מסכת בבא מציעא דף נ״ג עמוד ב׳

ואפי' בירושלים שאין מעשר טהור נפדה שם דכתיב (דברים יד) כי ירחק ממך [וגו'] ונתת בכסף ולא כשהיה בירושלים:

בלקוח מעשר זה ולא הוא עצמו היה מעשר אלא צרכי סעודה שלקח בירושלים בכסף מעשר:

יקבר דקא סבר לא אלים למיתפס פדיונו:

אלא לעולם בטהור בין מעשר בין לקוח ודקאמר נעייליה וניכליה:

מאי יצא נמי דקאמר דנפול מחיצות חומת ירושלים ושוב אין מעשר נאכל שם עד שיעמדו מחיצות דבעינן לפני ה' תאכלנו (שם יב) ובפדייה נמי לא דקלטוהו מחיצות מלפדותו עוד משנכנס לתוכו:

והאמר רבא במסכת מכות (דף כ.):

מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן מחיצה שנאמרה בתורה לא הוזכרה אלא לאכול בתוכה ושאמרו במשנה מחיצות קולטות אותם מלפדות עוד אם יצא דרבנן היא:

וכי גזור רבנן כו' לאו רבא קאמר לה אלא המקשה קאמר מדאמר רבא קליטת מחיצות מדרבנן בעלמא היא והשתא דנפול מחיצות ליתא לההיא גזירה דכי גזור רבנן היכא דאיתנהו וזה הוציא את המעשר לחוץ אבל כי ליתנהו לא גזור הלכך ניפרקיה ואמאי בטלי:

כרבי יהודה דאמר יקבר בספרי מפיק טעמא משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא״ת דבריש פירקין (בבא מציעא דף מה.) אמרינן כסף ראשון ואפי' כסף שני וי״ל דה״מ כסף על כסף אבל לחלל ב' פעמים פירות על כסף לא וא״ת דבפרק שלישי דמעשר שני (מ״י) תנן אמרו לו לר' יהודה ומה מעשר שנטמא נפדה לקוח לא כל שכן אמר להם לא אם אמרתם במעשר שנפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח שאינו נפדה כו' אם כן טעמא אחרינא אית ליה ולמה לי קרא בספרי וי״ל דאסמכתא בעלמא הוא אי נמי טרח וכתב לה קרא:

אפילו לא יצא נמי מעיקרא דשני בשנטמא ה"מ למפרך הכי אלא דעדיפא מיניה פריך:

לא פלוג רבנן תימה דבסוף פרק חלק (סנהדרין ד' קיג.) משני כי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות ולא קאמר דלא פלוג רבנן כדקאמר הכא ולא קשה מידי דהתם קאי אמאי דקאמר אלא דעיר הנדחת ואסקוה לירושלים והיה שם בשעת גמר דין ליתאכיל דהא קלטוהו מחיצות וה"ל שלל ירושלים בשעת גמר דין כו' ומסיק לעולם בטהור ואסקיה לירושלים ונגמר הדין דעיר הנדחת ודקא קשיא לך ליתאכיל כגון דנפול מחיצות אמר גמר דין וכדרבא דאמר מחיצה לקלוט דרבנן שלא לפדות אפילו נפול מחיצה דלא פלוג רבנן כדקאמר בשמעתין דכיון דלקלוט לא הוי אלא מדרבנן מן התורה חל עליו גמר דין אפילו לא נפול מחיצה כלל כיון שיכול לאוכלו אם ירצה ולא מיקרי נמי שלל ירושלי' כיון שיכול להוציאו ולפדותו אלא דרבנן אמור מחיצה לקלוט אפילו לקרות שלל ירושלים ולאכול דהעמידו דבריהם על דין תורה אהא מסיים כי גזרו רבנן היכא דאיתנהו למחיצות פירוש לא העמידו דבריהם על דין תורה למיקרי שלל ירושלים ולאכול אלא כי איתנהו למחיצות ולא נפול כלל אבל נפול מחיצות אחר גמר דין לא גזור רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרות שלל ירושלים ולאכול אע"ג דבשעת גמר דין קלטוהו מחיצות כיון דנפול מחיצות אחר גמר דין אבל אי נפול מחיצות קודם גמר דין אע"ג דלא הוי שלל ירושלים מ"מ לא חל עליו גמר דין דה"ל כגבולים וה"ל שלל שמים כיון שאינו ראוי לאכול ולא לפדות כדאמר בשמעתין דלא פלוג רבנן ויעלוהו כשיעשו מחיצות א"נ דוקא מיירי בנפול מחיצות קודם גמר דין ולא הוי כמו בגבולים דכיון שהיה ראוי לאכלו שעה אחת הוה ליה ממון הדיוט ושלל ירושלים לא הוי כיון דנפול מחיצות בשעת גמר דין אבל נפול מחיצות אחר גמר דין כיון דהוי שלל ירושלים בשעת גמר דין תו לא פקע והשתא אתי שפיר טפי בפשיטות כי איתנהו בשעת גמר דין גזור למיהוי שלל ירושלים כי ליתנהו בשעת גמר דין לא גזור ואם תאמר דמשמע דיגנזו משום דחל עלייהו גמר דין אבל היכא דלא חל עלייהו גמר דין יאכלו אם תבנה החומה והא אמרינן בפרק קדשי קדשים (זבחים דף נט.) כשהיה מזבח שלם ונפגם ונבנה אין חוזרין ונראין וי"ל דדוקא זבחים שעושין מהם עבודות אבל מעשר או בשר זבח לאחר העבודה או שירי מנחה חוזרין ונראין:

