Talmud Builders

    Pesachim 88a

    Back to index

    English translation — Pesachim 88a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1the dates that grow there plentifully, which gave them strength and allowed them to engage in Torah study. The Gemara records a related incident: Ulla visited Pumbedita, and his hosts brought him a basket [ tirina ] of dates. He said to them: How many baskets of dates like these can one purchase for a zuz ? They said to him: One can purchase three for a zuz . He said: How can it be that it is possible to purchase a basketful of date honey for just a single zuz , and yet the Babylonians do not engage in Torah study more extensively? Since the cost of food is so low and they do not need to work hard to support themselves, the Babylonians should be more extensively engaged in Torah study.

    2That night, the dates he ate afflicted him and he suffered from indigestion. In light of this, Ulla retracted his original assessment of the Babylonians and instead praised them and said: A basketful of lethal poison, i.e., the dates that cause indigestion, sells for a zuz in Babylonia, and despite the fact that they suffer its effects the Babylonians still engage in Torah study.

    3The Gemara returns to its discussion of prophecies of consolation that are related to those in the book of Hosea. And Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “And many peoples shall go and say: Go and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths” (Isaiah 2:3)? The Gemara notes that Jacob is the only Patriarch mentioned and asks: Is He the God of Jacob and not the God of Abraham and Isaac?

    4Rather, the verse specifically mentions Jacob to allude to the fact that the Temple will ultimately be described in the same way that Jacob referred to it. It will not be referred to as it was referred to by Abraham. It is written of him that when he prayed at the location of the Temple mountain, he called it mount, as it is stated: “As it is said on this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14). And it will not be referred to as it was referred to by Isaac. It is written of him that he called the location of the Temple field when he prayed there, as it is stated: “And Isaac went out to meditate in the field” (Genesis 24:63). Rather, it will be described as it was referred to by Jacob, who called it house, as it is stated: “And he called the name of that place Beth-El” (Genesis 28:19), which means house of God.

    5Rabbi Yoḥanan said: The day of the ingathering of exiles is as great as the day on which heaven and earth were created. This is derived by means of a verbal analogy between the word day in these two contexts, as it is stated concerning the ingathering of exiles: “And the children of Judea and the children of Israel shall be gathered together, and they shall appoint themselves one head, and shall go up out of the land; for great shall be the day of Jezreel” (Hosea 2:2), and it is written in the narrative of Creation: “And there was evening and there was morning, one day” (Genesis 1:5).

    6We learned in the mishna: In the case of an orphan with multiple guardians, if each of his guardians slaughtered a Paschal lamb on his behalf, he may eat in whichever place he wishes. The Gemara suggests: You can learn from it that there is retroactive clarification, and one’s ultimate decision as to which group he wishes to be part of retroactively indicates that from the outset he was registered in that group. This is problematic, as no halakhic conclusion has been reached in the matter of retroactive clarification. The Gemara therefore rejects this suggestion: Rabbi Zeira said: The halakha in the mishna is not based on retroactive clarification, but rather on the following principle: The verse states: “They shall take to them every man a lamb, according to their fathers’ houses, a lamb for a household” (Exodus 12:3), indicating that a minor’s membership in the household is sufficient for him to be registered in the household’s Paschal lamb in any case, even without his agreement.

    7The Sages taught in a baraita : A lamb for a household teaches that a person brings and slaughters a Paschal lamb on behalf of his minor son and daughter and on behalf of his Canaanite slave and maidservant, whether with their consent or without their consent. Since they do not have a legal identity independent of their household membership, their membership is sufficient to include them, even without their consent. However, one may not slaughter the Paschal lamb on behalf of his adult son or daughter, or on behalf of his Hebrew slave and maidservant, or on behalf of his wife unless he has their consent. Since they have legal identities independent of their household membership, their inclusion can be achieved only through their consent.

    8It was taught in another baraita : A person may not slaughter a Paschal lamb on behalf of his adult son or daughter, or on behalf of his Hebrew slave and maidservant, or on behalf of his wife unless he has their consent. However, he may slaughter on behalf of his son or daughter who are minors, or on behalf of his Canaanite slave or maidservant, both with their consent or without their consent. And if any of them who slaughtered a Paschal lamb for themselves, and their master, i.e., the father or owner, also slaughtered on their behalf, they can fulfill their obligation only with the Paschal lamb of their master, and they do not fulfill their obligation with their own.

    9The baraita concludes that this is the halakha except with regard to the wife, who is able to protest to her husband and say: I choose not to be supported by you and will therefore not grant you the proceeds of my labor. She therefore retains the ability to slaughter her own Paschal lamb, despite the fact that her husband slaughtered one on her behalf.

    10The fact that the conclusion of the baraita specifically mentions a wife implies she is the only exception, but adult children or Hebrew slaves would perforce be included in their father’s and master’s Paschal lamb, even if they slaughtered one for themselves. The Gemara challenges this: What is different about a wife; how is her status any different from that of adult children or Hebrew slaves? Rava said: The conclusion of the baraita is not limited to a wife, rather, it is referring to a wife and all who are similar to her, including adult children and Hebrew slaves. Since they all enjoy legal identities independent of their master, they may slaughter a Paschal lamb for themselves despite the master’s intention to include them in his. However, minor children and Canaanite slaves lack any legally independent identity, and so their master’s intention for them to be included in his Paschal lamb precludes their ability to offer their own.

    11The Gemara notes that this matter itself is difficult. You said in the conclusion of the baraita : Except for a wife, who is able to protest. She may therefore slaughter her own Paschal lamb, despite the fact that her husband slaughtered one on her behalf. The baraita states that the reason she can slaughter her own Paschal lamb is that she protests, which implies that if she does not protest, she must fulfill her obligation with her husband’s Paschal lamb. But doesn’t the first clause of that same baraita teach that a man slaughters a Paschal lamb on behalf of his adult children, Hebrew slaves, and his wife only with their consent, from which one can infer that in an indeterminate case, where the woman did not explicitly give her consent, she does not fulfill her obligation with her husband’s lamb?

    12The Gemara resolves this difficulty: What does the first clause mean when it teaches that one may slaughter the Paschal lamb only with their consent? It is not referring to a case where they explicitly said yes, thereby clarifying their intent; rather, it is referring to an indeterminate case where they did not explicitly agree, but their implicit consent is presumed. The ruling of the baraita comes to exclude only the case where they explicitly said no, clearly excluding themselves from their master’s Paschal lamb.

    13The Gemara challenges this reading of the first clause. But wasn’t it taught in the baraita : Any of them, i.e., minor children and Canaanite slaves, who slaughtered a Paschal lamb and their master also slaughtered a Paschal lamb on their behalf, fulfills his obligation only with the lamb of their master, which is an indeterminate case, and the baraita teaches: This is the halakha , except for the wife, because she is able to protest, and except for adult children and Hebrew slaves, who share her independent status, as explained previously in the Gemara? Apparently, a person is included in his master’s sacrifice, unless he explicitly indicates intent to the contrary.

    14Rava resolved this difficulty and said: Since they slaughtered their own Paschal lambs, you do not have a protest greater than this. The act of slaughtering their own Paschal lambs clearly demonstrates they intend to partake of their own lambs and do not intend to be included in the master’s group.

    15We learned in the mishna: A slave jointly owned by two partners may not eat from the lamb of either of them unless it was stipulated beforehand from whose lamb he will partake. Rav Eina the Elder raised a contradiction before Rav Naḥman. We learned in the mishna: A slave jointly owned by two partners may not eat from the lamb of either of them. But wasn’t it taught in a baraita : If he wanted to, he may eat from this one, and if he wanted to, he may eat from that one?

    16Rav Naḥman said to him: Eina the Elder, and some say that he called him black pot [ patya ], a term of endearment for a scholar who works hard studying Torah: From me and from you, clarification of this halakha will be concluded. The mishna is referring to a case where the partners are exacting with each other. Therefore, presumably, neither partner will allow his half of the slave to partake from his partner’s Paschal lamb. The baraita is referring to a case where they are not exacting with each other. In that case, the slave may eat from the Paschal lamb of whichever partner he chooses.

    17We learned in the mishna: One who is half slave and half free man may not eat from his master’s Paschal lamb. It is specifically from his master’s lamb that he may not eat; however, from his own lamb he may eat. But wasn’t it taught in a baraita : He may eat neither from his own nor from his master’s Paschal lamb?

    18The Gemara answers that this is not difficult: Here, the baraita that rules that the half slave may partake neither of his own nor of his master’s lamb, is in accordance with the original version of the mishna, which cites Beit Hillel’s opinion that the master retains his rights to the half slave. There, the mishna that allows the half slave to partake of his own lamb, is in accordance with the ultimate version of the mishna, which cites Beit Hillel’s revised opinion, according to which the status of the half slave is altered such that he is considered like a free man as pertains to his inclusion in a group for the Paschal lamb. As we learned in a mishna: One who is half slave and half free man serves his master one day and himself one day; this is the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    תמריםיש בבבל הרבה:

    טירינאסל:

    כמה כי הני בזוזאכמה מאלו בזוז אחד:

    הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו:

    שקראו ביתמקום מיושב:

    יום יזרעאליום כנישיהון מתרגמינן וקרי ליה יום כיצירת בראשית:

    יש ברירהשהוברר שבזה נתרצה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו:

    שה לביתאיש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתן:

    על ידיבשביל שבנו ובתו הקטנים עליו לחנכן הלכך בין מדעתן דהיינו בסתמא כדמוקי לקמן בין שלא מדעתן דאמרי לא אין יכולין למחות וכן עבדו ושפחתו הכנענים על כרחם ימשכו אחריו דסמוכין עליו אבל שפחתו העברית אף על גב דלא משכחת לה אלא בקטנה דהא יוצאה בסימנין כיון דאין עליו לחנכה יכולה למחות:

    ה"ג תניא אידך לא ישחוט אדם לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על יד אשתו אלא מדעתן אבל שוחט הוא כו' חוץ מן האשה שיוצאת בשל עצמה מפני שמחאתה מחאה דקיי"ל (גיטין דף עז:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית משלך ואיני עושה לצורכך:

    ה"ג מאי שנא אשהכלומר מאי שנא איהי מעבדו ושפחתו העברים ובנו ובתו הגדולים:

    ומשני אמר רבא אשה וכל דדמי להדהיינו כל הני:

    שיכולים למחותמשמע שמחאה שלהם מחאה אלמא טעמא דמחאי הא סתמא יוצאה בשל בעלה:

    ה"ג לאפוקי היכא דאמור לאאין אנו רוצין דהיינו מחאה:

    בדקפדי אהדדישני הבעלים ואין רוצין ליהנות זה מזה הלכך אפילו נתרצה האחד שיאכל העבד משלו אין חבירו רוצה שיהנה חלקו משל חבירו:

    כמשנה ראשונהקודם שחזרו ב"ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדו' נמשך אחר דעתו:

    כמשנה אחרונההואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו:

    פסחים 88 עמוד א

    1תמרים ויעסקו בתורה. עולא איקלע לפומבדיתא, קריבו ליה טירינא דתמרי. אמר להו: כמה כי הני בזוזא? אמרו ליה: תלת בזוזא. אמר: מלא צנא דדובשא בזוזא, ובבלאי לא עסקי באורייתא.

    2בליליא צערוהו. אמר: מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל, ובבלאי עסקי באורייתא.

    3ואמר ר' אלעזר, מאי דכתיב: ״(ישעיהו ב״, ג) ״והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו'״. אלהי יעקב, ולא אלהי אברהם ויצחק?

    4אלא, לא כאברהם שכתוב בו ״הר״, שנאמר: ״(בראשית כב״, יד) אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ״(בראשית כד״, סג) ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר ״(בראשית כח״, יט) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל׃

    5א"ר יוחנן גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר ״(הושע ב״, ב) ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל וכתיב ״(בראשית א״, ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד:

    6יתום ששחטו עליו אפוטרופסין וכו': שמעת מינה יש ברירה א"ר זירא (שמות יב, ג) שה לבית מ"מ׃

    Baraita

    7ת"ר שה לבית מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל יד אשתו אלא מדעתן׃

    Baraita

    8תניא אידך לא ישחוט אדם לא על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל יד אשתו אלא מדעתן אבל שוחט הוא על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן וכולן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן ואין יוצאין בשל עצמן׃

    9חוץ מן האשה שיכולה למחות׃

    10מאי שנא אשה אמר רבא אשה וכל דדמי לה׃

    11הא גופא קשיא אמרת חוץ מן האשה שיכולה למחות טעמא דמחי הא לא מחי נפקא בשל בעלה והא קתני רישא ולא על ידי אשתו אלא מדעתן הא סתמא לא נפקא׃

    12מאי אלא מדעתן לאו דאמרי אין אלא בסתמא לאפוקי היכא דאמור לא׃

    13והא כולם ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן דבסתמא וקתני חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות׃

    14אמר רבא כיון ששחטו אין לך מיחוי גדול מזה:

    15עבד של שני שותפין וכו': רמי ליה רב עינא סבא לר"נ תנן עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהן והתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל׃

    16א"ל עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתתא מתניתין בדקפדי אהדדי ברייתא דלא קפדי אהדדי:

    17מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו וכו': משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו׃

    18לא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל בית שמאי אומרים:

    Tosafot

    שמעת מינה יש ברירההכא לא שייך מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמעינן דאי לא ביררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אע"ג דס"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בשעת שחיטה מאי קמ"ל:

    שה לבית מ"מפי' משום דשה לבית לאו דאורייתא והכי אית ליה לר"ז גופיה בפרק אין בין המודר (נדרים דף לו.) ואם תאמר והיאך מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור כדאמר בפ' חרש (יבמות דף קיד.) ואור"י דהתם ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות אבל כה"ג דאיכא חנוך מצוה שרי:

    על ידי בנו ובתו הקטניםבפ"ק דב"מ (דף יב:) גבי מציאה איכא למאן דאמר דלא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן הכא ע"כ קטן ממש מדאמרי' בין מדעתו בין שלא מדעתו ושלא מדעתו אמרינן בסמוך היינו דאמרי לא וגדולים פשיטא דיש בידם למחות אפי' סמוכין על שלחן אביהן:

    וכולן ששחטו כו'קמ"ל אפי' סתמא כיון דשחטו אין לך מיחוי גדול מזה כדאמרינן בסמוך:

    מתניתין בדקפדי אהדדיאין לפ' דקפדי שאין כל אחד רוצה לההנות את חבירו ולכך אפילו חלקו לא יאכל דאי אפשר שלא יהנה גם חלק חבירו א"כ כל אחד ששוחט עליו וכי השוחט הוא סבור שיהנה חלקו משלו ולא יהנה חלק חבירו דמסתמא מיירי כששחט עליו רבו דומיא דרישא יתום ששחטו עליו כו' ועוד דמי שחציו עבד אמאי לא יאכל משל עצמו אף למשנה ראשונה דדעתו ודאי לההנות אף חלק רבו כדי לצאת ידי חובה לכך נראה כפי' הקונטרס דקפדי שכל אחד אינו רוצה שיהנה חלקו משל חבירו ושוחט אף על חלק חבירו וסבור שחבירו אינו מקפיד אם יאכל חלקו משלו ולכך חציו עבד לא יאכל למשנה ראשונה אף משל עצמו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    אמר ר' אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה וגו':

    מתני' יתום ששחטו עליו אפוטרופין יאכל ממקום שרוצה ש"מ יש ברירה אמר ר' זירא שה לבית מכל מקום בין מדעתו בין בעל כרחו תניא נמי הכי שה לבית מלמד שאדם שוחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל [ידי] עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן:

    וכלן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן חוץ מן האשה ואוקימ' חוץ מן האשה וכל דכוותה שיכולין למחות והאשה כיון ששחטה לעצמה אע"פ שלא מיחת בפירוש שחיטתה לעצמה אין לך מיחוי גדול מזה:

    עבד של שני שותפין אם אלו השותפין קפדי אהדדי שלא ישמש לזה יותר מזה וכן במזונות קפדי שלא יאכילנו אלא כדי חלקו בלבד לא יאכל משל שניהם ומתני' דקפדי אהדדי ברייתא דקתני יאכל ממי שהוא רוצה בשותפין דלא קפדי אהדדי:

    מי שחציו עבד וחציו בן חורין במשנה ראשונה דתני עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד לא יאכל לא משלו ולא משל רבו אבל במשנה ארונה דתני כופין את רבו ועושין אותו בן חורין כו' [יאכל] משל עצמו כי כבן חורין הוא:

    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 88a

    Pesachim 88a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 448 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    תמרים יש בבבל הרבה:

    טירינא סל:

    כמה כי הני בזוזא כמה מאלו בזוז אחד:

    הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו:

    שקראו בית מקום מיושב:

    יום יזרעאל יום כנישיהון מתרגמינן וקרי ליה יום כיצירת בראשית:

    יש ברירה שהוברר שבזה נתרצה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו:

    שה לבית איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתן:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 88a · Sefaria

    Tosafot

    שמעת מינה יש ברירה הכא לא שייך מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמעינן דאי לא ביררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אע"ג דס"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בשעת שחיטה מאי קמ"ל:

    שה לבית מ"מ פי' משום דשה לבית לאו דאורייתא והכי אית ליה לר"ז גופיה בפרק אין בין המודר (נדרים דף לו.) ואם תאמר והיאך מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור כדאמר בפ' חרש (יבמות דף קיד.) ואור"י דהתם ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות אבל כה"ג דאיכא חנוך מצוה שרי:

    על ידי בנו ובתו הקטנים בפ"ק דב"מ (דף יב:) גבי מציאה איכא למאן דאמר דלא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן הכא ע"כ קטן ממש מדאמרי' בין מדעתו בין שלא מדעתו ושלא מדעתו אמרינן בסמוך היינו דאמרי לא וגדולים פשיטא דיש בידם למחות אפי' סמוכין על שלחן אביהן:

    וכולן ששחטו כו' קמ"ל אפי' סתמא כיון דשחטו אין לך מיחוי גדול מזה כדאמרינן בסמוך:

    מתניתין בדקפדי אהדדי אין לפ' דקפדי שאין כל אחד רוצה לההנות את חבירו ולכך אפילו חלקו לא יאכל דאי אפשר שלא יהנה גם חלק חבירו א"כ כל אחד ששוחט עליו וכי השוחט הוא סבור שיהנה חלקו משלו ולא יהנה חלק חבירו דמסתמא מיירי כששחט עליו רבו דומיא דרישא יתום ששחטו עליו כו' ועוד דמי שחציו עבד אמאי לא יאכל משל עצמו אף למשנה ראשונה דדעתו ודאי לההנות אף חלק רבו כדי לצאת ידי חובה לכך נראה כפי' הקונטרס דקפדי שכל אחד אינו רוצה שיהנה חלקו משל חבירו ושוחט אף על חלק חבירו וסבור שחבירו אינו מקפיד אם יאכל חלקו משלו ולכך חציו עבד לא יאכל למשנה ראשונה אף משל עצמו:

    Tosafot on Pesachim 88a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר ר' אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה וגו':

    מתני' יתום ששחטו עליו אפוטרופין יאכל ממקום שרוצה ש"מ יש ברירה אמר ר' זירא שה לבית מכל מקום בין מדעתו בין בעל כרחו תניא נמי הכי שה לבית מלמד שאדם שוחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל [ידי] עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן:

    וכלן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן חוץ מן האשה ואוקימ' חוץ מן האשה וכל דכוותה שיכולין למחות והאשה כיון ששחטה לעצמה אע"פ שלא מיחת בפירוש שחיטתה לעצמה אין לך מיחוי גדול מזה:

    עבד של שני שותפין אם אלו השותפין קפדי אהדדי שלא ישמש לזה יותר מזה וכן במזונות קפדי שלא יאכילנו אלא כדי חלקו בלבד לא יאכל משל שניהם ומתני' דקפדי אהדדי ברייתא דקתני יאכל ממי שהוא רוצה בשותפין דלא קפדי אהדדי:

    מי שחציו עבד וחציו בן חורין במשנה ראשונה דתני עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד לא יאכל לא משלו ולא משל רבו אבל במשנה ארונה דתני כופין את רבו ועושין אותו בן חורין כו' [יאכל] משל עצמו כי כבן חורין הוא:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 88a · Sefaria

    Meiri

    שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים בין מדעתן בין שלא מדעתן ר"ל אפילו על כרחן כלומר שאפי' מיחו בדבר אין נענין ואם שחטו לעצמן יוצאים בשלו ולא בשל עצמן אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים אע"פ שהשפחה מיהא קטנה היא ולא על ידי אשתו אלא מדעתן וכל שהם שותקים ואינם מוחים הרי זה קרוי מדעתם עד שימחו ואם שחטו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בשל עצמן:

    Meiri on Pesachim 88a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה וכולן ששחטו כו' קמ"ל אפילו סתמא כיון דשחטו אין כו' עכ"ל נראה דר"ל דלענין קטנים וכנענים לא אצטריך ליה למיתני כיון דאפילו במפרש אינן יכולין למחות אלא משום סיפא דחוץ מן האשה כו' אצטריך ליה למתני כיון דשחטו אין לך מיחוי גדול כו' וק"ל:

    בד"ה לישא שפחה כו' וי"ל משום דידה דליכא עשה דאפשר לה בעבד כו' עכ"ל ולשון התוס' דפ' השולח נכונים יותר בזה וז"ל דבדידה ליכא עשה דאפילו מפקדא אפשר לה בכיוצא בה כו' ע"ש ובתוספות פ"ק דב"ב וק"ל:

    בא"ד ואי לא תפסי א"כ בעילתו בעילת זנות ובהשולח כו' עכ"ל בתוס' פרק השולח דחו זה מדקאמר לישא שפחה אינו יכול כו' דמשמע אי הוה יכול לא הוה ניחוש לבעילתו בעילת זנות וכדקאמרי' ממזר נושא שפחה דהיינו בלא קדושין וק"ל:

    בא"ד לא איכפת לי' באיסור דהא קנסיב ממזרת עכ"ל מלת ממזרת לחוד אין לו מקום כאן וצ"ל דהא קנסיב נתינה ועיין בביאור דבריהם בתוס' פ"ק דב"ב ובפ' השולח וק"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 88a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' מאי מדעתן לאו דאמרי וכו' כצ"ל ואמרי לה פתי' אוכמא וכו' פי' טפיח או דלי שחור עיין בערוך ערך פתיא ובערך טפיח:

    Maharam on Pesachim 88a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'הַר' וְכוּ' נראה לי בס"ד הטעם שקראו הַר דאיתא בספר 'טוב הארץ' דהדלת אשר בפתח הרקיע שכנגד ארץ ישראל נקרא ' מגדון ' [103] ולכן כשנכנס יהושע תיקן ברכת הזן שהיא עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזון כי ' מָּזון ' [103] עולה כמספר השם הנזכר עד כאן דבריו יעיין שם. ואם כן הר המוריה ראוי לקראו על שם הדלת הנזכר ששם הוא עיקר ירידת השפע ושם הנזכר עולה ק"ג וצרף עם זה מספר אֱמוּנָהּ [102] אשר עסק וגילה אברהם אבינו בעולם נעשה סך הכל הר לכך קראו הַר [205]. אחר כך בא יצחק ונתחזק ועסק יותר בבירור ניצוצות הקדושה הנקראים צַיִד [104] בסוד הכתוב (בראשית כה, כח) 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו' וכן אמר לו (בראשית כז, ג) וְצוּדָה לִּי צָיִד, ומפורש בדברי רבינו ז"ל בספר הלקוטים פרשת וירא כי יצחק אבינו ע"ה להיותו בחינת גבורה הצליח בעליית הניצוצות יותר מאברהם אבינו ע"ה אשר העלה אותם מצד החסד יעיין שם. ולכן אחר שאברהם אבינו ע"ה קראו 'הַר' בא יצחק אבינו ע"ה שעסק בניצוצות הנקראים צַיִד והצליח בזה והעלם דרך הר המוריה ששם שער השמים לכך קראו שדה כי מספר 'הַר' ומספר 'צַיִד' עולה מספר שָׂדֶה [309]. אחר כך בא יעקב אבינו ע"ה שהיה בחיר שבאבות שזכה לשם אֵל [31] שהוא חסד דכתיב (בראשית לג, כ) 'וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' ואמרו רבותינו ז"ל מי קרא ליעקב אל? הוא אלקי ישראל קראו בשם זה, ולכן בשם ישראל נשלמו ל"א אותיות כשמות האבות ואמהות, ושם אֵל הוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ועל כן צרף מספר 'חֶסֶד אֵל' עם מספר 'שָׂדֶה' יהיה מספר בַּיִת [412] לכך קראו בַּיִת. והנה נודע דהמפרשים ז"ל כתבו טעם לשם 'הַר וְשָׂדֶה וּבַיִת' ד' אֱמוּנָהּ ' עם הכולל ק"ג [103], בא אברהם והוסיף אמונה על אמונה וקראו הַר שעולה עם הכולל ר"ו [206], בא יצחק והוסיף אֱמוּנָהּ [103] שהיא ק"ג וקראו שָׂדֶה [309], בא יעקב והוסיף עוד אֱמוּנָהּ [103] וקראו בַּיִת [412] שהוא מספר ד' פעמים 'אֱמוּנָהּ' [4×103=412] עד כאן דברי המפרשים ז"ל ואין הרמז הזה מתיישב כל כך. ואנא עבדא עשיתי הרמז בכך דהכתוב אמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה, ח) ומצינו תחלה עשו מקדש הוא המשכן אשר סופו לא נחרב אלא נגנז ואחר כך עשו מקדש אחר, הוא בית ראשון שנחרב, ואחר כך עשו מקדש אחר הוא בית שני שגם הוא נחרב, ואחר כך יהיה מקדש אחר הוא בית שלישי שיבנה בב"א [במהרה בימינו אמן] שיתקיים לעולם. הרי ארבע בחינות מקדש בארבעה זמנים. ואמרתי בס"ד כי ארבעה אלה הם כנגד ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] והמשכן שלא נחרב אלא נגנז היה כנגד עולם הבריאה ששם הרוב טוב ומיעוט רע ולכן לא נחרב אלא נגנז, ובית ראשון היה כנגד עולם היצירה ששם התערובת הוא חצי טוב וחצי רע לכן לא נשרף על ידי אויב וצר ממש אלא נשרף על ידי גבריאל בגחלת שזרק עליו מלמעלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל דאש של האויב לא עשה בו רושם של כלום, ובית שני היה כנגד עולם העשיה ששם התערובת היא רוב רע ומיעוט טוב ולכן לא נשרף באש של מעלה אלא באש אויב אכזרי ששלטה בו יד האויב יותר, ואחר כך יהיה בית שלישי בב"א כנגד עולם האצילות ששם לא יש תערובת רע כלל דעליה נאמר לא יגורך רע לכן יהיה בניינו בידי שמים לכבוד ולתפארת ויהיה קיים לעולם. והנה כתבנו במקום אחר על פסוק (בראשית מט, טו) 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה' דמקום השראת שכינה שהוא המשכן או בית המקדש נקרא מְנֻחָה דכתיב (ישעיהו סו, א) 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' ולזה אמר 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב' זה מקום המקדש 'וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה' זו ארץ ישראל אך כתיב מְנֻחָה בקבוץ שפתים בלא וא"ו, ופרשתי בס"ד כי מְנֻחָה בלא וא"ו עולה ק"ג [103] כמנין ' חֶסֶד אֵל ' אשר ישתלשל לנו במקום המקדש, גם הוא מספר ' מגדון ' שהוא פתח הרקיע שכנגד ארץ ישראל הנקרא מגדון כמו שאיתא בספר 'טוב הארץ' וכן נמי הוא מספר ' מָּזון ' ששם ישתלשל שפע המזון לישראל ולכן קראו מְנֻחָה בלא וא"ו. ולפי זה ארבעה מקומות של השראת שכינה שהם המקדש ושלשה בתים כל אחד נקרא בשם מְנֻחָה [103] בקבוץ שפתים ולכן בית ראשון אשר הוא אחר המשכן שנקרא בשם מְנֻחָה קראו הַר שהוא עם הכולל [206] ב' פעמים מְנֻחָה, ויצחק קרא לבית שני שָׂדֶה [309] שבאותו זמן נעשה ג' פעמים מְנֻחָה ויעקב אבינו ע"ה קרא את בית שלישי בשם בַּיִת [412] כמספר ד' פעמים מְנֻחָה, כי באותו זמן נעשה ד' פעמים מְנֻחָה בעולם. ובזה יובן בס"ד (משלי כד, ג) 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת' קאי על בית שלישי שהוא מכוונה בשם בַּיִת שהוא מספר ד' פעמים מְנֻחָה יען שהוא מתום מנחה הרביעית והוא כנגד האצילות וידוע דהאצילות הוא סוד חכמה והבריאה בינה והיצירה תפארת והעשיה מלכות. ובארנו בס"ד לעיל דבית שלישי הוא כנגד האצילות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לשלשה שמות הנזכרים כי הראש שבו המוח נקרא בַּיִת והגוף התחלתו היא בחוט השדרה שמושך כח מן המוח שבראש הנקרא בַּיִת, ולכן בזמן בית ראשון ובית שני שהיתה היניקה והשפעה של התחתונים מן בחינת הגוף דהיינו ז' ספירות תחתונות שהוא סוד 'גופא' ששם מתחיל חוט השדרה נקראו אחד בשם הַר ואחד בשם שָׂדֶה דצירוף שניהם הוא אותיות השדרה שהם אותיות הַר שָׂדֶה אך בזמן בית שלישי דהיניקה תהיה מן בחינת הראש שנקרא בַּיִת ששם המוח לכך קראו בַּיִת.

    וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'שָׂדֶה' שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כד, סג) "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה". קשה והלא יצחק לא היה מתפלל באותה שעה בהר המוריה ששם המקדש כדי שתאמר שקראו שָׂדֶה למקום המקדש? ונראה לי בס"ד דמשמע ליה שקרא יצחק למקום המקדש בשם שָׂדֶה מהכא דדייק למאי אצטריך למימר 'בַּשָּׂדֶה' דסגי לומר 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ' אלא ודאי דיצחק קרא למקום המקדש שָׂדֶה ומן הדין הוא דאם מתפלל בכל מקום שיהיה צריך לכוין לבו כנגד בית המקדש כמ"ש רבותינו ז"ל (ברכות ל.) על פסוק 'בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת' (שיר השירים ד, ד) תל שכל פיות פונים בו ולכן יצחק כאשר הלך להתפלל מנחה עתה אף על פי שאינו בהר המוריה כיון לבו בתפילתו על מקום המקדש כי שם שער השמים, ולהכי אמר 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' פירוש כשיצא לשוח זו תפלה כיון לבו בשדה הוא מקום המקדש אשר הוא קרא שמו בשם שָׂדֶה וכיון דלא אמר לָשׂוּחַ בְּהַר הֳ' כאשר קראו אברהם אבינו ע"ה 'בְּהַר הֳ' יֵרָאֶה' (בראשית כב, יד) משמע שהוא קרא למקום המקדש בשם שָׂדֶה ולכן הזכירו הכתוב כאן כאשר קראו הוא בעצמו.

    וּכְתִיב (בראשית א, ה) "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". מקשים והלא כמה פסוקים יש דכתיב בהם יום? ונראה לי ידוע דבזמן קיבוץ גלויות מוכרח שישלוט החסד דוקא בעולם כי גם הגבורה תתהפך לחסד וידוע דיום ראשון דששת ימי בראשית שלט החסד לבדו לכן לא נאמר בו 'יוֹם רִאשׁוֹן' אלא 'יוֹם אֶחָד ' שהוא מספר אהבה [13] דהחסד נקרא בשם אהבה כנודע. והנה בקבוץ גלויות כתיב (הושע ב, ב) 'יוֹם יִזְרְעֶאל' וחלק התיבה לשתים וקרי בה 'יזרע אל' שהוא החסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' ועוד כתיב ביה (הושע ב, ב) 'וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד' ולכן מקישים זה לזה יום של יִזְרְעֶאל ליום אֶחָד דששת ימי בראשית.

    Ben Yehoyada on Pesachim 88a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 88, Amud Aleph, about 448 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “תמרים ויעסקו בתורה. עולא איקלע לפומבדיתא, קריבו…”

      Named: עולא.

    2. Segment 212 words

      Opens “בליליא צערוהו. אמר: מלא צנא סמא דמותא…”

    3. Segment 328 words

      Opens “ואמר ר' אלעזר, מאי דכתיב: (ישעיהו ב,…”

    4. Segment 444 words

      Opens “אלא, לא כאברהם שכתוב בו ״הר״, שנאמר:…”

    5. Segment 541 words

      Opens “א"ר יוחנן גדול קבוץ גליות כיום שנבראו…”

      Named: רב ויהי.

    6. Segment 617 words

      Opens “יתום ששחטו עליו אפוטרופסין וכו': שמעת מינה…”

    7. Segment 740 words

      Opens “ת"ר שה לבית מלמד שאדם מביא ושוחט…”

    8. Segment 851 words

      Opens “תניא אידך לא ישחוט אדם לא על…”

      Named: רבן עליהן, רבן ואין.

    9. Segment 95 words

      Opens “חוץ מן האשה שיכולה למחות…”

    10. Segment 109 words

      Opens “מאי שנא אשה אמר רבא אשה וכל…”

      Named: רבא.

    11. Segment 1130 words

      Opens “הא גופא קשיא אמרת חוץ מן האשה…”

    12. Segment 1212 words

      Opens “מאי אלא מדעתן לאו דאמרי אין אלא…”

    13. Segment 1317 words

      Opens “והא כולם ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין…”

      Named: רבן עליהן, רבן דבסתמא.

    14. Segment 149 words

      Opens “אמר רבא כיון ששחטו אין לך מיחוי…”

      Named: רבא.

    15. Segment 1527 words

      Opens “עבד של שני שותפין וכו': רמי ליה…”

      Named: רב עינא.

    16. Segment 1618 words

      Opens “א"ל עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא…”

    17. Segment 1729 words

      Opens “מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא…”

    18. Segment 1830 words

      Opens “לא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Pesachim 88a · Segment 5 — “א"ר יוחנן גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Pesachim 88a · Segment 1 — “תמרים ויעסקו בתורה. עולא איקלע לפומבדיתא, קריבו ליה טירינא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Pesachim 88a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026