מסכת בבא מציעא דף כ״ג עמוד ב׳

במנינא דשוין כבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד:

וגסטרון של אבר שברי חתיכות של אבר:

שיכוין משקלותיו שיאמר משקלו ויכוין האמת:

במתקלא דשוין שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה:

חתיכה גופה סימן יאמר מאבר פלוני היה:

או דדפקא צואר שמעתי ומשום רבי יצחק בר' מנחם שמעתי דדפקא פלנק"ן מקום שדופק כשהוא יגע:

חתיכות דג חייב להכריז קא ס"ד כשאין בהן סימן והחתיכה גופה סימן או מאצל הראש או מן הזנב:

ודג נשוך זהו סימן שלו:

מחרוזות של דגים הרי אלו שלו וה"ה מחרוזות של בשר כדאמר בתוספתא (פ"ב) וא"ת והא אמר בפ' גיד הנשה (חולין דף צה: ושם ד"ה בחרוזים) אל תהא שוטה בשר בחרוזים הוי סימן וי"ל גבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי. דאין הלכה כרב מדפריך (שם) ורב היכי אכל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן:

מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן משמע דמדה עדיפא וא"ת והא אמרי' (לקמן בבא מציעא דף כח.) ינתן לאומר משקלותיו ולא לאומר מדת ארכו ורחבו משמע דמשקל הוי סימן טפי וי"ל דה"מ בבגד דאין דרך לשקול התם ודאי משקל עדיף:

חביות של יין ושל גרוגרות הרי אלו שלו אע"ג דתנן (לקמן בבא מציעא דף כד:) מצא פירות בכלי חייב להכריז משום סימן של הכלי הכא רגילות הוא דכל החביות שוין וא"ת מדת היין להוי סימן וי"ל שהחבית מלאה וכל החביות שוין אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן לומר כמה יין יש בו:

אתלתא קרנתא וא"ת דרב אמר בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לט: ושם) חבי"ת אסור בחותם אחד ושמואל נמי לא פליג עליה אלא בחלב אבל בשר יין ותכלת מודה ומפרש ר"ת דהתם מיירי בישראל חשוד וכן משמע דמיירי התם לעיל בחבר ועם הארץ וישראל חשוד לא מרתת כמו נכרי:

ברשום שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו והוי סימן ברייתא בלא רשימה:

אביי אמר אפילו רשום לא הוי סימן אחר שנפתחו האוצרות שבעל הבית אחד מוכר להרבה חנוונים וכולם רשומים בענין אחד ופרש"י אינו נראה:

במסכת וא"ת והאמר (קדושין דף ל.) ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד וי"ל דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד אבל הכא שבא לנסותו אם יודע מותר לשנות ולומר לא למדתי זה:

בפוריא אין רגילות שישאלוהו כפירוש רש"י אם שימש מטתו אלא אם בעל קרי היה ולא בא לבית המדרש ושאלוהו למה לא בא ישנה ויאמר שחולה היה או שאר אונס אירע לו אי נמי שאלוהו שכבת על מטה זו לא יאמר לו כן פן יראה בה קרי ויתגנה:

הרבים ולא שנא רשות היחיד לא שנא דרך הינוח ולא שנא דרך נפילה נוטל ומכריז מחרוזות של דגים דלית בהו סימן לא במדה ולא במשקל ולא בקשירה אלא מצאן בקשירת הציידין ובמניינא דשוין כלומר כל מחרוזות עשרה עשרה דגים הרי אלו שלו. וכן בשר שאין בו סימן. אבל יש בו סימן בחתיכות כדרבה דהוה מחתך בה בתלת קרנתא חייב להכריז דתניא מצא כלי כסף או כלי נחושת וגסטרון וכל מיני מתכות לא יחזיר עד שיתן אות או עד שיתן משקלותיו ש"מ דמשקל הוי סימן.

ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן וכן הלכה (מסובריא דנשייתא). כסוי הקנקנים כשהוא מהודק וטחוי בטיט נקרא רשום. כשהוא מרופרף נקרא מצוף מלשון ציפוי. ואסקינן בה אידי ואידי ברשום ומתניתא דקתני הרי אלו שלו לאחר פתיחת האוצרות שהכל כשהן באוצרות כשהן רשומין כן מוציאין אותו והכל ענין אחד הן כי הא דר' יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא אחר פתיחת האוצרות ואמר ליה אביי זיל שקול לנפשך.

סוגיין דשמעתא מקום לא הוי סימן פי' כופרא אצטלע פי' מהסס מדקדק על עצמו מליגע בו כיוצא בו בהאשה שנתאלמנה (דף כ ע"ב) חזייה רב אשי לרב כהנא דהוה קא מהסס א"ל מי סברת עלך סמיכנא ומתיירא מן העבירה. ואמר רב לההוא גברא אין בו איסור אם רצונו חלקיהו עם חייא ברי כלומר אין בו איסור. פי' קדח בהו חילפי צמחו בו עשבים הנקראים חילפי והן קמשונים שצומחין בכרמים כלומר מזמן רב הוא (מוטב הוא) [מונח] הנה בזה המקום וכבר נתיאשו הבעלים:

מתני' ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד עיגול ובתוכו חרש וכו' פי' עיגול של דבילה מאי כלי אנפוריא כלים חדשים שלא שבעתן העין כלומר לא עיין בהן הרבה ולא שבעה עינו בראייתם לפיכך אינו מכירן ושמועה זו בכלים שאין בהם סימן אם שבעתן עינו ומכירן ידיעה ברורה מהדרינן להו לצורבא מרבנן בטביעות עינא והני מילי בצורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה אבל בהני תלת מילי במסכתא שקראה ואמר איני יודע אותה כי לא קריתיה כגון זה לא מחזקינן ליה בשקרי דעבד כרבנן דאמרי לעולם למד לשונך לומר איני יודע וכן בפיריא אם יאמר לך לא שימשתי וכי לא ישנה אשתי אצלי הלילה שפיר עבד שאין דרך ארץ לגלות בני אדם שיחתם עם נשיהם לבני אדם וכן באושפיזא אם כיבדו ועשה לו מטעמים הרבה ותיקן הבית בכלים מכובדים ושינה האורח מפני כי פחד שלא ירגישו בני אדם וירדו אחריו בביתו כדכתיב מברך רעהו בקול גדול וגו' ושינה כל שינוי בענין זה אין מחזיקין אותו בשקרי אלא הרי הוא באמונתו ואם יאמר ברי לי שאלו כליי הן מחזירין אותו בטביעות עין בלבד בלא נתינת סימנין לפיכך מודה ר' שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז מאי טעמא דלמא אתי צורבא מרבנן דלא משנה בדיבוריה דאמר טביעות עינא אית לי בהו ושקיל להו.

הכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים בעו מיניה מרב ששת, משקל הוי סימן, אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו', ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן. ויש מגיהין וגורסין, בעו מיניה מרב ששת מנין הוי סימן, אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו', ומדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן. ולא גרסי מדה, משום דקשיא להו תרתי, דאי משקל בעו מיניה, למה ליה לאסוקי ומדמשקל הוי סימן מנין ומדה הוי סימן ומאן דכר שמייהו, ועוד היכי פשוט מדה מקל וחומר דמשקל, אדרבה משקל עדיפא ממדה, כדאמר לקמן (בבא מציעא כח, א) מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו, ינתן למדת משקלותיו. וליתא, חדא דאין גרסת הספרים מודה להם, ועוד דאי מנין בעו מיניה למה לי דיוקא דהא ברייתא דמשקל, לפשוט להו מברייתא דלקמן (בבא מציעא כד, א), דקתני בהדיא במה דברים אמורים כשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, אלא ודאי משקל הוא דבעי מיניה, ופשטה להו מברייתא דקתני בהדיא עד שיכוין משקלותיו, וגמרא הוא דהדר ודייק מדמשקל הוי סימן מדה הוי סימן, ובגררא דמדה נקט מניין משום דבעלמא איבעיא, שמע מינה מניין הוי סימן לעיל (בבא מציעא כ, ב) גבי מצא תכריך של שטרות, ולקמן (בבא מציעא כה, א) גבי ציבורי פירות. ודקשיא להו דמשקל עדיף ממדה, מדאמר לקמן ינתן למדת משקלותיו. לא קשיא, דהתם בבגד שדרכו לימדד ואין דרכו לישקל, הילכך משקל הוי ביה סימן מובהק טפי, אבל כאן דכלי כסף וכלי נחשת שדרכן לישקל ולא לימדד, דהוי מדה סימן מובהק טפי, והכל לפי מה שהוא דבר.

אמר רב ברשום מסתברא דהכי פירושא, שהבעלים בשעה שהן גפין חביותיהן, רושמין אותן לעולם כל אחד ואחד בסימנו, והילכך רושם דידיה הוי סימן, והיינו דקאמר ברשום ולא קאמר בסתום. וכדאמרינן בעלמא (ע"ז ע, ב) חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. ואקשינן, מכלל דברייתא בפתוח, דאי בסתום כל שסותמין אותו מיד הוא רושם. ואוקימנא במציף, שהמגופה צפה על פיה, כלומר שעדיין לא טח סביבותיה בטיט, עד שטחין אין רושמין. ואביי אוקי, כאן קודם שנפתחו אוצרות, כאן לאחר שנפתחו אוצרות, קודם שנפתחו אוצרות רושם הוי סימן, לפי שעדיין בעלי בתים אינם מוכרים, וסימן דידיה הוי סימן דמיניה נפל, אבל לאחר שנפתחו אוצרות, שבעלי בתים פותחים אוצרותיהן ומוכרים לחנונים אילך ואילך, סימן רשימתו לא הוי סימן דמיניה נפל, דדילמא זו משל חנונים הלוקחים היתה (וכו'), וכדאמרינן לקמן (בבא מציעא כה, ב) אין סימן (למפרע) [למטבע], וטעמא משום דהרבה טבועים במטבע אחד ואמרינן לאו האי היא דנפל מיניה, כך נראה לי.

לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא ואם תאמר, אם כן היכי קתני במתניתין בכל אותן שאין בהן סימן הרי אלו שלו, יכריז משום צורבא מרבנן לאהדורי ליה [בטביעות עינא]. פירש הראב"ד ז"ל: הכרזה זו אינה כשאר ההכרזות, ואין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שתלמידי חכמים מצויים שם, ואין מכריזין אלא פעמים ושלש. ולפי פירושו, כל אותן שבמשנתנו גם כן עושין להן כן. והרמב"ן ז"ל [תירץ], שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויים שם, וכדאמרינן לקמן (בבא מציעא כד, ב) בשוקא דרבנן.

בפוריא פירש רש"י ז"ל: אם שואלים אותו שמשת מטתך. ואינו מחוור, דאפילו קל שבקלים עשוי לשנות בכך, ואין זו רבותא לתלמיד חכם, וגם אין שואלים כן אפילו לקלים, כל שכן לתלמידי חכמים. אלא הכי פירושו, אם שמש מטתו ולא בא לבית המדרש מפני קריו, ושואלין אותו מפני מה לא באת לבית המדרש, לא יאמר בעל קרי הייתי לרצוני, אלא יאמר אנוס הייתי.

סימן העשוי לידרס וסימן הבא מאליו שלא נעשה על ידי אדם כלל כגון עגול ובתוכו חרש האמור במשנה וכיוצא בו אע"פ שאפשר שלא ידעו בו הבעלים כבר בארנו שסימן הם וכן בארנו על מקום שהוא סימן ובלבד בדרך הנחה ובדבר שאין הגלגול מצוי בו צריך שתדע שאף המנין סימן הוא וכן הקשר סימן ומ"מ דוקא בשאין כל הדומים לאבדה זו שוים לה בקשר או במנין הא אם כל שדומה לאבדה זו שוה לה בקשר או במנין אין זה סימן מעתה מחרוזות של דגים שאמרנו עליהם במשנה הרי אלו שלו אע"פ שיש שם קשר ומנין דוקא בקשר ובמנין שכל הדייגים רגילים בו כמו שבארנו במשנה מעתה כל שאמרנו בו שאינו סימן אם היו הרבה הרי המנין סימן להם:

אף המשקל בכל דבר שדרך בני אדם לידע משקלו הרי הוא סימן מעתה מצא כלי כסף וכלי זהב ושברים שלהם או כל מיני מתכות סימן להם במשקל ויחזיר:

אף המדה סימן הוא ושמא תאמר והלא במסכת יבמות אמרו בפרק האשה שהלכה ההוא דאפקיד שומשמי גבי חבריה ואמר ליה שקלתינהו ואמר ליה והא כך וכך הויין וכו' ואמרו שם על זה אימר איתרמויי איתרמי וכו' ואע"פ שאמר כמה פירות היו שם פרשוה שאפשר שזה הפקיד שומשמין באותה חבית והרגיש במדתה עם שומשמין שלו הא באבדה הואיל ולא ראה את החבית מדתו סימן ועל דרך זה אמרו בפרק יש נוחלין היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרניו אבל גלימא לא ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ורחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין משקלותיו דכלהו הני לא חזי להו וראוי להיות מדתו סימן וכבר תירצנוה בפנים אחרים ביבמות פרק האשה שלום אלא שזו של פרק נוחלין עולה יותר יפה לתירוץ זה:

מאחר שהמשקל סימן חתיכות בשר שאמרנו במשנה הרי אלו שלו דוקא במשקלות שהקצבים רגילים בהם אם ליטראות אם פחות או יתר כפי מנהגם וחתיכה עצמה אינה סימן ר"ל כגון שיאמר של צואר היא או של ירך היא כמו שבארנו הא אם נתן בה סימן חותם שאינו רגיל כגון שהיתה חתוכה באלכסון או בעגול או שסימן איזה חותם שבה שאינו רגיל וכן כל כיוצא בזה הרי זה סימן:

מצא חתכות דג בחתך שאינו רגיל או דג נשוך הרי זה סימן הא דג שלם נראה מכאן שהוא שלו והקשו בה יחזיר מסימן הדג עצמו שיאמר דג פלוני הוא עד שפירשוה במקומות שסתמן במין אחד:

בימי רבותינו ע"ה היה דרכם להניח יינם בחביות של חרס ובשעת הגתות היו ממלאין חביותיהם וגפין במגופות של חרס ושורקין בטיט ומתקופת טבת ואילך היו קורין שעת פתוח האוצרות ובעלי בתים מוכרין לחנוני הרבה חביות ומסירין מגופות וטועמים וחוזרין וגפין ושורקין בטיט חדש ואלו חביות נקראות רשומות וחנוני מביאן לביתו ומוכר יד על יד ויש שנושאן פתוחות והם אותם שדעתו למכרן לאלתר ויש שהוא גף במגופה ואינו שורקה בטיט:

מצא חבית של יין קודם שנפתחו האוצרות והוא קודם שבט אם היא מגופה ושרוקה בטיט כמשפט כל החביות הרי היא שלו שאין כאן סימן שכלם בדרך זה הם וכל שכן אם מצאה פתוחה שכל שמניח חביתו פתוחה ברשות הרבים אבדה מדעת היא ודרך נפילה אין כאן שאין דרך נפילה אמורה בחביות מצאה רשומה ר"ל בטיט חדש הואיל ואין דרך חביות ברשום עד שיתפתחו האוצרות מחזירה ברשום זה וכן אם מצאה מגופה בלא טיט ויש חולקין בזו ואם משנפתחו האוצרות אין רשום או מגופה בלא טיט סימן כלל וכן הדין בכדי שמן ושמא תאמר יהא סימן במקום שהרי דרך הנחה הם ואינו דבר העשוי להתגלגל בודאי כך הוא אלא שמה שכתבנו אינו אלא כשנמצאו בשפת הנמל שרוב בני אדם שוכחין שם הרבה מהם ואין ראוי לעשות מקום זה סימן שמא תאמר תהא מדת החבית סימן פירשוה במקום שרובן עשויות במדה אחת יש מפרשים ברשום זה שהוא סימן מיוחד לבעלים כל אחד בשלו ומה שהקשו מכלל דברייתא בפתוח לא שהפתוח הפך רשום אלא כך פירושו מכלל דברייתא בפתוח שאלו בסתום רשום היה שהרי תכף שסותמין רושמין והעמידוה במוצף כלומר שעדין לא טח סביבותיה בטיט שעד שהם טחין אין רושמין ואח"כ העמידוה כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו שקודם שנפתחו הרי הרשום סימן לכל אחד בשלו אבל לאחר שנתפתחו אינו סימן שמא לאיזה חנוני נפלה שהרי החנונים לקחו מהם הרבה וכן עיקר:

חביות של תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים אם אין בהם סימן בגופן ולא סימן מקום כגון שהיו בשפת הנהר הרי אלו שלו:

תוס' בד"ה חבית של כו' אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן כו' עכ"ל ומיהו לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמא הך דכדי יין ושמן חייב להכריז באינה מליאה וק"ל:

בד"ה באושפיזא כו' משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילים כו' עכ"ל ונראה דהוצרכו לומר דהני נמי מפני דרכי שלום משום דמשמע להו מהך דפ' הבע"י דאין משנין בשום דבר אלא מפני דרכי שלום ודו"ק:

בגמ' בעי מיניה מרב ששת משקל הוי סימן וכו' באשר"י גריס מנין הוי סימן וכו' ולפי זה אתי שפיר דמסיים בהפשיטות' בסמוך ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן:

ברש"י ד"ה דקדחו ביה וכו' גדלו עליה ש"מ מימים רבים וכו' הד"א:

בתוס' ד"ה מחרוזות של דגים וכו' וי"ל דגבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי דאין הלכה כרב וכו' עכ"ל נ"ל דה"ק כיון דחזינן דאין הלכה כרב א"כ חזינן דהקילו בבשר שנתעלם מן העין ולכך אפילו רב גופיה לא החמיר כל כך וס"ל דאע"ג דבעלמא מחרוזות לא הוי סימן אעפ"כ לענין בשר שנתעלם מן העין הוי סימן ופירוש זה מוכרח משום דהא האי בעיא דתולין רבעי בשר בחרוז' מהו אליבא דרב בעי לה דסבירא ליה בשר שנתעלם מן העין אסור דאלו לדידן דלא קי"ל כרב אפילו בלא שום סימן מותר וק"ל:

ד"ה ברשום וכו' ואחר כך מתחיל הדבור אביי אמר וכו' ונראה דשני דבורים הללו הכל דבור א' הוא ולפי שלפירוש התוספות שפירשו שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה קשה אם כן כשנפתחו מאי בכך הא מ"מ כיון שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו הוי סימן כשנותן סימן רשימת חבית זו כך וכך היא ולכך מסיים אביי אמר דאפי' רושם לא הוי סימן אחר שנפתחו האוצרות וכו' וצ"ל דהא דפירשו התוס' שבעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו ר"ל כשפותח מגופת החבית וטועם היין וחוזר וסותמה שזה נקרא רושם כמו שפירש רש"י כל אחד עושה רושם משונה משל חבירו ואין לפרש דהתוספות מפרשים רושם כפשוטו שכל בעל הבית עושה בחבית שלו רושם וסימן משונה משל חבירו ואינו תלוי בפתיחת החבית דאם כן מאי פריך בגמרא מכלל דברייתא בפתוח ובו' וק"ל:

וליהוי קשר סימן פירוש דאף על גב דלעיל בפרקין גבי הא דתני רבי חייא שלשה כרוכין זה בזה משמע דאין קשר סימן. התם הוא בקשר של שטרות אבל הכא סבירא ליה דמחרוזות קשר מקויים ומשונה עבדי ליה דהוי סימן. ויש שפירשו דהכא מידק הוא דדייקינן לימא דמהא נמי שמעינן דקשר לא הוי סימן. ודחינן דמהא ליכא למשמע מינה דהכא במאי עסקינן בקטרא דציידי דכולי עלמא וכו'. ומיהו הא דהדר פרכינן וליהוי מנין סימן בדרך קושיא אמרה לה דהא קיימא לן דמנין הוי סימן כדאמרינן לעיל גבי שטרות וכדאיתא לקמן בהדיא. והפירוש נכון בעיני. הריטב"א. וליהוי מנין סימן מדלא פריך תרווייהו בהדי הדדי וליהוי קשר ומנין סימן משמע דסימן דקשר עדיף ולהכי פריך מעיקרא וליהוי קשר סימן ללמדך דאחד אומר קשר ואחד אומר מנין ינתן לאומר קשר. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

וליהוי קשר סימן משמע דפשיטא ליה דקשר הוי סימן. ותימה דבסוף פירקין דלעיל גבי שלשה קשורין פריך שמעת מינה קשר הוי סימן והכא נמי הוה ליה למינקט כהאי לישנא שמעת מינה קשר לא הוי סימן. ונראה דמסברא משמע ליה שיש לו להיות סימן ולהכי פריך הכא וליהוי קשר סימן ומכל מקום כדי להוכיח מן המשנה קאמר לעיל שמעת מינה קשר סימן. הרא"ש. ואפשר דהכא פריך לרבה דאמר לעיל עלה דכריכות ברשות הרבים דמיירי ביש בו סימן וסימן דכריכות היינו קשר אלמא דסבירא ליה דקשר הוי סימן ולהכי פריך הכא לדידיה ליהוי קשר סימן. ומיהו הא תירצה ריב"ש בחידושיו דרבה מיירי שהכל קושרין בקשר אחד וזה שינה וקשר כזה דלכולי עלמא הוי סימן וכדכתבינן לעיל. ויש לי לפרש דהכי פריך ליהוי קשר סימן פירוש מדנקט מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר ולא קתני נמי מחרוזות של בשר וכדתני בתוספתא אלמא משום דמחרוזות של דגים הם משונים ביותר אתא לאשמועינן דאפילו קשר בכהאי גוונא לא הוי סימן דאלו מחרוזות של בשר הרבה קושרין בקשר כזה והרבה קושרין בענין אחר אבל מחרוזות של דגים הוא משונה בקשרן וכל אחד עושה לו קשר בפני עצמו ומשום הכי פריך ליהוי קשר סימן דקשר בכהאי גוונא לכולי עלמא הוי סימן. ומשני בקטרא דציידא דכולי עלמא הכי מקטרי פירוש הא דנקט מחרוזות של דגים לאו לרבותא נקטיה אלא בין במחרוזות של דגים בין במחרוזות של בשר מיירי והא דנקט מחרוזות של דגים לאורויי באיזה מיירי דהיינו קטרא דציירי דכולי עלמא הכי מקטרי ליה פירוש דכולי עלמא אפילו אותם דמחרזי בשר מקטרי קטרא דציידי. והתוספות ז"ל לא פירשו כן דכתבו וזה לשונם: מחרוזות של דגים והוא הדין מחרוזות של בשר וכו' עד כאן.

ומדקאמרי והוא הדין וכו' משמע דלא מיירי תנא דמתניתין (אלא) במחרוזות של דגים דוקא. וקשיא להו לתוספות לפי שיטתם דאמרינן בפרק גיד הנשה אל תהא שוטה בשר בחרוזים הוי סימן. ולמאי דפרישנא ניחא דלא אמרו בתוספתא מחרוזות של בשר הרי אלו שלו אלא כי קטירי בקטרא דציידי דכולי עלמא הכי מקטרי וכדפרישנא אבל אם שינה ועשה חרוזא אחר דלא הויא קטרא דציידי הוי סימן. ומיהו למאי דכתבו התוספות והוא הדין מחרוזות של בשר משמע דבכל מין מחרוזות לא הוי סימן ותקשי מהא דפרק גיד הנשה ותירצו בתוספות דגבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי דאין הלכה כרב מדפריך ורב היכי אכיל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן. עד כאן. וקשיא לי הא התם בפרק גיד הנשה רב גופה הוא דאמר אל תהי שוטה בחרוזים הרי זה סימן ולרב בשר שנתעלם מן העין אסור. ויש לומר דהכי מייתי ראיה התוספות ז"ל דכיון דאנן שפיר אכלינן ולא חיישינן לדרב כלל אלמא דרב גופיה לא מחמיר כולי האי וסמיך אדבר מועט כן נראה לי. בצלאל אשכנזי. וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דאקשינן ליהוי קשר סימן לאו למימרא דפשיטא ליה דהוי סילמן אלא אם תמצא לומר הוי סימן הכי נמי ליהוי סימן כאלו אמר שמע מינה קשר לא הוי סימן כדקאמר נמי וליהוי מנין סימן ולקמן בעי לה מיבעיא ומכל מקום כיון דקאמר וליהוי סימן סתם שמע מינה דסביר להו כמאן דאמר הוי סימן והכי קיימא לן. עד כאן. וזה לשון הריטב"א ז"ל: (נשמט מכאן לשון הריטב"א ולשון הרב בצלאל אשכנזי זצלה"ה ותמצאנו לעיל). (עמוד שנ"ו.)

הכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו' ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן. ויש מגיהין וגורסים בעו מיניה מרב ששת מנין הוי סימן אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו' ומדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן ולא גרסינן מדה משום דקשיא להו תרתי דאי משקל בעו מיניה למה ליה לאסוקי ומדמשקל הוי סימן וכו' ומאן דכר שמייהו. ועוד היכי פשיט מדה מקל וחומר דמשקל אדרבה משקל עדיף ממדה כדאמרינן לקמן מדת ארכו וכו'. וליתא חדא דאין גירסת הספרים מודה להם. ועוד דאי מנין בעו מיניה למה לי דיוקא דהא ברייתא דמשקל לפשוט להו מברייתא דלקמן דקתני בהדיא במה דברים אמורים כשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז אלא ודאי משקל הוא דבעו מיניה ופשטה להו מברייתא דקתני בהדיא עד שיכוון משקלותיה וגמרא הוא דהדר ודייק מדמשקל הוי סימן מדה הוי סימן ובגררא דמדה נקט מנין משום דבעלמא איבעיא שמע מינה מנין הוי סימן לעיל גבי מצא תכריך של שטרות ולקמן גבי צבורי פירות. ודקשיא להו דמשקל עדיף ממדה וכו' עיין בנמוקי יוסף. הרשב"א והר"ן.

וזה לשון הרמב"ן הכי כתוב בכולהו נוסחי בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן וכו'. ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן. ותימה הוא למה ליה למפשט להו מדה ומנין. ויש גורסים. בעו מיניה מנין הוי סימן ופשט להו מדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן ולא גרסי נמי מדה. ולא ראיתי נוסחא שכתוב בה כך ואין שומעין למגיהי ספרים. ופירוש מדה. כגון סאה פירות וכיוצא בה דאי מדת ארכו ורחבו משקל עדיף מינה כדאמרינן לקמן תנתן למדת משקלותיו. ויש לפרש משקל דהתם בגלימא וכיוצא בו שהוא סימן מובהק אבל בנסחא אין המשקל סימן מובהק ומדת ארכו עדיף והכי נמי משמע בפרק יש נוחלין. עד כאן. ולענין פסק הלכה כתוב בשיטה וזה לשונו: כתב הריא"ף ומקום נמי הוי סימן מדמקשינן לקמן וניהוי מקום סימן ומפרקינן במדדין. עד כאן. וכן נראה דקשר הוי סימן מדאקשינן בשמעתין לעיל גבי מחרוזות וליהוי קשר סימן וכך פסק הרמב"ן. וגם נמי הוי בכלל פסקא דרב זביד משמיה דרבא דקשר ומקום הוי סימן וכדפרישנא לה לעיל בשמעתין. ותמהני מהריא"ף שלא הביא בענין קשר כלום. עד כאן.

אמאי ליהוי משקל סימן ואם תאמר ודקארי לה מאי קארי לה והא כבר תירץ לעיל במניינא דשוין. ויש לומר. דמנין כבר נהגו הציידין לחרוז במנין הזה וכדפירש רש"י אבל במשקל לא מצינו מנהג בזה. ומשני דמיירי בשנהגו הטבחין לעשות החתיכות במשקל הזה. וכן דייק לשון רש"י דוק ותשכח. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

אי דרפקא אי דאטמא פירש רש"י צואר והוא הפוך מלשון מפרקת. ולי נראה שהוא מלשון מרפק. הריצב"ש.

וזה לשון הריטב"א אמר רבי זירא ברשום. פירש רש"י כיון דאמר רשום הוא הוי סימן ודוקא בזמן טבת וניסן שמוכרים בעלי בתים לחנונים חביות הרבה ביחד ונוטלין המגופות כדי לטעום היין ויש שחוזרין וסותמין ויש שנושאין אותן פתוחות למכרן מיד וכיון דאיכא חביות פחוחות וסתומות כי אמר רשום הוא הוי סימן. מה שאין כן בימי תשרי שכל העולם סותמין חביותיהן ואז לא הוי רושם סימן. ונראה מדבריו דסתימה לחוד אמרינן השתא הוי סימן בלא שום רושם אחר שיש בה. וזה אינו נכון חדא דלישנא דרשום לא משמע הכי. ועוד דסתימה מה סימן הוא. ועוד דהא בסמוך אמרינן אידי ואידי ברשום ולא קשיא כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו לומר דלאחר דנפתחו רושם לא הוי סימן וכדמוכח מעובדא דרב יעקב בר אבא ואלו השתא אמרינן דאדרבה בזמן שמתפתחין אוצרות הוי רושם סימן ואין זו שיטת התלמוד דכי הדר אמרינן אידי ואידי נבא להפוך הסברות. ועוד כי פרכינן מכלל דברייתא בפתוח לוקמה ברשום ובימי תשרי. לכך פירש בתוספות דרשום רצה לומר שיש בו סימן רושם בסתימת החבית שכך דרך בני אדם כשסותמין חביותיהן לתת לכל אחד שום רושם במגופת החבית ולהכי פרכינן מכלל דברייתא בפתוח דאלו בסתום לא סגי דלית בה סימן ורושם במגופה ואי בפתוח אבידה מדעת היא שהרי כל שקצים ורמשים שותים ממנה והרי היא הפקר לכל וכל הקודם בה זכה בה. אמר רב הושעיא במציף כלומר שהניח מגופה עליה ולא שרקה בטיט דסימן ליכא ואבידה מדעת ליכא. ע"כ. ויש לי ליישב פירוש רש"י אביהן ורבן של ישראל שכתב וזה לשונו: ברשום חביותיהן של חרס היו וגפין אותם במגופה של חרס ושורקין טיט סביב לדבק המגופה שלא יצא ריח היין וביומי שבט או ניסן שמוכרין בעלי בתים חביות לחנוני בעשר או בט"ו יחד נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין וחוזר וסתמו וטח בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם ונושאן החנוני לביתו ומתניתין בחבית רשומה והיינו סימן שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרת מיד. עד כאן. ואי סבירא ליה לרב דסתימה בלחוד הויא סימן היכי קאמר לקמן וזה לשונו קודם שנפתתות האוצרות שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן עד כאן. והא קודם שנפתחו האוצרות כולהו חביות הם סתומין ושרוקין טיט דהיינו רושם. אלא נראה דהכין הוא פירוש לפירוש הרב דביומי תשרי שורקין טיט סביב לדבק המגופה בלבד וזה לא מקרי רושם דאין זה אלא שריקה בעלמא אבל ביומי שבט וניסן כשחוזרין וסותמין החביות אינן שורקין בלבד אלא טחין בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם. ואפשר דעושין כן כדי שיהיו משונין אותן שנפתחו ונטעמו מאותן שלא נפתחו כלל ולא יתערבו אלו עם אלו. ומכל מקום לא מקרי רושם אלא אותן שנסתמו בשבט וניסו דיש בהם יתרון טיחת טיט סביב המגופה והנמצאות בימים האלו אינם אלא אלו הרשומות דהשרוקות נשארין בבית. וכי תימא והיכי הוי רשום כי האי סימן והא כולהו הכי רשמי.

בגמרא מי לא תניא מצא חתיכות דגים כו' חביות של יין ושל שמן כו'. הוצרך להביא סיפא דחביות של יין משום דאל"כ היה אפשר לומר דהא דקתני מצא חתיכות דג חייב להכריז היינו שמצא כמה חתיכות דהוי מנינא סימן אבל מדקתני סיפא חביות של יין הרי אלו שלו ע"כ בדליכא אלא חדא איירי ואם כן ע"כ רישא נמי בחדא איירי ומקשה שפיר:

שם והא תנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז וקשה דלמא הא דחייב להכריז היינו בדאיכא טובא כדנקיט כדי לשון רבים ואם כן איכא סי' במנין או במקום דכיון דאיכא טובא בהדי הדדי ודאי דרך הינוח הם ולא דרך נפילה ויש ליישב משום דמסתמא הוי סיפא דומיא דרישא דקתני בככרות ומחרוזות של דגים הרי אלו שלו ואף על גב דקתני בלשון רבים ע"כ אככרות ומחרוזות דעלמא קאי ואיירי שמצאן א' א' דאל"כ הא איכא סימן במנין או במקום או שנאמר דלעולם איירי שמצא הרבה אלא שמצאן דרך נפילה דתו לא הוי סימן לא במנין ולא במקום וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה אבל שנים וא"כ ע"כ סיפא איירי בהאי ענינא גופא דכדי יין וכדי שמן דלאו ע"י סימן דמנין או מקום איירי דאם כן ליפלוג וליתני בדידיה בככרות ומחרוזות גופא אלא ודאי ע"י סימן דכדים איירי ומקשה שפיר ודו"ק:

בְּהַנֵּי תְּלַת מִילֵי עָבִידֵי רַבָּנָן דִּמְשַׁנּוּ בְּדִבּוּרַיְהוּ יש להבין מאי לשון עָבִידֵי דנקיט כאן? ונראה לי בס"ד דגם בהני מילי אין מוציאים מפיהם שקר גמור אלא עבידי המצאה של סגנון דברים שישיבו דברים הסובלים שני פירושים דהשומע יבין הדברים במשמעות השקר ובלבם יתכוונו למשמעות האמת וכיוצא בזה מצינו אצל משה רבינו ע"ה כששאלו השטן תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו וכי מה אני שיתן לי הקדוש ברוך הוא תורה? (שבת פט.) דנזהר להשיב דבר דמשתמע לתרי אפי שלא אמר לא נתן לי תורה אלא אתה מה אני שיתן לי הקדוש ברוך הוא תורה שבלבו כיון לומר אתה אומר שנתן לך מה אני שיתן לי לבדי כי לישראל נתנה ואני בכללם אך השטן הבין שלא נתן לו כלל ונמצא שאמר דברים דמשתמען לתרי אנפי והוא לא דבר שקר ח"ו. ועוד נראה לי בס"ד הא דאמר עָבִידֵי דהתוספות ז"ל הקשו אמאי לא חשיב הכא 'מותר לשנות מפני דרכי השלום' כדאיתא ביבמות (יבמות סה:) ותירצו דהני נמי משום דרכי שלום הן והרי"ף ז"ל פירש דלא אצטריך הא דמצוה היא כדאמר רבי נתן מצוה שנאמר וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר הֳ' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ (שמואל א' טז, ב) ולא אצטריך למימר אלא בהנך שהם רשות עיין שם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ משנין מפני דרכי שלום מקראי ילפי לה (בראשית נ, טז) אבל הני תלת מילי מסברה דידהו אמרו לה עד כאן דבריו נר"ו. ובזה מתרץ יפה דקדוק הנזכר דנקיט 'עבידי רבנן דמשני' פירוש הני תלת מילי עבידי רבנן מסברא דידהו ולית לה ילפותא מקראי דהא מסכתא ופוריה אינם מדרכי השלום ואפילו באושפיזא יש לצדד ולומר דאין זה בכלל דרכי השלום.

בְּפוּרְיָא כתבו התוספות אין רגילות שישאלוהו כפירוש רש"י עיין שם. ונראה לי כונת רש"י ז"ל הוא דהם דרכם לישן בית המדרש בכל לילות החול לקבוע ישיבה בלילה ורק בליל שבת ישנים בביתם ואם חל טבילת מצוה בחול לאחד מהם ישן אותה הלילה בביתו לקיים מצות עונה ולכן החברים כשרואין לאחד מהם שלא בא בלילה לבית המדרש שואלין אותו למחר ביום מדוע לא באת אמש לבית המדרש אם היה אצלך טבילת מצוה ומשיב לאו. ונראה לי בס"ד לרמוז שלשה הנזכר ראשי תיבות 'אמת' שהוא א וּשְׁפִּיזָא מַ סֶּכְתָּא תַּ שְׁמִישׁ לרמוז דגם בשלשה דאיכא בהון טעמא לשקר בהם עם כל זה טוב דגם באלו ידברו אמת וכמו דדייק הרב קיקיון דיונה ז"ל מן המאמר הזה שגם בשלשה אלה טוב לדבר אמת. והנה הרב פתח עינים העלה בדעת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דמשום ענוה בלחוד לא ישקר אך רש"י ז"ל לא סבירא ליה הכי והביא הוכחה לסברת רש"י ותוספות מעובדא דרבי יהושע בן לוי דאמר לו רבי שמעון בר יוחאי אם נראתה הקשת בימיו והשיב לו הן ומסיק בגמרא (כתובות עז:) דמשום ענוה אמר לו הן ולעולם לא נראתה בימיו, והביא דברי אליה רבא ז"ל מה שפקפק בהוכחה זו עיין שם. ולכאורה יש להביא ראיה לסברת רש"י ז"ל מנתן בן עמרם (בבא בתרא ח.) ששאלו רבינו הקדוש קרית? ואמר לו 'לאו' שנית? ואמר לו 'לאו' דהתם שינה בפירוש. ויש לדחות דהתם שאני כי מלבד הענוה עוד חשש פן יהנה מן כבוד תורה דדבר זה חמור מאד דאמרו רבותינו ז"ל באבות (משנה אבות ד, ה) כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. מיהו לכאורה עוד יש ללמוד הוכחה לסברת רש"י ז"ל מהא דבכורות (בכורות לו.) שאמר רבי יהושע אלמלא וכו' עכשיו שאני חי והוא חי האיך החי יכול להכחיש את החי? ופירש רש"י ז"ל הייתי יכול להכחיש ולומר 'לא אמרתי' וכיוצא בזה איתא בברכות (ברכות כז:) גבי תפילת ערבית, וקשא דאיך יכחיש לדבר שקר ח"ו? אלא ודאי דמצי עביד הכי משום כבוד רבן גמליאל, והוא הדין דמצי עביד בשביל ענוה. מיהו גם לזה יש לדחות דכונתו לומר מצד הטבע יכול חי להכחיש את המת ולא יכול להכחיש החי ולעולם מצד הדין אסור ובזה ניחא דלא אמר 'יכול אני להכחיש' אלא אמר 'יכול החי להכחיש' שלא רצה לצייר הדבר על עצמו אלא נקיט ליה על אחרים כי הוא עצמו ודאי לא יכחיש אך רצונו לומר כפי טבע האנושי יכול החי להכחיש את המת.