דנפול מחיצות פי' רוב מחיצות דאי נפול מקצתם אע"ג דאסור לטלטל בשבת מ"מ מקרי מחיצה לענין אכילת מעשר וקדשים קלים כדאמרינן ריש פרק אלו דברים (פסחים דף סו. ושם ד"ה תוחב ודף סז) דההיא שמעתתא דהלל צריך להעמיד אחר שנפרצו בה פרצות לכך לא היו יכולין להוליך סכיניהם בשבת לעזרה לשחוט פסחיהם דקודם שנפרצו היו מותרים לטלטל כדאמר רבי יוחנן (עירובין דף ו:) ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר ואעפ"כ בלילה היו אוכלין פסחיהם:

אין בו שוה פרוטה אין תופס פדיון ולא בעי למדרש אין בו שוה פרוטה אין מוסיף חומש אבל פדיון תופס דסברא לאוקמא מיעוטא בגופה ולא בחומש דפחות משוה פרוטה לא חשיב ממון לתפוס פדיון אבל למ"ד אין בחומשו קשה דטפי הוה ליה למדרש דאינו מוסיף חומש:

מעשר שני בירושלם אין פודין אותו כלל שנא' כי ירחק ממך המקום ברחוק מקום אתה פודה ואי אתה פודה בקרוב מקום ואם נטמא הואיל ואינו בר אכילה פודין אותו ולוקחין מפדיונו פירות ואוכלן בירושלם ומעשר שני עצמו הטמא שנפדה נאכל בכל מקום ומ"מ יתבאר במקומו דוקא שנטמא באב הטומאה שטומאתו מן התורה או שנטמאו אף בולד הטומאה קודם שנכנס לירושלם שלא היתה כניסתן בקדושה הא אם נטמאו בולד הטומאה ובירושלם אין יוצאות משם ונאכלות בתחום מעשר ואף נטמא בולד הטומאה חוץ לירושלם לא התירו לצאת אלא שאחר שידע בטומאתן התנה בכניסתן שלא יתפשו בקליטת מחיצות אבל אם לא התנה כן הואיל ומ"מ טהור מן התורה כבר קלטוהו מחיצות ונמצאו שלש חלוקות בדבר באב הטומאה יוצא על כל צד בולד הטומאה ובירושלם אינו יוצא כלל בולד הטומאה וחיץ לירושלם יוצא ובתנאי שהזכרנו:

פירות הנלקחים בכסף מעשר דינן כמעשר עצמו לדין קליטת מחיצות וכן שאין פודין אותם בירושלם אא"כ נטמאו הא נטמאו מיהא נפדין על הדרך שביארנו במעשר שני עצמו:

ממה שכתבנו למדת שמעשר שני עצמו לא נקרא דבר שיש לו מתירין אלא מצד שאפשר לפדותו או לאכלו בירושלים הא כל שאין בו צד לאחד מאלו אינו בכלל דבר שיש לו מתירין ושמא תאמר והלא אם רצה נשאל עליהם והרי קנמות נכללו בדין דבר שיש לו מתירין הואיל ואם רצה נשאל עליהם אינו כן שבקנמות אין סרך עברה בשאלתם אדרבה סרך מצוה הרי אמרו הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה הא מעשר שני אין בשאלתו סרך מצוה אדרבה סרך עברה וכן הדין בתרומות וכמו שאמרו במסכת נדרים שהטבל ומעשר שני והקדש וחדש הוא דבר שיש לו מתירין אבל תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם הוא דבר שאין לו מתירין ואע"פ שבמסכת זבחים אמרו בתרומות שיש להם מתירין פירושו שיש לה מתירין להיות תערובתן נאכל לכהן אבל אינו בדין דבר שיש לו מתירין שאנו עסוקין בו:

מקצת רבותינו שבצרפת למדו מסוגיא זו שלא נקרא דבר שיש לו מתירין אלא בשאפשר לו לתקנו בלא הוצאה אבל כל שצריך בתקונו הוצאה והפסד אינו בכלל דבר שיש לו מתירין מפני שבקושיא ראשונה כשהקשה ניחלליה אמעות הראשונות הם גורסים בתירוצה דלית ליה ולא פריק מתוך כך הם מפרשים שכל שצריך בתקונו הוצאה והפסד אינו קרוי דבר שיש לו מתיריו שאם לא כן כשתירץ לו דלית ליה ולא פרק חיה לו להקשות יבא ויקח ויחלל על מעות ואח"כ יחלל זה על מעות הראשונים אלא שמאחר שהוא זקוק לקנות אין זה דבר שיש לו מתירין וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במסכת חולין ואם תאמר אם כן כשהקשה לו וניתי מעשר וכו' היה לו להשיב גם כן בשאין לו אלא שלא הקשה אלא בדבר מועט ואי אפשר שלא יהא לו מעשר שני בפחות מפרוטה אלא שמ"מ לדעתו יש להקשות על מה שאמר וניתי איסר וודאי פירושו שיחלל עליו שוה איסר אלא שלא יצמצם והיאך לא תירץ בשאין לו ומ"מ אפשר שאף בזו דבר מועט הוא ואי אפשר לו בלא כן וזהו שלא הקשה וניתי סלע ומ"מ אנו אין אנו גורסין דלית ליה אלא דלא פריק שאם כדבריהם כשחזר והקשה וניתי מעשר דאית ליה עד שהוצרך לתרץ לו דאוריתא ודרבנן לא מצטרפי יתרץ גם כן בשאין לו ולפיכך יש מפרשים שעיקר ראייתם הוא ממה שלא הקשה לו וליסקיה לירושלם וליכליה כמו שהקשו בסוף בענין ושנכנס לירושלם ויצא וודאי מאחר שלא הקשה כן נראה שאין להקשות כן אלא בשנכנס לירושלם ויצא שהדברים מוכיחים שלא יצא אלא שיעור מועט וחזרתו לירושלם אפשר לה בלא טורח ובלא הפסד והוצאה אבל כשלא נכנס שם שאי אפשר לו אלא בטורח והוצאה אין זה דבר שיש לו מתירין ומ"מ באחרון של ע"ז במה שאמרו שם חוץ מטבל ויין נסך ופירשו הטעם בטבל משום דכהתרו כך איסורו והקשו בה תיפוק ליה דהוה ליה דבר שיש לו מתירין תירצו הם בשאין לו ממקום אחר לעשר עליו ולדעת זה נצטרך לומר גם כן שאין לו מעות ליקח ממקום אחר:

יש מוכיחין מכאן שכל שאפשר לו לתקנו על ידי ממון של אחר הואיל ואי אפשר לתקנו על ידי ממון עצמו לא נקרא דבר שיש לו מתירין שאם לא כן יש להקשות שאם אין לו לזה יש לו לחזר אחר אחד שחלל כבר ויפדה מעשר זה על סלע של חברו שהרי אדם יכול לחלל מעשר חברו על מעותיו כמו שביארנו ומ"מ יש לתרץ בה הואיל ומעשר ממון גבוה הוא אין רשאי למכור וליתן מעשר שני ואם יבא אחר ויחלל מעשר חברו על סלע זה שכבר נתפש בקדושה נמצא נותן מעשרו:

זה שבארנו שמעשר שני אינו נאכל אלא אם כן יש שם חומה יש להקשות בו ממה שאמרו בפרק ידיעות הטומאה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין חומה עד שפרשו מפני זה מחיצה לאכל דאוריתא כלומר שאינו לוקה על אכילה שחוץ לירושלם על לא תוכל לאכול בשעריך אלא אם כן נכנס לתוך חומת ירושלם אבל אם אכלן קודם שנכנס אינו לוקה מן התורה אלא שמכין אותו מכת מרדות כמו שיתבאר במסכת מכות ומ"מ אע"פ שזו הלכה אין הדברים נראין לפרש כן מחיצה לאכל שאם כן מהו שתירץ דנפול מחיצות אלא נראה שסוגיא זו חולקת עם אותה שבפרק ידיעות הטומאה ובפרק חלק יראה כסוגיא זו:

זה שביארנו גם כן שכל שקלטוהו מחיצות ונפלו אינו נפדה ולא נאמר כי גזור רבנן בדאיתנהו למחיצות הא ליתנהו למחיצות לא גזור יראה שסוגיא זו חולקת עם סוגיא שבפרק חלק ששם יראה שכל שאין שם מחיצות לא גזרו אלא שיש גורסים שם בדרך אחרת כמו שיתבאר שם:

כבר בארנו שכל שאין שם שוה פרוטה ולא בא ממקום חיוב אינו נפדה מן התורה ולא סוף דבר שאין בגוף המעשר שוה פרוטה שזה אינו כלום שאף בנהנה מן ההקדש בפחות משוה פרוטה לא מעל אע"פ שצריך להשיב אלא כל שאין בחומשו שוה פרוטה אינו צריך פדיון ויכול לאכלו חוץ לירושלם שכל שאין בו שוה פרוטה אינו כלום וכל קרן שאינו ראוי לחומש אינו קרן ומדברי סופרים לפדותו אלא שאין מוסיף עליו חומש ואם פדה מעשר אחר אומר הרי זה וחומשו מחוללין על מעות הראשונות כמו שבארנו:

בד"ה לא פלוג רבנן כו' והשתא א"ש טפי בפשיטות כי איתנהו בשעת ג"ד גזור כו' עכ"ל דלפי תירוץ הראשון לא אתי שפיר בפשיטות דכי ליתנהו לא גזור דהא כי ליתנהו למחיצות קודם ג"ד גזור ודו"ק:

ד"ה כרבי יהודה כו' עד תאמרו בלקוח שאינו נפדה ברחוק מקום וכו' פירוש אפילו אם קנה פירות במעות מעשר שני רהוק מירושלים כדי לאוכלן בירושלים הוי כאלו קנאם בירושלים ואינן נפדין וע"ש במסכת מעשר שני משנה י' בפי' ר"מ ור"ש:

הא דאמרינן הכא לא פלוג רבנן במחיצות קשיא עלה מהא דגרסינן בפרק חלק וכו'. וככתוב בתוספות ואיכא למימר מאי יצא דקתני לא שיצא ממש אלא שנפלו מחיצות וכל זמן שהוא בתוך העיר לא פלוג רבנן אפילו נפול נמי אינו נפדה כדי שלא יאמרו ראינו מעשר נפדה בירושלים והתם בשיצא חוץ לירושלים וכיון דנפלו מחיצות והוא חוץ לירושלים לא גזור. ואם תאמר הכא ניפקיה ונפרקיה דהוה ליה חוץ לירושלים ונפלו מחיצות. איכא למימר כיון דאין עליו להוציאו ולפדותו אין זה דבר שיש לו מתירין כי היכי דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין משום שמהרה תבנה העיר ומחיצותיה ובכהאי גוונא אמרינן בנדרים אמאי דאקשינן וליהדר וליעייליה מפני שסופו לעשות כך שהרי לכך הוא עומד שיעלה ויאכל בירושלים וכך כתב רש"י מאי יצא דקאמר שנפלה חומת ירושלים. ולי נראה דהתם כגון דנפלו מחיצות קודם שהכניסו שם ולא גזרו רבנן שהרי הוא כמו שלא נכנס והכא כגון דנפלו מחיצות לאחר שהכניסו וגזור בהו רבנן והיינו דקתני שנכנס לירושלים במחיצות ויצא משנפלו והיינו דגרסינן במקצת נסחי לא פלוג רבנן במחיצות כיון דקלוט קלוט. הרמב"ן.

לא פלוג רבנן תימה דבסוף חלק אמרינן בהדיא דפלוג וכך הוא שם המסקנא גבי עיסה של מעשר שני דרבי מאיר פוטר מן החלה וחכמים מחייבין ואמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים אבל בגבולין דברי הכל פטורה ופריך מהא דקתני גבי עיר הנדחת מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו דהיכי דמי אי דאסקוה לירושלים הא קלטו מחיצות פירוש ואפילו באכילה שרי אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו פירוש אלמא לאו ממון גבוה הוא ואפילו שרפה היה טעון אלא משום זילותא לא הוה בשרפה כדקאמר התם גבי תרומה תרקב אף על גב דממון כהן הוא. ומסיק לעולם דאסקוה לירושלים וכגון דנפלו מחיצות וכדרבא דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא. ובלא הך שמעתין קשה פשט ההלכה שלשם. והנה אפרשנה כולה דקשיא ליה מעיקרא אי דאסקוה לגוה פירוש לירושלים הא קלטוה מחיצות אליבא דמאן פריך אי לרבי מאיר דפטר מן החלה משום דממון גבוה הוא ואין זה עריסותיכם אלא הוי כגלגול הקדש דפוטר כדאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל מה צריך להזכיר קליטת מחיצות בפשיטות היה יכול להקשות האמר רבי מאיר ממון גבוה הוא אפילו בירושלים כל שכן בגבולין ובאכילה נמי שרי דאין זה שללה אלא שלל שמים כי היכי דלא קרינן ביה עריסותיכם. ואי פריך אליבא דרבנן דמחייבין בחלה משום דמעשר ממון הדיוט הוא וקרינן ביה עריסותיכם אם כן מאי קשה ליה הא קלטוה מחיצות מכל מקום שללה קרינן ביה כי היכא דקרינן ביה עריסותיכם ולכך קתני יגנז דאפילו שרפה היה טעון אי לאו משום זילותא כדמפרש. ונראה לי דאף על גב דחשיב ממון בעלים כיון דקלטוה מחיצות אסור להוציאה חוץ לירושלים כדתנן במסכת מעשר שני פרק ג' מעות הנכנסות לירושלים יוצאות ופירות הנכנסין אינן יוצאין. ואמרינן התם לעיל ואת כל שללה תקבוץ לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה. אמר רב חסדא ובנקבצין לתוכה פירוש שהם בתוך מהלך יום שיכול לקבצם לתוך העיר באותו יום עצמו שקובצין שלל העיר לרחוב לשורפו והשתא האי מעשר דקלטוה מחיצות אפילו אותה העיר קרובה לירושלים אין זה נקבצים לתוכה שהרי אסור להוציאו ולא חייל עליה איסור עיר הנדחת אלא לאו בגבולים וקשיא לרב חסדא. ומשני לעולם דעיר הנדחת אחרת ואסקוה לגוה והכא במאי עסקינן שנטמא פירוש ולכך יגנזו כיון דנטמא דמעשר טמא אסור באכילה דכתיב לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טהור והוא טמא ומיד היה יכול להקשות מאי איריא עיר הנדחת אפילו דעלמא נמי כמו שמקשה לבסוף אלא האמת מקשה מתחלה אמאי יגנוז ליפרקוה דאף על גב דאחר פדייה מותר להוציאו חוץ לירושלים כדתנן במסכת מעשר שני פרק ג' מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ בית הלל אומרים הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. מכל מקום לא חשיב שללה כיון דעדיין לא נפדה מידי דהוה אמעשר בגבולים. ומשני בלקוח וכרבי יהודה דאמר יקבר ופריך אי הכי מאי איריא עיר הנדחת אפילו בעלמא נמי אלא לעולם בטהור וכגון דנפלו מחיצות וכדרבא כו' דהשתא קשה למה ליה למימר דנפלו מחיצות הא כיון דאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן אם כן חייל עליה איסור עיר הנדחת שפיר דחשוב מן הנקבצין לתוכה וכי תימא כל זמן שהמחיצות קיימות ועדיין המעשר בתוכה קליטתו מדאורייתא והאי דמחיצה לקלוט דרבנן היינו דחזר המעשר ויצא חוץ לירושלים ועל זה אתמר מילתא דרבא בפרק אלו הן הלוקין גבי פירות שנגמרה מלאכתן ועברו בירושלים. אין לומר כן חדא דמשמע דרבא אמתניתין דמסכתא מעשר שני קאי דקתני פירות הנכנסין אינן יוצאין ועלה קאי רבא ואמר דמה ששנינו דמחיצה לקלוט היינו מדרבנן. ועוד קשה למה ליה לאסוקי כי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות לא והלא בכך מתרץ הכל מיד כשאמר דנפלו מחיצות דכיון דמחיצה לקלוט דרבנן ומדאורייתא הן נקבצים לתוכה חייל עלייהו איסור עיר הנדחת ולכך יגנזו. ונראה לומר דאף על גב דמחיצה לקלוט דרבנן לא קרינן ביה נקבצים לתוכה כיון שאסרו לו חכמים להוציא כדאשכחן בריש כל שעה דהמקדש אשה בחמץ בשעה דרבנן אין חוששין לקדושיו והילכך אי לא נפלו מחיצות לא חל עליו איסור עיר הנדחת לכך צריך להעמידה דנפלו מחיצות וכי גזור רבנן שיהא אסור להוציאו היינו היכא דאיתנהו למחיצות אבל כי ליתנהו למחיצות לא קרינן ביה נקבצים לתוכה. והא דאמרינן בשמעתין דלא פלוג היינו לענין פדייה דבשום ענין אינו נפדה דגזרו רבנן שלא יפקיע קדושתו כיון דקלטו מחיצות ואם היה פודהו הרי הוא מפקיע קדושתה אבל לענין להוציאו חוץ מירושלים היכא דמחיצות קיימות אמור מפני שמפקיע קדושתו אבל נפלו מחיצות אין כאן הפקע במה שמביאו. ולא היה יכול לתרץ בלא נפלו מחיצות וכגון שנכנס לירושלים ויצא. דכיון שהוא זקוק לחזור ולהעלותו בירושלים על כרחך אין זה נקבצים לתוכה אבל היכא דנפלו מחיצות נקבצים לתוכה קרינן ביה דאינו מחוייב בשביל כך לבנות חומות ירושלים. וזה אין להקשות מאי שנא נפלו מחיצות מהיכא דלא נכנס מעולם דחשיב ליה רב חסדא ממון גבוה לכולי עלמא כיון דאסור באכילה דהא נמי הרי הוא עכשיו אסור באכילה. דלא דמי דכיון דנכנס והותר מיד באכילה ונעשה ממון הדיוט שוב לא יעשה ממון גבוה וחומש מעכב אפילו יהיה יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה כמו בהקדש מכל מקום צריך להזכיר את החומש ויאמר הוא וחומשו מחולל על הפרוטה. עד כאן משאנץ.

לא מבעיא יש בו דקלטר מחיצות דאויייתא קלטו ליה מחיצות אבל אין בו דרבנן וכו'. משמע בשאין בו שוה פרוטה אין לו פדייה אלא מדרבנן וחזקיה מדרבנן קאמר. ואף על גב לפי מאי דפרישנא לעיל דהכל תלוי בכסף אפשר לפרש דמדאורייתא אית ליה פדייה על מעות הראשונים מכל מקום פשטיה דקרא משמע ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שאין בו שוה פרוטה שאינו בר פדייה אלא שלפי שיטת התלמוד דקאמר דפרוטה ומחצה לא תפסה שתי פרוטות אנו צריכים לפרש תלוי בכסף כדפרשינן לעיל מכל מקום גם צריכים לומר דפחות משוה פרוטה לאו בר פדייה הוא מדאורייתא דאי איתיה בפדייה לא מסתבר להחמיר בכסף שלא יהא נתפס אם לא שתקדש בו פרוטה מאחר שהמעשר עצמו מתחלל בפחות משוה פרוטה וגם אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והא דקאמר לעיל דאורייתא בדרבנן לא מצטרפי לחצי פרוטה שאינה מעורבת קרי דאורייתא לפי שראויה להצטרף עם שאר מעשר. כן נראה לי. הרא"ש ז"ל. וכתב הראב"ד וזה לשונו: ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה שאינו צריך פדיון ואם יפדה אותו אין לו חומש מן התורה אבל מדרבנן יפדה ויש לו חומש. ע"כ. הבעלים אומרים בעשרים וקשה דהכא משמע שהבעלים פודין אותו בשוויו ואמאי והא בקרא כתיב בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ויש לומר דמיירי בכור הקדש דשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג. ואם תאמר כיון דמיירי בזמן הזה אם כן אמאי פודהו בשוויו הא בזמן הזה יכול לפדותו אפילו בפחות משוה פרוטה וכו'. ויש לומר דמיירי בזמן שבית המקדש קיים ואין היובל נוהג כגון בבית שני וכו'. תוספות חיצוניות. עיין תוספות ערכין ריש פרק המקדיש את שדהו.

בתוספות בד"ה כר' יהודה כו' בספרי מפיק כו' וא"ת דבפ"ג דמע"ש תנן כו' ול"ל קרא בספרי עכ"ל. דבריהם אינן מובנים לי דהא משמע דלא סגי בטעמא דר' יהודה דמתניתין דמע"ש אלא כדי לסתור הק"ו דרבנן ואם כן נהי דליכא ק"ו מ"מ צריך קרא למעוטי ואדרבא נראה דרבנן נמי אית להו דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני ומוקי לה בשאר מילי דהיינו בלוקח בכסף מעשר טהור שאינו נפדה כדמשמע התם להדיא דבטהור אפילו חכמים מודים ולא פליגי אלא בשנטמא משום דאיכא ק"ו ורבי יהודה לא ס"ל הק"ו כדפריך עליה שם ואם כן מוקי למיעוטא דכסף ראשון בין בלוקח טהור בין בטמא וע"ק דהא מ"מ שפיר איצטריך קרא אפילו לר' יהודה דאל"כ טהור גופא נמי לא ידעינן דאינו נפדה אפי' בריחוק מקום ואם כן תרווייהו נילף בק"ו דלקוח בכסף מעשר בין טהור בין טמא נפדה מק"ו דמעשר עצמו והיינו בכל א' כדינו טהור אפי' ברחוק מקום וטמא בירושלים לכך איצטריך קרא דכסף ראשון ולא כסף שני אלא דרבנן לא ממעטי אלא טהור משא"כ בטמא איכא ק"ו ורבי יהודה ס"ל כיון דבע"כ ממעטינן מיהא טהור ממילא נסתר הק"ו דאיכא פירכא ומש"ה ממעט אפי' טמא וכן מבואר להדיא בספרי גופא דלענין לקוח טהור נמי מייתי קרא דכסף ראשון ולא כסף שני ע"ש ודו"ק:

בגמרא אי רבי יהודה מאי איריא יצא לכאורה יש לתמוה דטפי ה"ל להקשות מאי איריא נכנס לירושלים אפי' עדיין לא נכנס נמי ונ"ל ליישב דלענין נכנס היה אפשר לומר דלא מיבעיא קאמר ל"מ היכא דלא נכנס וה"ל לקוח בכסף מעשר שני בגבולין פשיטא דאינו נפדה משום האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני כמ"ש התוס' בשם הסיפרי אלא אפי' בירושלים דלא שייך האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני אליבא דכ"ע כדאמרינן לעיל בריש פירקין ירושלים קאמרת שאני ירושלים ע"ש בתוספות הטעם דבירושלים לא שייך האי דרשא וקמ"ל דאפ"ה אסור משום דבאמת הטעם שכתבו שם התוס' לא שייך אלא לענין כסף גופא משא"כ בפירות לא שייך לחלק בין ירושלים לחוץ לירושלים ומש"ה לא פריך אלא מאי איריא יצא דהא בלא יצא הוי רבותא טפי לטעמא דכתיבנא וק"ל:

שם בתוספות ד"ה אפילו לא יצא נמי מעיקרא דשני בשנטמא הו"מ למיפרך כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דלמאי דס"ד מעיקרא דמעשר שני שנטמא אין פודין אותו בירושלם וא"כ ע"כ צ"ל שנכנס לירושלים דמה"ט אין לו פדיון וא"כ הא דנקט ויצא איכא למימר דלרבותא נקטיה דסד"א כיון דעיקר מילתא דקליטת מחיצות דרבנן וע"כ היינו לענין אם יצא כדפרש"י בסמוך להדיא ואם כן ה"א דבכה"ג שנטמא לא גזרו חכמים היכא דכבר יצא קמ"ל דאפ"ה לית ליה פדיון ומש"ה מקשה בגמרא דליתא אלא אפי' בירושלים גופא אית ליה פדיון ודו"ק: