Bava Kamma 66a

עד כאן לא פליגי ר' אילעא ור' חנינא:

אבל לענין שלומי כגון כפל לר' אילעא וד' וה' לר' חנינא א"נ ביוקרא וזולא בלא שינוי דכולי עלמא כדמעיקרא משלם דקתני כעין שגנב:

לימא תיהוי תיובתא דרב דאמר לעיל כשעת העמדה בדין כשהוזלה וכ"ש כשהוקרה דהתם אפי' קרן מחייב ליה רב כי השתא דהא כרבה ס"ל דאמר תברה או שתייה משלם ד':

טלאים כדמעיקרא כלומר בא לשלם טלאים כדמעיקרא סגי דטלה גנב וטלה משלם:

שינוי קונה היכא דשני להו בידים פשיטא ליה דמדאורייתא ודאי קנה וכי מהדר לא בעי לאהדרינהו בעינייהו אלא דמים משלם כגון צמר ועשאו בגדים דהא כתיבא בהדיא ותנינא כו' אבל יאוש מספקא ליה הא דאמור רבנן קני אי דאורייתא אי דרבנן:

לא הספיק ליתנו לו לראשית הגז לכהן:

עד שצבעו פטור מראשית הגז דקנייה בשינוי ואפילו דמים לא משלם דאין כהן יכול להזמינו בדין דיכול לומר לאחר אתננו אבל קודם שצבעו מי שחטפו זכה בו:

יאוש שנתייאשו הבעלים אמור רבנן דנקני ודיו אם משלם דמיו:

הם ולא ולדותיהם משמע הכא דטפי מסתבר לאסור חטין ועשאן סולת יותר מולדותיהם ותימה דבפ' כל הצלמים (ע"ז דף מז. ושם ד"ה הכא) משמע איפכא גבי יש שינוי לנעבד או לא דבעי למימר דמשתחוה לחטין קמחן מותר למנחות ואע"ג דאמרינן בעיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורים דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידה באפה הכא מעיקרא חטין והשתא קמח ואין לומר דהא דשרינן ולד אתנן היינו בנותן לה ואח"כ עיברה דהא משמע בפ' כל האסורין (תמורה דף ל: ושם ד"ה דניחא) דדומיא דולד הנרבעת שרינן ולד אתנן וי"ל דהתם ודאי יש להתיר יותר חטין שנשתנה שנעשה סולת מולד נרבעת דהיא וולדה נרבעו ובבא בעלמא דאחידה באפה אבל גבי אתנן עיקר דעתה משום קמח וגבי בהמה עיקר דעתה אפרה ולא אולד:

טלאים כדמעיקרא נראה לר"י דה"פ דלענין טלה ונעשה איל או כחושה ונתפטמה או איפכא לשלם כפל נמי וכן ד' וה' כדמעיקרא כמו קרן אבל דמים דהיינו יוקרא וזולא כשל עכשיו ששמין אותו טלה של שעת גניבה לפי גדלותו או קטנותו שהיה בשעת גניבה לפי יוקרא וזולא דהשתא וטעמא דטלאים משום דא"ל תורא גנבי ממך והוא הדין כחושה והשמינה דא"ל שמינה גנבי ממך אבל לגבי דמים אין שייך למימר יוקרא גנבי מינך ובלישנא דקרא נמי גוף צאן ובקר נזכרים בפסוק ודרשי' מינה (לקמן בבא קמא דף סז:) שאם גנב שור שוה מנה לא ישלם תחתיו ה' נגידים דכתיב תחתיו דמשמע תחת גוף השור ומשום דלשון גוף השור נזכר בפסוק משום הכי אמרינן טלאים כדמעיקרא ואע"פ שעל שעת טביחה בא ד' וה' מ"מ כמו כן שעת גניבה גרמה לו שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה אבל דמים שכל עיקרם תלוים בשומת ב"ד וגם אין נזכרין בפסוק סברא הוא דמוקמינן בהו אחייה לקרן דוקא כעין שגנב ולא ד' וה' אלא כשעת העמדה בדין שב"ד שמין אותה באותה שעה ור"ת מפרש דאין חילוק בין טלאים ליוקרא וזולא וה"פ טלאים שדבר בהן הברייתא דהיינו טלה ונעשה איל שנשתנו למעליותא כדמעיקרא וה"ה ביוקרא וזולא דמעיקרא שוין זוזא ולבסוף ארבעה דהיינו כדמעיקרא דלהחמיר על ד' וה' לא אמר רב דמים פי' דמים דאיירי בהו רב כגון דמעיקרא שוים ארבעה ולבסוף שוים זוזא דנשתנו לגריעותא בההיא קאמר רב כשל עכשיו וה"ה בטלאים כגון שמינה והכחישה דהוי כשל עכשיו והא דאמר לעיל שמינה והכחישה כעין שגנב צ"ל דוקא בהכחישה בידים:

לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור אפי' כשגזז שיעור חמשה רחילות יחד שחל עליו חיוב ראשית הגז פטור כשצבעו כדאשכחן בריש הגוזל קמא (לקמן בבא קמא דף צד. ושם) גבי פיאה דמצותה בקמה וכשנשתנית למ"ד שינוי קונה פטור וא"ת הא דמייתי התם גזז ראשון וצבעו פטור מאי אריא ראשון ראשון אפי' הכל יחד נמי וי"ל דהתם אפי' צבע מקצת והניח מקצת פטור אפי' מה שלא צבע שלא חל עליו חיוב ראשית הגז כיון שאין מצטרף אבל הכא שגזז כשיעור תחילה ונתחייב לכהן דוקא צבעו כולו פטור אבל הניח מקצת מה שהניח חייב אע"פ שאין בו שיעור שכבר נתחייב:

עד שצבעו אין לפרש שצבע חלקו של כהן מה שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה כמו גבי תרומה דהפרשה שייכא ביה [אבל] הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שמפריש לצד אחד וכאילו לא הפרישו:

מוצא אבידה לאו כיון דאייאש מרה מינה כו' אור"י דנפקא לן דיאוש קונה באבידה מהא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף כז. ושם) מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעים פי' ע"י שיש לה סימנין יש לה תובעים שאין הבעלים מתייאשין כיון שיש בהם סימן ולא כמו שפ"ה שם שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא דהא ל"ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב וקשה לר"ת למ"ד סימנין לאו דאורייתא א"כ בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן אין מחזיר לבעלים מן התורה אלא ע"י עדים ואי מתייאש מדבר שאין בו סימן כך מתייאש מדבר שיש בו סימן דזה וזה אין מחזיר לבעלים אלא ע"י עדים וא"כ לא יחזיר אבידה לעולם ותירץ דאע"ג דסימן לאו דאורייתא ואין מחזיר כ"א בעדים מ"מ אין מתייאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהיה בו כך וכך סימנין אבל כשאין בה סימנין מתייאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים לעולם וא"ת א"כ מה דוחק לשנויי התם למ"ד סימנין לאו דאורייתא סימנין כדי נסבא הא איכא למימר דלא נקט סימן אלא לומר דע"י כך יש לה תובעין וי"ל דאי לאו דסימנין דאורייתא לא היה לו כלל להזכירם ולא הוה ליה למימר טפי אלא מה שמלה מיוחדת שיש לה תובעים וממילא ידעינן דמשום סימנים הוא:

הכא נמי כיון דמייאש כו' אע"פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידיה כדקאמר לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דאתי לידיה קני ליה וכדאמר באלו מציאות (ב"מ דף כא:) בהדיא מ"מ בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידיה דבמציאה נמי נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים כמו לגבי גזל:

כיון דבאיסורא אתי לידיה מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והא דאמר בהשולח (גיטין דף לט:) נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירו דאי יאוש הוי הפקר א"כ אפי' אתא לידיה באיסורא כיון שמפקיר זכה בהן אלא התם היינו טעמא דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו:

הם ולא ולדותיהן ואלו בעבודה זרה בסוף פרק כל הצלמין (מז, א) משמע איפכא גבי יש שינוי בנעבד או אין שינוי דבעי למימר התם דמשתחוה לקמה קמחו מותר למנחות אף על פי דאמרינן בעברה ולבסוף נרבעה דאסור וקמפרשינן טעמא דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידה באפה הכי מעיקרא חטים והשתא קמח וליכא למימר דולד אתנן שאמרו כאן שהוא מותר כשנתן לה ואחר כך עבדה שהא משמע בפרק האסורין (תמורה ל, ב) דשריא ולד אתנן דומיא דולדות נרבעת ותירץ בתוספות דכל חד וחד לפי מקומו דלא דמו אהדדי דגבי רביעה יש לאסור ולדות שנרבעו עם אמן ולא נשתנו יותר מחטים שנעשו סולת ונשתנו אבל גבי אתנן עיקר דעתה על הקמח וגבי בהמה אפרה ולא על הולד.

טלאים כדמעיקרא דלפי שהיו מעיקרם בגדלותם וקטנותם שהיו בשעת גניבה שמין אותן אבל דמיהן ביוקרא וזולא כדהשתא ורואין (הם) [מה] שגזל כמה היה שוה עכשיו שם שכמותו.

לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור כלומר אף על גב שגזז חמשה רחלות יחד ויש בו ליתן לכהן וצבעו לאחר שחל עליו חיוב ראש הגז לפי שקנאו בשינוי וכדמשמע בריש פרק הגוזל קמא (לקמן בבא קמא צב, א) גבי פאה דמצותה בקמה ובשנשתנית פטור למאן דאמר שינוי קונה, והא דאמרינן גזז ראשון ראשון וצבעו פטור דמשמע שאם צבעו לאחר שיש בו כשיעור חייב התם פטור אפילו במה שלא צבעו ממנו קאמר לפי שאותו המקצת שלא צבע אינו מצטרף עם מה שגזז ראשון לפי שכבר צבעו אבל אם גזז כשיעור ואחר כך צבע מקצת ונשאר מקצת שלא צבע מה שצבע קנה אבל מה שלא צבע חייב ליתן שכבר חל עליו ראשית הגז.

