מסכת בבא מציעא דף צ״ד עמוד ב׳

אבל שאל את הפרה וכו' אשמעינן אע"פ שהיה עמו בשעת אונסיה לא הוי שאילה בבעלים לאיפטורי אלא אם כן היה עמו בשעת שאלה וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' ובעלים באמירה משאמר לו הרי פרתי ואני נשאלין לך הוי גופו שאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה ועל כן הוה ליה שאל בעלים ואחר כך שאל פרה:

נשבעין שכן הוא שלא פשעו בה ושלח שלחו בה יד:

פרשה ראשונה שלש פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (שמות כ״ב:ו׳) ובה פטר על הגניבה דכתיב (שם) וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה ידו ואחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטר על האונסין בשבועה דכתיב (שם) ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה ואם גנוב יגנב ישלם ושלישית וכי ישאל וחייב בה את האונסין כשאין בעליו עמו ופטר בבעלים:

בטוען טענת גנב טוען שנגנבה הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבה חייב בה כפל בפרשה ראשונה דכתיב אם לא ימצא הגנב וסמיך ליה על כל דבר פשע ישלם שנים ואוקימנא בפרק מרובה (ב"ק דף סג:) אם לא ימצא כמו שאומר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים וכגון שנשבע תחילה לשקר שנגנב אבל באו עדים קודם שנשבע תחלה לשקר אינו משלם כפל דהכי כתיב אם לא ימצא הגנב וכבר נשבע ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע אשר ירשיעון דיינין בעדים ישלם שנים וכיון דחומרא היא שדייה להך פרשתא אשומר שכר דאילו פרשה שניה ליכא כפל דהא מיחייב ליה בגניבה ואבידה ומכי טעין נגנבה מחייב עצמו בקרן:

אפילו הכי חמורה שניה מראשונה דקרנא בלא שבועה שהשניה מחייבתו לשלם קרן משאמר נגנבה ואפילו לא נשבע לשקר זה חמורה מן הראשונה שפוטרתו מלשלם קרן אם לא באו עדים שהוא גנבה אף על פי שמחייבתו כפל לאחר שנשבע לשקר ובאו עדים ובלא שבועה אין שם כפל:

תדע דהא עדיפא מדלא פטר שואל על הגניבה וניחייביה כפל לאחר שבועה:

דהא שואל כל הנאה שלו שבחנם הוא עושה מלאכתו ובו היה לו להחמיר יותר וחייבו על טענת גנב קרן בלא שבועה ולא פטרו בשבועה כדי להביאו לידי כפל:

פרה במשיכה ובעלים באמירה הק' ריב"ם דאמר לקמן בפירקין (בבא מציעא דף צז.) שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולהו בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו משמע דשלא בעידן עבידתייהו לא הוי שאלה בבעלים וי"ל דלאו דוקא בעידן עבידתייהו אלא בשעת הליכתן או אפילו מזמנים עצמן לילך ולעשות חשוב בעידן עבידתייהו אבל ודאי משעת אמירה של קודם פסק מלאכה לא חשוב שאילה בבעלים כדאמרינן בס"פ האומנין (לעיל בבא מציעא דף פא.) לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוי שתי ולא הוי פשיעה בבעלים:

תנן התם ארבעה שומרים משום דאייתי במתניתין קרא דואם בעליו עמו וגו' נטר למימר מנא ה"מ עד הכא:

שומר חנם נשבע על הכל לא חשיב פשיעה דבהא כולהו חייבים והשואל משלם את הכל מה שהוזכר בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור:

דקיימא באגם לא בעי למימר היכא דזן אותה שאין כל הנאה שלו שיהא פטור דלעולם חייב באונסין אלא ה"ק אפי' שואל שכל הנאה שלו כגון דקיימא באגם אינו משלם אלא קרן:

אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם כו' אע"ג דלדידיה דרשינן בכל מקום לבד מהיכא דלא מיסתבר כדפי' בפ"ב (לעיל בבא מציעא דף לא: ד"ה דברה) ה"נ לא מסתבר לרבות אבידה כיון דכתיב בלשון גניבה ואית לן למימר דברה תורה כלשון בני אדם:

אלא אביו ואמו דסתמא משמע שניהם כאחד. והא דכתיב (דברים כב) יחדו בשעטנז איצטריך לשתי תכיפות ויחדו דלא תחרוש (שם) איצטריך דאי לאו יחדו ה"א אפילו אין קשורים במחרישה אלא שמנהיגם בבת אחת או אפילו בזה אחר זה ורבי יונתן נמי דאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו לא מהתם יליף מדאיצטריך התם למיכתב יחדו דהא איצטריך כדפי' אלא מסברא קאמר דהוי משמע הכי:

תדע דקרנא עדיפא דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן איכא למידק, שואל גופיה דאינו משלם אלא קרן בטוען טענת גנב מנלן, והא לא קמה לן לקמן (בבא מציעא צה, א) דשואל חייב בגנבה ואבדה אלא מהאי טעמא גופיה דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ולכשתמצי לומר דכפילא בשבועה עדיפא, אף אנו נאמר דשואל פטור בגנבה ואבדה ובטוען טענת גנב משלם את הכפל, וכדאמרינן לקמן גנבה ואבדה בשואל מנלן, אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה, וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה, ואמרינן מאי אין עליו תשובה, וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין, כלומר ואע"פ שהוא גנב בגנבה כזו לא חייבתו תורה דאנוס הוא, וכדאמרינן בפירקין לעיל (בבא מציעא צג, ב), תאמר בשואל שפטור מן הכפל שהרי מחייב עצמו בתשלומין דשואל חייב באונסין, איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, אלמא לכשתמצי לומר דכפילא עדיפא, לא אשכחן דשואל חייב בגנבה ואבדה, דאיפריך ליה ק"ח, אם כן מאי קא מייתי הכא ראיה משואל. היא גופיה בהא תלי. וי"ל דהכא אאידך פירוקא סמיך, דאמרינן ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא, וטוען טענת ליסטים מזויין. ונמצא שהוא גנבה אינו משלם אלא קרן, דלא חייבה תורה כפלא אלא בשומר שטוען טענת גנב, והא לאו גנבה היא, הילכך בהאי טעמא קם ליה קל וחומר, ושואל חייב בגנבה, ומעתה שואל הטוען טענת גנב אינו משלם כפל, אלמא קרנא בלא שבועה עדיפא. (שיטמ"ק).

ממה שבארנו במשנה אתה למד שכל שנשאל בעל הפרה לשואל אע"פ שלא התחיל בדבר ששאלו לו הואיל ונעתר לו בכך באותה שעה ששאל את הפרה הרי זו שאלה בבעלים ודבר זה למדנוהו מסוגיא זו ממה שתמה על משנתנו במה שאמר ושאל בעלה עמה היאך אפשר להשאל לו בשעת שאלת הפרה שהרי הבעלים נשאלים באמירה לבד וכיון שנעתר לו נעשה שאול אצלו והפרה לא קנאה להיות שואל עליה עד שימשוך ותרצה כגון שהיתה הפרה בחצרו של שואל שאין חסרה משיכה או שלא שאלו עד שעת משיכת הפרה ולמדנו מ"מ שהבעלים שאולים לו באמירה לבד וכיון שנעתר לו נעשה שאול לו ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בזו ומפרשים שלא נעשה שאול לו להפטר בשאלה זו אלא בהתחלה או בהתחלת מלאכה או בהתחלת הלוך לצורך המלאכה ומה שהקשו בכאן הוא שקראו אמירה בעלמא התחלת הלוך לבד הואיל ולא יצא מביתו עדין ונמצא ששאלת בעלים התחילה בביתו ושאלת פרה אינה מתחלת עד שתצא מן הבית לסימטא וימשוך ואז היא קנויה לו לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ובמזונותיה ואף הם נטו בה לדעת שלישית לומר שאין אנו צריכים להתחילו או הלכו אלא לענין ממון שאם חזרו בהם לא הופקעה שאלתם להחזיר השואל לחיובו כדין שאלה שלא בבעלים אבל תרעומת מיהא יש לו עליו אע"פ שלא התחילו לא במלאכה ולא בהלוך וכל שלא חזר בו מיהא נעשה לו שאול ואם חזר בו אין כאן שאלה בבעלים וכן הדברים נראין:

כבר ביארנו בארבעה שומרין שכלם נכתבו דיניהם בתורה בפרשת ואלה המשפטים ושפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ושניה בשומר שכר הואיל ומצינו שהחמיר בה בגנבה ואבדה ואע"פ שבראשונה החמיר בתשלומי כפל לטוען טענת גנב כבר אמרו קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה כלומר שכל שמשלם את הקרן כשאומר שנגנבה אע"פ שאינו משלם כפל כשנמצא שהוא גנבה שלא הופקע ממנו כפל אלא מצד שלא היה פוטר עצמו בכך ונמצא שומר חנם פטור על הכל חוץ מן הפשיעה ושואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה ושומר שכר ושוכר חייבים בגנבה ואבדה ופטורין מן האונסין וענין גנבה הוא שיצא לו קול גנבה וענין אבדה אם הוא אומר שאינו יודע היכן הניחה פשיעה היא כמו שהתבאר ואף שומר חנם חייב בה אבל אבדה הוא בבהמה שהיתה רועה וברחה ולא נודע היכן ברחה ובמטלטלין שהניחן בחיקו ונפלו לו:

המקלל את אביו ואת אמו חייב מיתה ויש בזו תנאים ארוכים יתבארו במקומן בע"ה:

פרק השואל את הפרה

בגמ' תדע דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן כו' מעיקרא נמי לא פסיקא לן לקמן דאינו משלם אלא קרן אלא משום דקרנא עדיפא ולמאי דמסיק וכי ישאל וי"ו מוסיף וילמוד עליון מתחתון כו' ניחא וק"ל:

תוספות בד"ה אלא אביו ואמו כו' ור' יונתן נמי דאמר כו' דהא אצטריך כדפירש' אלא מסברא קאמר כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושנו בחולין בפרק אותו ואת בנו ע"ש:

תוס' ד"ה אלא אביו ואמו וכו' ור' יונתן נמי דאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו לא מהתם יליף וכו'. מדברי התוס' משמע דגם רבי יונתן יליף מיחדו דגבי שעטנז שתי תכיפות ומיחדו דלא תחרוש יליף דבעינן קשורים במחרישה דאם לא כן למה להו להתוס' למימר דר' יונתן מסברא קאמר הכי דמשמע אחד בפני עצמו ולא מדאצטריך למכתב יחדו גבי שעטנז ובלאים נימא דיליף ליה שפיר מדאצטריך יחדו גבי שעטנז וכלאים והנהו דרשות דשתי תכיפות וקשורים יחד לית ליה אלא ודאי סבירא להו לתוס' דלכולי עלמא אתו יחדו דשעטנז וכלאים לשתי תכיפות ודבעינן קשורים במחרישה וא"כ יש לדקדק כיון דאית לרבי יונתן מסברא כל היכי דלא כתיב יחדו דמשמע נמי אחד בפני עצמו א"כ מנא לן למילף מיחדו דשעטנז דבעינן שתי תכיפות הא לר' יונתן אצטריך לגופיה דאי לא כתיב יחדו הוה אמינא אפילו כל אחד בפני עצמו אסור ונראה לתרץ דס"ל לר' יונתן דיחדו דשעטנז ע"כ אתי לשתי תכיפות מדכתיב יחדו לבסוף צמר ופשתים יחדו דמשמע דצמר ופשתים תכופים יחדו לא אהלבשה יחדו קאי וממילא משתמע מכח כ"ש שאין אסורים בזה אחר זה דהא אפילו כשלובשן בבת אחת אין אסורים עד שיהיו תכופים בשתי תכיפות וכה"ג נמי אמרינן ביחדו דכתיב לבסוף גבי לא תחרוש בשור ובחמור יחדו דמשמע שהשור והחמור יהיו מחוברים וקשורים וק"ל:

מדקתני סיפא ואחר כך מכלל דרישא עמה ממש היכי משכחת לה בעלים באמירה ופרה במשיכה ואם תאמר לוקמה בשלא התחילו הבעלים במלאכתו של שואל לאלתר אלא שהלכו לענין אחר דבכהאי גוונא אין הבעלים באמירה כדפרישנא בפירקין דלעיל. ויש לומר דאם כן קדמה שאלת פרה לשאלת בעלים דפרה במשיכה ובעלים בהתחלת מלאכה הוי עמה ממש. נראה דלא הוי עמה ממש. הריטב"א.

עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה האי אמירה לאו אמירה בלחוד היא דהא בעיא התחלה במלאכה או בהליכה למלאכה אלא כיון שאמר לו השאילני פרתך ותשאל לי עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אף על פי שעדיין לא יצא מביתו כבר התחיל בשאלתו. אי נמי הא דבעינן התחילו או הלכו הני מילי לאחיובי ממונא אבל תרעומת מיהא אית להו משום דשלא כדין עבדי. אלמא כל היכא דלא הדרי בהו באמירה בעלמא שאולין נינהו אבל הפרה אינה נשאלת עד שתצא מרשותו לסימטא ואז היא נקנית לו במשיכה לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ומזונותיה. ואף על פי שבעל הפרה יכול לחזור בו משאלת גופו שאפילו בחצי היום יכול לחזור בו מכל מקום כל זמן שלא חזר בו אם מתעסק בשמשו עם פרתו נשאל הוי. הראב"ד.

תנן התם פירוש לעיל בפרק השוכר. וגדולה מזו בפרק קמא דפסחים תנן התם רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש והוא בפרק עצמו. הריטב"א.

אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב האי לישנא לא איתמר אליבא דהלכתא דהא קיימא לן דשומר שכר אינו משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא חייב לשלם את הקרן כשטען כך. אלא הכי פירושו שאם אתה אומר כן ראשונה בשומר שכר היה דינו כך להפטר מן הקרן ושהיה חייב בכפל כדכתיב בפרשה ראשונה וקסלקא דעתין דכפל בשבועה עדיף מקרנא בלא שבועה. ופרקינן דאפילו הכי קרנא עדיפא מכפילא. ואם תאמרן ולמאן דאמר בפרק המפקיד וגם בבבא קמא דכפילא בשבועה עדיפא מנא ליה דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם וכו' ככתוב בתוספות שם. ואחרים פירשו דמאן דסבר כפילא עדיפא מקרנא נפקא ליה דפרשה ראשונה בשומר חנם וכו' מסברא דכיון דכתב רחמנא שואל שהוא חמור מכולם בבתרייתא מסתמא ראשון ראשון הוא קל ביותר. אי נמי דפרשה ראשונה דמיירי בכלים וכו'. והאי דלא אהדר תלמודא הני טעמי משום דבעי לאיתויי מהכרחא אחרינא דקראי גופייהו. ומשום דידע תלמודא דאיכא למימר אינך טעמי לא פריך למאן דאמר כפילא עדיפא מאי איכא למימר הריטב"א ז"ל.

דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן פירוש סמיך אההוא פירוקא דמפרקינן לקמן קסבר האי תנא ליסטים מזויין גזלן הוא דאי אההוא פירוקא קמא דאמרי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה לאו ראיה היא שאם אין אתה אומר קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אף השואל משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא פוטר עצמו בגנבה. והא דאמרינן לקמן מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין. הכי פירושו מה לשומר שכר שמצינו בו חומר זה שהוא משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דאונס הוא לגביה כדאמרינן לעיל באידך פרקין דאף על גב דודאי קרנא בלא שבועה חמירא מכפילא בשבועה מכל מקום כיון דאתי בשום צד לידי חומרא פירכא היא הילכך דין הוא שנחמיר עליו לחייבו בגנבה ואבדה ואף על פי שנקל עליו לפטרו בתשלומי כפל בגנב שאינו מזויין דהא חמירא פירוש דקרנא עדיפא תאמר בשואל שמצינו בו צד קולא זו שאינו משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין מפני שהוא מתחייב בקרן ואפילו כשתמצא לומר שהוא פטור בשאר גנבה משום דהא דמיא לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ולאיתוייה הלאיל וליסטים הוא ואינו בא לעיר והואיל ומצינו בו צד דאתי לידי קולא יש להקל עליו ולפטרו מטענת גנבה עצמה ומאבדה ואף על פי שנמצאת מחמיר עליו שמשלם כפל בטוען טענת גנב שאינו מזויין יותר אתה מקיל עליו במה שאתה פוטרו בגנבה ממה שאתה מחייבו בתשלומי כפל. גם זה הלשון נכון הוא. וכבר פירשנו בו אף לשון אמר שצד החומרא בגנבה עצמה מכפל הוא מפני שאבדה עמה אף על פי שיש לדקדק עליו שהרי הכל תלוי בגנבה עצמה והואיל ואבדה מקל וחומר אתיא לא הוה לן למידן בהא פירכא אלא גנבה בלחוד ואבדה אתיא או לא אתיא דממילא הוי מכל מקום פירכא היא נימא הכי. אי נמי אליבא דמאן דדריש לה מגנב יגנב שלא חלקן הכתוב. והא דאמרינן לעיל אדרבה פרשה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל אף על פי שיותר אתה מקיל עליו כיון שאתה מחמיר עליו מצד אחר חומרא כל דהו מקשינן מינה שאלו באחד מהן יש כמה חומרות חמורות ובאחת חומרא אחת פחותה דרך התלמוד לשאול כן. ומיהו מאן דלא סבר קרנא בלא שבועה עדיפא סבר שנייה בשומר שכר שהחומרות יתרות בה ומיהו לגבי קל וחומר פרכינן כל דהו ומאן דמתרץ הכא קרנא עדיפא סברא דאפילו כל דהו נמי לא הוי. הרמב"ן ז"ל. ועיין בפרק המפקיד. וזה לשון הרשב"א ז"ל: תדע דקרנא עדיפא דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. איכא למידק שואל גופיה דאינו משלם אלא קרן בטוען טענת גנב מנלן והא לא קמה לן לקמן דשואל חייב בגנבה ואבדה אלא מהאי טעמא גופיה דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ולכשתמצי לומר דכפילא בשבועה עדיפא אף אנו נאמר דשואל פטור בגנבה ואבדה ובטוען טענת גנב משלם את הכפל וכדאמרינן לקמן גנבה ואבדה בשואל מנלן אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה ואמרינן מאי אין עליו תשובה וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין כלומר ואף על פי שהוא גנב בגנבה כזו לא חייבתו תורה דאנוס הוא וכדאמרינן בפירקין דלעיל תאמר בשואל שפטור מן הכפל שהרי מחייב עצמו בתשלומין דשואל חייב באונסין איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אלמא לכשתמצא לומר דכפילא עדיפא לא אשכחן דשואל חייב בגנבה ואבדה דאיפריך ליה קל וחומר אם כן מאי קא מייתי הכא ראיה משואל היא גופיה בהא תלי. ויש לומר דהכא אאידך פירוקא סמיך דאמרינן ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא וטוען טענת ליסטים מזויין ונמצא שהוא גנבה אינו משלם אלא קרן דלא חייבה תורה כפילא אלא בשומר שטוען טענת גנב והא לאו גנבה היא הילכך בהאי טעמא קם ליה קל וחומר ושואל חייב בגנבה ומעתה שואל הטוען טענת גנב אינו משלם כפל אלמא קרנא בלא שבועה עדיפא. ע"כ.

אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר פירוש דקושיא למאן דאמר הכי ואפילו היכא דאיכא למדרש כי הכא. הריטב"א.

ומה גנבה דקרובה לאונס משלם פירוש דגנבה קרובה לאונס משום דהוה על ידי אחרים מה שאין כן באבדה דהויא ממילא. הריטב"א.

וזה לשון רבינו חננאל גנבה קרובה לאונס. פירוש שיתכן שאנסתו שינה וכיוצא בה אבל אבדה אם היא דבר שיש בו רוח חיים ויצא והלך ואבדה לו אוכלים וכיוצא בהן ונפלו מתוך חיקו ואבדו או שהניחן במקום שאינו בר שמירה ואבדו הרי זה קרוב לפשיעה. עד כאן. וכתבו בגליון הקשה הרב ר' שניאור ולמאן דיליף אבדה בשומר שכר בקל וחומר מנא ליה אבדה בבעלים דאי משום דאתיא בקל וחומר מגנבה שהיא כתובה בפרשה שנייה הכי נמי ידעינן פשיעה בקל וחומר מגנבה. ונראה לי דמחמת קל וחומר דרשינן לכולי עלמא אבדה מגנבה ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם כיון דמסתבר לחייב אגנבה מקל וחומר ומכל מקום קאמר שפיר לעיל ואידך מלתא דאתיא בקל וחומר וכו' דלמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם אין צריך לומר מלתא דאתיא בקל וחומר דודאי לא בחנם נכתב נאמר דברה תורה כו'.