Bava Kamma 117b

הדרא ליה עכנא נחש גדול עשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה ונותן זנבו לתוך פיו ואין אדם יכול ליכנס:

פתח פיך הרחיבי פתחיך להסיר זנביך מפיך ועשה פתח ליכנס:

אי מצית למבעי רחמי דתו לא שכיבנא אי אקשינא לך אזלינא בהדך ואעמוד אצלך בבית המדרש:

ואי לא הואיל וחליף שעתא ואתרחיש ניסא חליף ולא אלך עוד עמך שמא תכעוס עלי ואמות עוד פעם אחרת אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם אחרת ואית דמפרש הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן ובפסחים (דף מט.) מוכח שהלך לביתו דאמר רב כהנא אי לאו דנסיבנא כהנתא לאו אנא גלאי אמרי ליה והא למקום תורה גלית א"ל לאו אנא גלאי כדגלו שאר אינשי שהרי לא בעבור מקום תורה גליתי אלא מאימת מלכות ברחתי אלמא בתר הכי חי הוה ועוד אמרי' בברכות ירושלמי דפגע ביה ההוא גברא אמר ליה מאי עביד בשמיא כלומר שליעג עליו שהיה מת וחיה א"ל גזר דיניה דההוא גברא מחתם ומת ההוא גברא פגע ביה אחרינא אמר ליה הכי נמי ומית אתי לקמיה דר' יוחנן אמר ליה בר איניש דאמיה מבסרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא כו':

תייריה הקיצו משנתו:

א"ל דילכון אמרי שלכם הייתי אומר תורה של בני א"י היא:

דילהון היא של בני בבל:

מטכסא תכשיט משי:

דילכון אמרי דילהון היא פי' הקונטרס התורה היא של בני בבל וקשה בפרק לולב וערבה (סוכה דף מד. ושם ד"ה והא) גבי הא דקאמר ערבה יסוד נביאים היא ושכחום וחזרו ויסדום ופריך מי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ופירש בקונטרס אלמא לא שכחוה בגולה ומאי פירכא היא וכי מפני שהיו בעלי תורה אין יכול להיות ששכחו תורת ערבה ועוד בכמה דוכתין אמר שכחום וחזרו ויסדום ולא פריך עלה הכי ואור"ת כפר"ח שלתלמידיו מבבל שהיו בפניו היה מדבר וה"ק דילכון אמרי רב כהנא שהיה שלכם אמר שערבה דילהון הוא כלומר מנהג של נביאים ופריך אמאי דקאמר התם לעיל תסתיים דרבי יוחנן דאמר יסוד נביאים היא והאמר ר' יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ולשון דילהון משמע ליה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים וכן צ"ל בהמגרש (גיטין פד: ושם ד"ה ר"י) גבי ההיא דא"ר יוחנן דילכון אמר הואיל וקנאתו להתגרש בו שלתלמידיו מבבל היה אומר כן על רב כהנא ובקונט' פי' שם דלחזקיה רבו שהיה חולק שם עליו היה אומר כן ואין נראה [לומר] שבשעה שלמד רב כהנא לפני ר' יוחנן היה רבי יוחנן ראש ישיבה בעוד שרבו חזקיה היה בחיים: [ועיין תוספות מנחות כג: ד"ה כי]:

ואי לאו אדעתא דכספא אתו ואע"ג דאמר לעיל נשא ונתן ביד חייב אור"י דשאני שומר שלדעת כן הפקידוהו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דכסא דכספא:

אין לך פדיון שבויים גדול מזה אע"ג דמשמע דהוי אמיד מדלא מפליג כדמפליג לעיל מ"מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם חשיב פדיון שבויים:

היינו דאמר רבי יוחנן דיכול אמרי דילהון היא פירש ר"ח ז"ל רב כהנא שהוא שלכם שהוא מבבל אמר לי דלהון היא, פירוש מדרבנן הוא, ואמר רבי יוחנן כך בפרק לולב וערבה (סוכה מד, א), ועוד אמר כגון זה בגיטין פרק המגרש את אשתו (סב, ב) לחזקיה בנו של רבי חייא שהיו קורין אותו בבלי כדאמרן בכמה מקומות (כריתות ח, א) מה בבלי אומר בדבר זה, ואף על פי שרבי יוחנן תלמידו של חזקיה אמר דילכון אמר הואיל דהוא רב כהנא, שאני התם הואיל וקנאתו להתגרש בו, ואלו מקצת מן קושיות ששאל רבי יוחנן לרב כהנא ופרקינהו ליה והיה אומר אותה משמו. עד כאן. ורש"י ז"ל פירש אני הייתי אומר שהתורה שלכם היא עכשיו אני רואה שהיא שלהם כלומר לבני בבל.