מוצא אבדה לא כיון דמיאש וכו' קנה לה ונפקא לן דיאוש קנה במציאה משמלה דדרשינן באלו מציאות (ב"מ כז, א) מה שמלה מיוחדת שיש לה סימן ויש לה תובעין פירוש שעל ידי שיש לה סימן יש לה תובעין שאין הבעלים מתייאשין הימנה אלא מחזר אחריהם ושואל שמלה שיש בה סימן כן וכן ראיתם הא שאין בה סימן אין לה תובעין והבעלים מתייאשין וזה המוצאה מקמי דתיתי לידא הא לבתר דאתיא לידא לא דקיימא לן בהא כאביי דאמר התם (כא, ב) דיאוש שלא מדעת לא קנה. ואף על גב דיאוש (שנמצאה) [של מציאה] קונה לגמרי ואינו מחזיר אפילו דמים ואילו בגזלה אינו קונה לגמרי ודמים בעי לשלומי משום דבמציאה בהיתרא אתיא לידיה וגזלה באיסורא אתא לידי לגמרי, מכל מקום משום יאוש דינא הוא דאף לענין גזלה יקנה הגוף ומחמת דאתא לידיה באיסורא לישלם דמים, או דלמא לא דמו כלל דהתם בהיתרא והכא באיסורא.

והא דאמר רבה יאוש אמור רבנן דנקני תמיהא לי כיון דפשיטא מילתא (דכדרבה) [דכר' יוסף] קיימא לן דלא קני היכי פסיק ואמר אמרי רבנן דקני ודכוותה לא אשכחן אלא במה שהוא פשוט שהוא כן אלא דמספקא מלתא מהיכא וכדאמרינן (חולין י, ב) מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתרא חזקוה ודכותה טובא בתלמודא אבל הכא דעיקרא דמילתא לא פשיטא וליתא היכי פסיק ותני אמרי רבנן דקונה, ואי משום הא דתנא (לקמן ע"ב) על המריש הגזול שבנאו בבירה מאי קא מיבעיא ליה הא מפרשא מתניתין דלאו דאורייתא אלא משום תקנת השבים, ואי משום מתניתין דעורות של בעל הבית דבסמוך (ע"ב) הא משמע דלא משמע ליה לרבה מינה שהיא יאוש כדי (קונה) אלא כשקצען וכדמשמע ליה לרב יוסף מעיקרא דאי לא לותיב מינה רבה גופא לרב יוסף כי אותיביה ר"י מגוזל חמץ. ואפשר דאההיא דרב קאי דאמר לקמן (בבא קמא סז, ב) גבי הגונב אחר הגנה לא שנא אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנה גנב ראשון ושני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון והנך מתנייתא דלקמן דשמעית מינייהו דלא קנה לא שמעית ליה.

הגזלה או הגנבה שלא נשתנו ביד הגנב או הגזלן אלא שהיא כמו שהיתה אפילו נתיאשו הבעלים ממנה הרי היא חוזרת בעינה שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל אם היא כשגזלה מחזירה בעינה וזהו שאמרו יאוש כדי לא קני ואם נשתנית ביד הגנב או הגזלן אפילו לא נתיאשו הבעלים קנאה בשנוי מעשה ומשלם דמיה כשעת הגנבה או הגזלה נמצא שאין היאוש מועיל לענין זה כלל אלא שהוא מועיל לדברים אחרים כמו שיתבאר מעתה הגוזל עצים ועשאם כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזלה:

ויש דברים שהשנוי מפקיע את החיוב לגמרי והוא לענין ראשית הגז שאם לא הספיק ליתנו לכהן עד שצבעו פטור ואפילו דמים אינו משלם אע"פ שכבר חל עליו חיוב ראשית הגז בשעת הצביעה מפני שאין זה גזל גמור הואיל ולא זכה בו הכהן ומה שאמרו גזז ראשון ראשון וצבעו פטור דאלמא דוקא ראשון ראשון הא משחל עליו חיוב דהיינו משגזז חמש צאן בזו פירושו שהצבוע אינו מצטרף עם הנשאר שאינו צבוע וזו שלא נשאר בו כשיעור חיוב:

אע"פ שאין היאוש מועיל לענין גנבה וגזלה על הצד שביארנו יש דברים שהוא קונה ביאוש לגמרי אף בלא החזרת דמים וזו היא אבדה הנמצאת במקום שמן הסתם נתיאשו הבעלים ממנה או ששמעום מתיאשים מעתה מצא אבדה בזוטו של ים ושלוליתו של נהר אע"פ שיש בה סימן זכה המוצא שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם:

מי שגזל חמץ ועבר עליו הפסח הרי זה מחזירו בעינו ואומר לו הרי שלך לפניך אע"פ שאינו שוה לו עכשו כלום ואע"פ שנתיאש בשעה שהגיע האיסור לא קנאו זה להתחייב בדמיו שהרי יאוש אינו קונה ולא עוד אלא שאינו רוצה לקנות:

בד"ה מוצא אבידה כו' ואי מתייאשי מדבר שאין בו סימן כך מתייאשו מדבר שיש בו סימן כו' עכ"ל דליכא למימר דבדבר שאין בו סימן נמי לא מתייאשי כיון דמחזיר לו ע"י עדים וסימנין כדי נסבה כדמסיק דא"כ למאי נ"מ ילפינן דומיא דשמלה דיש לה תובעין וע"ש בתוספות ודו"ק:

רש"י ד"ה לימא תיהוי תיובתא דרב וכו' כשהוקרה דהתם אפילו קרן מחייב ליה רב כי השתא דהא כרבה ס"ל וכו'. יש מקשין א"כ אמאי לא מותיב נמי מברייתא זו לרבה דליכא לשינויי כמו שכתב רש"י לעיל דלרבה ליכא לאותבי דיכול לשינוי דהך מתניתא כפל ד' וה' דוקא נקט אבל קרן היכא דאשכח כי השתא משלם דהא נימא נמי דכיון דאפי' קרן מחייב ליה כי השתא כ"ש כפל כמו שפרש"י הכא לרב וי"ל דדוקא לרב דיליף מקרא דקרן משלם כעין שגנב וכפל וד' וה' כשעת העמדה בדין לכך מסתבר ליה להמקשה למימר דהשתא במקום שמשתלם קרן כעין שגגב כגון שהוזלה משלם כפל כשעת העמדה בדין מטעם גזרת הכתוב כ"ש במקום שאפי' הקרן משתלם כשעת העמדה בדין שהוא סברא לומר שהכפל ישתלם כשעת העמדה בדין דהא עיקר תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין הוא לפי גזרת הכתוב אבל לרבה נוכל לומר דלא ס"ל כרב דדריש החייהו לקרן כעין שגנב דאתי למידק הא תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין אלא ס"ל לרבה עיקר תשלומי קרן וכפל וד' וה' כולן הוי כעין שגנב כדקתני בברייתא אלא שהיכא דתברה ושתיה סברא הוא דמשלם הקרן כדהשתא משום דהשתא הוא דגזל ליה כמו שפרש"י לעיל אבל כפל וד' וה' לעולם משלם כעין שגנב ולכך ליכא לאותבי לרבה כלל וק"ל:

תוס' ד"ה הם ולא ולדותיהם וכו' אבל גבי אתנן עיקר דעתה משום קמח וגבי בהמה עיקר דעתה אפרה וכו' כצ"ל:

ד"ה טלאים כדמעיקרא וכו' ובלישנא דקרא גמי גוף צאן ובקר נזכרים וכו' נראה לי דזה הוי טעם אחד והוי כאלו אמר וגם יש עוד טעם אחד משום דבלישנא דקרא וכו' וק"ל:

ד"ה עד שצבעו וכו' אין לפרש שצבע חלקו של כהן וכו' כצ"ל:

ולא ולדותיהן משמע הכא דטפי משמע לאיסור שינוייהן מולדותיהן וגבי נעבד משמע להיפך בפרק כל הצלמים דפשיטא ליה דמשתחווה לקמה וטחנה ועשאה סולת דאינו נאסר ובמשתחווה לבהמה מיבעיא ליה אם הולד נאסר. וי"ל דהכא בסברא תליא מילתא והתם בסברא תליא מילתא דהכא בחטין ועשאן קמח דעת הזונה אל הקמח דלכך הן עומדין וזהו עיקר האתנן אבל הבהמה עיקר דעת הזונה אל הבהמה ולא לולד אבל התם גבי נעבד דעת העובד אל הקמח בעודה בקומתה וביופיה ולא אל הקמח וכשהוא משתחוה לבהמה מפני יופיה הוא משתחוה ונפחת הולד גורם היופי ואם כן דעתו גם אל הולד. הרב רבי ישעיה ז"ל.

עד כאן לא פליגי וכו' בית הלל על ברייתא זו אלא משום דבשינוי קנה אבל במקום דליכא שינוי כגון יוקרא וזולא כדמעיקרא משלם ומבית שמאי נשמע לבית הלל. הראב"ד ז"ל.

לימא תיהוי תיובתא דרב וכו' אבל לרבה לא קאמר דקאמר לעיל שתיה משלם ארבעה כי השתא דאיכא למימר דברייתא לא קאמר אכפל וארבעה וחמשה אבל קרנא לא משלם כעין שגנב אלא כי השתא. אי נמי מיירי במכרו ולא בטבחו דהשתא הוי כי איתבר ממילא כיון דלא טבחו. טלאים כדמעיקרא. פירש הקונטרס בא לשלם טלאים משלם כדמעיקרא טלה גנב טלה משלם וסברא הוא דכיון דהשור והבקר נזכרים בפסוק יש לנו לילך בתר שעת הגנבה כדדרשינן לקמן גנב שור שוה מנה לא ישלם תחתיו חמשה נגידים שנאמר תחתיו פירוש שוין לגופו של שור שגנב שנזכר בפסוק דאף על גב דעל שעת הטביחה בא חיוב ארבעה וחמשה מכל מקום שעת הגנבה נמי גרם לו שאם אין גנבה אין טביחה ואין מכירה אבל אם בא לשלם דמים משלם כשל עכשיו לפי שכל עיקרם תלויה בשומת בית דין ותרי טעמי נינהו גם אינם נזכרים בפסוק ואם כן סברא הוא דמוקמינן בהו דרשא דאחייה לקרן כעין שגנב דמשמע דוקא הקרן ולא ארבעה וחמשה כעין שגנב אלא כשעת העמדה בדין כך יש לפרש לפי שיטת הקונטרס. ורבינו תם ז"ל מפרש דאין חילוק בין טלאים לדמים דאידי ואידי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא להקל עליו בתשלומי ארבעה וחמשה והכי קאמר טלאים שדיברה בהן הברייתא שנשתנו למעליותא דנעשו איל כדמעיקרא דלהחמיר על תשלומי ארבעה וחמשה לא אמר רב והה"נ בדמים אי מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה דמים שדיבר בהם רב דמעיקרא שויא ארבעה והשתא זוזא דנשתנו לגריעותא בה הוא קאמר רב בשל עכשיו והוא הדין בטלאים כגון בשמנה והכחישה דהוי כשל עכשיו. ולא יתכן דהא אמרינן לעיל מה לי קטלה כולה וכו' לכן נראה כפירוש ר"י. מיהו חילוק זה לא הוי רק היכא דנשתנית גוף הבהמה דהתם שייך למימר דכשבא לשלם כדמעיקרא משלם כדפירשתי אבל לענין יוקרא וזולא אין לחלק דלעולם משלם כשעת העמדה בדין דהא לעולם תלוי בשומת בית דין גם כשמשלם בהמות וטעמא אחרינא נמי דנזכרים בפסוק לא שייך ביוקרא וזולא. וקשה למורי שיחיה שיטת הקונטרס דמדדחיק לעיל לשנויי כי קאמר רב לענין יוקרא וזולא משמע דלענין שינוי הגוף משלם כדמעיקרא אף כשבא לשלם דמים דומיא דגבי יוקרא וזולא. ועוד מדלא מפליג בשינוי הגוף כדמפליג הכא. לכן נראה כפירוש הר"י דהכא נמי מפליג כדלעיל בין שינוי הגוף ליוקרא וזולא והכי קאמר טלאים כדמעיקרא כלומר לפי גדלם וקטנם שהיא כשעת הגנבה שמין אותן שאם הגדילו כגון טלה ונעשה איל משלם כפי קטנותו שהיא כשעת הגנבה והוא הדין אם הכחישו ובין ישלם דמים ובין ישלם טלאים וטעמא כדקאמר לעיל דאמר ליה וכי תורא גנבי מינך דכרי וכו' כיון שנשתנה הגוף דמים כשל עכשיו כלומר שומת הדיינים שמין כשל עכשיו ששמין אותה כפל ארבעה וחמשה כפי יוקרא וזולא דהשתא כפי מה שהיה אותו טלה של שעת גנבה נמכר עכשיו שאם היה טלה ונעשה איל דהשתא יש לו לשלם טלה או דמי טלה דלענין שינוי הגוף אזלינן בתר שעת הגנבה כדאמרינן טלאים כדמעיקרא והשתא אם הוקרו או הוזלו טלאים משעת גנבה עכשיו משלם כפי הדמים דעכשיו והיא שעת העמדה בדין. וכן אם הוכחשה או הושמנה נוהגים שני דינים הללו דלענין שינוי הגוף אזלינן בתר מעיקרא ולענין שומת הדמים אזלינן בתר עכשיו ובין אם משלם בהמה ובין אם משלם דמים. וכעין פירוש ר"י נמצא מוגה בספרים בשם רבינו חננאל ז"ל טלאים ונעשה איל כדמעיקרא דמים כעין יוקרא וזולא וגוף הבהמה לא נשתנית כעין עכשיו. תלמידי הר"פ ז"ל. וגם הר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל טלאים כדמעיקרא. פירש רש"י בא לשלם טלאים כדמעיקרא דטלאים גנב טלאים ישלם בא לשלם דמים כדהשתא. ודוחק דאם כן כל יפוי כח למזיק דלפי יופיו ישלם מן הטלאים או דמים. לכן פירש ר"י טלאים כדמעיקרא פירוש אם הוכחשה בגוף הטלאים כדמעיקרא דהואיל ונשתנה הגוף אין זה מה שגנב אבל כשהוזלו שאין השינוי ניכר בגוף הבהמה משלם כדהשתא. ורבינו תם פירש וכו'. ע"כ.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב לעיל גבי הא דאמרינן כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבעה וכו'. וז"ל כתב הרי"ף ז"ל והני מילי לענין יוקרא וזולא כלומר הני מילי דאמרינן שמשלם כשעת העמדה בדין ששוה יותר ואפילו קרן משלם כשעת העמדה בדין וכל שכן כפלה מבענין יוקרא וזולא שלא נשתנה גוף הבהמה השתא ממה שהיתה מעיקרא והשתא דקא זבין לה הוא גזיל לה. עוד כתב הרי"ף ז"ל אבל גנב טלה ונעשה איל וכו' משלם תשלומי כפל כעין שגנב כלומר משלם שני טלאים דמשמע לא שני אילים. עוד כתב ז"ל והיינו דקאמר רבא טלאים כדמעיקרא וכו' כלומר אם רוצה לשלם בגוף הבהמות משלם שני טלאים ולא שני אילים דמשעה שגנב בעינן שישלם משום דאההיא שעתא הוא דמחייבינן ליה ולא משום טביחה ומכירה שהרי קנאם באותו שינוי. דמים בשל עכשיו וכמו כן אם אין בידו טלאים ורוצה לשלם דמיהם משלם כדהשתא כלומר אם הוקרו טלאים דמעיקרא כשגנבו לא היו דמי הטלה אלא שני דינרין ועכשיו בשעת העמדה בדין נתייקרו ועומדין בשמונה דינרין משלם שמונה דינרין דהיינו דמי שני טלאים ואם הוזלו דמעיקרא שוה טלה ארבעה דינרין והשתא לא שוה אלא שני דינרין בהא לא איירי בברייתא אלא רב הוא שהשמיענו דקרן משלם כעין שגנב דהיינו שני דינרין שהוזלו מפני שני טעמים לפי שהכפל מעולם לא נתחייב לו עליו אלא כשעת העמדה בדין הוא מתחייב דהא אי הוה מודה מעיקרא הוה מיפטר אבל בקרן נתחייב מיד שהוציאו מרשות הבעלים ודין הוא דלישלם כדהאי שעתא ועוד דכתיב גנבה וחיים אחייה לקרן וכו' אבל כפל לא מקרי גנבה. ע"כ. וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל גנב כחושה והשמינה או אם גנב שמנה והכחישה משלם כפל וארבעה וחמשה כעין שגנב גנב טלה ונעשה איל משלם כפל כעין שגנב והיינו דקאמר רבא טלאים כשל מעיקרא משלם אף על פי שהוקרו משלם שני טלאים ממדת הראשון שגנב ואי לית ליה טלאים משלם לו דמים כפי מה ששוים שני טלאים כמותו עכשיו אף על פי שאין שוין עכשיו יותר ממה שהיו שוין מתחילה והוא דקטלוהו איהו בידים בתר דאייקר דאי מתה מאליה משלם כשעת גזלה דמים. ובהך דגנב טלה ונעשה איל וטבחו הואיל ונעשה שינוי בידו וקנאו אם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דשלו הוא טובח וכו'. ורבינו חננאל ז"ל פירש טלאים כדמעיקרא אם הוא השינוי בגוף הטלאים וכו' דמים כשל עכשיו כשהוא השינוי בדמים כגון דמעיקרא שוה ארבעה והשתא זוזא בהא הוא דאיירי רב בתשלומי כפל ואמר שמשלם כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין אבל קרן משלם כעין שגנב. ואפילו תנא דברייתא מודה בהא דבשעת העמדה בדין משלם דמים על הכפל כיון דלא אשתני גופא ולא קם ברשותיה דגנב אלא ברשות הבעלים הוא עומד ובשעת העמדה בדין הוא מתחייב בכפל. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל טלאים כשל מעיקרא דמים כשל עכשיו אף על גב דאמרי בית שמאי בטלה ונעשה איל שמשלם כמעיקרא אף על פי שהשינוי עומד במקומו והוי כיוקרא וזולא משום דהוי ליה ככחושה והשמינה דאמר ליה אנא מפטמנא ואת שקלת. וזהו הטעם שאמר רבי חנינא למעלה משום דאמר ליה תורא גנבי מינך דיכרא וכו' כלומר ולא גדלתיו אני במזונותי אבל יוקרא וזולא שויא מעיקרא זוזא והשתא ארבעה וטבחה דהויא ליה כתברה או שתיה משלם קרן נמי כדהשתא דהשתא נמי קא גזיל לה ואי שויא מעיקרא ארבעה והשתא בשעת טביחה זוזא לא משלם ארבעה וחמשה אלא זוזא אבל קרן מיהא כעין שגנב דההיא שעתא נמי שעת גזלה הואי לגבי קרנא אבל לכפל ולתשלומי ארבעה וחמשה לא משלם אלא כדהשתא דבי דינא הוא דמחייבי ליה השתא. ע"כ.

יאוש אמור רבנן דנקנה תימה לי היכי פשיטא ליה מילתא דאמרי רבנן דליקני ואדרבה קיימא לן דלא קני והיכי פסיק ואמר אמרי רבנן דקני ודכוותה זה לא אשכחן אלא כמה שהוא פשוט שהוא כן אלא דמספקא מילתא מהכא וכדאמרינן מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא ודכוותה טובא בתלמוד אבל הכא דעיקר מילתא ליתא היכי פסיק ותני אמרי רבנן דקונה. ואי משום הא דתנן על המריש הגזול שבנאו בבירה מאי קא מיבעיא ליה הא מפרשה מתניתין דלאו דאורייתא אלא משום תקנת השבים. ואי משום מתניתין דעורות של בעל הבית דבסמוך הא משמע דלא משמע ליה לרבה מינה שיהא יאוש כדי אלא כשקצען וכדמשמע ליה נמי לרב יוסף מעיקרא דאי לא לותיב מינה רבה גופיה לרב יוסף כי אותביה רב יוסף מההיא דגזל חמץ. ואפשר דההוא דרבה קאי על מאי דאמרינן לקמן גבי הגונב אחר הגנב לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנה גנב ראשון והנך מתניתא דלקמן דשמעינן מינייהו דלא קנה לא שמעינן ליה. הרשב"א ז"ל. מידי דהוה אמוצא אבדה ולאו דוקא דומיא דאבדה דהתם באבדה אפילו מידי לא משלם והכא בגזלה אף על גב דקתני לה לגוף הגזלה מכל מקום דמים בעי לשלומי וטעמא רבה איכא דלא דמי גזל לאבדה דאבדה נתיאשו הבעלים מקמי דתיתי לידיה דמוצא ואם כן הפקר הוי ולכך לא מחייב מידי אבל גזלן דאתא לידיה קודם יאוש מיד נתחייב לשלם או גופה או דמיה הילכך כי נמי נתיאש בתר הכי לא נתיאש מדמיה. וא"ת אם כן היכי מדמה להו להדדי. ויש לומר דהכי מדמה להו כי היכי דבאבדה מועיל יאוש לקנותה לגמרי כמו כן מהניא גוף הגזלה לקנותה שלא ישלם רק הדמים. תלמיד הר"פ ז"ל.

מוצא אבדה לאו כיון דאייאש מרה מינה וכו' פירש רש"י ז"ל מדכתיב אשר תאבד ממנו שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם וכו'. ולא נהירא דהתם אין הטעם משום יאוש דאפילו עומד וצווח שאינו מתייאש מותרת דגזרת הכתוב היא דנעשח כצווח על ביתו שנפל. אלא אומר ר"י דנפקא לן וכו' כמו שכתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

בגמרא גם לב"ה קשיא וקשה דאמאי לא קאמר דגם אתי לרבות שינוי החוזר ובשלמא לר"י ור"ח דס"ל שינוי החוזר אינו מועיל אפילו בהדיוט ומפקא לה מקרא דוהשיב את הגזילה מ"מ א"כ אייתר ליה גם אבל לרבה דס"ל שינוי החוזר קונה והיינו מאשר גזל דאי לשינוי שאינו חוזר לא צריך דנפקי בק"ו מלגבוה מקרא דהם וא"כ לעולם אימא לך דשינוי החוזר אינו מועיל לענין אתנן דמרבינן לה מגם ואפ"ה לא ילפינן בשאר דוכתי דאינו מועיל דשאני לגבוה דמימאס ועוד דהא מרבינן ליה בהדיא מאשר גזל ובדוחק יש ליישב דהאי סוגיא אזלא דוקא למאי דקאמרינן בסמוך הא מני ב"ש היא וא"כ מוכח דלא שייך לחלק בין אתנן לשאר מילי כמ"ש שם התוס' א"כ מקשה שפיר וכן בפ' הגוזל מייתי האי סוגיא על דברי אביי דלא משמע ליה נמי לחלק משום דמימאס ולפ"ז היה אפשר ליישב מאי דמקשים התוס' בפ' הפרה על הא דקאמר רבא חמור דבור לר"י ושה דאבידה לדברי הכל קשיא ולא קאמו נמי גם לב"ה ולמ"ש א"ש דלרבה דס"ל בהדיא האי סבר' דשאני לגבוה דמימאס א"כ לא קשיא מידי וק"ל:

שם לעיל תרתי שמעית מיניה פי' משום דפשטא דקרא משמע הם בהווייתן דוקא ואפ"ה לא ממעטינן שינוי החוזר למ"ד דאינו מועיל דכיון שחוזר לקדמותו שפיר קרינן ביה הם:

שם טלאים כדמעיקרא ופרש"י דטלה גנבו טלה משלם ופירושו אי משום דקניי' בשינוי לר' אילעא ולרב משום דא"ל דיכרא גנבי ממך והיינו כעין פר"י אלא דלרש"י הקרן מיהא משלם כדהשתא כמ"ש רש"י לעיל וכמו שכתבתי טעמא דמלתא ולר"י הקרן נמי משלם כדמעיקרא מהני טעמי גופא או דקנייה בשינוי או משום דא"ל דכרא גנבי ממך וק"ל:

בתוספות ד"ה טלאים וכו' נראה לר"י וכו' או כחושה ונתפטמה או איפכא וכו' עכ"ל. מה שכתבו או איפכא והיינו שמינה והכחישה דמשלם כדמעיקרא אי איירי אפילו בהוכחשה ממילא א"ש לתירוץ הראשון שכתב הר"י בדף הקודם בד"ה מ"ל קטלה כולה אבל לתירוץ השני צ"ל דהיינו בהכחישה בידים דוקא ע"ש וק"ל:

בא"ד משלם כפל נמי וכן ד' וה' כדמעיקרא כמו קרן עכ"ל משמע להדיא מפי' ר"י דקרן נמי משלם כדמעיקרא בטלה ונעשה איל דלא כפרש"י לעיל בד"ה נעשה שינוי בידו ואפילו למ"ד דשינוי כי האי לא קנה מ"מ משלם כדמעיקרא משום דא"ל דכרא גנבי ממך דה"ל כמו כל שבח שע"ג גזילה דהוי דגזלן דהכי קי"ל כמ"ש בסמוך אבל מ"מ קשה דהא אוקמינן להאי ברייתא כב"ש דשום שינוי לא קנה ושמעינן נמי לב"ש בסוף פרק המפקיד דשבח דע"ג גזילה הוי דנגזל דאמרינן התם הא דקאמר ילקה בחסר ויתר היינו שמחויב להחזיר הגיזה וולדות אפילו מה שנתעברה ונטענה אצלו וא"כ בטלה ונעשה איל למה נאמר אליביה דקרן נמי משלם כדמעיקרא ויש ליישב דהא דקאמרי ב"ש ילקה בחסר וביתר לאו היינו מדינא אלא מקנס דקנסינן עליה דהא ר"מ דסבר הכי בגיזה וולדות מוקמינן טעמא בפ' הגוזל משום קנס אע"ג דהתם עיקר טעמא דמוקמינן הכי היינו משום דשמעינן ליה דס"ל שינוי קונה משא"כ לב"ש מ"מ מצינן למימר דלענין שבח גופא מודו ב"ש דהוי דגזלן אי לאו משום קנסא כמו לר"מ והכי משמע פשטא דמלתא דקתני ילקה בחסר אע"ג דשינוי אינו קונה וברשותיה דבעלים קאי וע"כ דהיינו משום קנסא וא"כ ה"ה ביתר כיון דמשום קנסא הוא בכפל וד' וה' לא שייך למיקנסיה ועי"ל דהא דמוקמינן לברייתא כב"ש היינו לענין שינוי אינו קונה לחוד דבלא"ה כמה תנאי ס"ל כוותיה בריש פ' הגוזל אבל לענין שבח לא מיתוקמ' כוותיה ואין להקשות דא"כ דלפר"י הקרן נמי משלם כדמעיקרא אמאי משלם ד' וה' ולא אמרינן דשלו הוא טובח דכיון שיש לו חלק השבח ה"ל כמו שותף וי"ל דר"י סובר דמשום זה לא הוי כמו שותף דהא לא תקינו לו בשבח אלא משום תקנת השבים כמבואר בפ' הגוזל למאן דס"ל שינוי אינו קונה מכ"ש אם נאמר דס"ל כהרמב"ם דמצי לסלק לגזלן משבחו בזוזי וא"כ י"ל דמה"ט לא הוי כמו שותף ודו"ק:

בא"ד ור"ת מפרש וכו' דלהחמיר לא אמר רב וכו' עכ"ל פשט הלשון משמע דלא קאמר רב להחמיר בכפל וד' וה' מבקרן א"כ צ"ל דמ"ש דמעיקרא שוויא זוזא ולבסוף ד' לא איירי כשנתייקרה בין הגניבה לשעת הטביחה דהא בכה"ג לא שייכא מילתא דרב אלא דרבה דקרן נמי משלם כשעת היוקר אלא איירי כשנתייקרה בשעת העמדה בדין משעת הטביחה דבכה"ג קרן נמי משלם כדמעיקרא וא"כ כתבו שפיר שאין להחמיר יותר בכפל וד' וה' ובטלה ונעשה איל נמי משמע דקרן נמי לא משל' אלא כדמעיקר' כמו לפי' ר"י וכן הסכימו כל הפוסקים וכמ"ש בסמוך דאפי' למ"ד שינוי אינו קונה נמי א"ש וא"כ משום הכי לא מחמרינן נמי בכפל וד' וה' יותר מבקרן לפ"ז א"ש נמי מה שכתבו התוס' לעיל בד"ה אלמא קרן כעין שגנב אפי' לפר"ת כמ"ש שם באריכות ע"ש ולפ"ז א"ש נמי דלא תקש' לפר"ת אמאי לא משנינן לעיל הכי על מאי דמקשה ואלא מאי שינוי לא קניי' לשלם כדהשתא ומאי קושיא דהא להחמיר לא אמר רב ולפי מ"ש ניחא דמעיקרא הוי ס"ד דקרן נמי בטלה ונעשה איל משלם כדהשתא משום דרבה וא"כ מקשה שפיר בין על הקרן וכפל וד' וה' דתו לא הוי להחמיר אבל לבתר דשני דא"ל דיכרא גנבי ממך וקאי נמי על הקרן דלא שייך הא דרבה כיון דשבח גופא מיהו דידיה הוי אלא דמקש' כאן דאפ"ה לשלם כפל וד' וה' כדהשתא מגזירת הכתוב דדריש רב ע"ז משני שפיר דלהחמיר בכפל וד' וה' יותר מקרן לא דרשינן האי קרא דאחייה לקרן אלא להקל ודו"ק כנ"ל נכון:

בגמרא אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כו' וקשיא לי לפמ"ש התוס' דרבה בשינוי החוזר איירי א"כ להנך תנאי דס"ל בפרק הגוזל קמא דשינוי כי האי לא קנה ע"כ דלית להו הך דרשא ואכתי מנ"ל לרבה לומר בפשיטות דשינוי כתיבא ויש ליישב דעיקר מלתא דרבה דכיון דמשמע ליה דמתני' בפרק הגוזל סברה דיאוש קונה מש"ה מפרש טעמא דמתניתין דיליף לה מהך דרשא דאשר גזל והא דלא מוקים לקרא ומתני' בשינוי החוזר עם יאוש למאי דמספקא ליה אי יאוש דרבנן או דאורייתא ואי יאוש לחוד הוי מדרבנן הא מצינו למימר דמדאורייתא יאוש לחוד או שינוי החוזר לחוד לא קנה אבל תרווייהו בהדי הדדי קונה והנראה בזה דרבה לשיטתו דס"ל בפרק הגוזל בפלוגתא דר' שמעון ורבנן דבידוע שנתייאש נמי מחלוק' ולפ"ז לרבנן דקי"ל כוותייהו לא שייך יאוש בגזל ומימרא דרבה דהכא היינו בגנב כן נ"ל ודוק היטב:

רש"י ד"ה עד שצבעו וכו' מי שחטפו זכה כו' עיין תוס' ב"מ דף ו ע"א ד"ה והא הכא: