דף ביאור
מסכת נדה דף נ״א עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת נדה דף נ״א עמוד א׳
מסכת נדה דף נ״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־368 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
טומאה חמורה אינה עושה כיוצא בה מאחר שמטמאה נבלה את האדם אין אותו אדם חוזר ומטמא אדם שאין מטמא אדם אלא אב הטומאה אבל אוכל חוזר ומטמא אוכל מדרבנן:
הכשר שרץ שיכשירו שרץ להביאו לידי טומאה:
שאין סופן לטמא טומאה חמורה אין לך אוכל מטמא אדם:
שום טומאה חמורה שום טומאה קלה לא אם אמרת בטומאה חמורה דין הוא שמטמא בלא מחשבה שלא מצינו שום טומאה ששמה טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר תאמר בטומאה קלה דאוכלין שאע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין יש עליהם שום טומאה קלה וצריכין הכשר הלכך הכא נמי בעיא מחשבה:
לענין מעשר דהואיל ונמלך עליהן לאדם הויא מחשבה וחייבין במעשר:
הסיאה פוליו"ל:
והקורנית שדריא"ה:
נשמרין ס"ד אם היו נשמרין לאכילת אדם:
ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Niddah 51a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
שום טומאה חמורה בעולם כו' תימה דיפרש הא דקתני דאינה יורדת לכך המחשבה גופה דלא מצינו טומאה חמורה שצריכה מחשבה בשום מקום דהא דאמרינן דנבלת בהמה ועוף טהור צריכין מחשבה היינו לטומאת אוכלין לצרף פחות מכזית ופחות מכביצה אוכלין אבל כזית מהם מטמא אדם וכלים בלא מחשבה כדפרישית אבל טומאה קלה צריכה מחשבה בעלמא ומיהו נבלה נמי בעינן שתהא ראויה לגר לבר פדא:
אלא דזרעינהו לבהמה והא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאיליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגינה ועוד דבחצר סתמא לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללוקטן עד שלא יתקשו ולפי מאי דס"ד השתא יש לפרש דנקט חצר לפי שדרך התנא למנקט חצר דגם בשאר דבר תני חצר דקתני התם תאנה עומדת בחצר אוכל אחת מהן ופטור ואם צירף חייב גפן נטוע בחצר כקורנית שבחצר שהחצר קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו אם צירף או בלא צירוף כהנהו שאין רגילין לעשות מהן גורן והא דתנן פ"ח דשביעית [מ"א] כל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה נותנין חומרי אדם וחומרי בהמה כגון האזוב והקורנית לא קשה אהא דאמרינן בשמעתין דסתמיה לאדם דהיינו דוקא בחצר כדפרישית לעיל:
מין קתני ש"מ וא"ת בריש הגוזל קמא (ב"ק צד.) קאמר אביי דלר' ישמעאל שינוי אין קונה דקאמרי רבנן לא הפריש פאה מן הקמה יפריש מן העמרים או מן הכרי ולא מן העיסה ולר"ש אף מן העיסה ודחי רבא בעלמא שינוי קונה והכא משום תעזוב יתירא ואביי תעזוב יתירא למפקיר כרמו אם כן לרבא מפקיר כרמו פטור מן הפאה לר"ש וא"כ היכי מוכח הכא דמין קתני דילמא מתני' דקתני כל שחייב בפאה חייב במעשר ר"ש היא וי"ל דלרבא נמי תעזוב יתירא למפקיר כרמו ותרתי ש"מ דהא אביי נמי דדריש ליה בהגוזל קמא (שם צד.) למפקיר כרמו לכ"ע דריש לה בפ"ק דתמורה (דף ו.) למילתא אחריתי דקאמר התם אביי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ליה מותיב רבא והרי פאה דאמר רחמנא לא תכלה ואמרינן דאם לא הפריש מן הקמה יפריש מן העומרין או מן הכרי לרבנן או אף מן העיסה לר"ש אלמא דלא מהני ומשני אביי התם משום תעזוב יתירא ורבא תעזוב יתירא למפקיר כרמו והשתא בין אביי ובין רבא דרשי תעזוב למפקיר כרמו ואביי דסבר דבעלמא אי עביד מהני דריש נמי מתעזוב דיפריש מן העומרים או מן הכרי או מעיסה לר"ש דלא נימא אי עביד מהני אבל אי בעלמא שינוי קונה לר"ש כמו בגזל אין סברא להעמיד תעזוב שיפריש מן העיסה אלא דדוקא מעמרים או מהכרי ורבא סבר דתעזוב למפקיר כרמו ולר' שמעון שיפריש מן העיסה אע"ג דבעלמא שינוי קונה אבל להפריש מן העומרים או מן הכרי לא צריך קרא דבעלמא נמי כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לרבא:
Tosafot on Niddah 51a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רשב"א
נהי דהכשר שרץ לא בעיא הכשר מים בעיא פר"ח ז"ל לקבל טומאה מן השרץ לא בעיא הכשר אבל לקבל טומאה ממשקין טמאין בעיא הכשר. ואינו מחוור בעיני דא"כ הכשר לשרץ והכשר למים הוה לי למימר ועוד דבשום מקום לא מדכר טומאת משקין בלשון מים וה"ל למימר הכשר משקים אי נמי לימא הא לטומא שרץ הא לטומאת משקין ועוד דהא אמרינן לפי שסופו לטמא טומאה חמורה אלמא משמע דממגע עצמה מקבלת טומאת אוכלים וכפרש"י ז"ל הכשר שרץ שאין שרץ צריך לתקנו ולהכשירו לטומאה זו דהיא מקבלת טומאת אוכלים מעצמה הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה אבל הכשר מים ממש בעינן כאלו מקבלת טומאה מאחרים וזה הנכון. וא"ת א"כ נמצאת נבלת עוף טהור מטמאה שלא בבית הבליעה והכתוב אומר לא יאכל לטמאה בה שאין בה טומאה אלא בבית הבליעה. י"ל דאה"נ לטמא אדם וא"נ אפילו לאוכלים בשלא חשב עליה לאכילה ושלא בכרכין, וקרא סתמא כתיב כנ"ל.
Rashba on Niddah 51a · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
ריטב"א
נהי דהכשר שרץ לא בעי הכשר מים בעי פי׳ דקס״ד דכל שסופה ליטמא טומאה חמורה דאמרינן שאינו צריך הכשר שרץ ושום טומאה אחרת דמעצמה טמאה אבל הכשר מים בעיא ואסיק׳ דאפי׳ הכשר מים לא בעי מכיון דחזי לאכילה והוא שחישב עליו לגוי וכיוצא בו וכדרהיטא סוגיין. והא דאמרינן בעלמא גבי נבלת עוף טהור לא יאכל לטמאה בה שאין לה טומאה אלא בבית הבליעה ההיא לטמא אדם וכלים אבל אוכלין מטמאה בשחישב עליה לאוכלין א״נ דההיא אפילו לאוכלין ובשלא חשיב עליה לאכילה ואם איתא הא איכא ונר׳ דקים ליה דהני כללי דוקני נינהו מדדחיק נפשיה ולא קאמר שאין למדין מן הכללות.
Ritva on Niddah 51a · Sefaria · מהדורה: Hidushe ha-Ritba al Nidah; Wien 1868. · Public Domain
מאירי
כבר ביארנו שאין חיוב מעשר אלא באוכל אדם צריך שתדע שדברים שאין ראויים לאדם כלל אפילו נזרעו לאדם אינן בחיוב מעשר אבל דברים המיוחדים לבהמה אלא שראויים לאדם על ידי הדחק כל שנזרעו לאדם חייבין אבל עלו מאליהן במקום המשתמר או שנזרעו סתם פטורין ומה שראוי לאדם שלא על ידי הדחק אע"פ שאין רגילים בהם אלא מתוך הדחק כגון בשני רעבון אפילו בסתם חייב אבל אם נזרעו לבהמה ונמלך וחשב עליהן לאדם בעודן מחוברין פטור שמחשבת חבור אינה מחשבה כמו שביארנו והסיאה והיא פוליו"ל והקורנית והוא הנקרא שדריג"א והאזוב סתמן לאדם וכל שעלו מאליהן במקום המשתמר חייבין:
ראשית הגז נוהג בכבשים אפילו גוזז את הטרפה חייב בראשית הגז אבל גזז את המתה פטור כמו שיתבאר במקומו:
המפקיר את כרמו ובא אחר וזכה בה פטור מן המעשר וכל שכן בפרט ובעוללות ובשכחה ופיאה אבל אם השכים הוא עצמו וזכה בו ובצרו פטור מן המעשר שלא נתחייב קודם דגון אבל חייב בלקט שכחה ופיאה ועוללות מדברי סופרים הואיל וחיובו במחובר או קודם דגון כך פירשו הטעם בתלמוד המערב וא"ת אחר שכן הרי מצינו חייב בפיאה ופטור מן המעשר ומשנתנו צווחת ואומרת כל שחייב בפיאה חייב במעשר אין זה כלום שמשנתנו מין קתני כלומר כל מין שחייב בפיאה וכו':
Meiri on Niddah 51a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
תד"ה שום טמאה כו' דהא אמרינן נבלת בהמה ועוף טהור צריכין כו' שתהא ראויה לגר לבר פדא כו' עכ"ל שגירת לישנא דמתני' נקטו דנבלת עוף טהור אינו מטמא אדם וכלים אלא בגדים בבית הבליעה ומלתיה דבר פדא בבכורות פ"ג ע"ש:
Chidushei Halachot on Niddah 51a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מהר"ם
בגמ' א"ר אשי הכא בחצר שעלו מאליהן עסקינן וכו' הא דאצטריך רב אשי לאוקמא בחצר שעלו מאליהן ולא משני בקצרה ה"ק אם היה החצר משמרת פירותיה חייבין וכו' נ"ל משום דאם זרען ולא עלו מאליהן ודאי הן משומרים דאין דרך לזרוע במקום הפקר לכך אצטריך לאוקמא כגון שעלו מאליהם ולכך מחלק התנא שאם החצר משתמרת שחייבים ואם לאו פטורים:
[בא"ד] כל מין שחייב וכו' ר"ל שלענין דינים אשכחן חלוקים רבים בין מעשר לטומאה אלא שבזה הן שוין שכל מין שחייב במעשר חייב בפאה:
בתוס' ד"ה אלא דזרעינהו וכו' והא דתנן בפ"ח דשביעית כל שאינו מיוחד וכו' חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה כצ"ל וחומרי אדם היינו שכל שראוי למאכל אדם שאסור לעשות ממנו קילור ומלוגמא וחומרי בהמה היינו שכל מה שראוי למאכל בהמה אסור לבשלו ולשלקו גם חייב בביעור כשכלה לחיה מן השדה:
ד"ה מין קתני ש"מ וכו' קאמר אביי דלר"ש שינוי אינו קונה וכו' ע"ש דצ"ל רבי ישמעאל:
בא"ד ואביי דסבר דבעלמא אי עביד מהני דריש נמי מתעזוב דיפריש מן העומרים וכו' דלא תימה אי עביד מהני אבל אי בעלמא שינוי קונה לר"ש כמו בגזל אין סברא וכו' כנ"ל להגיה אבל אי בעלמא וכו' דאל"כ לא יתיישבו דברי התוס' על נכון וק"ל:
Maharam on Niddah 51a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת נדה, דף נ״א, עמוד א׳, בהיקף של כ־368 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 113 מילים
נפתחת ב״בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ עוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ,…״
- קטע 230 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כֹּל דְּכֵן הוּא, וּמָה…״
- קטע 320 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָאָמַר: לֹא…״
- קטע 420 מילים
נפתחת ב״וּמִי צְרִיכָה הֶכְשֵׁר? וְהָתְנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ…״
- קטע 58 מילים
נפתחת ב״נְהִי דְּהֶכְשֵׁר שֶׁרֶץ לָא בָּעֲיָא, הֶכְשֵׁר מַיִם…״
- קטע 619 מילים
נפתחת ב״מַאי שְׁנָא הֶכְשֵׁר שֶׁרֶץ דְּלָא בָּעֲיָא, כִּדְתָנָא…״
- קטע 710 מילים
נפתחת ב״דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עַל כׇּל זֶרַע…״
- קטע 830 מילים
נפתחת ב״מָה זְרָעִים, שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה,…״
- קטע 914 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: שׁוּם…״
- קטע 1026 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר,…״
- קטע 1120 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּזַרְעִינְהוּ מִתְּחִלָּה לָאָדָם —…״
- קטע 1223 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכָא בְּחָצֵר שֶׁעָלוּ מֵאֵילֵיהֶן…״
- קטע 1322 מילים
נפתחת ב״מֵתִיב רַב אָשֵׁי: ״כֹּל שֶׁחַיָּיבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת —…״
- קטע 1412 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר — כׇּל מִין…״
- קטע 1519 מילים
נפתחת ב״הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כֹּל שֶׁחַיָּיב…״
- קטע 1610 מילים
נפתחת ב״וְאִם אִיתָא, הָאִיכָּא טְרֵפָה, דְּחַיֶּיבֶת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז…״
- קטע 1715 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבִינָא: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא,…״
- קטע 1822 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע:…״
- קטע 1917 מילים
נפתחת ב״וְהָא אֲנַן תְּנַן: כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה —…״
- קטע 2018 מילים
נפתחת ב״תְּנַן הָתָם: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת נדה דף נ״א עמוד א׳ · קטע 6 — “…בָּעֲיָא, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? הֶכְשֵׁר מַיִם נָמֵי לָא…”
- רבינא [האחרון] · אמוראים · דור שישי לאמוראים
לבריאה 4260 דור שישי לאמוראים, תלמיד חבר של רב אשי.
מקור: מסכת נדה דף נ״א עמוד א׳ · קטע 17 — “אָמַר רָבִינָא: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דִּתְנַן: רַבִּי…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת נדה דף נ״א עמוד א׳ · קטע 2 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כֹּל דְּכֵן הוּא, וּמָה טוּמְאָה חֲמוּרָה…”
לשון המקור
בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ עוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, תֹּאמַר בְּטוּמְאָה קַלָּה שֶׁעוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: כֹּל דְּכֵן הוּא, וּמָה טוּמְאָה חֲמוּרָה דְּקִילָּא, דְּאֵינָהּ עוֹשָׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ — מְטַמְּאָה שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה, טוּמְאָה קַלָּה דַּחֲמִירָא, דְּעוֹשֶׂה כַּיּוֹצֵא בָּהּ — אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּטַמְּאָה שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה?
אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָאָמַר: לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן אֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר, תֹּאמַר בְּטוּמְאָה קַלָּה שֶׁצְּרִיכָה הֶכְשֵׁר.
וּמִי צְרִיכָה הֶכְשֵׁר? וְהָתְנַן: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר: צְרִיכָה מַחְשָׁבָה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶלָּא בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר!
נְהִי דְּהֶכְשֵׁר שֶׁרֶץ לָא בָּעֲיָא, הֶכְשֵׁר מַיִם בָּעֲיָא.
מַאי שְׁנָא הֶכְשֵׁר שֶׁרֶץ דְּלָא בָּעֲיָא, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל? הֶכְשֵׁר מַיִם נָמֵי לָא תִּבְעֵי, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,
דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ״.
מָה זְרָעִים, שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, צְרִיכִין הֶכְשֵׁר, אַף כֹּל שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה — צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. יָצְתָה נִבְלַת עוֹף טָהוֹר שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, שֶׁאֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.
אֶלָּא אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: שׁוּם טוּמְאָה חֲמוּרָה בְּעוֹלָם, שׁוּם טוּמְאָה קַלָּה בָּעוֹלָם.
אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹחָנָן לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר, דְּמַחְשֶׁבֶת חִיבּוּר שְׁמָהּ מַחְשָׁבָה. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן: הַסֵּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרְנִית שֶׁבֶּחָצֵר, אִם הָיוּ נִשְׁמָרִין — חַיָּיבִין.
הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּזַרְעִינְהוּ מִתְּחִלָּה לָאָדָם — צְרִיכָא לְמֵימַר? אֶלָּא לָאו דְּזַרְעִינְהוּ מִתְּחִלָּה לִבְהֵמָה, וְקָתָנֵי: אִם הָיוּ נִשְׁמָרִין — חַיָּיבִין.
אָמַר רַב אָשֵׁי: הָכָא בְּחָצֵר שֶׁעָלוּ מֵאֵילֵיהֶן עָסְקִינַן, וּסְתָמָא לְאָדָם קָיְימִי, וְהָכִי קָאָמַר: אִם הֶחָצֵר מְשַׁמֶּרֶת פֵּירוֹתֶיהָ — חַיָּיבִין, וְאִם לָאו — פְּטוּרִין.
מֵתִיב רַב אָשֵׁי: ״כֹּל שֶׁחַיָּיבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת — מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין״, וְאִם אִיתַאּ, הָא אִיכָּא הָנֵי (דְּקָחַיָּיבִין) [דְּחַיָּיבִין] בְּמַעֲשֵׂר וְאֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין!
אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר — כׇּל מִין שֶׁחַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר, מִטַּמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כֹּל שֶׁחַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז — חַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת, וְיֵשׁ שֶׁחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת וְאֵין חַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.
וְאִם אִיתָא, הָאִיכָּא טְרֵפָה, דְּחַיֶּיבֶת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז וְאֵינָהּ חַיֶּיבֶת בַּמַּתָּנוֹת!
אָמַר רָבִינָא: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דִּתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הַטְּרֵפָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.
אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וּבְצָרוֹ — חַיָּיב בַּפֶּרֶט, וּבָעוֹלֵלוֹת, וּבַשִּׁכְחָה, וּבַפֵּאָה, וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
וְהָא אֲנַן תְּנַן: כֹּל שֶׁחַיָּיב בַּפֵּאָה — חַיָּיב בַּמַּעַשְׂרוֹת! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: מִין קָתָנֵי, שְׁמַע מִינַּהּ.
תְּנַן הָתָם: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, שֶׁנּוֹתֵן פֵּאָה מִכׇּל אֶחָד וְאֶחָד.