Talmud Builders

    Pesachim 31a

    Back to index

    English translation — Pesachim 31a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Or if the debtor consecrated the property, the creditor can come and redeem it through a symbolic payment to the Temple. As we learned in a mishna: The creditor may add an additional dinar to the amount of the loan and redeem this property. Although strictly speaking he need not redeem it, this payment was instituted so that it would not appear as though property were removed from the consecrated Temple jurisdiction without a payment. When they disagree is in a case when the creditor sold or consecrated the property in the interim between the giving of the collateral and the time the loan was due.

    2Abaye said: He retroactively acquires the collateral. Since the time arrived and he did not repay his loan, it has become clear retroactively that it was in the creditor’s jurisdiction at the outset. Therefore, he did well to consecrate or sell it. However, Rava said: He collects it from that point forward, since if the borrower had money he would remove the creditor’s lien with this money and the lender would not acquire the property. It is found that the creditor acquires the property now, at the time when the loan is due, and consequently he did not have the right to consecrate or sell it before this time.

    3Before bringing proofs for either side of this dispute, the Gemara attempts to clarify Rava’s position. Did Rava actually say this? A statement he makes in a different context appears to contradict the one made in his name here. But didn’t Rami bar Ḥama say: Reuven sold a field to Shimon with a guarantee that if the field is repossessed, Reuven will compensate Shimon for his loss. Shimon did not pay for the purchase, and instead set up the value of the field as a loan. In the meantime, Reuven died and a creditor of Reuven’s came to collect for a loan that Reuven had taken before he sold the field, as Reuven had no other land remaining, and he seized the land from Shimon, since it was mortgaged to this loan. And Shimon went and appeased the creditor with money so the creditor would allow him to keep this field.

    4By right, Reuven’s sons can come and say to Shimon that he must pay them the money that he owes for the field. And they are not required to pay Shimon if he demands compensation for the repossession of his field. They can say that our father left us movable property in your hands, i.e., the money you owe us for the field, and, as a general rule, movable property that has been left to orphans is not mortgaged to a creditor. The orphans can claim that the field belongs to Shimon, and as there is no land left for the orphans, there is no way for Shimon to recover the compensation that he is owed. The money he owes Reuven is considered movable property, and therefore he cannot recover his losses from these funds.

    5And Rava said with regard to this case: If Shimon is clever he will pay them what he owes with real estate and not with money. Since they now have real estate received from their father’s estate, Shimon can then collect the field from them as compensation for the original field that Reuven sold to Shimon. As Rav Naḥman said: When orphans collect real estate for a debt owed to their father from one person, another creditor can come and seize this land from them in order to repay the father’s debt.

    6The Gemara applies this discussion to our original case. Granted, if you say that a creditor collects retroactively, and the field is considered as though it belonged to the creditor from the time of the loan, due to this reason, he can then collect the money from them, because it is considered as though he collected it during their father’s lifetime. Because the field given by Shimon to repay his debt retroactively belonged to Reuven from the time that Shimon agreed to pay for the field, therefore Shimon can now claim this land from Reuven’s heirs. However, if you say that he collects it from this point forward, why can he then collect this land from them? It is as though the orphans purchased this property. And if orphans buy property, does it become indebted to a creditor of their father? Only property that belonged to the father can be seized in order to pay back his debt, and therefore Rava’s statement in the case appears to contradict his statement with regard to the transfer of ownership of collateral.

    7The Gemara resolves this contradiction: It is different there, in this case, as Shimon could have said to Reuven’s children that just as I am indebted to your father, so too, I am indebted to your father’s creditor. And this principle can be learned from the statement of Rabbi Natan that one who lends to one person and borrows from another can be considered as a middleman between his creditor and his borrower. As it was taught in a baraita , Rabbi Natan says: From where is it derived that when one lends one hundred dinar [ maneh ] to his fellow, and that fellow lends a similar sum to a third fellow, that we take the money from this one, the second debtor, and give it to that one, the first creditor, without going through the middleman, who is both the first debtor and the second creditor? The verse states: “And he shall give it to him whom he has wronged” (Numbers 5:7), which indicates that the loan should be repaid to the creditor to whom the money is ultimately owed. Therefore, payment is made to the original creditor regardless of the issue of retroactive acquisition of the collateral.

    8The Gemara proceeds to bring proofs for the two sides of the question of retroactive acquisition. We learned in the mishna: If a gentile lent money to a Jew, and the Jew gave him leavened bread as collateral during Passover, and after Passover the gentile attained this leavened bread in lieu of payment, then one is permitted to derive benefit from the leavened bread. The Gemara attempts to clarify this position: Granted, if you say that he retroactively collects this property, and the leavened bread was acquired retroactively by the gentile, it is due to this that one is permitted to derive benefit from it after Passover.

    9But if you say that he collects it from this point forward, then why should one be permitted to derive benefit from this leavened bread? The leavened bread was in the possession of a Jew during Passover, and therefore it should be forbidden. The Gemara answers: With what are we dealing here? With a case where he deposited [ hirhin ] the leavened bread with the gentile in his home, and since the leavened bread was in the gentile’s possession during Passover, it is considered as if it belonged to the gentile, provided the gentile ultimately retains ownership of the leavened bread when the Jew defaults on the loan.

    10The Gemara suggests: Let us say that this dispute is parallel to a dispute between tanna’im . As it was taught: If a Jew lends money to a gentile and the gentile gives him leavened bread as collateral, then the Jew does not commit any transgression after Passover. They said in the name of Rabbi Meir that he commits a transgression. What, isn’t it that they disagree about this, that one Sage, Rabbi Meir, holds that the Jew transgresses by owning leavened bread because he retroactively collects the leavened bread and has therefore owned it during Passover, and one Sage, who states that the Jew does not commit a transgression, holds that he collects it from this point forward, and therefore it was not considered to be in his possession during Passover?

    11The Gemara rejects this explanation: And how can you understand it that way? Say the latter clause of that baraita : However, if a gentile lends money to a Jew with leavened bread as collateral, then after Passover everyone agrees that he commits a transgression. However, if the preceding explanation is correct, it needed to state the opposite of what it said in the first clause, as the case in the latter clause is the reverse of that in the first clause. Namely, according to the one who said there, in the first clause of the baraita , that he does not commit a transgression, he should say that here, in this case, he does commit a transgression. And according to the one who said there, in the first clause of the baraita , that he does commit a transgression, he should say that here, in the latter clause, he does not commit a transgression. For if the creditor retroactively acquires the collateral, then it is as though it belonged to a gentile during Passover, and therefore the Jew would not have committed a transgression by owning it.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואתי מלוה ופריקמן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגובה חובו כדתנן בערכין בפרק שום היתומים הקדיש בתשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף מלוה זה על הלואתו דינר ופודה את הנכסים הללו מיד הקדש בדינר זה ונוטלן בחובו ודינר דיהיב מפרש טעמא התם שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואף על גב דאמר רבא (כתובות דף נט:) הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד דוקא קדושת הגוף קאמר רבא כגון קונמות או בהמה לקרבן או בגד שפירסו על המת כי ההיא דיבמות (דף סו:) גבי איצטלא דמילתא דפירסוה יתמי אמיתנא דהוה משתעבד לכתובת האשה דאמר רבא קנייא מיתנא אבל קדושת דמים לא אמרינן:

    כי פליגי דאקדיש מלוהבתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו זה והוא בא לגבותה מן הלוה חוזר בו מן ההקדש:

    כיון דאילו הוה ליה זוזיללוה ביום הזמן הוה מסלק ליה למלוה מן הקרקע בזוזי אישתכח שלא היה הקרקע קנוי לו עדיין אלא עכשיו כשהוא גובה אותה בחובו היא נקנית לו:

    באחריותשמא יטלנה בעל חוב דראובן משמעון בשביל חוב ששיעבדה לו ראובן שישלם לו ראובן זה מעותיו לשמעון ולא היו לו נכסים עוד על דבר אחריות זה:

    וזקפן עליו במלוהשלא היו מעות לשמעון שפסק על שדה זו וכתב לראובן שטר עליהן ושיעבד נכסיו לו עליהן:

    ומת ראובןהמוכר ובא בעל חובו וטורפה משמעון ועדיין לא נתן שמעון המעות לראובן ולא ליתומיו ופייסיה שמעון לבעל חוב דראובן באותן מעות:

    דינא הואאע"ג דאבוהון קביל עליה אחריות מכירה זו אפילו הכי יכולין בני ראובן לבא על שמעון ולומר אנן מטלטלי שבק אבוך גבך לא היית חייב עליו אלא מעות ולא היה לך ליתנן לבעל חוב ולא לעכבן בשביל אחריות מכירתך דמטלטלי דיתמי לא שיעבדום חכמים לבעל חוב דקרקע של יתומים הוא דאמרינן בעל חוב גובה אותה בחובת אביהן משום דמחיים חל שיעבודא עליהן אבל על מעות שלא היו בעין לא חייל שיעבודו מחיים עליהן וכשהן בעין אין כאן לוה ולבעלי המעות דהיינו יתומים לא הלוה זה כלום:

    ואמר רבאגרסינן:

    אי פיקחזה שמעון יטעון ויאמר להם אין לי מעות לפרוע לכם אלא קרקע יש לי ונותנה להם בחובותם וחוזר וגובה אותם מהם בשביל אחריות מכירה שקבל אביהן עליו דהשתא כי אגבי להו הא ארעא איגלאי מילתא דלאו מטלטלי הוא דשביק גביה אלא קרקע:

    בעל חובאחר של אביהן חוזר וגובה אותה מהן אלמא אמרינן הנוטל קרקע בחובו מאותה שעה שנתן לו המעות נקנית לו:

    אא"באמרינן איגלאי מילתא למפרע שהיתה קנויה לאביהן קרקע זה שגבו בחוב אביהן משום הכי בע"ח אחר של אביהן חוזר וגובה אותה מהן דכמאן דגבי לה מחיים דאבוהון דמי:

    אלא אי אמרתכל הגובה קרקע בחובו אינה קנויה לו אלא מגבייה ואילך אמאי בעל חוב אחר חוזר וגובה אותה מהן לא יהא דבר זה אלא כמי שקנו יתומים קרקע במעות שלהן מי הוה משתעבדא לבעל חוב:

    שאני התם דאמר להו כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדרבי נתן - לעולם מכאן ולהבא הוא גובה ומאי דאמר רב נחמן בעלמא בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן משום דאמר להן בעל חוב ליתומים מכח מי באתם וגביתם קרקע זו מכח שיעבוד של אביכן וכי היכי דמשתעבדא לאבוכון קרקע זו של לוה שלוה מאביכם משתעבדא נמי לדידי שהייתי מלוה של אביכן והמחויב לו כלום משועבד לי מדרבי נתן הלכך קדם שיעבודי עליה אפילו אצל לוה שהיתה ברשותו ושמעון נמי אמר להו לבני ראובן כי היכי דהוי נכסיי משועבדין לאביכם בשביל חובו היו משועבדין גם לעצמי מכח אביכן שהיה לוה אצלי מחמת אחריות המכירה מדר' נתן דמה לי אני מה לי אחר הלכך אע"פ שלא היתה קנויה לאביכם מחיים חל שיעבודי עליה אצל עצמי:

    לאשר אשם לולאשר הלוהו לו לא נאמר אלא לאשר אשם לו לאשר הקרן שלו בבבא קמא אמרינן אשם זה קרן:

    תנן נכרי שהלוה כו'קס"ד השתא בשלא מסרו לו אלא שיעבדו לו כשאר לווים שאם לא אתן לך עד יום פלוני בא לביתי וגבה מחמץ זה:

    כשהרהינו אצלובביתו של נכרי נתנו קס"ד השתא דטעמא משום דהוה ליה תורת משכון ובעל חוב קונה משכון:

    ישראל שהלוה את הנכרי על חמצוקודם הפסח לאחר הפסח אינו עובר אם נהנה ממנו:

    מאי לאובשלא הרהינו ובהא קמיפלגי דת"ק סבר מכאן ולהבא הוא גובה כו':

    אימא סיפא דברי הכל עוברואי טעמא משום להבא ולמפרע הוא איפכא הוה לן לאפוכי פלוגתייהו בהא ולא לאשויי דעתייהו דלמאן דאמר לעיל ברישא עובר אלמא למפרע הוא גובה הכא הוה ליה למימר אינו עובר משום דבשעת הלואה קם ליה ברשות נכרי ולמאן דאמר התם כו':

    פסחים 31 עמוד א

    1ואתי מלוה ופריק. דתנן: מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו. כי פליגי דזבין מלוה, וקדיש מלוה.

    2אביי אמר, למפרע הוא גובה: כיון דמטא זמניה ולא פרעיה, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי, ושפיר אקדיש, ושפיר זבין. ורבא אמר, מכאן ולהבא הוא גובה: כיון דאילו הוו ליה זוזי, הוה מסליק להו בזוזי אישתכח דהשתא קא קני.

    3ומי אמר רבא הכי? והאמר רמי בר חמא: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ומת ראובן, ואתא בעל חוב דראובן וטריף ליה משמעון, ואתא שמעון ופייסיה בזוזי׃

    4דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה לשמעון: אנן, מטלטלי שבק אבון גבך, ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי.

    5ואמר רבא: אי פיקח שמעון מגבי להו ארעא, והדר גבי לה מינייהו. דאמר רב נחמן: יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן.

    6אי אמרת בשלמא ״למפרע הוא גובה״, אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן דכמאן דגבו מחיים דאבוהון דמי. אלא אי אמרת ״מכאן ולהבא הוא גובה״, אמאי חוזר וגובה אותה מהן? הא הוי כמאן דזבין יתמי נכסי דמי, ואילו קני יתמי נכסי, מי קא משתעבדי לבעל חוב?

    7שאני התם, דאמר להו: כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון, משתעבדנא נמי לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן. דתניא, רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, שמוציאין מזה ונותנין לזה? ת"ל (במדבר ה, ז) ״ונתן לאשר אשם לו״.

    8תנן: נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה. אי אמרת בשלמא ״למפרע הוא גובה״ אמטו להכי מותר בהנאה.

    9אלא אי אמרת ״מכאן ולהבא הוא גובה״, אמאי מותר בהנאה? ברשותא דישראל הוה קאי! הכא במאי עסקינן כשהרהינו אצלו.

    10לימא כתנאי: ישראל שהלוה לנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר. משום רבי מאיר אמרו: עובר. מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמר סבר למפרע הוא גובה, ומר סבר מכאן ולהבא הוא גובה?

    11ותסברא? אימא סיפא: אבל נכרי שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח דברי הכל עובר. והא איפכא מיבעי ליה: למאן דאמר התם ״אינו עובר״ הכא עובר. למאן דאמר התם ״עובר״ הכא אינו עובר!

    Tosafot

    באחריותשלא באחריות פשיטא דיתן ליורשיו אפילו לא זקפן עליו במלוה אבל באחריות קמ"ל דה"א יעכבם לעצמו דה"ל כתופס מחיים קמ"ל דלא חשיב ליה כתופס מחיים כיון דזקפן עליו במלוה:

    ופייסיה בזוזירבותא נקט אף על פי שנתן מעות לא מצי למימר המעות שנתחייבתי לאביכם נתתי לו:

    משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדרבי נתןוא"ת גבי מטלטלים נמי נימא הכי ונראה לר"י דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שיעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן ליה כאילו היא בידו דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדת נמי לבע"ח אבל מטלטלים אין להחשיבם כאילו הם ביד ראובן כיון שאילו מכרם או משכנם אין גובה מהן ומכאן יש להוכיח דהלכה כרבי נתן דהא רבא קאי כוותיה בשמעתין:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    אקדיש לוה אתי מלוה ופריק להנהו נכסי דתנן בערכין פ"ו מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ומקשי' ומי אמר רבא הכי והאמרי' ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתי בעל חוב למטרף משמעון ופייסיה שמעון בזוזי דינא הוא דלימרו בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך כלומר האי מלוה דאית לאבונא גבך מטלטלי הוא ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אמר רבא ואי שמעון פקח הוא מגבי להו ליתמי קרקע בחובייהו והדר שמעון תבע להו באחריות דקבל עליה אבוהון וטרף ליה להאי ארעא מדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובות אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהן אי אמרת בשלמא רבא סבר למפרע הוא גובה שפיר דאמרינן מחיי אבוהון הות קניא הא ארעא דגבו להו בניה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה וכאלו זבני יתמי האידנ' ארעא [ומי] משתעבדא לבעל [חוב] דאבוהון ושני' הכא טעמא אחרינא היא דאמר להו שמעון ליתמי דראובן בההיא שעתא דזקפי עלי אבוכון מלוה כי היכי דאשתעבדי לאבוכון הכי אשתעבדי לבעל חוב דיליה כדר' נתן דתני מנין שמוציאין מן הלוה של ראובן ונותנין למלוה של ראובן שנאמר ונתן לאשר אשם לו ואקשי' לרבא ממתני' דקתני נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כו' אי אמרת למפרע הוא גובה היינו דמותר בהנאה דאמרי' מההיא שעתא דיזיף ישראל מנכרי על חמצו [לאו] ברשו' ישראל קאי וחמץ של נכרי קרינא ביה לפיכך שרי אלא אי אמרת מכאן ולהבא וכו' ושני' בשהרהינו אצל הנכרי:

    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 31a

    Pesachim 31a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 317 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ואתי מלוה ופריק מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וגובה חובו כדתנן בערכין בפרק שום היתומים הקדיש בתשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף מלוה זה על הלואתו דינר ופודה את הנכסים הללו מיד הקדש בדינר זה ונוטלן בחובו ודינר דיהיב מפרש טעמא התם שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואף על גב דאמר רבא (כתובות דף נט:) הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד דוקא קדושת הגוף קאמר רבא כגון קונמות או בהמה לקרבן או בגד שפירסו על המת כי ההיא דיבמות (דף סו:) גבי איצטלא דמילתא דפירסוה יתמי אמיתנא דהוה משתעבד לכתובת האשה דאמר רבא קנייא מיתנא אבל קדושת דמים לא אמרינן:

    כי פליגי דאקדיש מלוה בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו ולא הקדיש את החוב אלא הקרקע והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו זה והוא בא לגבותה מן הלוה חוזר בו מן ההקדש:

    כיון דאילו הוה ליה זוזי ללוה ביום הזמן הוה מסלק ליה למלוה מן הקרקע בזוזי אישתכח שלא היה הקרקע קנוי לו עדיין אלא עכשיו כשהוא גובה אותה בחובו היא נקנית לו:

    באחריות שמא יטלנה בעל חוב דראובן משמעון בשביל חוב ששיעבדה לו ראובן שישלם לו ראובן זה מעותיו לשמעון ולא היו לו נכסים עוד על דבר אחריות זה:

    וזקפן עליו במלוה שלא היו מעות לשמעון שפסק על שדה זו וכתב לראובן שטר עליהן ושיעבד נכסיו לו עליהן:

    ומת ראובן המוכר ובא בעל חובו וטורפה משמעון ועדיין לא נתן שמעון המעות לראובן ולא ליתומיו ופייסיה שמעון לבעל חוב דראובן באותן מעות:

    דינא הוא אע"ג דאבוהון קביל עליה אחריות מכירה זו אפילו הכי יכולין בני ראובן לבא על שמעון ולומר אנן מטלטלי שבק אבוך גבך לא היית חייב עליו אלא מעות ולא היה לך ליתנן לבעל חוב ולא לעכבן בשביל אחריות מכירתך דמטלטלי דיתמי לא שיעבדום חכמים לבעל חוב דקרקע של יתומים הוא דאמרינן בעל חוב גובה אותה בחובת אביהן משום דמחיים חל שיעבודא עליהן אבל על מעות שלא היו בעין לא חייל שיעבודו מחיים עליהן וכשהן בעין אין כאן לוה ולבעלי המעות דהיינו יתומים לא הלוה זה כלום:

    ואמר רבא גרסינן:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 31a · Sefaria

    Tosafot

    באחריות שלא באחריות פשיטא דיתן ליורשיו אפילו לא זקפן עליו במלוה אבל באחריות קמ"ל דה"א יעכבם לעצמו דה"ל כתופס מחיים קמ"ל דלא חשיב ליה כתופס מחיים כיון דזקפן עליו במלוה:

    ופייסיה בזוזי רבותא נקט אף על פי שנתן מעות לא מצי למימר המעות שנתחייבתי לאביכם נתתי לו:

    משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדרבי נתן וא"ת גבי מטלטלים נמי נימא הכי ונראה לר"י דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שיעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן ליה כאילו היא בידו דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדת נמי לבע"ח אבל מטלטלים אין להחשיבם כאילו הם ביד ראובן כיון שאילו מכרם או משכנם אין גובה מהן ומכאן יש להוכיח דהלכה כרבי נתן דהא רבא קאי כוותיה בשמעתין:

    Tosafot on Pesachim 31a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אקדיש לוה אתי מלוה ופריק להנהו נכסי דתנן בערכין פ"ו מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו ומקשי' ומי אמר רבא הכי והאמרי' ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתי בעל חוב למטרף משמעון ופייסיה שמעון בזוזי דינא הוא דלימרו בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך כלומר האי מלוה דאית לאבונא גבך מטלטלי הוא ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אמר רבא ואי שמעון פקח הוא מגבי להו ליתמי קרקע בחובייהו והדר שמעון תבע להו באחריות דקבל עליה אבוהון וטרף ליה להאי ארעא מדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובות אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהן אי אמרת בשלמא רבא סבר למפרע הוא גובה שפיר דאמרינן מחיי אבוהון הות קניא הא ארעא דגבו להו בניה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה וכאלו זבני יתמי האידנ' ארעא [ומי] משתעבדא לבעל [חוב] דאבוהון ושני' הכא טעמא אחרינא היא דאמר להו שמעון ליתמי דראובן בההיא שעתא דזקפי עלי אבוכון מלוה כי היכי דאשתעבדי לאבוכון הכי אשתעבדי לבעל חוב דיליה כדר' נתן דתני מנין שמוציאין מן הלוה של ראובן ונותנין למלוה של ראובן שנאמר ונתן לאשר אשם לו ואקשי' לרבא ממתני' דקתני נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כו' אי אמרת למפרע הוא גובה היינו דמותר בהנאה דאמרי' מההיא שעתא דיזיף ישראל מנכרי על חמצו [לאו] ברשו' ישראל קאי וחמץ של נכרי קרינא ביה לפיכך שרי אלא אי אמרת מכאן ולהבא וכו' ושני' בשהרהינו אצל הנכרי:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 31a · Sefaria

    Ritva

    שאני התם דמצי אמר להו כי היכי דמשתעבדנא וכו' פי' והאי ארעא משתעבדנא לדידיה נמי מחיים מדר' נתן כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון. וכתב הרי"ט ז"ל והיינו דאיכא בין ר' נתן ורבנן דפליגי עליה כדאיתא בפ"ק דקדושין ולכ"ע גובה המלוה מכל מאי דאית ליה עלויה ברשות אחרים בין מלוה בין פקדון ואפי' שלא בשבועה כל דבעי ראשון מיחת דהא לאו נכסים משועבדים נינהו ולית להו פסידא ואפי' בעל כרחיה אלא דלרבנן לא משתעבד ליה כלל ואלו לר' נתן משתעבד ליה וגובה ממנו כגובה מבעל חובו ונפקא מינה להו דהכא ונפקא מינה נמי להיכא דאמר שטר זה שחייב לי פלוני שטר אמנה הוא דלר' נתן חשיב חב לאחרים ואינו נאמן כדאיתא בפ"ב דכתובות ועוד י"א דמהני הא דר"נ דלא מצי מחיל ליה מלוה דהא משעבד לי' לאידך וזהו דעת הראב"ד ז"ל אבל אינו כדעת הרא"ה ז"ל. אבל הוא אומר שאם בא ופרעו מעצמו אפי' שלא ע"פ ב"ד הרי הוא פטור ולא חשיב פורע חובו של חבירו כיון דמשעבד ליה מדר"נ והוה ליה כערב וזה שלא כדעת רוב הראשונים ז"ל שכתבו דאפי' קבלן שפרע שלא בכפיית ב"ד פורע חובו של חבירו הוא וכן דעת הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ומיהו אם בא לתפוס באותו רוב או בפקדון שיש ברשותו לב"ח של זה הויא תפיסה למאי דכתבי רבוותא ז"ל שהתופס לבעל חובו במקום שלא חב לאחרי' קנה. ומיהו י"א דלא מהניא תפיסה לעולם אלא היכא שעשאוהו שליח למתפס א"נ בשהתפיסו בהם בעל הנכסים ובא לחזור בו אבל בלאו הכי לית ליה רשות למתפס דמצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את וכן העלו למעשה בפני הרא"ה ז"ל וכן היה אומר בשם רבו הרמב"ן ז"ל וכן נמצא בתשובותיו אבל אין זה דעת הרא"ז הלוי ז"ל. וכתב עוד הרי"ט ז"ל והא דר' נתן ודאי הלכה היא דהא דרבא תליא ביה והלכתא כרבא וכן בפ"ב דכתובות ובפ' החובל מסקינן שמעתתא כותיה ושלא כדברי ר"ת ז"ל דאפקיה להא דר"נ מהלכתא:

    והא דרמי בר חמא ליתא אלא בשלא שיעבד לוה למלוה מטלטלין אבל אם שעבד לו מטלטליו אפי' שלא באגב משתעבד לב"ח וצריך למיכתב דאקני דאי לא לא משתעבדי ליה מאי דקני בתר הכי והיכא דלא כתב ליה דאקני ונמצאו מטלטלין ליורשיו והם אומרים שקנאם אח"כ. דעת הרא"ה ז"ל שעל הב"ח להביא ראיה:

    והשתא תקון רבנן דגבי ב"ח מן המטלטלין של יורשין כי היכי דגבי מב"ח גופיה. וכתב הרי"ט ז"ל דלא גבי ממטלטלין דקנה בתר הכי דלא תיקנו הגאונים ז"ל אלא שיגבה מן המטלטלין כדרך שגובה מן הקרקעות ואלו מן הקרקעות שקנה אחר הלואה ומת והורישם אינו גובה כל היכא דלא כתב דאקני כדאיתא בפ' גט פשוט. ולכ"ע כל שבא לטרוף קרקע או מטלטלין מיד הלקוחות ולא היה כתוב בשטר חובו דאקנה עליו להביא ראיה שהיו ללוה נכסים אלו בשעה שלוה וכן דעת הרא"ה ז"ל:

    ותסברא וכו' עד וקמיפלגי בדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לב"ח שקונה משכון וכו'. פרש"י קונה משכון להתחייב באונסין. ורת"ם ז"ל הקשה עליו וכתב דהנכון כמו שפירשו הגאונים ור"ח ז"ל דאפי' מדר"י אינו אלא שומר שכר ואע"ג דמשכון אין שביעית משמטתו ואין נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאיתא במס' קדושין מ"מ כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו כדאיתא בפ' המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שהרי אינו משמש בו והוא חייב להחזיר לו ואף הלוה יש לו בה הנאה אינו אלא שומר שכר וכתב דכיון דקי"ל כר' יצחק וישראל מישראל לכ"ע למפרע הוא גובה ואם הקדישו או מכרו וגבאו לבסוף מעכשיו קיימין ואם פדאוהו זכה הלוקח או ההקדש בכל מה שהיה בו למלוה. גירסת הספרים והיא גירסת ר"ח ז"ל חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים גוים ונכנסים שם חמץ הנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה. חנות של גוים ומלאי גוים ופועלים ישראל נכנסים שם חמץ הנמצא אחר הפסח אסור בהנאה ואצ"ל באכילה. והכי פירושא דרישא בחנות של ישראל ומלאי של ישראל עשויה להתכבד ערב הפסח וחמץ הנמצא שם אינו אלא מפועלי גוים ומותר אבל סיפא אין חזקתו מתכבד ואמרינן דמפועלי ישראל נפל קודם הפסח ואסור. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי דתרתי אליבא דר' שמעון הוא ושמעינן מינה דבכל חמץ של ישראל קניס ר' שמעון ואע"ג דלא עבר עליה דהא הכא דלא עברו פועלי ישראל עליו ואסור ושמעינן מרישא דחנות של ישראל ומלאי של ישראל חייב לבודקו ערב הפסח. ורש"י ז"ל וכן רבי' האיי ז"ל גורסין בהפך ופי' דבתר בעל מלאי אזלינן וליתיה. ורבי' אלפסי לא הביא זאת הברייתא ולא ידעינן אי משום דסבר דלא הוי כהלכתא ולית הלכתא כותיה או משום דלא שכיחא. ע"כ מפי הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל:

    Ritva on Pesachim 31a · Sefaria

    Meiri

    ונשוב לבאר הסוגיא והוא שאמרו כי פליגי במקדיש מלוה וזבין מלוה ובא זמן הפרעון וגבה את קרקעו ומתחרט על הקדשו ועל מכירתו אביי אמר למפרע הוא גובה ואגלאי מילתא למפרע דכי אקדיש וזבין ברשותיה הוו קיימי ושפיר זבין שפיר אקדיש ואין יכול לחזור ולרבא מכאן ולהבא הוא גובה ואין הקדשו ומכירתו כלום ויכול לחזור והקשו לרבא ממה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואף שמעון לא פרעו עדיין אלא שזקף דמי השדה על עצמו ומת ראובן ובא בעל חוב שלו לטרוף את הקרקע משמעון ובא שמעון ופרע לו אותן המעות שהי' חייב לראובן שהרי ראובן חייב באחריותו יכולין היתומים בני ראובן לומר אותה מלוה שזקפת על עצמך בדמי הקרקע מטלטלין הם שהניח לנו אבינו אצלך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי וחייב שמעון לפרעם וכן הלכה:

    וכתבו גדולי המפרשים דוקא בזקפן במלוה שהמכר אינו חוזר אבל אם לא זקפן עליו במלוה אלא שמכרו לו סתם והוא חייב לו המעות שהדין בו שאם המוכר עייל ונפיק ר"ל שנכנס ויוצא ותובע את דמיו לא קנה הלוקח אע"פ שהחזיק או שנכתב שטר הקרקע ושניהם יכולין לחזור אפי' פרע מקצתן הואיל וזה עייל ונפיק על הנשאר לא קנה אלא כנגד מה שפרע ושניהם יכולין לחזור על השאר אע"פ שאם לא היה עייל ונפיק אזוזי קנה ואין אחד מהם יכול לחזור והדמים עליו חוב כמו שיתבאר כל זה במקומו מכיון דבעייל ונפיק לא קנה אין יכולין לומר כן ואם פרע לוקח את הבעל חוב הרי הוא כלוקחה ממנו הא זקפן במלוה מיהא מטלטלי נינהו ואמר רבא גופיה עלה אי פקח שמעון מגבי להו ארעא ואע"ג דכי אית ליה זוזי לא מצי מדחי ליה אארעא מ"מ טוען שאין לו מעות או שמא הואיל ומארעא מיחייב להו בארעא פרע להו וכן כתבו גדולי המפרשים וכן יש אומרים דבמקום פסידא אף בדאית ליה זוזי יהיב ליה ארעא וכן יראה באחרון של כתובות ומ"מ מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו שהרי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם דהוה ליה כאלו היה קרקע זה בידם משעת הלואת אביהם כמו שביארנו במקומו ואי מכאן ולהבא הוא גובה נכסי דקנו יתמי נינהו ומדידהו הוא ותירץ לו שאני התם דאמר להו שמעון כי היכי דמשתעבידנא לאבוכון משתעבידנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן כלומר דרך כלל הוא אומר שכל המשועבד ללוה משועבד למלוה שלו ואם כן כל מלוה יכול לומר מה שפרע לכם משועבד היה לי גם כן וכל שגביתם קרקע ממנו הריני קודם שאע"פ שאם פרע מטלטלין נפקע שיעבודו שאין דין קדימה במטלטלין בקרקע מיהא לא פקע ואף שמעון בעל חוב דראובן הוא מצד האחריות שיש לו עליו ונמצא משועבד לעצמו במה שהיה משועבד למוכר וכשהגבה להם קרקע נמצא הוא קודם ודבר זה אינו אלא לענין שיעבוד הא לענין קניית גוף הקרקע אין בעל חוב קונה בו כלום ויתומים יכולים לסלקו במעות והלכך לענין אקדיש מלוה וזבין אין מכירתו והקדשו כלום ודבריו של ר' נתן הוא מה שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנא' ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה וכבר פירשנו צורך דבריו ברביעי של קמא:

    וחזר והקשה לרבא ממשנתינו בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו שאחר הפסח מותר בהנאה וקס"ד שאין החמץ מורהן בידו אלא שהוא אצלו משכון והלוה לו עליו עד זמן פלוני והרי הוא כאפותיקי של קרקע ותירצה בשהרהינו אצלו ובמעכשו וסתמו שלו ופי' הרהינה ר"ל לצמיתות כמו שפירשנו ואין צריך לפרש שהניחו ביד הגוי שאף בלא הרהינה ביד הגוי היה שסתם משכון ביד המלוה הוא ואעפ"כ כל שאין שם הרהנה כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה הואיל ויכול לפדותה בכל זמן וכן שאינו קונה משכון אם משום דגוי מישראל לא קני אם מפני שמשכנו בשעת הלואה הוא:

    ואמר אח"כ נימא כתנאי ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר פי' שהלוהו קודם הפסח לפרוע לאחר הפסח וכשהגיע הזמן גבה החמץ בחובו וקאמר דאינו עובר עליו דלכי מטה זמניה וגבהו בחובו מכאן ולהבא הוא גובה והשתא הוא דקנייה ונמצא שבפסח חמץ של נכרי היה ולא של ישראל משום ר' מאיר אמרו עובר דלמפרע הוא גובה ויש שואלין מה טיבו של עובר זה והרי אין הלאו מתברר עד לאחר הפסח ופי' בה גדולי המפרשים עובר מתבער כענין אלו עוברין בפסח ולא עובר ממש שהרי אין הלאו מתברר עד לאחר הפסח ולי נראה עובר בספק לאו או שמא עובר עכשו אם נהנה ממנו מפני שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

    מאי לאו בהא קא מיפלגי דמ"ס למפרע וכו' ותסברא והרי בסופה אמרו אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל עובר ואם כדבריך הי' להם להפך דבריהם בזו למאן דאמר התם עובר הכא אינו עובר וכו' אלא שהרהינו אצלו וקא מיפלגי בדר' יצחק אם בעל חוב קונה משכון אם לאו ומפני שר' יצחק לא אמרה אלא במשכנו שלא בשעת הלואה וזה משכנו בשעת הלואה היא וכמו שאמר שהלוה על חמצו מ"מ הרהנה שבשעת הלואה לא גרע ממשכון שלא בשעת הלואה ומתוך כך הוצרכנו בה להרהנה ודכולי עלמא גוי מישראל לא קני משכון שלא אמרה תורה אלא בישראל מישראל שנאמר ולך תהיה צדקה מעם ה' אלקיך ואין לשון צדקה אלא בישראל מישראל והילכך גוי מישראל מיהא לא קני והלכך עובר אבל ישראל מגוי נחלקו בו לתנא קמא לא קני ולר' מאיר קני מק"ו והלכה כתנא קמא ומשנתנו דוקא במעכשו שיצא מתורת משכון ונעשה כעין מכירה והוא שאמרו גוי שהרהין פת פורני לישראל אינו עובר אף בהרהינו ואם אמר לו הגעתיך והוא הרהנה במעכשו כלומר אם לא אפרעך עד יום פלוני יהא שלך מעכשו עובר והלכך לא הרהינו ולא אמר לו מעכשו לענין חמץ דישראל שהלוה את הנכרי אינו עובר ונכרי שהלוה את ישראל עובר ולענין דינא אקדיש ליה מלוה וזבין לא כלום הרהינו ובמעכשו הפך הדברים בשניהם הרהינו בלא מעכשו ישראל מישראל קנה משכון ובחמץ עובר המלוה ואקדיש מלוה וזבין שפיר אקדיש וזבין ויש חולקין בזו השניה הואיל ויכול הלה לפדותו בדמים עכשו הוא שחלה קנייתו וישראל מגוי וגוי מישראל לא קני אלא בהרהנה ומעכשו כמו שביארנו:

    זהו ביאור השמועה ופסק שלה ויש מתבלבלים בה בהרבה דברים שאין צורך להזכירם ומי שמפרש בדין בעל חוב שקונה משכון לא שנא שלא בשעת הלואה ולא שנא בשעת הלואה צריך לשיטה אחרת בשמועה זו ולפרש בה מהו צריך להרהנה והוא שהם מפרשים נכרי שהלוה את ישראל וכו' שלא מסרו לו אלא ששעבדו בפרט והרהנה שמסרו לו והגוי הביאו בביתו וכן פרשוה גדולי הרבנים:

    Meiri on Pesachim 31a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא אא"ב למפרע הוא גובה כו' דכמאן דגבי מחיים כו' והיינו דוקא אם גבו היתומים קרקע כיון דלא מיחסרא גוביינא אמרינן דכגבו מחיים דאבוהון דמי אבל מטלטלין אם גבו היתומים אע"ג דלמפרע הוא גובה כיון דמיחסרא גוביינא לאו כגבו מחיים דמי מיהו לגבי איסורא לאביי [ג] גבי חמץ אע"ג דמטלטלין נינהו כיון דלמפרע נקנית לו הרי הוא שלו באותה שעה אע"ג דמחסרא גוביינא ודו"ק:

    תוס' בד"ה משתעבדנא לב"ח כו' וא"ת גבי מטלטלין נמי נימא הכי ונראה לר"י כו' עכ"ל נראה לפרש דבריהם דהכי קא קשיא להו כיון דב"ח דאבוהון הוא משועבד ליה כמו אבוהון כשהוא חי א"כ לאו מטלטלי דיתמי נינהו שהרי ב"ח דאבוהון הוא חי וכבר משועבד ליה לשלם לו אף מטלטלים דיליה כמו אבוהון אילו היה חי עדיין שהיה מחויב לו לשלם אף ממטלטלים ואהא תירץ ר"י דודאי אין לנו לומר מדר' נתן כאלו ב"ח דאבוהון היה חייב לו אלא דחשבינן הקרקע המשועבד לאבוהון כאלו היה בידו כיון דאם מכרה חוזר אבוהון וגובה אותה ולכך משועבדים נמי לב"ח דאבוהון משא"כ במטלטלין דאין להחשיבם כו' ואע"ג דההיא דר' נתן לענין מטלטלין נמי איתמר היינו לענין דגובה מיניה אף מטלטלין כשאבוהון קיים ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי אתה ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה ישראל שהלווהו כו' לאחר הפסח אינו עובר אם נהנה ממנו עכ"ל דמדנקט אחר הפסח ע"כ עובר ואינו עובר משום איסור הנאה קאמר מיהו כיון דאליבא דר"ש קיימינן הכא דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח שרי בהנאה ע"כ דהא דקאמר הכא עובר ואינו עובר לאחר הפסח משום מילתא דעבר עליו בבל יראה נגעו בה דא"נ שהוא חמץ של ישראל אינו אסור אלא משום קנסא דעבר עליו בבל יראה ואיכא למימר דנקט מילתיה אחר הפסח דאפילו בכה"ג דלא היה החמץ בתוך זמנו ממש של ישראל קנסינן ליה כיון דעבר על בל יראה מיהו לקמן בברייתא נכרי שהרהין פת פורני כו' דלא נקט אחר הפסח ניחא ליה לפרושי דבעיקר דינא איירי עובר ואינו עובר בבל יראה קאמר ויש למהרש"ל דברים בזה ואין לי להאריך וק"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 31a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא תנן עכו"ם שהלוה כו' אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה כו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בגיטין דף מ"א דמהכא מוכח דלמ"ד למפרע הוא גובה לית ליה הך מימרא דרבא דהקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד דאל"כ אפילו למ"ד למפרע הוא גובה נמי תיקשי אמאי מותר הרי איסור חמץ מפקיע מידי שיעבוד העכו"ם וכבר העירותי שם בחידושי גיטין על זה דא"א לומר כן מכמה ראיות אלא דנהי דלסברת המקשה ע"כ בא לאוקמי מתניתין בהכי מ"מ למסקנא דשמעתין מוכח להיפך ע"ש ויבואר עוד לקמן. ועוד הקשיתי שם לשאול דאכתי למ"ד למפרע הוא גובה מי ניחא הא דמותר בהנאה ואמאי נהי דחשיב כחמץ של עכו"ם מטעמא דלמפרע הוא גובה מ"מ כיון דלמאי דס"ד השתא איירי שהחמץ עדיין ביד ישראל ואם כן הרי הוא באחריותו שהרי אם נגנב או נאבד או נאנס ממנו יצטרך לפרוע להעכו"ם משלו אם כן אטו מי גרע מחמצו של עכו"ם שהופקד ביד ישראל וקיבל עליו אחריות דהישראל חייב לבערו וכה"ג כתב הרא"ש ז"ל בשמעתין ומתוך כך העליתי שם דאפשר דמתני' דהכא איירי באפותיקי מפורש דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו דלפ"ז באחריותו דעכו"ם קאי לגמרי אלא דאם כן לא הוי מקשה הכא מידי נמי אליבא דרבא דהא מצינן למימר דבאפותיקי מפורש נמי רבא מודה דלמפרע הוא גובה וע"ש באריכות בזה. אלא דבלא"ה לכאורה מסתימת לשון הש"ס לא משמע דאיירי באפותיקי מפורש דכל כי האי לא הו"ל לסתום אלא לפרש. לכך היה נראה לי ליישב בענין אחר דכיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל מדאורייתא בביטול בעלמא סגי משו"ה לא איכפת לן במה שהוא ברשות ישראל שלא יצטרך לפרוע משלו אם יגנב או יאבד דא"כ מעיקרא בכל ביטול בעלמא נימא הכי דדין דביטול הוא מטעם הפקר ומאי מהני הא אכתי אם יגנב או יאבד ברשותו קאי שמפסיד מעותיו אע"כ דאפ"ה מהני ביטול כיון שלכך הפקירו דניחא לי' בהכי אם יאבד מעותיו ודוקא בחמץ של אחרים שהופקר בידו וקיבל עליו אחריות דחייב לבערו מדאורייתא דקרינן ביה מצוי בידך ואפי' ביטול לא מהני כיון שאין יוכל לבטלו ולהפקירו שהרי אין גוף החמץ שלו ואין אדם יכול להקדיש ולהפקיר שאינו שלו אם כן לפי זה שפיר מיתוקמי מתניתין למ"ד למפרע גובה אפילו בלא עשאו אפותיקי כך היה נראה לי לכאורה. ואין להקשות אי מתניתין בביטול איירי אם כן אמאי קתני סיפא ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה הא לא מתוקמי מתניתין אלא כר"ש כמ"ש במשנתינו וכדמסקינן לעיל דר"ש קנסא קניס הואיל ועבר בב"י וכיון שביטלו הרי לא עבר מדאורייתא ולא שייך למיקנסיה אלא דמשום הא לא איריא דאפ"ה מתוקמי שפיר לפי שיטת הפוסקים דאפילו בביטלו נמי קניס ר"ש ועדיין צ"ע. אלא דאכתי איכא למידק דלכאורה הך פלוגתא דאביי ורבא אי למפרע גובה או להבא היינו דוקא במקרקעי דכיון דאי אקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה וטריף משו"ה סבר אביי דמה"ט ברשותיה דמלוה קאי לגמרי לענין אקדיש מלוה וזבין מלוה משא"כ הכא בחמץ דמטלטלין הוא משמע דליכא מ"ד למפרע הוא גובה דהא אי אקדיש לוה וזבין לוה לא אתי מלוה וטריף ואם כן אין לך מחוסר גוביינא גדול מזה ויש ליישב לפמ"ש בחידושי גיטין ע"ש ודוק ועיין עוד בסמוך:

    שם לימא כתנאי ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לאחר הפסח אינו עובר כו' ופרש"י אינו עובר אם נהנה ממנו. ולא משמע ליה לפרש כפשטא דאינו עובר היינו בבל יראה כיון דלאחר הפסח איירי ולא ניחא ליה נמי לפרש האי לאחר הפסח דקתני היינו שהגיע זמן פרעון לאחר הפסח חדא דסתמא דלישנא לא משמע הכי ועוד דלקושטא דמילתא אין לחלק כלל בהגיע ז"פ קודם פסח או לאחר פסח בין למאי דס"ד השתא דטעמא דת"ק משום דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ לעולם אינו ברשות ישראל אלא כשגובהו ממש וכן למאי דמסקינן דאיירי בשהרהינו אצלו וטעמא דת"ק משום דלית ליה דרבי יצחק וא"כ מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ הו"ל למיתני רבותא דכחא דהיתירא דאפילו הגיע הזמן קודם הפסח אינו עובר וק"ל:

    Penei Yehoshua on Pesachim 31a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא למ"ד כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה, ומש"ה אצטריך קרא בפ"ע גבי חלב נבילה יעשה לכל מלאכה להתירו בהנאה, יש לדון דאפשר לומר דחלב פסולי המוקדשים שנפדו אסור בהנאה דיש לדרוש ואכלת בשר ולא חלב כדדרשי' בשר ולא חלב, ואף דלגבי חלב ל"ש כ"כ לדרוש ואכלת בשר ולא חלב. דבלא"ה חלב אסור באכילה, מ"מ דרשי' מיני' לאיסור הנאה כמבואר בפ"ב דחולין (דף ל"ו) דהוי ממעטי' דם פסולי המוקדשים לאסור בהנאה מקרא בשר ולא דם, וכמ"ש תוס' שם דאף דל"ש בי' כ"כ אכילה, מ"מ דם נמי בר אכילה ואצטריך קרא דעל הארץ תשפכנו כמים להתירו בהנאה. אם כן יש לומר דחלב באמת אסור בהנאה. ובאמת דברי תוס' שם אינם מוכרחים כ"כ דגבי דם שפיר שייך לדרוש ואכלת דדם שרי באכילה ע"י בישול דדם שבשלו מותר מה"ת. כמ"ש הגאון דפפד"א בספרו גינת וורדים דבאיסור שאינו זבוח לשיטת האומרים דהוי לאו הבא מכלל עשה דדרשי' וזבחת שאינו זבוח לא תיכול אף חצי שיעור אסור מה"ת דאף לר"ל דל"א אכילה בכזית אלא אם הוא בענין צווי כמו בערב תאכלו מצות, או בלשון שלילה לאסור אכילה. אבל הכא ואכלת היינו דע"י זביחה שרי לאכול ל"א אכילה היינו כזית ע"ש. ולדבריו הי' הדין כמו כן בחלב של פסולי המוקדשי' דדרשי' ואכלת בשר ולא חלב ג"כ חצי שיעור אסור מה"ת גם לר"ל. אמנם לענ"ד אין מקום לדבריו מסוגי' דשבועות פ"ג דמשני ר"ל במפרש חצי שיעור, והרי במתני' חשיב ג"כ שלא אוכל נבילות, ובנבילות גם לר"ל חצי שיעור אסור מה"ת איסור שאינו זבוח ואין איסור חע"א. אע"כ דאין לחלק:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 31a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 31, Amud Aleph, about 317 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 117 words

      Opens “ואתי מלוה ופריק. דתנן: מוסיף עוד דינר…”

    2. Segment 240 words

      Opens “אביי אמר, למפרע הוא גובה: כיון דמטא…”

      Named: אביי, רבא.

    3. Segment 329 words

      Opens “ומי אמר רבא הכי? והאמר רמי בר…”

      Named: רבא.

    4. Segment 419 words

      Opens “דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה…”

    5. Segment 526 words

      Opens “ואמר רבא: אי פיקח שמעון מגבי להו…”

      Named: רב נחמן, רבא.

    6. Segment 645 words

      Opens “אי אמרת בשלמא ״למפרע הוא גובה״, אמטו…”

    7. Segment 738 words

      Opens “שאני התם, דאמר להו: כי היכי דמשתעבדנא…”

      Named: רבי נתן.

    8. Segment 821 words

      Opens “תנן: נכרי שהלוה את ישראל על חמצו…”

    9. Segment 919 words

      Opens “אלא אי אמרת ״מכאן ולהבא הוא גובה״,…”

    10. Segment 1031 words

      Opens “לימא כתנאי: ישראל שהלוה לנכרי על חמצו…”

      Named: רבי מאיר.

    11. Segment 1132 words

      Opens “ותסברא? אימא סיפא: אבל נכרי שהלוה לישראל…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Pesachim 31a · Segment 2 — “אביי אמר, למפרע הוא גובה: כיון דמטא זמניה ולא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Pesachim 31a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026