אמר ליה אין לך דין שבויין גדול מזה קשיא לי, דהכא משמע בשהפקידוהו אצלו פדיון סתם שבויין היא ולא לפדיון שבויים ידועים, דאי לשבוים ידועים לא הוי פטריה רבא משום דהציל ההוא גברא נפשיה ביה ואין לך פדיון שבויים גדול מזה, דהא (תניא) [תנן] (שקלים פ"ב, מה) מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי, אלא לפדיון שבוים סתם הוי, וכיון שכן מאי קא מקשה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא דהא תניא בשלהי פרק החובל (בבא קמא צג, א) לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד לשמור ולא לחלק לעניים, ואביי גופיה הוא דפטר שומר כיס של צדקה מן הפשיעה מהא ברייתא דגרסינן התם האי ארנק דצדקה דאתאי לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף לגביה דההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף לגביה דההוא גברא אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים, ואמר ליה רב יוסף עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא, אלמא לכולי עלמא כל דלא ניתק לשבויים או לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן הנזק אם הזיק וקרע או אבד בידים. וצריך עיון.

כבר בארנו בדן את הדין וטעה שאם קבלוהו עליהם אין כאן דינא דגרמי ואם לא קבלוהו עליהם אין בו דינא דגרמי אלא אם כן נשא ונתן ביד וכבר נתגלגלה גם כן בפרק הכונס ובמסכת סנהדרין יתבאר ענינה כל הצורך:

מי שהיה אצלו פקדון ובאו גנבים בביתו ומתירא על עסק נפשות וקדם הוא ונתן להם הפקדון ונתפייסו והלכו להם והרי שהציל עצמו בממון חברו אומדין אם הוא עשיר בעצמו עד שנראה לבית דין שלא בשביל הפקדון באו חייב לשלם שהרי אף אם נדונהו באנסוהו להביא הרי אמרו עליו שהוא חייב ואם נראה לבית דין שבשביל הפקדון לבד הם באים פטור שהרי זה כעומד על הממון ואומר לו תנהו וכן אם היה אצלו פקדון מפדיון שבויים והוא עני ובאים גנבים ומתירא על עסקי נפשות הואיל ומן הסתם על פקדון זה הם באים אם מסרו להם פטור ואין לך פדיון שבויים גדול מזה:

ספינה שהיה משאוי שלה כראוי ובא אחד והרבה במשאה ובא אחד מבני הספינה והשליך לים מה שהכניס זה בה פטור שזה רודף הוא ומ"מ אם הכניסו כאחד או שרעש הים סוער והם צריכים להקל ממשאה ובא אחד והשליך פטור המשליך אלא שאחריות זה שהפסיד הוא על בני הספינה כפי המנהג הידוע להם על הדרך שבארנו וגדולי המחברים כתבוה בפנים אחרים ואיני יודע אם כונו למה שביארנו:

רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור הואיל והתיר עצמו למיתה אין עליו תשלומין ונרדף ששבר את הכלים אם של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו של אחרים חייב שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם:

רודף שהיה רודף אחר הרודף להושיע את הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור לא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתאחר שלא לשבר את הכלים במרוצתו והדברים שוים בכל אלו בין רודף אחר חברו להרגו ובין רודף לדבר עברה כגון למשכב זכור או אחר אחת מכל העריות כמו שיתבאר בסנהדרין פרק סורר:

הקרקעות והשטרות והעבדים אינם בדין שבועת הפקדון לחומש ואשם ומ"מ לענין השבה אף העבדים והשפחות בכלל המטלטלין להתחייב גוזליהם באונסין אבל קרקע כבר בארנו שאם גזלה ושטפה נהר פטור היתה פרה רבוצה שם בשעה שגזל את השדה ונשטפה עם השדה פטור אף על הפרה הואיל ולא נקנית השדה לא נקנית הפרה:

בתלמוד המערב שבפרק החובל התבאר שישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חברו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב במה דברים אמורים בשאמרו לו תן לנו ממון אבל אם אמרו תן לנו ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד פטור ויראה שזה כנגד דעת גדולי הפוסקים שמחייבים באנסוהו להביא ממון חברו אלא שאני אומר שזה בשעומד על הממון:

פירשו עוד בתלמוד המערב שהנתפש על חברו ולקחו ממנו ממון אין חברו חייב לשלם אלא אם כן נתפש על מס הכתוב על חברו ולשונם בזה אין לך נתפש על חברו וחייב אלא בארנון וגלגולת ואף בזו שיתברר שבשבילו תפשו:

אמרי ליה זיל לגבי רבי שמעון בן אליקים וכו' דשמע מינה דליתא להא דרב דמשמע מהכא דמאן דדאין דינא דגרמי מוקים לההיא מתניתין אף על גב דלא נשא ונתן ביד. ועוד דבהדיא מוכח בבכורות דכי מוקים לה רב לההיא מתניתין בשנשא ונתן ביד כי היכי דלא לוקמה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי וכיון דקיימא לן כרבי מאיר על כן מוקמינן לה למתניתין כפשטה אף על גב דלא נשא ונתן ביד. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. שקליה יהביה ניהלייהו הוציא כסא דכספא מאותו מקום שהיה גנוז בו ונתנו להם והלכו להם ורווח בדבר שלא הרגוהו ונתפייסו בזה ולא לקחו בגדי הבית וכלי מטתו עמהם. ומקשה ליה אביי והא מציל עצמו בממון חברו הוא שהרי בידים נתנו להם. ורבא לא חש לקושיתו דסבר דכיון שהיו הגנבים בביתו והיו יכולים לשלול ולבוז כל אשר בבית ולחפש אחר כל מטמונות שבבית ולאנוס אותו שיראה להם בית גנזיו ואי עביד הכי והראה להם האי כסא דכספא בודאי מיפטר וליכא מידי בין הראה להם ובין נטלו ונתנו להם בידים כיון שהיו עומדים הגנבים על הממון מקלא קלי מעיקרא כדאמרינן בחמריה דרב פנחס ודרב מרי. ורב אשי גופיה הכי פסק לעיל אבל הוה מספקא ליה לרב אשי דילמא הוו ידעי הגנבים דגברא דאמיד הוא או גברא נאמן הוא שרגילין להפקיד אצלו פקדונות זהב וכסף והיה יכול לומר להם אין אתי טמון בבית כי מנהג כל פקדון להיות טמון חבלו בארץ והיה יכול ליתן להם שאר המטמונים אשר בבית ובתיבה שדה ומגדל שהם שלו וכיון דלא עביד הכי יש לחייבו על אחוי אחויי וכל שכן אנשא ונתן ביד דבודאי מציל עצמו בממון חברו הוא אבל אי פשיטא לן דלאו אמיד הוא ליכא ספיקא דלא מצי דחי להו בדברים ואף על פי שנטל ונתן ביד פטור דהא מעיקרא מיקלי קלי שהרי כבר הגנבים נכנסו בבית ובידם היה לחפש כל הבית בנרות ובודאי הם יודעים שיש לו כסא דכספא בבית ולא היה יכול לדחותם עד שיראה להם כל טמון שבבית וזה הנפקד שלא היה לו שום ממון אחר אלא זה פשיטא שלא היה יכול להשמט מהם עד שיראהו להם ויחוי אחויי להו הוה מיפטר דהא אנוס הוא מסתמא דכל גנבים נכנסים בחרבות בבית דאי קאי לאפייהו בעל הבית קטלי ליה ומייראין את בעל הבית ומבהילין אותו להראות להם בית גנזיו ואין לך אונס גדול מזה ודין הוא דמיפטר כמו כן נמי מיפטר אם נתנו להם בידים דמה הפרש יש בין נטל ונתן ביד בין אחוי אחויי שכיון שיודעים מקום שגנוז שם מאי אזיק בנטילתו ונתינתו הלא בלא נטילתו ונתינתו היה נפסד לגמרי. ה"ר יהונתן ז"ל.

ההוא גברא וכו' גבאי של צדקה היה ועני היה כאחד מעניי ישראל ואף על גב דלא אמיד והיה יכול להשמט מהם במה שיש לו בבית בגלוי אפילו הכי פטרו רבא דלא מיקרי זה מציל עצמו בממון חברו אלא בממון עצמו מיקרי שהרי הוא עני גמור היה ואין לך שבוי גדול מזה ועל דעת כן הוקדשו. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכתב הרמ"ך ז"ל וז"ל ההוא דאפקידו גביה ארנקא דפדיון שבויים ולא הוה אמיד אתו גנבי וכו'. אין לך פדיון שבויים גדול מזה דאי לא יהבי להו הוו קטלי ליה מיהו משתבע דאיתניס. ע"כ.

אין לך פדיון שבויים וכו' קמשמע לן דהכא כשהפקידוהו אצלו לפדיון סתם שבויים הוא ולא פדיון שבויים ידועים דאי לשבויים ידועים לא הוה פטריה רבא משום דהציל ההוא גברא נפשיה בזה ואין לך פדיון שבויים גדול מזה דהא תניא מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי אלא לפדיון שבויים סתם הוא וכיון שכן מאי קא מקשה אביי הא מציל עצמו בממון חברו הוא הא תניא לשמור ולא לחלק לעניים ואביי גופיה הוא דפטר שומר כיס של צדקה מן הפשיעה בסוף החובל דגרסינן התם ההוא ארנקא וכו' ואמר ליה רב יוסף עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא אלמא לכולי עלמא כל דלא ניתן לשבויים או לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן ההיזק אם הזיק וקרע בידים. וצריך עיון. הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ דאף על גב דאמרינן לשמור ולא לחלק לעניים הכא לא נתן לו לחלק לעניים אלא לשמור ולהחזיר לו והוא יחלקנו הלכך חייב להחזיר לו אם לא שקיים המצוה הוא בעצמו אבל אם קיים המצוה אין לו עליו טענה אלא בזה שהיה המפקיד חפץ לעשות המצוה בעצמו. ע"כ.

כתוב בהלכות איכא מאן דאמר כי היכי דישראל וכו' ופירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו כלומר כי היכי דפטרינן ליה היכא דלא קא עביד מעשה הכי נמי פטרינן ליה אם היה אנוס בפירוש שיביא להם לביתם ממונו של שמעון ושמע להם והביא להם כל ממונו של שמעון והא דקאמר אם נשא ונתן ביד חייב התם מיירי שלא היו אונסין אותו על ההבאה אלא על הראיה בלבד דדין הוא דליחייב דהא לאו אנוס הוא בהבאה כלל דאי הוה אנוס על ההבאה נמי מיפטר. עוד כתוב בהלכות ואנן לא סבירי לן הכי אלא דלעולם נשא ונתן ביד מחייב אפילו יהיה אנוס על ההולכה וההבאה דאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו ולא ישלמנו לו אחר כך. והדין כיון שממון חברו היה כל כך רחוק מהם מאלו האנסים שלא היו יכולים לשלוח בו יד אלא אם כן הוא מביאו להם אשתכח דמזיק הוא בידים וכל העולם יודעים שאלו האנסין היו מתרצים באלף דינר שלו אם היה פודה עצמו מידם ולומר להם הניחוני ואל תעשו אתי הרעה הגדולה הזאת ועוד חטאתי לאלהי"ם ואני אתן לכם משלי כמו שיש לפלוני בודאי היו מניחים אותו אלא ודאי פדה עצמו בממון חברו ואף על גב שזה האונס בא לו מחמת שמעון שהרי אומרים לו בפירוש הבא לנו ממון שמעון משום הכי אין לקנוס שמעון דשמעון עניא מאי עבד. וא"ת ומאי שנא אנוס להראות ממון חברו לא קרית ליה מציל עצמו בממון חברו ואנוס להביא ממון חברו קרית מציל עצמו בממון חברו. וי"ל חדא דזה עביד מעשה בידים וזה גרמא בעלמא על ידי אונס ואפילו למאן דדאין דינא דגרמי היכא דלא אניס אבל היכא דאניס לא דאין. ועוד דסתם מי שאונסים אותו להראות ממון חברו ואינו רוצה ממנו יותר מזה שמע מינה דבצד הממון הם עומדים ויודעים נמי שאין לזה בהם אונסין להראות לו שום ממון כמו שיש לשמעון וכיון שאונסין אותו נמצא שאין ביניהם שום ברית ואהבה ולא בררו אותו אלא שיודעים שאין לו שום ממון מזומן להם כמו אותו של שמעון ואם כן אותו ראובן הנאנס על זה להראות להם אפילו יאמר להם הניחוני ואני אתן לכם משלי אלף דינר אין שומעין לו לפי שלא יבטחו בו ולא יניחו מה שעומד לפניהם אם היו מכירים אותו בדבר שהוא רחוק להם דזהו ממון ראובן הנאנס הנמצא ונגלה לכל שאין יכול להנצל מהם אלא עד שיראה להם אבל סתם מי שאונסים אותו להביא להם ממון שמעון בודאי רחוקים הם האנסין מן הממון וכשם שמאמינים אותו בשבועתו שיביא להם ממון שמעון עד אלף או אלפיים ומקבלים ממנו הממון כמו כן היו מקבלים ממנו אם יביא להם אלף או אלפיים משלו ולא יחקרו ממנו ממי הוא זה הממון שאתה מביא משלך או משל פלוני ומשום הכי דין הוא שיתחייב כשמציל עצמו בממון חברו.

עוד כתוב בהלכות וכי מעיינת בה בשמעתא לא סלקא וכו' ופירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו אי באנוס כלומר שאנסוהו להביא ממון שמעון להם קאמר חייב והא סבירא להו להני דבכל אונסא מיפטר בין להראות בין להביא. ואי מעצמו כלומר שלא על ידי אונס כלל מאי איריא נשא ונתן דחייב אפילו הראה נמי חייב כדחזינן בההוא עובדא בבריה דריש גלותא וכדאוקימנא מתניתין דאחוי אחויי שלא על ידי אונס כלומר שלא היו מכריחים לו להראות ממון חברו אלא ממון עצמו לחודיה ואפילו הכי חייב וכל שכן כשלא היו אונסין אותו כלל לא על שלו ולא על של חברו דמחייב אלא לאו הכי קאמר ישראל שאנסוהו גויים והראה ממון חברו כלומר שאנסוהו להראות ממון חברו שמעון ושמע להם והראה פטור דהא לא עביד מעשה בידים אלא גרמא ובאונס ובהכרח ולא דיינינן דינא דגרמא היכא דעביד כשהוא אנוס ודוקא הראה אבל נשא ונתן דעביד בידים אף על גב דאנסוהו להביא להם ממון שמעון מחייב דמציל עצמו בממון חברו הוא. ואם תאמר דילמא (לא) מיירי שאנסוהו להביא והביא דאם כן הוה מיפטר אלא מיירי באנסוהו להראות והוא עביד יותר ממה שבקשו ממנו ומשום הכי מחייב בשנשא ונתן ביד. הא לא מצית אמרת דכיון דאנסוהו להראות ולא לדבר אחר מכלל דעל הממון היו עומדים אלא שלא היו מכירים אותו וכיון דהכי הוא תיכף שהראה להם מקלא קלייה ואף על פי שמסייע אותם אחר כך בלא שום אונס לא מחייב דכבר שרוף ואבוד הוא וכיון דעל הראייה מיפטר ההבאה נמי מיפטר. והכי אמרינן בסמוך במעשה דחמריה דרב פנחס וכו' דהיכא דאנוס על התחלת המעשה מיפטר על סוף המעשה דמקלא קלייה מעיקרא ואפילו הכי מיפטר דהא אנוס ופטרינן ליה נמי היכא דאמרי ליה זיל דרי ואמטי בהדן ואזל דרא ואמטא דהא אי לא עביד איהו אינהו נמי הוו עבדי.

עוד כתוב בהלכות אלא אם כן הא דתניא וכו' וכתב ה"ר יהונתן על זה וז"ל הניחא אי סבירא ליה דמי שאנסוהו גויים להביא ממון חברו להם על כתפו אף על גב דאניס כיון דקא עבד מעשה בידים חייב שמציל עצמו בממון חברו משום הכי מקשי ליה רבנן לרב אשי שהיו רוצין לחייבו משום אונס שני אף על גב דמיפטר משום אונס ראשון אלא אי אמרת דהיכא דאניס מיפטר ומוקמי להא דתניא בשנשא ונתן ביד חייב בדלא אניס מיירי היכי מצי מקשו לרב אשי מהא דתניא נשא ונתן ביד חייב ולמיחייביה והא גברא דפטריה רב אשי אנוס הוה דאי לא הוה אניס משום מעשה ראשון שהראה ממון חברו הוה ליה לאיחיוביה. וצריך עיון דילמא אף על פי שהיה אנוס בדאחוי אחויי לא היה אנוס על מה שנשא ונתן ביד עמהן ומשום הכי הוו מקשו ליה רבנן לרב אשי אמאי לא חייבו על מה שנשא ונתן ביד עמהן והביא היין על כתפו ושני להו דלאו מידי קא עביד כדפרישית. ויש לומר אפילו לא אנסוהו להביא היין על כתפו אלא באמירה לבדה שיאמרו לו זיל דרי ואמטי בהדן הוו כאלו אונס גמור שכיון שכפתוהו והלקוהו מתחילה כי היכי דליהוי אחוי אחויי מפחד נמי כשאמרו לו הבא עמנו חבית היין על כתפך שאם יסרב על דבורם ילקוהו כפליים כמו שאנסוהו דמי ומשום הכי מביא ראיה הרי"ף ז"ל מכאן לדבריו.

עוד כתוב בהלכות האי גרמא וכו' ופירש ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל האי גרמא וגרמא על ידי אונס ואף על גב דדיינינן דינא דגרמא כהאי גוונא לא דיינינן דכולי האי לא מחמרינן בקנסות אבל במזיק בידים דינא הוא דאורייתא דלישלם היכא דלא אניס והיכא דאניס נמי מיחייב שאין להציל עצמו בממון חברו דמזליה גרים שנפל ביד רשעים ואין לו לפדות את עצמו בממונו של חברו וטוב לו לעבוד את יוצרו בכל מאדו ולא יעבור על מכה רעהו בסתר דאף על גב דאמרינן וחי בהן ולא שימות הני מילי במידי דלא מצי למיפרק נפשיה בשום ענין אבל במידי דמצי למיפרק נפשיה בממוניה לא דחינן איסורא משום הפסד ממונא ואם פדה עצמו בממון חברו ישלם מביתו. ע"כ לשון ה"ר יהונתן ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל אמרו הגאונים ישראל שאנסוהו גויים להביא ממון חברו והביא פטור. וה"ר ר' יצחק ז"ל השיב עליהם שלש תשובות הראשונה מגוף הברייתא דקתני אם נשא ונתן ביד חייב במאי אי באנוס הא אמרת פטור ואי דלא אנוס מאי איריא נשא ונתן ביד אפילו הראה נמי חייב. ואני אומר זו אינה קושיא לעולם באנוס אלא שאנסוהו להראות והלך והביא ומשום הכי חייב דדילמא לא מזדמנא להו למשקליה או מימלכי ולא שקילי ליה. והקושיא השניה מחמריה דרב מרי וכו' דאמרי ליה דרי ואמטי בהדן ופטריה רב אשי ואותבוה מהא דתניא אם נשא ונתן ביד חייב ואיהו לא פריק להו שאני הכא דאנוס הוא להביא וממונו מיוחד של פלוני הוה ואנסוהו על זה ואמאי איצטריך לתרוצי ליה דמשום דאוקמינהו עילויה הוא פטור והא כיון דאנסו להביא אף על גב דלא אוקמינהו עילויה נמי פטור. ועוד הקשה הרב מהא מתניתין אמר ליה הושיט לי פקיע של עמיר וכו' חייב והא הכא דמייחד ליה אנס ממונא דפלוני וקא מוקים ליה בתרי עברי נהרא דלא מצי שקיל לה ומשום הכי חייב ואמאי והא אמרת אם אנסוהו להביא והביא פטור ואף על גב דלא חזו ליה ולא מצו משקליה דהוו בתרי עברי נהרא. אמר אברהם אני אפרש שיהו דברי שניהן קיימין כי באמת דברי הגאונים מפורשים הם בירושלמי פרק החובל תני ישראל שאנסוהו גויים ונטלו ממונו של חברו בפניו פטור ואם נטל הוא ונתן להם חייב. אמר רבי יוסא הדא דאיתמר דאמרו לו צא תן לנו ממון אבל אמרו לו צא תן לנו ממון של פלוני אף על פי שהוציא ונתן להם פטור. ובגמרא דילן נמי מההוא מעשה דההוא גברא דאפקיד גביה כסא דכספא אתו גנבי עליה ושקליה לכסא ויהביה ניהלייהו ואמרינן עלה אי לא אמיד אדעתא דכספא אתו ופטור והרי הוא כמו שאמרו לו צא תן לו ממונו של פלוני ואף על פי שנטל ונתן ביד פטרוהו. אלא שאנו צריכין לתרץ האי מעשה דרב מרי וברייתא דעמיר וכך הוא הענין שאם אנסוהו גויים בממונו או שהפחידוהו בו שיביא להם ממון חברו ויש כח בידם לעשות והם למודים בכך והלך והביא חייב מפני שהוא מציל ממונו בממון חברו ועשה בידים אבל הראה פטור דגרמא הוא וגרמא במקום אונס פטור ואפילו באונס ממון אבל אנסוהו אונס גופו או פחד מיתה או פחד יסורין שאפשר שיבוא בהם לידי סכנה ואמרו לו שיביא להם ממון חברו והביא פטור שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים ואפילו ספק פקוח נפש דוחה שבת וכיוצא בזה. ואם אמרו יהרג ואל יהרוג את חברו לא אמרו יהרג ולא ימסור ממון חברו אבל באמת אם אמרו לו תן לנו ממון ואם לא אנו מייסרים אותך והוא אמיד והלך והביא ממון חברו חייב כי הם לא בקשו ממון חברו והיה לו ליתן את שלו ולהציל את עצמו. לכך ההוא מעשה דרב מרי איכא לאוקמה דלאו אונס גופו הוה אלא אונס ממונו הוה וכי אמרו ליה דרי ואמטי בהדן אי לאו דאוקמינהו עילויה מעיקרא הוה מחייב. ואנס דפקיע עמיר נמי בהכי מיתוקמא שאינו מפחידו אלא באונס ממון ומשום הכי חייב נמצאו דברי שניהם קיימין בלא ספק. ולישנא נמי הכי משמע דאנס קאמר ולא ליסטים משמע אונס ממון. ואיכא דמקהו בהא מילתא ממעשה דההוא גברא דהוה מסיק חמריה למעברא וכו' ואתא אחרינא ושדיה למיא ופטריה רבא ואקשי ליה אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא ורבא לא שני ליה אלא משום דרודף הוא ולימא ליה כיון דמייחד ממונא דמסוכן עילויה פטור אף על פי שאבדו בידים ולאו קושיא היא כלל דכיון דאמר לו רודף הוא היינו סכנת נפשות ועדיפא מיניה קאמר שאפילו הוא עצמו יכול להרוג ולהציל עצמו מדמו וכל שכן בממונו שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו. ועוד כי המעברא היה לכל מי שירצה לעבור לאדם ולבהמה והיה לו זכות לבעל החמור להכניסו לשם וזה שהשליכו למים אם היה משליך חמורו או משאר משאוי היה ניצול ואם כן למה הציל עצמו בממון חברו ושני ליה רבא דכי אית ליה זכיה בגויה מקמי דנטעון טעינא יתירה שכל הקודם זכה אבל בתר דטעין כל צרכה לא והאי דמעייל חמרא רודף הוא. עוד אשוב על דברי המאמר הזה כי אין לחוש לדבריו חדא שאינו דומה הענין למה שאנו מדברים בו כי אותו הענין הצלתו מיוחדת והיא תלויה בהנאת ממונו של זה שהאנס אומר לא תנצל מידי אלא אם כן תביא לי ממונו של פלוני אבל ענין המעברא משנכנס החמור לתוכו הצלתם היתה תלויה על כולם כמו על אותו החמור שאם יפול חמורו או דבר אחר ממשאו היו ניצולין. ועוד כי זה הנאנס להביא ממון חברו חמור יותר מזה כי יודע שאונסין אותו להזיק לחברו ובעל החמור לא היתה כוונתו להזיק לדעת אביי שאם היו נטבעים גם חמורו היה טובע עמהם וגרמא בניזקין אם לא יתכוין להזיק פטור כעין היזק שאינו ניכר שהוא פטור בשוגג וכל שכן זה שהוא סבור לתוך שלו הוא נכנס ועל כן היה אביי מקשה לרבא האי מציל עצמו בממון חברו הוא ונהי דיש לו להציל עצמו אבל הוא משלם ושני ליה רבא דלאו שוגג הוא אלא מזיד הוא דחזא דטעין טובא ומעיקרא רודף הוה שלא חשש על איבוד נפשות אשר היו בו. נמצא עכשיו לפי הענין שאמרנו שבעה דרכים במסור חמש לחיוב ושנים לפטור הדרך הראשונה מן החיוב היא שהראה ממון חברו מעצמו בלא שום אונס וכל שכן שנשא ונתן ביד וזהו המסור הגדול ועליו אמרו המינין והמסורות מורידין ולא מעלין ואם היה רגיל בכך או שהתרו בו ולא נמנע אפשר שהקנאין פוגעין בו בידים כמעשה דרב כהנא דשמטיה לקועיה. אי נמי מעשה דרב כהנא הוה משום דבשעת מעשה היה ודמי למאי דאמרינן במתניתין אלו שמצילים אותם בנפשם הרודף אחר חברו להרגו וזה דומה לרוצח.

תוספות בד"ה ואי לאו אדעתא דכספא אתו ואף ע"ג דאמרינן לעיל נשא ונתן ביד חייב עכ"ל. מלשונם משמע דסברי גם כן כשיטת הרי"ף שכתבתי לעיל דבנשא ונתן ביד בכל ענין חייב אפילו אנסוהו על אותו הדבר עצמו ומש"ה קשיא להו שפיר וצריכי לאוקמי דשאני הכא שעל מנת כן הפקידוהו אצלו משא"כ לדברי המפרשים בשיטת רש"י דנשא ונתן ביד גופא אינו חייב אלא כשאנסוהו על שלו והוא נשא ונתן בשל חבירו אבל אם אנסוהו לישא וליתן ביד בשל חבירו פטור א"כ אין מקום כלל לקושייתם דהכא כיון דאדעתא דכספא אתו ה"ל כאנסוהו על של חבירו ובדין הוא שיפטור אע"כ דס"ל כשיטת הרי"ף ואם כן יש לדקדק למה לא כתבו כלום לעיל על שיטת רש"י בד"ה נשא ונתן ביד ולפמ"ש שם דמלשון רש"י גופא אין הכרע ויש לפרשו כשיטת הרי"ף א"כ א"ש ועיין בבעל המאור ובמלחמות ה' ובנמוקי יוסף באריכות:

בגמרא א"ל אין לך פדיון שבוים גדול מזה ויש לדקדק דהא ע"כ איירי הכא בדאמיד דאלת"ה מאי איריא משום דהוי פדיון שבוים ותיפוק ליה דאדעתא דכספא אתו וכמ"ש התוס' וא"כ נהי דמהני הטעם דאין לך פדיון שבוים גדול מזה לענין דאין כאן איסור להציל עצמו בממון חבירו מ"מ למה לא ישלם אח"כ כפדיון שבוים כיון שיש לו דהא אינש אמיד הוא ואפילו במי שפודה את חבירו מן השביה קי"ל בי"ד סי' רנ"ד שחייב לשלם אח"כ בע"כ אפי' אם פדאו שלא מדעתו כ"ש זה שלדעתו פדה עצמו במעות צדקה ולאו כל הימנו שיעשיר עצמו ויפדה עצמו ממעות הציבור ואולי יש לחלק וצ"ע:

חֲזָא דַּהֲוָה הַדְרָא לֵיהּ עַכְנָא הרב פתח עינים הביא בשם מהר"א [הרב אברהם] גאלאנטי ז"ל שזה העכנא הוא היצר הרע של הצדיקים אשר לא היה יכול להחטיאם בחייהם יתהפך אחר פטירתם לעכנא וישמור אותם עיין שם. ונראה לי בס"ד הצדיקים מוכרח שיש להם יצר הרע בחייהם להשתמש בו הן בעבור פריה ורביה הן בעבור אכילה ושתיה דעונג שבת ויום טוב וכיוצא בזה וכן נמי אמר רבי יהודה לרבי יצחק בזוהר הקדוש (זהר חלק א קלח.) אי לאו יצרא חדוותא דשמעתתא לא הוה אך אין משתמשים בו אלא לפרקים לצורך עבודת הקודש מה שאין כן הרשעים עושים היצר הרע מטעי בקרבם שהוא כמו נטיעה דבוקה בקרקע ימים ולילות ועושה פירות והיצר קראו הקדוש ברוך הוא רע דכתיב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח, כא) והוא אחד מן ז' שמות שיש לו ואם תסיר מספר מַטָּעַי [129] שהוא קכ"ט מן מספר רַע [270] ישאר מספר עַכְנָא [141] ולכן זה היצר שהיה אצלם בחייהם בסוג מקריי ומטולטל ואינו בסוג מטעי נקרא עכנא והוא שומר אותם בפתח המערה. גם נראה לי עַכְנָא [141] גימטריא נֶאֱמָן [141] כי זה היצר היה נאמן אצלם בחייהם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (נחמיה ט, ח) וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ לבו לא נאמר אלא לבבו דהיינו יצר הטוב ויצר הרע כל אחד הוא נאמן לפניך.

אָמַר לֵיהּ עַכְנָא עַכְנָא, פְּתַח פּוּמִיךְ וְיִכָּנֵס הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד וְלָא פָּתַח. פירש רש"י ז"ל שהיה נתון זנבו לתוך פיו. ונראה לי בס"ד שהיה סותם פיו כי בחיי האדם פיו של יצר הרע פתוח למטה להסית ולהדיח את האדם ולמעלה לקטרג כי הוא שטן הוא יצר הרע (בבא בתרא טז.) ועליו אמר שלמה המלך ע"ה נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ (משלי ה, ג) אבל אחר פטירת האדם פיו של יצר הרע סתום למעלה ולמטה. ומה שאמר יִכָּנֵס הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד לאו בשביל גדולה קאמר הכי אלא כדי להודיע שבחו של רב כהנא כי ידע שרב כהנא גדול ממנו בתורה ולא יפתח העכנא את פיו אלא עד שיאמר התלמיד אצל הרב.