מסכת בבא מציעא דף נ״ג עמוד ב׳

מעשר שני בירושלם אין פודין אותו כלל שנא' כי ירחק ממך המקום ברחוק מקום אתה פודה ואי אתה פודה בקרוב מקום ואם נטמא הואיל ואינו בר אכילה פודין אותו ולוקחין מפדיונו פירות ואוכלן בירושלם ומעשר שני עצמו הטמא שנפדה נאכל בכל מקום ומ"מ יתבאר במקומו דוקא שנטמא באב הטומאה שטומאתו מן התורה או שנטמאו אף בולד הטומאה קודם שנכנס לירושלם שלא היתה כניסתן בקדושה הא אם נטמאו בולד הטומאה ובירושלם אין יוצאות משם ונאכלות בתחום מעשר ואף נטמא בולד הטומאה חוץ לירושלם לא התירו לצאת אלא שאחר שידע בטומאתן התנה בכניסתן שלא יתפשו בקליטת מחיצות אבל אם לא התנה כן הואיל ומ"מ טהור מן התורה כבר קלטוהו מחיצות ונמצאו שלש חלוקות בדבר באב הטומאה יוצא על כל צד בולד הטומאה ובירושלם אינו יוצא כלל בולד הטומאה וחיץ לירושלם יוצא ובתנאי שהזכרנו:

פירות הנלקחים בכסף מעשר דינן כמעשר עצמו לדין קליטת מחיצות וכן שאין פודין אותם בירושלם אא"כ נטמאו הא נטמאו מיהא נפדין על הדרך שביארנו במעשר שני עצמו:

ממה שכתבנו למדת שמעשר שני עצמו לא נקרא דבר שיש לו מתירין אלא מצד שאפשר לפדותו או לאכלו בירושלים הא כל שאין בו צד לאחד מאלו אינו בכלל דבר שיש לו מתירין ושמא תאמר והלא אם רצה נשאל עליהם והרי קנמות נכללו בדין דבר שיש לו מתירין הואיל ואם רצה נשאל עליהם אינו כן שבקנמות אין סרך עברה בשאלתם אדרבה סרך מצוה הרי אמרו הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה הא מעשר שני אין בשאלתו סרך מצוה אדרבה סרך עברה וכן הדין בתרומות וכמו שאמרו במסכת נדרים שהטבל ומעשר שני והקדש וחדש הוא דבר שיש לו מתירין אבל תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם הוא דבר שאין לו מתירין ואע"פ שבמסכת זבחים אמרו בתרומות שיש להם מתירין פירושו שיש לה מתירין להיות תערובתן נאכל לכהן אבל אינו בדין דבר שיש לו מתירין שאנו עסוקין בו:

מקצת רבותינו שבצרפת למדו מסוגיא זו שלא נקרא דבר שיש לו מתירין אלא בשאפשר לו לתקנו בלא הוצאה אבל כל שצריך בתקונו הוצאה והפסד אינו בכלל דבר שיש לו מתירין מפני שבקושיא ראשונה כשהקשה ניחלליה אמעות הראשונות הם גורסים בתירוצה דלית ליה ולא פריק מתוך כך הם מפרשים שכל שצריך בתקונו הוצאה והפסד אינו קרוי דבר שיש לו מתיריו שאם לא כן כשתירץ לו דלית ליה ולא פרק חיה לו להקשות יבא ויקח ויחלל על מעות ואח"כ יחלל זה על מעות הראשונים אלא שמאחר שהוא זקוק לקנות אין זה דבר שיש לו מתירין וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במסכת חולין ואם תאמר אם כן כשהקשה לו וניתי מעשר וכו' היה לו להשיב גם כן בשאין לו אלא שלא הקשה אלא בדבר מועט ואי אפשר שלא יהא לו מעשר שני בפחות מפרוטה אלא שמ"מ לדעתו יש להקשות על מה שאמר וניתי איסר וודאי פירושו שיחלל עליו שוה איסר אלא שלא יצמצם והיאך לא תירץ בשאין לו ומ"מ אפשר שאף בזו דבר מועט הוא ואי אפשר לו בלא כן וזהו שלא הקשה וניתי סלע ומ"מ אנו אין אנו גורסין דלית ליה אלא דלא פריק שאם כדבריהם כשחזר והקשה וניתי מעשר דאית ליה עד שהוצרך לתרץ לו דאוריתא ודרבנן לא מצטרפי יתרץ גם כן בשאין לו ולפיכך יש מפרשים שעיקר ראייתם הוא ממה שלא הקשה לו וליסקיה לירושלם וליכליה כמו שהקשו בסוף בענין ושנכנס לירושלם ויצא וודאי מאחר שלא הקשה כן נראה שאין להקשות כן אלא בשנכנס לירושלם ויצא שהדברים מוכיחים שלא יצא אלא שיעור מועט וחזרתו לירושלם אפשר לה בלא טורח ובלא הפסד והוצאה אבל כשלא נכנס שם שאי אפשר לו אלא בטורח והוצאה אין זה דבר שיש לו מתירין ומ"מ באחרון של ע"ז במה שאמרו שם חוץ מטבל ויין נסך ופירשו הטעם בטבל משום דכהתרו כך איסורו והקשו בה תיפוק ליה דהוה ליה דבר שיש לו מתירין תירצו הם בשאין לו ממקום אחר לעשר עליו ולדעת זה נצטרך לומר גם כן שאין לו מעות ליקח ממקום אחר:

יש מוכיחין מכאן שכל שאפשר לו לתקנו על ידי ממון של אחר הואיל ואי אפשר לתקנו על ידי ממון עצמו לא נקרא דבר שיש לו מתירין שאם לא כן יש להקשות שאם אין לו לזה יש לו לחזר אחר אחד שחלל כבר ויפדה מעשר זה על סלע של חברו שהרי אדם יכול לחלל מעשר חברו על מעותיו כמו שביארנו ומ"מ יש לתרץ בה הואיל ומעשר ממון גבוה הוא אין רשאי למכור וליתן מעשר שני ואם יבא אחר ויחלל מעשר חברו על סלע זה שכבר נתפש בקדושה נמצא נותן מעשרו:

זה שבארנו שמעשר שני אינו נאכל אלא אם כן יש שם חומה יש להקשות בו ממה שאמרו בפרק ידיעות הטומאה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין חומה עד שפרשו מפני זה מחיצה לאכל דאוריתא כלומר שאינו לוקה על אכילה שחוץ לירושלם על לא תוכל לאכול בשעריך אלא אם כן נכנס לתוך חומת ירושלם אבל אם אכלן קודם שנכנס אינו לוקה מן התורה אלא שמכין אותו מכת מרדות כמו שיתבאר במסכת מכות ומ"מ אע"פ שזו הלכה אין הדברים נראין לפרש כן מחיצה לאכל שאם כן מהו שתירץ דנפול מחיצות אלא נראה שסוגיא זו חולקת עם אותה שבפרק ידיעות הטומאה ובפרק חלק יראה כסוגיא זו:

זה שביארנו גם כן שכל שקלטוהו מחיצות ונפלו אינו נפדה ולא נאמר כי גזור רבנן בדאיתנהו למחיצות הא ליתנהו למחיצות לא גזור יראה שסוגיא זו חולקת עם סוגיא שבפרק חלק ששם יראה שכל שאין שם מחיצות לא גזרו אלא שיש גורסים שם בדרך אחרת כמו שיתבאר שם:

כבר בארנו שכל שאין שם שוה פרוטה ולא בא ממקום חיוב אינו נפדה מן התורה ולא סוף דבר שאין בגוף המעשר שוה פרוטה שזה אינו כלום שאף בנהנה מן ההקדש בפחות משוה פרוטה לא מעל אע"פ שצריך להשיב אלא כל שאין בחומשו שוה פרוטה אינו צריך פדיון ויכול לאכלו חוץ לירושלם שכל שאין בו שוה פרוטה אינו כלום וכל קרן שאינו ראוי לחומש אינו קרן ומדברי סופרים לפדותו אלא שאין מוסיף עליו חומש ואם פדה מעשר אחר אומר הרי זה וחומשו מחוללין על מעות הראשונות כמו שבארנו:

במסכת מכות אמרו בכהן שעלתה לו תאנה של טבל ואמר תרומתה בעוקצה מעשר ראשון בדרומה מעשר שני בצפונה והוא בירושלם זר שאכלה לוקה שתים ר"ל משום תרומה ומשום מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ואם היה בגבולין לוקה שלש על מעשר שני חוץ לחומה ואע"פ שעיקר השמועה יש בו דברים שאינם הלכה כמו שביארנו שם מ"מ יש לך לדון בה מאחר שלוקה יש לך לומר שמן התורה הוא ותמה על עצמך היאך אפשר למעשר שני של תאנה אחת אע"פ שיש בו כזית שיהא בו שוה פרוטה ומתוך כך פירשוה גדולי המפרשים שהיא באה ממקום חיוב כגון שהיו שם טבלים הרבה ויש מפרשים אותה במכת מרדות אלא שהוציאה בלשון מלקות ואף מצד אחר אתה צריך לפרש בה כן שהרי מעשר פירות מדרבנן כמו שביארנו שם:

חומש זה שאדם מוסיף במעשר שני חומש מלבר הוא ולא חומש מלגאו ואם היה שוה ארבעה נותן חמשה ואין זה חומשו של קרן אלא רביעו ומתוך שאין זה חומש קרן הוא נקרא חומש מלבר ר"ל שהוא חוץ לקרן וכשניתוסף עליו היה הוא וחומשו חמשה וחומש מלגאו הוא חומשו של קרן ואדם מוסיף עליו חומש אחר כחומש זה שבתוכו כגון מחמשה ששה:

כל ההקדשות שאדם מקדיש סתם הן קרקע הן מטלטלין אפשר לפדותן וכשפודין אותם מכריזין עליהם לפני כל הרוצים לבא ולפדות וכל הפודה פודה בשוויו חוץ מן המקדיש עצמו שאם הוא פודה מוסיף חומש ועל דבר זה אמרו שהבעלים קודמין בפדיון לכל אדם וקוראין להם ואומרין לו פתח אתה תחלה ואם אמרו בעלים בעשרים ואמר אחר בעשרים בעלים קודמים מפני שמוסיפין חומש אמרו בעלים בעשרים ואמר אחר בעשרים ואחד הבעלים נותנים עשרים ושש עשרים שפתח בהם וחמשה של חומש מה שאמר הוא בעצמו ודינר של עלוי זה הבא אחריו ואינו מוסיף חומש על העלוי דיו שנכוף אותו ליתן עלוי של האחרים וקרן וחומש שלפי דבורו אבל לעולם אין מוסיף חומש על עלויין של אחרים ואם אמר שלישי עשרים ושנים נותן הוא עשרים ושבע אמר אחר עשרים ושלשה נותנין הם עשרים ושמנה ואמר אחר עשרים וארבעה נותנים הם עשרים ותשע שעל כל פנים הואיל וגלה דעתו שרוצה לפדות אומרים לו תן בקרן כמו שרוצין בו אחרים ליתן והוסיף חומש על קרן הבא לפי דבורך הואיל ומה שאומרים האחרים ליתן הוא פחות מקרן וחומש שלו אמר אחר עשרים וחמש אין כופין עוד הבעלים ליתן שלשים שהרי יכול לומר אתא גברא בחריקאי ר"ל כבר בא זה במקומו ליתן בקרן מה שהתניתי ליתן בין קרן וחומש ומ"מ אם אמר הוא עשרים ופרוטה שנמצא סך זה האומר ליתן חמשה ועשרים חסר פרוטה ממה שבעל הבית אומר כופין אותו ונותן שלשים ופרוטה וחומש פרוטה ואע"פ שלא הוזכר אלא נותן שלשים מתוך מיעוט הפרוטה וחומשה לא דקדק להזכירה זהו החשבון המכוון לפי סוגיא שבמסכת ערכין וכך כתבוה גדולי המפרשים וגדולי המחברים כתבו פרוטה זו בכלם ודעתם שאם אמרו בעלים בעשרים וזה בעשרים ואחד נותנין לו בעשרים כדי להרויח ארבעה ואם הוסיפו הבעלים פרוטה על עשרים ואחד נותן עשרים ושש ופרוטה וחומשה וכן בכלם והוא שאם בא השני ואמר בעשרים ושנים ושלישי בעשרים ושלשה ורביעי בעשרים וארבעה וחמישי בעשרים וחמשה ובאו הבעלים והוסיפו על עשרים וחמשה פרוטה נותנין שלשים ופרוטה וחומשה ולא יראה כן:

התבאר במסכת ערכין בסוגית שמועה זו שבפדיון מעשר שני אינו כן אלא אמרו הבעלים בסלע ואמר אחר בסלע ופרוטה שני קודם שהוסיף בקרן שמאחר שאף החומש אינו אלא לבעלים אין מדקדקים אחריו אבל בהקדש שהחומש ריוח להקדש ראוי לדקדק בו בפדיונו: