינוני' שקול כמו ששוה בניסן דקרינא ביה ישיב לרבות שוה כסף כי האי גונא מה ששוה בניסן. ודחי' לה כלומר אם כן הורעתה כחו של נזקין אלא אי איכא לדמויה להא דתניא הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה.

ועוד מאי ק"ו כלומר אם איתא דר"ע כר' שמעון בן מנסיא אמאי אצטריך למימר ק"ו בהא דהא ר' שמעון בן מנסיא קרא קא דריש דכתיב את שור רעהו אבל להקדש לא שנא תמה ולא שנא מועדת משלם נזק שלם ובגטין פרק השולח כתבתי בשמוע' זו יותר.

מי שהיו לו לאו בתים ממש שהי' דר בהן מיירי בסוף מס' פאה (צט, ב) דאין מחייבין למכור ביתו וכלי תשמישו אלא אם יש לו בתים אחרים שאינו דר בהם.

מאכילין מעשר עני עד מחצה י"מ כגון שיש לו קרקע ק"ק ומי שיש לו קרקע ק"ק אינו נוטל לקט שכחה ופאה וזה אינו מוצא למכור קרקעותיו אלא בזול אעפ"כ אם לא מצא מהן אלא מאה זוז לא יטול אלא עד מחצה כלומר אם אינו מוצא למכור אלא בצ"ט נוטל אפילו אלף זוז בבת אחת ואמרינן היכי דמי אילימא דזולא ארעא דכ"ע ודידיה נמי זול בהדייהו אפילו טובא נמי ליספו ליה שהרי אין לו ק"ק זוזי אלא דאייקר ארעתא דכ"ע ודידיה איידי דנפיק ועייל אזוזי זיל אפי' פורתא נמי כלומר אף אם אינו מוצא מהם המחצית אלא פורתא לא ליספו ליה דאיהו לאו עני הוא דקרקע דשוה ק"ק אית ליה אלא דאיהו אפסיד אנפשיה דעייל ונפיק אזוזי ומרא' עצמה דחוק למעות. והריא"ף ז"ל גריס איפכא ברישא גריס אפילו טובא נמי לא ליספו ובסיפא אפילו פורתא ליספו ליה ולאו כמי שאין לו אלא ר' זוז אלא אפילו אית ליה טובא נמי אלא שאינו מוצא למכור אלא א"כ נזלזל בהם יותר מן המחצית בדמיהם אי דזול כלהו ארעתא דכ"ע אפילו הוזלו הרבה לא ליספו ליה דמ"מ עשיר הי' ולא מחמת דחקו למעות מזלזלין בנכסיו אבל אי דכ"ע יקירין ודידיה מחמת דוחקו למעות אצטריך לזלזולי עני הוא זה ואפילו שאינו צריך לזלזל בנכסיו אלא פורתא כלומר אפילו פחות מן המחצית ליספו ליה.

מה שבארנו שהנזק שמין לו בעדית דוקא כשהוא פורע מן הקרקע הא אם הוא פורע מן המטלטלין פורע אף בפחות שבנכסיו אפילו סובין שכל דבר המטלטל מיטב הוא ואם אין קונים קופצים עליו בכאן מוליכו במקום אחר כמו שבארנו במשנה:

כבר ידעת שמאכילין את העניים מעשר עני ולקט שכחה ופאה ופרשו במסכת פאה על עוני זה ששיעורו עד מאתים זוז שכל שיש לו מאתים אינו נוטל ואין נותנין לו אבל כל שיש לו מאתים חסר דינר אפילו נפל לו מאה פאות בבת אחת נוטל את כלן היה עשיר והיו לו קרקעות בתים שדות וכרמים אלא שאינו מוצא למכור אפילו היו שוים אלף זוז מאכילים אותו מדברים אלו עד שימצא למכור ואף לכשימכור אינו חייב לשלם מצא למכור אלא שמתוך דחקו אינו מוצא כערך הראוי להם אם לא הוזלו קרקעות של אחרים ונמצא שאף אלו לא הוזלו מצד עצמם אלא מצד דחקו מאכילין אותו עד שימצא כערך הראוי להם הרי זה כאותה שאמרו במסכת חולין ק"ל ב' בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום ואכל כל מה שהוציא מביתו למזונות מאכילין אותו לקט שכחה ופאה ומעשר עני אע"פ שהוא עשיר במקומו ואינו חייב לשלם אף לכשיגיע לביתו שמכל מקום עני הוא באותה שעה והרי זה כעני שהעשיר שאינו חייב לשלם ואף זה הואיל ואינו מוצא למכור אלא בהפסד גדול הרי הוא כעני העובר ממקום למקום שמאכילין אותו אע"פ שהוא עשיר במקומו שאף זה כאין לו הוא הואיל ואי אפשר לו למכור אלא בהפסד גדול ואם הוזלו כל הקרקעות ונמצא שאין דחקו גורם אין מאכילין אותו אפילו נתוזלו הרבה הואיל ומ"מ שוות מאתים:

היה דרך אותה העיר שבניסן קרקעות ביוקר ובתשרי בזול מתוך שאינן עבודות ואין לכל במה לזרוע ולעבוד וזה היה בתשרי וצריך למכור עכשו על כל פנים הרי הדבר צריך מצוע לא להקל בו מכל וכל שהרי אף כל העולם בזול עכשו ולא להחמיר בו מכל וכל שהרי כל העולם ממתינין מכירתם עד ניסן וזה אי אפשר לו להמתין ומתוך כך אם הוא מוצא עכשו מחצית מה שהיה מוצא מהם בניסן אין מאכילין אותו הואיל ואף עכשו שוות מאתים שהרי זו היא דרך כל העולם הא אם אינו מוצא מהם מחצה מאכילין אותו אפילו היו שוות הרבה היו בניסן ואינו מוצא כשל עכשו מתוך דחקו מאכילין אותו אפילו היו שוות הרבה וגדולי המפרשים סוברים שכל שאף בניסן מוצא כשער של תשרי והוא עד מחצה אינו נוטל ולא יראה כן:

שמועה זו אנו מפרשים אותה בעשיר שאינו מוצא למכור וגירסא שלנו הרי שהיה לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו עד מחצה היכי דמי אילימא דזול ארעתא דכולי עלמא ודידיה נמי זיל בהדיהו אפילו זיל טובא נמי לא ליספי ליה כלומר הואיל ומ"מ שוות מאתים ואפילו הוזלו יותר ממחצה אחר שהשער שוה לכל העולם ויש גורסין לשטה זו אפילו פורתא נמי לא ליספי ליה כלומר אע"פ שהוזלו עד שהגיע מחירם למעט כלומר לפחות ממחצה הרבה ובכל אחד אלא דיקרן ארעתא ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זיל ארעיה אפילו זיל פורתא נמי ליספי ליה שאין לומר שימכור בהפסד ור"ל בהפסד שיש בו רושם כגון שתות או יותר מעט ויש גורסין אפילו טובא נמי ליספי ליה כלומר אפילו הוא מוצא מהם הרבה הואיל ויש שם הפסד שיש בו רושם והעמידוה דביומי ניסן יקרא ארעתא וכו' שאין לו הפסד מצד דחקו אלא שאינו זמן מכירה והקרקעות רגילין להפסיד כחצי ערך ואינו קרוי הפסד אבל כל שהוזלו ממחצה ואילך מאכילין אותו זו היא שטתנו ושטת הגאונים:

וגדולי הרבנים מפרשים את השמועה בעני ולדעתם כל שקרקעותיו שוות מאתים זוז אפילו הוזלו כמה אין מאכילין אותו וגירסא שלהם הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים כלומר שוות מאתים זוז ואינו מוצא למכור מאכילין אותו עד מחצה ר"ל ק' דינרין וימכור הקרקעות בק' ונמצאו מאתים ושאל אי דזול דכולי עלמא בהדיה אפילו טובא נמי ליספי ליה כלומר בלא שיעור שהרי אין לו מאתים אלא דיקרן דכולי עלמא ודידיה איידי דעייל וכו' זיל ארעא דידיה אפי' פורתא לא ליספי ליה שהרי מכל מקום שוות הם מאתים ואיהו הוא דפשע כשמראה עצמו עייל ונפיק אזוזי וזו של עובר ממקום למקום אינו פושע דאונסא דאורחא גרם ליה ואוקמא בהא דביומי ניסן וכו' ונמצא לדעתם שכל מי שהיו לו בתים שדות וכרמים בשוה מאתים זוז ואינו מוצא אלא בפחות מכדי דמיהם אם הוזלו אף של שאר בני אדם מאכילין אותו כמה שירצה שהרי אין קרקעותיו שוות מאתים היו של שאר בני אדם ביוקר ושלו הוזלו בפשיעתו אינו נוטל שהרי מכל מקום שוות הם מאתים היו שוות מאתים אלא שהוא צריך למכרן בשעת הזול ר"ל תשרי שאף של שאר בני אדם בזול באותה שעה מאכילין אותו עד מחצה ר"ל מנה וימכור קרקעותיו במנה ונמצאו מאתים והדברים ברורים כדעת ראשון שהרי משנה זו ר"ל הרי שהיו לו בתים שדות וכו' סתמא אתניא אפילו שוות כמה הואיל ואינו מוצא למכרן:

ולענין ביאור שמא תאמר לדברי כלם בתים מיהא מה חלוק בהם בין ניסן לתשרי אפשר שדרכם היה להשכיר בניסן ומתוך כך מתיקרת מכירתם באותו זמן ומ"מ בית הצריך לו לדירה וכלי תשמיש אינן בכלל זה בין לדעת ראשון בין לדעת אחרון אלא אפילו שוים כמה ואפילו מצא בכדי דמיהם אין מחייבין אותו למכור כמו שהתבאר במסכת פאה:

תוס' בד"ה אי דאייקור ארעתא אפי' פורתא נמי לא ליספו ליה אע"ג שאינו מוצא ליתן עליהם ר' זוז כו' אבל אם לא פשע אפילו שוות יותר מר' זוז כו' עכ"ל יראה שגם מפרשי ליה כפרש"י בעני אך במלות פורתא וטובא פירשו בע"א וה"פ אי הוזל ארעא דכ"ע כו' כיון דלא פשע אפילו שוות טובא דהיינו יותר מר' זוז יכול ליטול ולא יצטרך למכור בפחות משויין ואי דעייל ונפק וגרם לעצמו אפי' פורתא דהיינו שאין מוצא לקנותם בר' זוז לא יטול כלום וק"ל:

בא"ד וי"ל דאי לא אשכחן דפטור מזיק הקדש וכו' יש להקשות לא לכתוב רחמנא אלא בור דפטור בו אפי' שור פסולי המוקדשין וכ"ש הקדש גמור כמו שכתבו התוס' לעיל מזה ואנא אמינא הואיל ואשכחן דפטרה התורה מזיק הקדש בבור הוה דרשינן נמי כי יאכל פרט למזיק למעט מתשלומין לגמרי והוה ילפינן כולהו מינייהו וא"כ רעהו דכתב רחמנא למה לי וי"ל דאי לאו רעהו הוה אמרינן הא דפטר רחמנא שור פסולי המוקדשין בבור לא משום קולא דהקדש הוא משום דלא מקרי של הדיוט אלא משום קילותא דבור הוא כמו דפטור בו אדם וכלים והראיה לפי האמת דכתב רחמנא רעהו גבי שור חייב בו שור פסולי המוקדשין כדאיתא לקמן (בבא קמא דף י') ופרש"י שם משום דשפיר מקרי רעהו כיון שנפדו ע"ש ואפ"ה פטירי בבור א"כ אי לא כתיב רעהו לא הוה ילפינן ממה דפטר בבור שור פסולי המוקדשין דיהא פטור הקדש בכל הניזקין דהא פסולי המוקדשין לאו הקדש מיקרי ואפ"ה פטירי בבור אלא ודאי קולא דבור הוא גרים וק"ל:

ד"ה ישיב לרבות שוה כסף וכו' ויש שום צריכותא כצ"ל ור"ל אע"ג דלא אתפרש הצריכותא בגמרא מ"מ ע"כ צ"ל שיש שום צריכותא:

ד"ה הב לי זיבורית טפי פורתא לא גרסינן או עידית בציר פורתא וכו'. עיין באשר"י:

אי הכי רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' נראה לי אי אמרת בשלמא דרבי עקיבא איירי באומר הרי עלי מנה לבדק בית ניחא דאי אפשר לאוקמי פלוגתייהו לענין נזיקין אלא דעידית דניזק כזיבורית דמזיק. תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

אם כן מאי לא בא הכתוב וכו' תימה לפרוך מעיקר מילתיה דרבי ישמעאל דאם איתא אמאי נקט ניזק בדבריו כיון דלא פליגי בהכי והוי ליה למינקט הדיוט לאפוקי הקדש. וי"ל דמתוך דברי רבי ישמעאל משמע נמי לאפוקי הקדש דליכא למימר בהקדש בדניזק שיימינן לפי שיש להקדש קרקע בכל מקום ואי אפשר לעמוד על מיטב שלו. וה"ר מאיר פירש דלא שייך גבי הקדש למימר מיטב שדהו דאין להקדש קרקע דחרמים הם של כהנים ואם הקדיש שדהו חוזרת לבעלים ביובל או מתחלקת לכהנים ואין להקדש בו אלא פירות ולא מיקרי שדהו. תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

אם כן מאי לא בא הכתוב דקא סלקא דעתיה על הכתוב שדיבר רבי ישמעאל קאמר הוא מיטב שדהו ומיטב וכו' והלא על אותו הכתוב אין בו מחלוקת. ועוד מאי ק"ו להקדש פירוש וא"ת לא על מיטב שדהו קאמר אלא על שור רעהו דרבי ישמעאל דריש ליה לפיטורא ורבי עקיבא דריש לחומרא רעהו דתם משלם חצי נזק מועד נזק שלם הא דהקדש אפילו תם משלם נזק שלם אם כן מאי ק"ו להקדש הרי משור רעהו נפקא ליה. ועוד הא אמר רב אסי תניא בהדיא וכו' ואתי שפיר ק"ו נמי איצטריך דהא כי נגח הקדש שור של הדיוט פטור דדרשינן רעהו לפטורא אם כן דהדיוט נמי כי נגח דהקדש לא כל שכן וזהו ק"ו להקדש. הראב"ד ז"ל.

ועוד מאי ק"ו להקדש פירש הקונטרס הואיל ומן העדית וכו' ככתוב בתוספות. וקשה לפירושו דפעמים יכול להיות דהוי יפוי כח כשזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק. ויש לומר דהכי קאמר מאי ק"ו להקדש דמשמע דהכי קאמר בהדיוט פליגנא עלך ואותו יפוי כח שאני נותן בהדיוט יותר ממך כמו הוא בהקדש ק"ו הוא דאי לא פליגי אלא בהקדש אם כן לא הוה ליה למימר וק"ו דמשמע דבאותו ענין דשייך הק"ו פליגי כבר דהיינו בהדיוט אלמא משמע דפליגי בהדיוט. ע"כ. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל. ורבי ישעיה ז"ל כתב וז"ל ונראה דהכי פריך מאי ק"ו להקדש דלענין לחיובי מזיק בהקדש לא אתא דמקרא דרבי שמעון בן מנסיא אתא אלא לענין מיטב קאמר והא לאו מק"ו אתי אלא מגופיה דקרא דנגיחה דכתיב ביה ישלם דמיירי בין בהקדש בין בהדיוט דרעהו לא בא למעטו אלא לייפות כחו וגם רבי ישמעאל היה מודה בעידית אי הוה בר תשלומין. ע"כ.

מאי ק"ו להקדש דכיון דכל עיקר דבריו של רבי עקיבא אינו אלא לחייב להקדש מטעם דאמרינן לקמן הכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו וכו' מאי ק"ו להקדש. לשון ה"ר אלחנן ז"ל. ועיין בגיטין מ"ט א'. וה"ר אברהם ז"ל פירש דהיה לו לומר שהוא חייב ואחר כך לחייבו מיטב דכיון דתנא קמא פטר ליה לא היה לו להזכיר מיטב עד שיזכיר חיובו קודם. ע"כ ממהר"י כהן צדק ז"ל.

והתניא ישיב וכו' פירוש ישיב כל מה שישלם המזיק השבה היא דבדידיה תליא רחמנא דכתיב ישיב. ר"ח ז"ל.

כאן בעל כרחו פירש רש"י ז"ל דאטרחיה לבי דינא. וקשה והא כולי עלמא לאו דינא גמירי ולמה ימהר לפרעו עד שיעמוד בדין. ולכך נראה בעל כרחו לאחר שחייבוהו בית דין עדיין לא רצה לפרוע עד שימשכננו שליח בית דין. גליון.

דיקא נמי דכתיב ישלם בעל כרחיה דומיא דישלם דכתיב גבי כפל דאיירי בעל כרחיה דאי אודי מדעתיה מודה בקנס הוא ופטור. וגבי סובין כתיב ישיב דמשמע מדעתיה דומיא דוהשיב את הגזלה דאיירי במודה דמשלם חומש ואשם דאי לא מודה אף על גב דאתו סהדי לא משלם אלא קרן. ואביי קאמר דישלם נמי מדעתיה משמע דישלם דכתיב גבי כפל אף על גב דחייבוהו בי דינא מכל מקום כי שלם בתר הכי מדעתיה שייך ביה לשון תשלומין דהא גבי הגוזל את חבירו ונשבע לו כי היכי דכתיב ביה לשון השבה הכי נמי כתיב ביה לשון תשלומין דכתיב ושלם אותו בראשו. הרא"ש ז"ל.

בתוס' בד"ה וא"ת רעהו ל"ל מכי יאכל נפקא כדאיתא במס' מעילה וכו' ואפילו מידי דלאו בר אכילה כדאי' התם וכו' עכ"ל. וצ"ע דשם לא מוכח מידי דפטור אלא במידי דאכילה דומי' דתרומה אלא שהתוס' הקשו שם מכאן מדפטרינן כל ד' אבות נזיקין מהקדש וכן בפ' השואל הביאו התוס' ראיה מירושלמי דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש ולפי הסוגי' נראה דהיינו מדכתיב רעהו וא"כ לא מקשו תוס' מידי דאצטריך רעהו לגלות דפטור אפי' במידי דלאו בר אכילה ועוד קשה לפי סבר' התוספות א"כ כל הני רעהו דכתיבי גבי שומרים למעט הקדש מדין שמירה כדאיתא בפ' הזהב למאי איצטריכי כיון דאמרינן שאפילו המזיק בידים פטור מכי יאכל ונראה לי ליישב חדא מכלל חברתה דאי לאו רעהו גבי שומרים לא הוי ממעטינן מזיק בהקדש מקרן אע"ג דכתיב רעהו גבי שור נזקי גופו מנזקי ממונו לא ילפינן לפטורא כדפרישית ואי משום דפשטא דקרא איירי בין בקרן בין בחומש ע"כ נמי דפשטא דקרא לא איירי אלא במידי דאכילה וא"כ במידי דלאו אכילה ה"א דחייב אבל מדכתיב רעהו גבי שומרים לפטור הקדש מנזקי גופו דשמירה אפילו במידי דלאו אכילה מוקמינן שפיר קרא דכי יאכל ג"כ אפילו במידי דלאו אכילה לכך מקשה תוספות רעהו גבי שור ל"ל דמכי יאכל נפקא וע"ז מתרצים שפיר דאי לאו רעהו גבי שור וא"כ ה"א דהקדש חייב אפי' בנזקי ממונו ולא הוה ילפינן מכי יאכל אלא לפוטרו מחומש ואע"ג דפשטא דקרא איירי ג"כ בקרן ה"א דמק"ו מנזקי ממונו חייב בקרן ואהני קרא לפוטרו מחומש דאע"ג דכתיב רעהו גבי שומרים לא איתמעט אלא מדין שמירה דומיא דקרקעות ושטרות דמחייבי עכ"פ במזיק בידים כמ"ש כל הפוסקים וא"כ ה"א דגבי הקדש ג"כ מזיק בידים חייב מדלא מצינו שום מזיק בהקדש דפטור לכך איצטריך רעהו גבי שור לגלות שהקדש לא שייך כלל בניזקין אפילו במזיק בידים דמה לי אם הזיקו גופו מה לי אם הזיקו ממונו בידים מקרי ומצינו ג"כ דאפילו נזקי גופו פטירי מדין שומרים אפי' במידי דלאו אכילה א"כ מוקמי' שפיר קרא דכי יאכל בכל מילי דומיא דשומרים ומוקמינן לה ג"כ אפשטיה דקרא לפוטרו אפילו מקרן דומיא דנזקי ממונו ומהיכא תיתי לחלק עוד ודוק היטב כי דברים ברורים הם ועיין בחידושינו בב"מ פרק הזהב אי"ה:

:: בתוספות בד"ה ור"ע ס"ל כר"ש בן מנסי' ותימא לעיל כי משני ס"ל כר"ע וכו' ליקשי ליתני תרי גווני שור וכו' וי"ל דבהקדש לא קא מיירי. פי' דהאמת הוא דר' אושעיא לא איירי בהקדש דהא לא שייכי בכל הי"ג נזקין דמדין שומרין איתמעטו בפ' הזהב וה' דברים כ"ש דלא שייך בהו וא"כ לא שייך לשנות הקדש כיון דלא שייך בכל הני ולכך מקשו התוספות אך קשה דלפרוך מה לנזקי הדיוט שכן יפה כחו בנזקי אדם משא"כ בהקדש דפטור מכל נזקי אדם כדפרי' וע"ז כתבו ולמאי דפרישית דלא דרשינן כי יאכל פרט למזיק אלא מדכתיב רעהו אתי שפיר פי' דא"כ לר"ע ולר"ש ב"מ דדרשי רעהו לחומרא ס"ל ג"כ דאדם המזיק הקדש חייב דקרא דכי יאכל פרט למזיק היינו לפוטרו מחומש ובקרן חייב מק"ו ולפ"ז צריך לומר ג"כ דר"ע לא ממעט הקדש ג"כ מדין שומרים אלא דריש רעהו ג"כ לחומרא דבהקדש חייב אפילו באונסין דאלת"ה אכתי תקשה מה להדיוט שכן יפה כחו בנזקי שומרים וא"כ הדרא קושית התוספות לדוכתא כיון דלפ"ז שייך הקדש בכל הניזקין דר"א לר"ע א"כ ליתני תרי גווני שור ואף שכמו כן יכול להקשות דליתני תרי גווני אדם והיינו דאזיק הקדש כיון דחייב באונסין אלא דאפשר דר"ע דריש רעהו דשומרין למילתא אחריתא אבל משור ודאי תקשה ודו"ק

בא"ד אך קשה ולפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור עכ"ל לכאורה נראה דלק"מ דמצינן למימר אדם וכלים יוכיחו שאם ניזקו ע"י בור פטור בעל הבור וא"כ שהורע כחם ג"כ מבור ואפ"ה נתרבו בשאר נזקין לענין מיטב מג"ש דתחת נתינה ישלם כסף דבשומרים כתיב בהדיא כסף או כלים ואדם הניזק כתיב בהדיא לענין ה' דברים וא"כ ילפינן הקדש מינייהו בק"ו דאע"ג דהורע כחם בבור אפ"ה איתרבו לענין מיטב וק"ל:

ברש"י בד"ה ועוד מאי ק"ו להקדש הואיל דמן עידית דקאמר ר"ע אניזק קאי ולאקולי אתי וכו'. לשון רש"י תמוה כמו שכתבו תוספות ונ"ל ליישב דה"ק כיון דע"כ פשטא דקרא בעידית דמזיק איירי כדאמר היאך דקא משלם אלא דקושית הגמרא היא דלימא דר"ע נמי אית ליה הג"ש של שדה שדה נמצא לפ"ז הג"ש לא אתיא אלא להקל שא"צ ליתן אלא כעידית דניזק וא"כ משני שפיר א"כ מאי ק"ו להקדש דמנ"ל הא דלמא דוקא בהדיוט דקיל אתי הג"ש להקל אבל בהקדש דחמור נאמר שישלם עידית דמזיק ואהני ג"ש ואהני קרא להקדש וק"ל:

בא"ד מאי ק"ו להקדש וכו' ק"ק דהוי ליה לפרושי בפשיטות מאי ק"ו להקדש דהיאך שייך בהקדש מיטב שדהו עידית דניזק כיון שאין שדה להקדש וצ"ע וכל מה שיש לדקדק עוד בזו הסוגיא תמצא באריכות בחידושי גיטין ריש פ' הנזקין ע"ש:

בגמרא רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו כו' והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין. ואף על גב דמיטב כתיב בשן ורגל וישיב כתיב בבור אפ"ה ליכא למימר דשן ורגל דינו במיטב ובור אפילו סובין הא ליתא דהא לעיל ילפינן כולהו כ"ד נזיקין בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף ואף על גב דקי"ל דלא אתי ג"ש ומפקא לקרא מפשטיה לגמרי אפ"ה הך דרשא דישיב לרבות סובין לא פשטא דקרא הוא אלא ריבויא בעלמא וא"כ מקשה שפיר מברייתא דישיב ועוד דאי ס"ד דבבור אין דינו במיטב א"כ בטלת כולהו ג"ש דכ"ד נזקין לגמרי דאכתי לא ידעינן אי הך ג"ש ילפינן להו משן ורגל או מבור ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש כנ"ל ודו"ק: