Talmud Builders

    Pesachim 73a

    Back to index

    English translation — Pesachim 73a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1“I have given you the priesthood as a service of gift; and the stranger that comes near shall be put to death” (Numbers 18:7). This verse is found in the context of the priestly gifts, including teruma , and comes to teach us that they made the eating of teruma in the outlying areas, i.e., outside the Temple, like the service of the Temple.

    2We learned in our mishna that if one unwittingly slaughtered the Paschal lamb on Shabbat for those who cannot eat it or for those who did not register for it, he is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: It is obvious. Since there, with regard to the slaughter itself, it is invalid, here, with regard to Shabbat, he is liable, for it turns out that he performed a prohibited labor that was not necessary for sacrificing an offering. The Gemara answers: Since the latter clause of the mishna taught cases in which he is exempt from bringing a sin-offering, the first clause taught cases in which he is liable, even though it does not really teach us anything new.

    3The Gemara asks: But this also is obvious, since there, the offering is valid, here with regard to Shabbat he is exempt, as the slaughter did not involve a desecration of Shabbat. Rather, since the mishna taught the case of one who slaughtered the Paschal lamb for a different purpose on Shabbat, it also taught the case of one who slaughtered it for those who cannot eat it. The Gemara asks further: And it itself, the case of slaughtering the Paschal offering for a different purpose, why do I need it? The halakha there is also obvious. The Gemara answers: Since the mishna wished to teach the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua, it taught all these other halakhot as well.

    4The Gemara relates that Rav Huna bar Ḥinnana said to his son: When you go before Rabbi Zerika, ask him: According to the opinion that says that one who inflicts a destructive wound is exempt, i.e., that one who causes a wound on Shabbat that has no constructive effect but rather is purely destructive in nature has not performed a prohibited labor and is therefore exempt from bringing a sin-offering, how are we to understand the mishna’s ruling that one who slaughtered the Paschal lamb for those who cannot eat it is liable? Since the slaughter is invalid, he should be seen as having wounded the animal in a way that brings no benefit and is simply destructive. What has he improved through the slaughter that he should be liable for having performed a prohibited labor?

    5The Gemara answers: He has improved it in that if the sacrificial parts of the offering ascended to the top of the altar, they do not descend. The halakha is that if the sacrificial parts of a disqualified offering are inadvertently brought up to the top of the altar, they need not be removed and they may be burned on the altar. Thus, the slaughter had some constructive effect.

    6The Gemara asks further: We learned in the mishna that if one slaughtered the Paschal lamb and it was found to have a blemish, he is liable to bring a sin-offering. Here too, it may be asked: What has he improved through the slaughter, so that he should be liable? The Gemara answers: He has improved it if the blemish was small, e.g., if it was on the animal’s eyelid, and in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that in the case of an offering with such a small blemish, if its sacrificial parts ascended to the top of the altar, they do not descend from it, because it is not a disgrace to the altar for the sacrificial parts of such an offering to be burned on it.

    7We learned in the next clause of our mishna that if one slaughtered the Paschal lamb and it was found to have a hidden condition that would cause it to die within twelve months [ tereifa ], he is exempt from bringing a sin-offering. The mishna’s wording indicates that if the animal’s condition is visible, its owner is liable. It may be asked: What has he improved by slaughtering an animal with a such a condition? The Gemara answers: He has improved it in that he removed it from the category of an animal carcass [ neveila ], i.e., an animal that died of natural causes or as the result of an improperly carried out act of ritual slaughter. Had the animal died on its own it would have been treated as a neveila , which is a primary source of ritual impurity, rendering those who touch or carry it ritually impure. Proper slaughter of the animal prevents it from falling into that category and imparting ritual impurity.

    8Ravina strongly objects to this: With regard to that which was taught elsewhere in a baraita , that one who unwittingly slaughters a sin-offering on Shabbat outside the Temple for the sake of idolatry is liable to bring three sin-offerings for it: For desecrating Shabbat, for slaughtering an offering outside the Temple, and for practicing idolatry; here too, the question may be raised: What has he improved by slaughtering the animal? Here we cannot answer that he removed it from the category of an animal carcass and prevented it from becoming a primary source of ritual impurity, because any animal that was used as an idolatrous offering imparts ritual impurity. Therefore, it would seem that the slaughter served no constructive purpose.

    9Rav Avira said: Even here he has improved it in that he removed it from the category of limbs from a living creature. Even a gentile is liable if he eats meat taken from a living animal, but once the animal is slaughtered there is no longer any liability. Accordingly, even this act of slaughter has achieved a productive result.

    10We learned in the mishna that if one slaughtered the Paschal lamb and it became known afterward that the owners had died, he is exempt from bringing a sin-offering. Rav Huna said that Rav said: Regarding a guilt-offering that was consigned to grazing: If the owner of a guilt-offering dies or achieves atonement through a different guilt-offering, the animal is sent out to graze in the field until it develops a blemish, at which point it can be sold. The money from the sale is used to purchase a burnt-offering. And if, before it developed a blemish, someone slaughtered it without specifying its purpose, it is valid as a burnt-offering. The Gemara concludes that Rav apparently holds that it does not require uprooting. There is no need for an explicit declaration in order to change the status of the offering; even if it is slaughtered without its purpose specified it is valid.

    11The Gemara asks: If so, even when it has not yet been consigned to grazing, it should also be valid, for any guilt-offering whose owner has achieved atonement through a different offering is presumably going to be brought as a free-will burnt-offering. The Gemara answers: This invalidation stems from a rabbinic decree with regard to a guilt-offering after its owner achieved atonement with a different offering due to concern about a guilt-offering before its owner achieved atonement with a different offering. Before the owner achieves atonement the animal is certainly considered a guilt-offering; it is only after the owner achieves atonement that the offering becomes valid for use as a burnt-offering, and then by strict halakha it is immediately valid for that purpose, even before the animal develops a blemish.

    12From where do you say that this is the case? As we learned elsewhere in a mishna: A guilt-offering whose owner has died or whose owner has achieved atonement through a different guilt-offering grazes until it becomes unfit, whereupon it is sold and its money is used for a communal free-will burnt-offering. Rabbi Eliezer says: This guilt-offering is made to die on its own. Rabbi Yehoshua says: When it develops a blemish, it is sold, and he brings a burnt-offering for himself with its money.

    13This indicates that according to Rabbi Yehoshua, as soon as the owner achieves atonement, his animal loses its status as a guilt-offering and it becomes a burnt-offering. Nevertheless, even he says that the animal that is bought with its money may indeed be brought as a burnt-offering, but the guilt-offering itself must not be sacrificed as a burnt-offering. Undoubtedly, his reason must be that the Sages issued a decree with regard to a guilt-offering after its owner achieved atonement with a different offering, due to concern about a guilt-offering before its owner achieved atonement with a different offering. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that this is correct.

    14Rav Ḥisda raised an objection to Rav Huna with regard to his opinion about uprooting the status of an offering from what we learned in our mishna: If one slaughtered a Paschal lamb on Shabbat and afterward it became known that the owners had withdrawn from it and registered for a different one, or that they had died or become ritually impure, he is exempt from bringing a sin-offering, because he slaughtered with permission.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    עבודת מתנהמתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה:

    פשיטא כיון דהתםבתמיד נשחט (דף סא.) תנן דפסח שלא לאוכליו פסול:

    הכאדבשבת קאי ממילא שמעינן דחייב:

    משום דבעי למיתנא סיפא לאוכליו ושלא לאוכליו פטור תנא רישא שלא לאוכליו חייב:

    לדברי האומרבמס' שבת (דף קו.):

    מקלקל בחבורההעושה חבורה בשבת לקלקלה שאינו מתקן פטור ואין חובל חייב משום שבת אלא שוחט שמתקן או חובל בבהמה וצריך לדם להאכילו לכלבו:

    שלא לאוכליו חייבדקתני מתני' חייב:

    מה תיקןהא פסלי':

    תיקןדכל הקרבנות שנפסלו בעזרה תנן במס' זבחים (דף פד.) אם עלו למזבח אימוריהן להקטיר לא ירדו:

    בעלי מומיןתנן התם אם עלו ירדו שלא היה פסולן בקודש:

    בדוקין שבעיןטליי"א כגון הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ׳:כ״ב) וגבי קרבן מום הוא כדכתיב (ויקרא כ״א:כ׳) או דק או תבלול בעינו:

    ואליבא דר"עבמס' זבחים תנן ר"ע מכשיר בבעלי מומין אם עלו ואמרו בגמרא לא ארע"ק אלא בדוקין שבעין הואיל וכשירין לכתחלה בעופות:

    טריפהאמר התם אם עלתה תרד:

    מידי נבילהמלטמא:

    השוחט חטאתגר' ובשחיטת חולין בפרק שני מפרש אמאי נקט חטאת:

    ג' חטאותמשום שבת ומשום ע"ז ומשום שחוטי חוץ לעזרה:

    מה תיקןהכא אפי' לטהרו מידי נבילה ליכא דתקרובת ע"ז מטמאה אפי' באהל:

    מידי אבר מן החילבני נח שאם אכלו אינו נהרג:

    אשם שניתק לרעיהשמתו בעליו או נתכפרו באחר וחטאת ואשם אינן באין נדבה ומשנתכפרו באחר אין תקנה לזה וגבי חטאת הילכתא גמירי לה (תמורה כא:) דמתה ובאשם גמירי הילכתא (שם יח.) כל שבחטאת מתה באשם רועה ואם ניתקו מעליו והשליכו לאפר לרעות שיסתאב ויפול בו מום שיוכל לפדותו ולהוציאו לחולין וכל הרועים דמיהם נופלים לנדבה ומה היא נדבה ששה שופרות היו במקדש וכתוב עליהן נדבה ושם היו נותנין כל מותר דמי חטאת ואשם ומביאין משם קיץ המזבח עולות בשר לשם ועורות לכהנים שזהו מדרשו של יהוידע הכהן במס' תמורה (דף כג:) וזה לא המתין עד שיומם ומשניתקו לרעייה שחטו סתם כשר לעולת קיץ המזבח הואיל וסוף סוף דמיו לכך היו עומדים:

    לא בעי עקירהמאחר שהוא עומד לכך א"צ לעקור שם אשם ממנו:

    א"ה כי לא ניתק נמימשעה שנתכפר באחר סתמיה לקיץ המזבח קאי:

    גזירה לאחר כפרה אטו קודם שנתכפרדסתמיה לאשם אבל משניתק לא מיחלף:

    ומנא תימראלהא מילתא דאמר לך דגזרי' הכי:

    לנדבהלשופרות:

    ר' אליעזר אומר ימותכל צדדיו של רבי אליעזר היה עושה אשם כחטאת לכל דבר שנאמר (ויקרא ז׳:ז׳) כחטאת כאשם וכן גבי שלא לשמו וכן גבי חטאת שנכנס דמה לפנים במס' זבחים (דף יוד:):

    רבי יהושע אומר ימכרלאחר שנסתאב:

    ויביא בדמיו עולהנדבה לעצמו ובמס' תמורה מסיק להא מילתא והלא אף הנדבה עולה היא מה בין דברי רבי יהושע לדברי חכמים אלא שבזמן שהיא באה לחובתו הוא סומך עליה ושוחטה ונסכיה קריבין משלו וכשהיא באה לנדבת ציבור אינו סומך עליה כו':

    בדמיו איןאבל איהו גופיה לא אמר דיקרב עולה ואף על פי שמקריבו לעצמו אלמא גזירה לאחר כפרה שנתכפר באחר אטו לפני כפרה דאי שרית ליה השתא טעי ואי מיצטריך ליה עולה נמי קודם כפרה מקריב ליה להאי והדר מייתי אחר לאשם ואי אפשר לשנות זבח לזבח אחר כ"ז שעומד לשמו:

    פסחים 73 עמוד א

    1(במדבר יח, ז) ״עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת״, עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ביהמ"ק:

    2שחטו שלא לאוכליו. פשיטא! כיון דהתם פסול, הכא חייב! משום דתנא סיפא פטור, תנא רישא חייב.

    3והא נמי פשיטא, משום דהתם כשר, הכא פטור! אלא, איידי דתנא שחטו שלא לשמו בשבת, תנא נמי שלא לאוכליו. והיא גופא למה לי? משום דקבעי לאיפלוגי ר' אליעזר ור' יהושע.

    4א"ל רב הונא בר חיננא לבריה: כי אזלת לקמיה דרבי זריקא, בעי מיניה: לדברי האומר ״מקלקל בחבורה פטור״, ״שחטו שלא לאוכליו חייב״? מה תיקן?!

    5תיקן אם עלו לא ירדו.

    6שחטו ונמצא בעל מום חייב, מה תיקן? תיקן בדוקין שבעין, ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו.

    7שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור. הא בגלוי חייב. מה תיקן? תיקן להוציא מידי נבילה.

    8מתקיף לה רבינא: הא דתניא: השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב עליה ג' חטאות, מה תיקן?

    9אמר רב עוירא: שמוציאו מידי אבר מן החי.

    10שחטו ונודע וכו'. א"ר הונא אמר רב: אשם שניתק לרעיה, ושחטו סתם כשר לעולה. אלמא קסבר: לא בעי עקירה.

    11א"ה כי לא ניתק נמי! גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.

    12ומנא תימרא, דתנן: אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה. ר' אליעזר אומר: ימות. ר' יהושע אומר: ימכר ויביא בדמיו עולה.

    13בדמיו אין, אבל גופו לא. דגזר לאחר כפרה אטו לפני כפרה. ש"מ׃

    14איתיביה רב חסדא לרב הונא: שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם וכו',׃

    Tosafot

    לדברי האומר מקלקל בחבורה כו'וא"ת והלא ר' יהודה הוא דפטר מקלקל בחבורה ומתני' דמחייב בשאינן ראויין דהיינו מתעסק ששוחט זבח זה וסבור שהוא אחר לא אתי כר"י דלדידיה מתעסק פטור כדמוכח בפ' ספק אכל (כריתות יט:) דקאמר הנח לתינוקות מתוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אלמא משמע מאן דפטר מקלקל בחבורה פטר נמי מתעסק וא"כ מתני' לא מתוקמא כמאן דפטר מקלקל בחבורה וי"ל דלדברי האומר מקלקל בחבורה פטור היינו רבי יוחנן אליבא דרבי שמעון דפטר היכא דמקלקל לגמרי דליכא תיקון כלל ולאפוקי מדר' אבהו דבפ' האורג (שבת קו.) תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו והיינו אליבא דר"ש מדמפליג בין חובל ומבעיר לשאר מקלקלין אבל מקלקל גמור לא אפי' לר"ש מיהו אכתי קשה לר"י כיון דס"ד דליכא תיקון כלל במתני' א"כ תקשי לכ"ע היכי חייב לר"ש מקלקל בחבורה הא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ופטור אפילו בחבורה כדמוכח בסוף כל כתבי (שבת קכא:) דפטר ר"ש התם הורג נחשים ועקרבים משום מלאכה שאינה צריכה לגופה ובריש הנחנקין (סנהדרין פד:) נמי מסיק מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה:

    שחטו ונמצא טריפה בסתר פטורתימה לר"י אמאי פטור והלא לא עשה מצוה ומתניתין אוקימנא כר"ש דמחייב אפי' לר' יהושע היכא דלא עשה מצוה וליכא למימר דהכא פטור משום דחשבי' ליה כאנוס דע"כ לאו מטעם אנוס פטר ליה אלא משום דטעה בדבר מצוה כדמוכח בגמ' דפריך אי ר' אליעזר חטאת נמי מחייב דהא לית ליה טעה בדבר מצוה פטור ותי' ר"י דכל זה מדברי ר"מ:

    תיקן להוציאו מידי אבר מן החימשמע דתקרובת ע"ז מטמאה מדאורייתא מדלא קאמר תיקן להוציאו מידי נבילה ולא מיחייב אהך טומאה אם נכנס למקדש ובע"ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נב.) משמע שהיא מדרבנן דבעי רבי יוחנן תקרובת ע"ז של אוכלין מהו כו' או דילמא איסורא דאורייתא לא בטלה טומאה דרבנן בטלה וי"ל דאיצטריך הכא לשנויי תיקן להוציאו מאמה"ח כי היכי דלא ניפשוט מהך ברייתא דטומאת תקרובת לאו דאורייתא וכן בסוף העור והרוטב (חולין קכט.) דאמר אביי הרי אמרו תקרובת ע"ז של אוכלין מטמא טומאתה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מצינו לאוכלין שמטמא טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש התם נמי דיחויה בעלמא הוא:

    אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשרכל עיקר רעיה מדרבנן דמדאורייתא לא צריך רעיה כלל ולהכי קאמר אלמא לא בעי עקירה א"ה כי לא ניתק נמי אי אמרת בשלמא בעי עקירה א"ש דבעינן ניתק דע"י ניתק יזכור לעוקרו אבל לא ניתק לא דגזרי' עוקרו אטו לא עוקרו אבל השתא דלא בעי עקירה קודם ניתוק נמי ליכשר דליכא למיחש למידי ומשני דקודם ניתוק גזרי' אחר כפרה אטו לפני כפרה ואחר ניתוק נמי דיעבד כשר אבל לכתחלה מיהא גזרי' אטו לפני כפרה ומנא תימרא דתנן אשם כו' בדמיו אין אבל הוא גופיה לא דהא כ"ע מודו דלאחר עקירה וניתוק היה יכול לשוחטו לכתחלה דליכא למיגזר אטו קודם עקירה הואיל ואיכא היכירא דניתוק אי לאו משום דגזרינן לאחר כפרה וניתוק אטו קודם כפרה ומה שפי' ר"י דאי אמרת דבעי עקירה אתי שפיר דגזרו בשלא ניתק דילמא אתי לשחוט בלא עקירה ק' א"כ פסח בשאר ימות השנה דבעי עקירה אמאי לא מצריך רעיה מקשי' דאמר פ"ק דמנחות (דף ד.) א"ר הונא אמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא אלמא ניתוק דאורייתא הוא והכא משמע שהוא מדרבנן וגזרי' אטו קודם כפרה ואור"י דה"פ התם אמר קרא הוא בהוייתו יהא קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהוייתו קודם כפרה גזרי' אחר כפרה אטו קודם כפרה ור"ת פי' דה"ק במנחות ניתק אין לא ניתק לא וטעמא כדמפרש הכא דגזרי' אטו לפני כפרה ומסיק מ"ט אמר קרא הוא כלומר מ"ט כשר הלא הלכה למשה מסיני הוא דכל שבחטאת מתה באשם רועה אמר קרא הוא משמע בהוייתו שלבסוף כשיסתאב וימכר שהדמים לנדבה והויא עולה ואתא קרא ללמוד על הלכה דהכי גמרינן דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה א"נ כי גמרי' דבאשם רועה למצוה א"נ דבאשם אזיל לנדבת ציבור ולא ידעי' אי הוא עצמו או דמיו וגלי קרא דהוא עצמו ואי לאו הלכה ה"א הוא בהוייתו דמעיקרא יהא ולא יקרב עולה וראי' לפי' זה דבתמורה פ' אלו קדשים (תמורה דף יח.) גר' בכל הספרים א"ר הונא אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר מ"ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא ולא גר' התם בשום ספר ניתק אין לא ניתק לא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    מתני' שחטו שלא לאוכלין ושלא למנויו לערלים ולטמאים כו'ואמרי' פשיטא מדתנינן במתני' דתמיד [דף ס"א] שחטו שלא לאוכלין ושלא למנוין לערלים ולטמאים פסול מדקתני התם פסול הכא השוחט [בשבת] כי האי גונא כיון דהזבח פסול ודאי הוא חייב אבל לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' כיון דהתם כשר הכא ודאי פטור ואסיקנא לעולם לא הוה צריך למתננהו הני כולהי להכא דממילא שמעינן לה אלא משום דבעי אשמעי' פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בשאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם הן ראויין ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר: בעו מר' זריקה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור. פי' העושה חבורה בשבת מקלקל הוא ותנן כל המקלקלין פטורין השוחט שלא לשמו ושלא לאוכליו כגון אלו כולן שהזבח פסול מאי תיקן דקתני חייב אמר ליה תיקן שאם עלו למזבח לא ירדו דתנן בשחיטת קדשים פ"ט המזבח מקדש את הראוי לו ר' יהושע אומר כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה ר"ג אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר העולה על המזבח אין בין דברי ר' יהודה לר"ג אלא הדם והנסכים ר' שמעון אומר הזבח כשר והנסכים פסולין הנסכים כשרים והזבח פסול אפי' זה וזה פסול הזבח לא ירד והנסכים ירדו ותנא כל הזבחים שעלו לגבי המזבח ונמצאו פסולין הרי אלו לא ירדו:

    שחטו בשבת ונמצא בעל מום מה תיקן דקתני חייב אמר לו כגון שנמצא בעל מום בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דתנן בשחיטת קדשים פ"ט ר"ע מכשיר בבעלי מומין וגרסי' בגמ' אמר ר' חייא לא הכשיר ר' עקיבא אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות והוא שקדם הקדיש': שחטו בשבת ונמצא טרפה בסתר כגון הריאה שניקבה וכיוצא בה פטור הא טרפה שבגלוי כגון שנקב קרום של מוח או שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה וכיוצא בה מה תקן להוציאה מידי נבלה ופשוטה היא כי הנבלה מטמאה במשא ובמגע והטרפה שחוטה אינה מטמאה כלל. והתקפה דרבינא דאמר השוחט חטאת בחוץ בשבת לע"ז בשוגג חייב שלש חטאות משום שוחט קדשים בחוץ ומשום שוחט בשבת ומשום מקרוב לע"ז דשחיטה זו לא מטהרה דגרסי' בפ"ק בשחיטת חולין בענין שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא ותרגמה רבא הכי קתני שחיטת נכרי מטמאה במשא ואינה מטמאה באהל ויש אחרת שמטמאה אפי' באהל ואיזו זו תקרובת של ע"ז דקתני מנין לתקרובת ע"ז שמטמא באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל איכא דאמרי אמר רבא זו מטמאה במשא כו' מכל מקום לתרתי לישני דרבא תקרובת ע"ז לא גריעה מנבלה לטמא במשא מה תיקן דקתני חייב שלש חטאות ומשני רב עוירא תיקן להוציאו מידי אבר מן החי דאלו קמי שחיטה הוה אכיל מינה אבר אפי' כזית בשר גידים ועצמות חייב משום אבר והשתא דשחטה כמו נבלה היא ולא מחייב עד דאכל מינה כזית בשר:

    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 73a

    Pesachim 73a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 228 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    עבודת מתנה מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה:

    פשיטא כיון דהתם בתמיד נשחט (דף סא.) תנן דפסח שלא לאוכליו פסול:

    הכא דבשבת קאי ממילא שמעינן דחייב:

    משום דבעי למיתנא סיפא לאוכליו ושלא לאוכליו פטור תנא רישא שלא לאוכליו חייב:

    לדברי האומר במס' שבת (דף קו.):

    מקלקל בחבורה העושה חבורה בשבת לקלקלה שאינו מתקן פטור ואין חובל חייב משום שבת אלא שוחט שמתקן או חובל בבהמה וצריך לדם להאכילו לכלבו:

    שלא לאוכליו חייב דקתני מתני' חייב:

    מה תיקן הא פסלי':

    20 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 73a · Sefaria

    Tosafot

    לדברי האומר מקלקל בחבורה כו' וא"ת והלא ר' יהודה הוא דפטר מקלקל בחבורה ומתני' דמחייב בשאינן ראויין דהיינו מתעסק ששוחט זבח זה וסבור שהוא אחר לא אתי כר"י דלדידיה מתעסק פטור כדמוכח בפ' ספק אכל (כריתות יט:) דקאמר הנח לתינוקות מתוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אלמא משמע מאן דפטר מקלקל בחבורה פטר נמי מתעסק וא"כ מתני' לא מתוקמא כמאן דפטר מקלקל בחבורה וי"ל דלדברי האומר מקלקל בחבורה פטור היינו רבי יוחנן אליבא דרבי שמעון דפטר היכא דמקלקל לגמרי דליכא תיקון כלל ולאפוקי מדר' אבהו דבפ' האורג (שבת קו.) תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו והיינו אליבא דר"ש מדמפליג בין חובל ומבעיר לשאר מקלקלין אבל מקלקל גמור לא אפי' לר"ש מיהו אכתי קשה לר"י כיון דס"ד דליכא תיקון כלל במתני' א"כ תקשי לכ"ע היכי חייב לר"ש מקלקל בחבורה הא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ופטור אפילו בחבורה כדמוכח בסוף כל כתבי (שבת קכא:) דפטר ר"ש התם הורג נחשים ועקרבים משום מלאכה שאינה צריכה לגופה ובריש הנחנקין (סנהדרין פד:) נמי מסיק מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה:

    שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור תימה לר"י אמאי פטור והלא לא עשה מצוה ומתניתין אוקימנא כר"ש דמחייב אפי' לר' יהושע היכא דלא עשה מצוה וליכא למימר דהכא פטור משום דחשבי' ליה כאנוס דע"כ לאו מטעם אנוס פטר ליה אלא משום דטעה בדבר מצוה כדמוכח בגמ' דפריך אי ר' אליעזר חטאת נמי מחייב דהא לית ליה טעה בדבר מצוה פטור ותי' ר"י דכל זה מדברי ר"מ:

    תיקן להוציאו מידי אבר מן החי משמע דתקרובת ע"ז מטמאה מדאורייתא מדלא קאמר תיקן להוציאו מידי נבילה ולא מיחייב אהך טומאה אם נכנס למקדש ובע"ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נב.) משמע שהיא מדרבנן דבעי רבי יוחנן תקרובת ע"ז של אוכלין מהו כו' או דילמא איסורא דאורייתא לא בטלה טומאה דרבנן בטלה וי"ל דאיצטריך הכא לשנויי תיקן להוציאו מאמה"ח כי היכי דלא ניפשוט מהך ברייתא דטומאת תקרובת לאו דאורייתא וכן בסוף העור והרוטב (חולין קכט.) דאמר אביי הרי אמרו תקרובת ע"ז של אוכלין מטמא טומאתה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מצינו לאוכלין שמטמא טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש התם נמי דיחויה בעלמא הוא:

    אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר כל עיקר רעיה מדרבנן דמדאורייתא לא צריך רעיה כלל ולהכי קאמר אלמא לא בעי עקירה א"ה כי לא ניתק נמי אי אמרת בשלמא בעי עקירה א"ש דבעינן ניתק דע"י ניתק יזכור לעוקרו אבל לא ניתק לא דגזרי' עוקרו אטו לא עוקרו אבל השתא דלא בעי עקירה קודם ניתוק נמי ליכשר דליכא למיחש למידי ומשני דקודם ניתוק גזרי' אחר כפרה אטו לפני כפרה ואחר ניתוק נמי דיעבד כשר אבל לכתחלה מיהא גזרי' אטו לפני כפרה ומנא תימרא דתנן אשם כו' בדמיו אין אבל הוא גופיה לא דהא כ"ע מודו דלאחר עקירה וניתוק היה יכול לשוחטו לכתחלה דליכא למיגזר אטו קודם עקירה הואיל ואיכא היכירא דניתוק אי לאו משום דגזרינן לאחר כפרה וניתוק אטו קודם כפרה ומה שפי' ר"י דאי אמרת דבעי עקירה אתי שפיר דגזרו בשלא ניתק דילמא אתי לשחוט בלא עקירה ק' א"כ פסח בשאר ימות השנה דבעי עקירה אמאי לא מצריך רעיה מקשי' דאמר פ"ק דמנחות (דף ד.) א"ר הונא אמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא אלמא ניתוק דאורייתא הוא והכא משמע שהוא מדרבנן וגזרי' אטו קודם כפרה ואור"י דה"פ התם אמר קרא הוא בהוייתו יהא קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהוייתו קודם כפרה גזרי' אחר כפרה אטו קודם כפרה ור"ת פי' דה"ק במנחות ניתק אין לא ניתק לא וטעמא כדמפרש הכא דגזרי' אטו לפני כפרה ומסיק מ"ט אמר קרא הוא כלומר מ"ט כשר הלא הלכה למשה מסיני הוא דכל שבחטאת מתה באשם רועה אמר קרא הוא משמע בהוייתו שלבסוף כשיסתאב וימכר שהדמים לנדבה והויא עולה ואתא קרא ללמוד על הלכה דהכי גמרינן דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה א"נ כי גמרי' דבאשם רועה למצוה א"נ דבאשם אזיל לנדבת ציבור ולא ידעי' אי הוא עצמו או דמיו וגלי קרא דהוא עצמו ואי לאו הלכה ה"א הוא בהוייתו דמעיקרא יהא ולא יקרב עולה וראי' לפי' זה דבתמורה פ' אלו קדשים (תמורה דף יח.) גר' בכל הספרים א"ר הונא אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר מ"ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא ולא גר' התם בשום ספר ניתק אין לא ניתק לא:

    Tosafot on Pesachim 73a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    מתני' שחטו שלא לאוכלין ושלא למנויו לערלים ולטמאים כו' ואמרי' פשיטא מדתנינן במתני' דתמיד [דף ס"א] שחטו שלא לאוכלין ושלא למנוין לערלים ולטמאים פסול מדקתני התם פסול הכא השוחט [בשבת] כי האי גונא כיון דהזבח פסול ודאי הוא חייב אבל לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' כיון דהתם כשר הכא ודאי פטור ואסיקנא לעולם לא הוה צריך למתננהו הני כולהי להכא דממילא שמעינן לה אלא משום דבעי אשמעי' פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע בשאר זבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם הן ראויין ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר: בעו מר' זריקה לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור. פי' העושה חבורה בשבת מקלקל הוא ותנן כל המקלקלין פטורין השוחט שלא לשמו ושלא לאוכליו כגון אלו כולן שהזבח פסול מאי תיקן דקתני חייב אמר ליה תיקן שאם עלו למזבח לא ירדו דתנן בשחיטת קדשים פ"ט המזבח מקדש את הראוי לו ר' יהושע אומר כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה ר"ג אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר העולה על המזבח אין בין דברי ר' יהודה לר"ג אלא הדם והנסכים ר' שמעון אומר הזבח כשר והנסכים פסולין הנסכים כשרים והזבח פסול אפי' זה וזה פסול הזבח לא ירד והנסכים ירדו ותנא כל הזבחים שעלו לגבי המזבח ונמצאו פסולין הרי אלו לא ירדו:

    שחטו בשבת ונמצא בעל מום מה תיקן דקתני חייב אמר לו כגון שנמצא בעל מום בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דתנן בשחיטת קדשים פ"ט ר"ע מכשיר בבעלי מומין וגרסי' בגמ' אמר ר' חייא לא הכשיר ר' עקיבא אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות והוא שקדם הקדיש': שחטו בשבת ונמצא טרפה בסתר כגון הריאה שניקבה וכיוצא בה פטור הא טרפה שבגלוי כגון שנקב קרום של מוח או שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה וכיוצא בה מה תקן להוציאה מידי נבלה ופשוטה היא כי הנבלה מטמאה במשא ובמגע והטרפה שחוטה אינה מטמאה כלל. והתקפה דרבינא דאמר השוחט חטאת בחוץ בשבת לע"ז בשוגג חייב שלש חטאות משום שוחט קדשים בחוץ ומשום שוחט בשבת ומשום מקרוב לע"ז דשחיטה זו לא מטהרה דגרסי' בפ"ק בשחיטת חולין בענין שחיטת נכרי נבלה ומטמאה במשא ותרגמה רבא הכי קתני שחיטת נכרי מטמאה במשא ואינה מטמאה באהל ויש אחרת שמטמאה אפי' באהל ואיזו זו תקרובת של ע"ז דקתני מנין לתקרובת ע"ז שמטמא באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל איכא דאמרי אמר רבא זו מטמאה במשא כו' מכל מקום לתרתי לישני דרבא תקרובת ע"ז לא גריעה מנבלה לטמא במשא מה תיקן דקתני חייב שלש חטאות ומשני רב עוירא תיקן להוציאו מידי אבר מן החי דאלו קמי שחיטה הוה אכיל מינה אבר אפי' כזית בשר גידים ועצמות חייב משום אבר והשתא דשחטה כמו נבלה היא ולא מחייב עד דאכל מינה כזית בשר:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 73a · Sefaria

    Meiri

    כל המקלקלים בשבת פטורין אם מן הכרת והסקילה במזיד אם מן הקרבן בשוגג ואפילו חובל ומבעיר בכלל זה אא"כ הוא מכוין במקצת לתקון ומתקן לפי דרכו כגון מבעיר וצריך לאפרו וכל שכן אם צריך להתחמם או חובל וצריך לדם לצורך כלבו וכל שכן אם צריך לבשר כמו שביארנו במסכת שבת פרק אורג אחר שכן שחטו שלא לאוכליו בשבת שביארנו שהוא חייב והדין כן שאע"פ שלא הכשירה שחיטתו לאכילה מ"מ הכשירתו לענין הקרבה שאע"פ שפסול להקריבו לכתחלה מ"מ אם עלה לא ירד שהרי פיסולו בא לו בעזרה ושמא תאמר תינח שחטו שלא לאוכליו שפיסולו בקודש הא מ"מ שחטו בעל מום או טרפה שאם עלו ירדו אפילו במומין הקלים כגון דוקין שבעין אף על פי שבעוף כשרים לכתחלה מה תקן עד שנחייבהו מצד התקון תדע שאף זה יש בו תיקון והוא שמטהרו מידי נבלה בשחיטתו ואינה מטמאה:

    השוחט קדשים [בשבת] בחוץ לעבודה זרה חייב שלש חטאות אחת משום שוחט בשבת ואחת משום שוחט חוץ ואחת משום שוחט לעבודה זרה ופרשוה במקומה דוקא בחטאת העוף וכגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שנמצאו שלשתם באים כאחד הא בבהמה לא שהרי מששחט מעט לשם עבודה זרה אסרה ואינו חייב משום שחיטת חוץ עד שישחוט שנים או רובן ונמצא כשגמר השחיטה שכבר נאסרה הבהמה לקרבן ולא חל עליה חיוב שחוטי חוץ ואם תפרשה בקרבן בהמה אתה צריך לפרשה באומר בגמר שחיטה הוא עובדה שמא תאמר ובזו מיהא מה תקן בשחיטתו שנחייבהו מצד התקון והרי בזו אם עלתה תרד ואי אפשר לומר שטיהרה מידי נבלה שהרי מצד עצמה מטמאה כנבלה משום תקרובת ע"ז במגע ובמשא מדברי סופרים מ"מ תקן להוציאה מכלל אבר מן החי להכשירה לבני נח או אף לישראל יש בזה תקון שאבר מן החי טומאתו ואיסורו באבר כל שהוא ונבלה דוקא בכזית ושמא תאמר אחר שהשחיטה מתקנת כל כך מהו שאמרו במסכת חולין ח' א' סכין של עבודה זרה מותר לשחוט בה מפני שהוא מקלקל בזו אין הענין אלא משום איסור הנאה מעבודה זרה וכל שיש בו קלקול בהמתו אין בו הנאה אבל בענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ובתקון כל שהוא נתחייב:

    כבר ביארנו בכמה מקומות שכל חטאת שמתו בעליה או שנתכפרו באחרת תמות וכל שבחטאת מתה באשם תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה נדבה ר"ל נדבת צבור עולה לקיץ המזבח ועורות לכהנים אבל לא עולה שלו להיותו טעון סמיכה והבאת נסכים משלו אלא נדבת צבור שאין בה סמיכה ונסכיה באים משל צבור ואם משניתק לרעיה ר"ל שהשליכו באפר לרעות הקריבו הוא עולה ר"ל שלא המתין עד שתומם אלא הקריבה הוא לשם עולה כשר הואיל ומ"מ לכך הוא עומד ולא סוף דבר בהקריבו להדיא לשם עולה שנעקר בכך שם אשם ממנה אלא אפילו בסתם כשר לשם עולה שסתמו עומד לכך ואינו צריך עקירה ואין בהכשר זה חלוק בין שהקריבו לשם עולת צבור בין לשם עולה שלו אלא שאינו עולה לתורת חובה אלא לעולת נדבה ומ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא יניחנה עד שתסתאב ותמכר ואם לא נתקו עדין לרעיה אף בדיעבד פסול גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה כלומר שאם תתירהו בזו יבא פעם אחרת לומר שאף בלא נתכפרו באחרת שסתמו לאשם יקריבוהו לשם עולה ונמצאו משנים זבח בזבח אחר וכל שראוי למה שהופרש לו תחלה אין יכול לשנותו לאחר וגדולי המחברים כתבוה בשהקריבוה לשם עולה ולא נתברר לי מדבריהם מה דינה בסתם והסוגיא מוכחת שאף בסתם כן כמו שביארנו:

    Meiri on Pesachim 73a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא שחטו שלא לאוכליו פשיטא כיון דהתם פסול כו' הכא ניחא דניחא ליה למפרך אסיפא דשלא לאוכליו משום דרישא דשלא לשמו קתני משום דקבעי לאפלוגי ר"א ור"י אלא אסיפא קשיא ליה דלא אסיק אדעתיה למימר דתני סיפא איידי אבל בסמוך דבעי מיניה דבשלא לאוכליו לדברי המקלקל כו' מה תיקון אמאי לא בעי הכי ברישא דשלא לשמו חייב מה תיקן [*] ויש ליישב דברישא דאיירי בעוקר הקרבן מפסח לשלמים ודאי דתיקון דפסול שלמים הוא ולא מחייב אנותר דידיה כמו אנותר דפסח אבל בסיפא דשלא לאוכליו דמעיקרא היה פסח ועכשיו נמי פסח פסול א"כ מה תיקן וק"ל:

    תוספות בד"ה לדברי האומר כו' מיהו אכתי קשה לר"י כיון דס"ד דליכא תיקון כלל במתניתין כו' עכ"ל ואהך גופא דר אבהו דאמר חוץ מחובל ומבעיר דאפילו בא"צ לכלבו ולאפרו חייב איכא לתמוה הכי מה תיקן אליבא דר"ש [*] וע"ש בתוס' ודו"ק:

    בד"ה שחטו ונמצא כו' תימה לר"י אמאי פטור והלא לא עשה מצוה כו' עכ"ל וכן יש לתמוה במשכו בעלים כו' דפטור ומיניה מדפריך אי ר"א חטאת נמי כו' דאמשכו בעלים כו' קאי לקמן וק"ל:

    בד"ה אשם כו' מנא תימרא כו' דהא כ"ע מודו דלאחר עקירה וניתוק היה יכול כו' עכ"ל משמע ליה הכא דמיירי לאחר עקירה וניתוק כיון שמקריבה לעצמו לר"י מסתמא עוקרו וכן נראה מפרש"י דמדר"י מוכח לה מה"ט וק"ל:

    בא"ד ומה שפירש ר"י דאי אמרת דבעי עקירה א"ש כו' עכ"ל סתם דבריהם לעיל דברי ר"י הם וק"ל:

    בא"ד א"נ דבאשם אזל כו' ולא ידעינן אי הוא עצמו או דמיו וגלי קרא דהוא עצמו כו' עכ"ל לכאורה קשה דגלי קרא וממעט דמיו הא תנן יפלו דמיו כו' ויביא עולה בדמיו כו' ונראה לומר למעט דמיו קודם שיסתאב וכן מה שכתבו בתירוץ קמא ואתא קרא ללמוד על הלכה כו' דהכי גמרינן דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה כו' היינו נמי דקרב נמי בעצמו עולה וה"ה דמיו לאחר שיסתאב וק"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 73a · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה תיקן להוציאו וכו' משמע דתקרובת כו' ולא מחייב אהך וכו' ר"ל אפילו הוי דרבנן לא היה יכול לתרץ תיקן להוציאו מידי נבילה משום דאין נפקותא בדבר דהא השתא נמי מטמא מדרבנן לכך קאמר דנ"מ דלא מחייב אהך טומאה אם נכנס וכו':

    ד"ה אשם שניתק וכו' א"ה כי לא ניתק נמי אא"ב דבעי עקירה א"ש דבעינן ניתוק רע"י כן יזכור לעוקרו וכו' כצ"ל:

    בא"ד אבל השתא דלא בעי וכו' ניתק נמי ליכשר דליכא למיחש וכו' כצ"ל:

    כיצד צולין פרק שביעי :

    Maharam on Pesachim 73a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    ברש"י ד"ה מידי אבר מן החי לב"נ ע' טורי אבן חגיגה י"ג ע"ב ד"ה אין איסור:

    Gilyon HaShas on Pesachim 73a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 73, Amud Aleph, about 228 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 117 words

      Opens “(במדבר יח, ז) ״עבודת מתנה אתן את…”

      Named: רב יומת.

    2. Segment 216 words

      Opens “שחטו שלא לאוכליו. פשיטא! כיון דהתם פסול,…”

    3. Segment 330 words

      Opens “והא נמי פשיטא, משום דהתם כשר, הכא…”

    4. Segment 424 words

      Opens “א"ל רב הונא בר חיננא לבריה: כי…”

      Named: רב הונא בר חיננא, רבי זריקא.

    5. Segment 55 words

      Opens “תיקן אם עלו לא ירדו.…”

    6. Segment 617 words

      Opens “שחטו ונמצא בעל מום חייב, מה תיקן?…”

    7. Segment 714 words

      Opens “שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור. הא בגלוי…”

    8. Segment 816 words

      Opens “מתקיף לה רבינא: הא דתניא: השוחט חטאת…”

    9. Segment 98 words

      Opens “אמר רב עוירא: שמוציאו מידי אבר מן…”

      Named: רב עוירא.

    10. Segment 1019 words

      Opens “שחטו ונודע וכו'. א"ר הונא אמר רב:…”

    11. Segment 1111 words

      Opens “א"ה כי לא ניתק נמי! גזירה לאחר…”

    12. Segment 1227 words

      Opens “ומנא תימרא, דתנן: אשם שמתו בעליו או…”

    13. Segment 1312 words

      Opens “בדמיו אין, אבל גופו לא. דגזר לאחר…”

    14. Segment 1412 words

      Opens “איתיביה רב חסדא לרב הונא: שחטו ונודע…”

      Named: רב חסדא, רב הונא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Huna · Amoraim · Second Generation Amoraim

      Rabbi Huna, a preeminent student of Rav, led the Sura Yeshiva for forty years.

      Source: Pesachim 73a · Segment 10 — “שחטו ונודע וכו'.

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Pesachim 73a · Segment 8 — “מתקיף לה רבינא: הא דתניא: השוחט חטאת בשבת בחוץ…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Pesachim 73a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026