Talmud Builders

    Pesachim 47a

    Back to index

    English translation — Pesachim 47a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1may be eaten on the ninth, tenth, or eleventh days from when it is baked, no less and no more. How so? In its usual manner it is eaten on the ninth day after it was baked, as it is baked on Shabbat eve and it is eaten on the next Shabbat, on the ninth day from when it was baked. If a Festival occurs on Shabbat eve, the shewbread is not baked on the Festival day but rather on Thursday, the eve of the Festival. Consequently, it is eaten on Shabbat of the next week, on the tenth day from when it was baked. If the two Festival days of Rosh HaShana preceded Shabbat, the shewbread is baked on Wednesday, Rosh HaShana eve, and it is eaten on the next Shabbat, on the eleventh day from when it was baked, because baking the shewbread does not override Shabbat or a Festival. Rabba asks: If you say that whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, why doesn’t the baking of this bread override the Festival? Since the shewbread is eaten on Shabbat, it should be considered food that one is permitted to prepare during the Festival.

    2Rav Ḥisda said to him: They permitted one to override the rabbinic decree in the Temple only with regard to baking on a Festival for the proximate Shabbat, i.e., Shabbat that immediately follows the Festival. However, they did not permit one to override the rabbinic decree to prepare for a distant Shabbat, namely Shabbat of the next week.

    3The Gemara asks: And according to Rabban Shimon ben Gamliel, who said in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, that the baking of the shewbread overrides a Festival but does not override the fast day of Yom Kippur, what can be said? Apparently, the issue is the subject of a tannaitic dispute between Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, who contends that it is permissible to prepare the shewbread during a Festival, and the Rabbis, who prohibit it.

    4The Gemara explains that they do not dispute the basic principle. Rather, this is the point over which they disagree: One Sage, i.e., the Rabbis, holds that they permitted one to override the rabbinic decree only to prepare for the proximate Shabbat, but they did not permit one to override the rabbinic decree to prepare for a distant Shabbat. Therefore, the baking of the shewbread does not override the Festival. And one Sage, Rabbi Shimon, holds that they also permitted one to override the rabbinic decree in order to prepare for a distant Shabbat.

    5Rav Mari raised an objection: The two loaves of bread that are brought as a communal offering on Shavuot are eaten by the priests no sooner than the second day and no later than the third day from when they are baked. How so? They are generally baked on the eve of the Festival and eaten on the Festival, the second day from their baking. If the Festival occurs after Shabbat, they are baked on Friday and they are eaten on the third day from the baking, because the baking of the two loaves does not override Shabbat or the Festival. Rav Mari asks: If you say that whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, now that it is permitted to engage in the necessary preparations for Shabbat on a Festival, is it necessary to mention that it is permitted to bake for the Festival itself on the Festival? As such, why doesn’t the baking of the two loaves override the Festival?

    6The Gemara answers: It is different there, in the case of the two loaves, as the verse says: “No kind of labor shall be done on them, save that which every man must eat, that only may be done for you” (Exodus 12:16). This indicates that it is permitted to cook and bake only “for you,” i.e., for human consumption, and not for the One above, namely for the Temple service.

    7The Gemara asks: And according to Rabban Shimon ben Gamliel, who said in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest, that baking the shewbread overrides the Festival, what can be said? How does he understand the term: For you? The Gemara answers: He holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who said that this verse should be understood in the following manner: Cooking and baking are permitted for you, and not for gentiles; for the sake of the Temple service, however, they are permitted.

    8Rav Ḥisda sent a question to Rabba with Rav Aḥa bar Rav Huna: Do we say the principle: Since, etc.? Didn’t we learn in a mishna: There is a case in which one plows one furrow and is liable for violating eight prohibitions with this single act? The mishna explains that this applies to one who plows with an ox and a donkey, thereby violating the prohibition: “You shall not plow with an ox and a donkey together” (Deuteronomy 22:10), and they were consecrated, in which case plowing with them constitutes misuse of consecrated property. If his plowing aids the growth of food crops in a vineyard, he has transgressed a third prohibition.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    נאכל לתשעהליום תשיעי לאפייתו:

    נאפה בערב שבתזו מסדרין אותן למחר ולשבת הבאה מסלקים אותן הרי הוא נאכל לשבת הבאה ליום תשיעי לאפייתו:

    חל י"ט בערב שבתולא היו יכולין לאפות דבר שלא לצורך י"ט ואפאוהו מערב י"ט שהוא חמישי בשבת נאכל לשבת שניה דהיינו בעשרה:

    שני ימים של ר"החלו בחמישי וששי כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה דתנן (ר"ה דף ל:) נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש נאפה ברביעי בשבת ונאכל בשבת שניה לאחד עשר וההוא שבת לאו יום צום הוא דכשהיו באים עדים לאחר המנחה היו עושין אלול מעובר ומונין מיום שני כדאמרינן שלא היו מקבלין את העדים לקדש בו ביום אא"כ באים קודם המנחה וא"נ הוי יום צום מצי אכיל ליה לאורחא דהוי נאכל ליום ולילה ובקדשים לילה הולכת אחר היום ושני ימים טובים של ר"ה דוקא נקט דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים טובים של גליות:

    שאינו דוחהבאפייתו:

    לחם הפניםצרכי שבת הוא שמסלקין ואוכלין אותו בשבת ואי מדאורייתא נעשין בי"ט בגבולין ומדרבנן הוא דאסור הא במקדש קיימא לן דלא גזרו על השבות ואמאי אינו דוחה:

    לעולם צרכי שבתבי"ט אין בהן אלא משום שבות ודקא קשיא לך הכא לישתרי דאין שבות במקדש:

    שבות קרובהשל י"ט עצמו או של אותה שבת עצמה שצריכה לבו ביום במקדש התירו:

    שבות רחוקהלדחות שבות י"ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש:

    ואינו דוחה את יום צום הכפוריםבאפייתו דאיסורא דאורייתא הוא דלא הותר בו אוכל נפש אבל יו"ט הותר בו אוכל נפש והאי אוכל נפש הוא ואע"ג דאינו צורך לי"ט הרי צורך לשבת דהוא נמי י"ט הלכך בעלמא איסור שבות הוא ובמקדש לא גזור ואע"ג דרחוקה היא:

    שתי הלחםהבאין בעצרת:

    לשלשהלפי שאפאום מערב שבת:

    ביום טוב מיבעיאאי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעי מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה דהא סעד כבר אלא לאו שמע מינה אין מותר בי"ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחים ובהני ליכא למימר הואיל משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרוק דמן וכיון דהוה אפשר למיעבד מאתמול לא דחי ליה לי"ט מידי דלא חזי ליה:

    רבן שמעון כו'לא גרסי' ביה ואינו דוחה יום צום דמה ענין יום צום סמוך לעצרת:

    כאבא שאולבמס' ביצה (דף כ:):

    לכם ולא לנכריםאבל לגבוה שרי:

    ביד רב אחאהטעימו תשובה זו לאומרה לרבה משמו:

    החורש בשור וחמורמשום לא תחרוש וגו':

    והן מוקדשיןעובר על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכור ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית משום לאו דהזיד במעילה דאמרן בפ' כל שעה (לעיל פסחים לג.) הזיד במעיל' באזהר' וגמר חטא חטא מתרומה הרי שלשה לאוין חלוקין ולא חשיב אלא לאוין חלוקין:

    ובכלאים בכרםדבהדי דקא חרש מחפה בכלאים והמחפה בכלאים לוקה הרי חמשה וי"ט הרי ששה ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו:

    פסחים 47 עמוד א

    1נאכל לתשעה, לעשרה, ולאחד עשר לא פחות ולא יותר. כיצד? כדרכו, לתשעה. נאפה בערב שבת נאכל בשבת לתשעה. חל יום טוב להיות בע"ש נאכל לשבת לעשרה. שני ימים טובים של ראש השנה נאכל לשבת לאחד עשר, לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את הי"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשין בי"ט אמאי לא דחי י"ט׃

    2א"ל שבות קרובה התירו. שבות רחוקה לא התירו.

    3ולרשב"ג דאמר משום רבי שמעון בן הסגן: דוחה את י"ט ואינו דוחה את יום צום, מאי איכא למימר?

    4בהא פליגי: מר סבר שבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו. ומר סבר: שבות רחוקה נמי התירו.

    5מתיב רב מרי: שתי הלחם אינן נאכלות לא פחות משנים, ולא יותר על שלשה. כיצד? נאפות ערב יום טוב נאכלות ליום טוב לשנים. חל י"ט להיות אחר השבת נאכלות לי"ט לשלשה, לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את הי"ט ואי אמרת צורכי שבת נעשין בי"ט השתא דשבת בי"ט שרי, דיום טוב ביום טוב מיבעיא?!

    6שאני התם דאמר קרא ״לכם״ ״לכם״ ולא לגבוה.

    7ולרשב"ג דאמר משום ר"ש בן הסגן: דוחה את יום טוב, מאי איכא למימר? סבר לה כאבא שאול, דאמר: ״לכם״ ״לכם״ ולא לנכרים׃

    8שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא: מי אמרינן ״הואיל״? והא תנן: יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור, והן מוקדשים, וכלאים בכרם,׃

    Tosafot

    נאכל לאחד עשר יוםכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ביום חמישי דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש כי היכי דלא לזלזלו ביה לשנה הבאה כשיבאו העדים קודם המנחה כדמוכח בריש ביצה (דף ה:) ובתרא עיקר ומיניה מנינן יוה"כ ויהא יוה"כ ביום א' ואז נאכל לי"א אבל אם באו עדים קודם המנחה א"כ למחר ביום ו' חול גמור הוא ויכולין לאפות לחם אחר ביום ו' ולחם הראשון יפדה דאין התנור מקדשם כיון דקסבר דאינו דוחה לא שבת וי"ט כדפרישית לעיל:

    ואי אמרת צורכי שבת נעשים בי"טתימה לר"י מאי פריך והא רב חסדא לא פליג עליה דרבה אלא שמתיר לבשל בי"ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום דקדושה אחת היא כדפ"ה אבל בכה"ג דמייתי אפי' לבו ביום אסורה כדקתני סיפא גבי שתי הלחם ובהא לא אמר רב חסדא שיעשו בי"ט יותר מרבה ונראה לר"י דה"פ לעיל צרכי שבת נעשים בי"ט לאו משום דקדושה אחת היא אלא כלומר הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה בי"ט שוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש די"ט והשתא פריך שפיר בשלמא לדידי דלא שריא בי"ט לשמחת י"ט אלא בכה"ג שיהא עיקרו משום שמחת י"ט והכא ליכא שמחת י"ט וגבי שתי הלחם נמי אין עיקרו לשמחת י"ט אלא עיקרו משום זבח אלא לדידך דאמרת צורכי שבת נעשים בי"ט וכל דבר שהוא מצוה וצריך לעשות בי"ט שאין לו זמן אחר הכא אמאי לא דחי י"ט וכן נראה לקמן גבי שתי הלחם ורש"י פי' גבי שתי הלחם דלרבה א"ש דלא שייכא הואיל משום דההיא שעתא לא חזו עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן וקשה לר"י לפירושו כיון דהגמרא אינה יודעת חילוק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהא ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראויה עד שתאפה ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע"פ שאסורים עד שיזרוק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא וא"כ תיקשי נמי לרבה ומיהו י"ל לפ"ה דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו:

    ולר"ש ב"ג דאמר דוחה י"טבשלמא לדידי דאמינא דסבירא ליה לת"ק דצורכי שבת אינן נעשים בי"ט איכא למימר דבהא פליגי ולא איירי אלא בדאורייתא וקשה לך מת"ק אי נמי אומר רשב"א דאיכא למימר דפליגי דמר סבר אמרי' הואיל ויכול לפדותו ומר סבר לא אמרי' הואיל דלא שכיח כדפרי' לעיל אלא לדידך דאמרת דטעמא דת"ק משום שבות רחוקה בהא ליפלוג עליה רשב"ג:

    לכם ולא לגבוהפי' אף ולא לגבוה ודרשינן נמי ולא לנכרי כדמוכח בביצה (דף כ:) דמאן דסבר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט דריש נמי לכם ולא לנכרי גבי אמרו להם בית שמאי לבית הלל והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה:

    ומוקדשיןפ"ה דבמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום מעילה ובחנם דחק דבשור גופיה מיחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת וקשה לר"י דבפרק בתרא דמכות (דף כב.) אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר והשתא מחמור הוה ליה לאקשויי לפ"ה כיון דאיירי בחמור הקדש וע"ק לפי' ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרע הרבה מינין בכרם דכי האי גוונא פריך במסכת מכות (דף כא.) לחשוב כמה לאוי ונראה לר"י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה וכלאי הכרם מפרש ר"י דחשיב תרי לאוי משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם וכן משמע כפי' מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם והא דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לאו משום דלית ליה כלאי זרעים אלא אינו חייב משום כלאי הכרם קאמר וכן משמע בירושלמי דקאמר על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים פי' כיון דבלא חרצן מיחייב משום שדך ומשני שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה וכן משמע בפ' אותו ואת בנו (חולין פב.) דקאמר הזורע כלאים כלאים לוקה ופריך כלאים כלאים למה לי ומסיק מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דאיכא תרי גווני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה וכו' וקא משמע לן דכי זרע חטין וחרצן ושעורה וחרצן נמי חייב ומדלא נקט חטה ושעורה אלא חטה וחרצן משמע דרבי יאשיה מודה בחטה ושעורה דלוקה משום כלאי זרעים והא דאמרינן בפרק בתרא דבכורות (דף נד.) דתירוש ויצהר אין תורמין מזה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין אמרת קל וחומר וכו' ולרבי יאשיה מייתי לה הכי מה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה עם זה אפילו ע"י ד"א אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים ע"י דבר אחר וכו' ע"י ד"א דקאמר לא קאי אדגן ודגן דבלאו דבר אחר מיחייב בחטים ושעורים לחוד וטעמא דר' יאשיה דכלאים בכרם לא מיחייב אלא בשלשה מינין ובכלאי זרעים מיחייב בב' מינין מפר"י דזריעת כלאים משמע בב' מיני זרעים וחרצן לאו מין זריעה הוא אבל אין לפרש משום דמשמע לא תזרע בהדי כרמך כלאים אבל שדך בלא שום זרע קרוי שדה דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ולפירוש ר"י קשה אמאי נקט שור וחמור בשור לחודי' ה"מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי המוקדשים כדאמר בפ' בתרא דמכות (דף כב.) דאמר רבי יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשים דלוקה משום דעשאו הכתוב ב' גופים דאיתקש לצבי ואיל ולפ"ה ניחא דליכא בפסולי המוקדשי' לאו דמעילה ולפר"י י"ל דמשום דעיקר כלאים בשור ובחמור כתיב נקט שור וחמור:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ומותיב רב מרי משתי הלחם ואי אמרת יום טוב מכין לשבת יום טוב ליום טוב אמאי אינו מכין דתנן בשתי הלחם לפי שאינן דוחות לא שבת ולא יו"ט ומשני' שאני קדשים דאמר קרא יעשה לכם לכם ולא לגבוה ור"ש בן הסגן [סובר] לכם מותר ק"ו לגבוה ופשוטה היא:

    שלח רב חסדא לרבה (בר) [ביד] רב אחא בר הונא ומי אמרינן הואיל והתנן בפ' ואלו הן הלוקין יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה לאוין ואלו הן החורש בשור וחמור [והן השור והחמור] מוקדשין חייב בשור אחת ובחמור אחר' כל אחת בפני עצמו וכלאים בכרם אחת והוא בשביעית ויו"ט שתים.

    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 47a

    Pesachim 47a. The full printed text of this folio side — 8 numbered segments, about 215 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    נאכל לתשעה ליום תשיעי לאפייתו:

    נאפה בערב שבת זו מסדרין אותן למחר ולשבת הבאה מסלקים אותן הרי הוא נאכל לשבת הבאה ליום תשיעי לאפייתו:

    חל י"ט בערב שבת ולא היו יכולין לאפות דבר שלא לצורך י"ט ואפאוהו מערב י"ט שהוא חמישי בשבת נאכל לשבת שניה דהיינו בעשרה:

    שני ימים של ר"ה חלו בחמישי וששי כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה דתנן (ר"ה דף ל:) נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש נאפה ברביעי בשבת ונאכל בשבת שניה לאחד עשר וההוא שבת לאו יום צום הוא דכשהיו באים עדים לאחר המנחה היו עושין אלול מעובר ומונין מיום שני כדאמרינן שלא היו מקבלין את העדים לקדש בו ביום אא"כ באים קודם המנחה וא"נ הוי יום צום מצי אכיל ליה לאורחא דהוי נאכל ליום ולילה ובקדשים לילה הולכת אחר היום ושני ימים טובים של ר"ה דוקא נקט דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים טובים של גליות:

    שאינו דוחה באפייתו:

    לחם הפנים צרכי שבת הוא שמסלקין ואוכלין אותו בשבת ואי מדאורייתא נעשין בי"ט בגבולין ומדרבנן הוא דאסור הא במקדש קיימא לן דלא גזרו על השבות ואמאי אינו דוחה:

    לעולם צרכי שבת בי"ט אין בהן אלא משום שבות ודקא קשיא לך הכא לישתרי דאין שבות במקדש:

    שבות קרובה של י"ט עצמו או של אותה שבת עצמה שצריכה לבו ביום במקדש התירו:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 47a · Sefaria

    Tosafot

    נאכל לאחד עשר יום כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ביום חמישי דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש כי היכי דלא לזלזלו ביה לשנה הבאה כשיבאו העדים קודם המנחה כדמוכח בריש ביצה (דף ה:) ובתרא עיקר ומיניה מנינן יוה"כ ויהא יוה"כ ביום א' ואז נאכל לי"א אבל אם באו עדים קודם המנחה א"כ למחר ביום ו' חול גמור הוא ויכולין לאפות לחם אחר ביום ו' ולחם הראשון יפדה דאין התנור מקדשם כיון דקסבר דאינו דוחה לא שבת וי"ט כדפרישית לעיל:

    ואי אמרת צורכי שבת נעשים בי"ט תימה לר"י מאי פריך והא רב חסדא לא פליג עליה דרבה אלא שמתיר לבשל בי"ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום דקדושה אחת היא כדפ"ה אבל בכה"ג דמייתי אפי' לבו ביום אסורה כדקתני סיפא גבי שתי הלחם ובהא לא אמר רב חסדא שיעשו בי"ט יותר מרבה ונראה לר"י דה"פ לעיל צרכי שבת נעשים בי"ט לאו משום דקדושה אחת היא אלא כלומר הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה בי"ט שוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש די"ט והשתא פריך שפיר בשלמא לדידי דלא שריא בי"ט לשמחת י"ט אלא בכה"ג שיהא עיקרו משום שמחת י"ט והכא ליכא שמחת י"ט וגבי שתי הלחם נמי אין עיקרו לשמחת י"ט אלא עיקרו משום זבח אלא לדידך דאמרת צורכי שבת נעשים בי"ט וכל דבר שהוא מצוה וצריך לעשות בי"ט שאין לו זמן אחר הכא אמאי לא דחי י"ט וכן נראה לקמן גבי שתי הלחם ורש"י פי' גבי שתי הלחם דלרבה א"ש דלא שייכא הואיל משום דההיא שעתא לא חזו עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן וקשה לר"י לפירושו כיון דהגמרא אינה יודעת חילוק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהא ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראויה עד שתאפה ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע"פ שאסורים עד שיזרוק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא וא"כ תיקשי נמי לרבה ומיהו י"ל לפ"ה דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו:

    ולר"ש ב"ג דאמר דוחה י"ט בשלמא לדידי דאמינא דסבירא ליה לת"ק דצורכי שבת אינן נעשים בי"ט איכא למימר דבהא פליגי ולא איירי אלא בדאורייתא וקשה לך מת"ק אי נמי אומר רשב"א דאיכא למימר דפליגי דמר סבר אמרי' הואיל ויכול לפדותו ומר סבר לא אמרי' הואיל דלא שכיח כדפרי' לעיל אלא לדידך דאמרת דטעמא דת"ק משום שבות רחוקה בהא ליפלוג עליה רשב"ג:

    לכם ולא לגבוה פי' אף ולא לגבוה ודרשינן נמי ולא לנכרי כדמוכח בביצה (דף כ:) דמאן דסבר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט דריש נמי לכם ולא לנכרי גבי אמרו להם בית שמאי לבית הלל והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה:

    ומוקדשין פ"ה דבמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום מעילה ובחנם דחק דבשור גופיה מיחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת וקשה לר"י דבפרק בתרא דמכות (דף כב.) אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר והשתא מחמור הוה ליה לאקשויי לפ"ה כיון דאיירי בחמור הקדש וע"ק לפי' ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרע הרבה מינין בכרם דכי האי גוונא פריך במסכת מכות (דף כא.) לחשוב כמה לאוי ונראה לר"י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה וכלאי הכרם מפרש ר"י דחשיב תרי לאוי משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם וכן משמע כפי' מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם והא דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לאו משום דלית ליה כלאי זרעים אלא אינו חייב משום כלאי הכרם קאמר וכן משמע בירושלמי דקאמר על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים פי' כיון דבלא חרצן מיחייב משום שדך ומשני שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה וכן משמע בפ' אותו ואת בנו (חולין פב.) דקאמר הזורע כלאים כלאים לוקה ופריך כלאים כלאים למה לי ומסיק מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דאיכא תרי גווני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה וכו' וקא משמע לן דכי זרע חטין וחרצן ושעורה וחרצן נמי חייב ומדלא נקט חטה ושעורה אלא חטה וחרצן משמע דרבי יאשיה מודה בחטה ושעורה דלוקה משום כלאי זרעים והא דאמרינן בפרק בתרא דבכורות (דף נד.) דתירוש ויצהר אין תורמין מזה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין אמרת קל וחומר וכו' ולרבי יאשיה מייתי לה הכי מה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה עם זה אפילו ע"י ד"א אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים ע"י דבר אחר וכו' ע"י ד"א דקאמר לא קאי אדגן ודגן דבלאו דבר אחר מיחייב בחטים ושעורים לחוד וטעמא דר' יאשיה דכלאים בכרם לא מיחייב אלא בשלשה מינין ובכלאי זרעים מיחייב בב' מינין מפר"י דזריעת כלאים משמע בב' מיני זרעים וחרצן לאו מין זריעה הוא אבל אין לפרש משום דמשמע לא תזרע בהדי כרמך כלאים אבל שדך בלא שום זרע קרוי שדה דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ולפירוש ר"י קשה אמאי נקט שור וחמור בשור לחודי' ה"מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי המוקדשים כדאמר בפ' בתרא דמכות (דף כב.) דאמר רבי יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשים דלוקה משום דעשאו הכתוב ב' גופים דאיתקש לצבי ואיל ולפ"ה ניחא דליכא בפסולי המוקדשי' לאו דמעילה ולפר"י י"ל דמשום דעיקר כלאים בשור ובחמור כתיב נקט שור וחמור:

    Tosafot on Pesachim 47a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ומותיב רב מרי משתי הלחם ואי אמרת יום טוב מכין לשבת יום טוב ליום טוב אמאי אינו מכין דתנן בשתי הלחם לפי שאינן דוחות לא שבת ולא יו"ט ומשני' שאני קדשים דאמר קרא יעשה לכם לכם ולא לגבוה ור"ש בן הסגן [סובר] לכם מותר ק"ו לגבוה ופשוטה היא:

    שלח רב חסדא לרבה (בר) [ביד] רב אחא בר הונא ומי אמרינן הואיל והתנן בפ' ואלו הן הלוקין יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה לאוין ואלו הן החורש בשור וחמור [והן השור והחמור] מוקדשין חייב בשור אחת ובחמור אחר' כל אחת בפני עצמו וכלאים בכרם אחת והוא בשביעית ויו"ט שתים.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 47a · Sefaria

    Meiri

    אפיית לחם הפנים אינה דוחה לא שבת ולא יום טוב וכל שערב שבת חול אופין אותו מערב שבת ועורכין אותו בשבת ואוכלין לשבת הבאה שהוא תשיעי לאפייתו היה ערב שבת יום טוב נאפה בחמישי ועורכו בשבת הסמוכה ואוכלו בשבת הבאה שהוא עשירי לאפייתו היו חמישי וששי ראש השנה שאף באותו זמן היה אפשר כן וכגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה נאפה ברביעי ועורכין אותו בשבת הסמוכה לה ואוכלין אותו לשבת הבאה שהוא אחד עשר לאפייתו ואין אותו שבת יום צום שכל שיארע להם כן משני היו מונים והיו עושים אלול מעובר כמו שביארנו במסכת ראש השנה ואף לכשתאמר שיום צום היה וכגון שבאו עדים קודם המנחה היו אוכלין בליל מוצאי שבת שנאכל הוא ליום ולילה ואי אתה קוראו שנים עשר שכל שבקדשים לילה הולך אחר היום ושמא תאמר מאחר שמן התורה צרכי שבת נעשין ביום טוב האיך לא היה דוחה יום טוב והרי אין שבות במקדש לא התירו שבות אלא לשבת הקרובה לו אבל לשבת רחוקה לא התירו ואע"פ שתירוץ זה לא הוצרך לדעת רבה שהלכה כמותו מ"מ הדין כך הוא:

    שתי הלחם הבאים בעצרת אין לישתן ואפייתן דוחה אפילו יו"ט עצמו שהרי אמרו לכם ולא לגבוה לכם ולא לגוים כמו שביארנו במסכת יום טוב ומתוך כך עושין אותם מערב יום טוב ונאכלות ביום טוב שהוא שני לאפייתם ואם היה ערב יום טוב שבת היה נאפה בששי ונאכל ביום טוב שהוא שלישי לאפייתו ושיעור אכילתם ליום ולילה עד חצות כשאר קדשי קדשים:

    יש חורש תלם אחד וחייב עליו שמונה מלקיות א' חורש בשור ובחמור ונאמר בו לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו ב' שהם מוקדשין וכתיב לא תעבוד בבכור שורך ג' וד' שהם כלאים בכרם ויש בו שני לאוין אחד שדך לא תזרע ואחד לא תזרע כרמך והחרישה מחפה את הגרעינין ומחפה בכלאים דינו כזורע ה' שהיא בשביעית שעבודת קרקע אסורה בו ואע"פ שאין מלקות בשביעית אלא בארבע עבודות והם זריעה וקצירה וזמירה ובצירה אתה מפרשה בשדה שנפלו בה גרגירי תבואה והוא מחפה בזריעתו והמחפה כזורע ו' שהוא יום טוב שחרישה אסורה בו ואע"פ שהיה לנו לומר בה הואיל ר"ל הואיל וחזי לכסויי ביה דם צפור ושבסוגיא זו הקשו ממנה לרבה והוצרך להעמידה בעפר שאין ראוי לכסוי אין הדברים באים בה בדקדוק שהרי אפילו אם היה שוחט לא היינו מתירין לו לחפור כדי לכסות שהכסוי אינו צורך אכילה ורשאי הוא לכסות במוצאי יום טוב ומתוך כך חייב משום חורש ביום טוב ואפילו חפה בחרישתו אין מחייבין אותו בשתים ר"ל משום חורש ומשום זורע שחלוק מלאכות בשבת ואין חלוק מלאכות ביום טוב כמו שביארנו במקומו ז' וח' שהוא כהן ונזיר והשדה שחרש בה בית הטומאה שנמצא מטמא עצמו ואם הוסיף באיסורין הוסיף במלקיות כגון אם היה חורש בעצי אשרה ובשדה שנערפה בו עגלה ערופה ושנשבע שלא יחרוש כמו שיתבאר באחרון של מכות:

    Meiri on Pesachim 47a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה נאכל לי"א כו' א"כ למחר ביום ו' חול גמור הוא ויכולין לאפות לחם אחר כו' עכ"ל דמסברא כיון דיום ו' חול הוא יש לאפות לחם אחר כדרכו בכל השנה שנאפה ביום ו' ולחם הראשון ע"כ יפדה כו' וק"ל:

    בד"ה ומוקדשין פ"ה כו' ובחנם דחק דבשור גופי' מחייב משום מעילה אם הוא עולה כו' עכ"ל ר"ל כיון דמשום מעילה קאתינן א"כ בחנם דחק לפרש בחמור שהוא קדשי בדק הבית דא"נ החמור חולין הוא בשור גופיה שהוא עולה או חטאת דהיינו קדשי מזבח מחייב תרתי משום לא תעבוד בבכור ומשום מעילה ומהרש"ל פי' בחנם דחק לפרש דאיירי בשור בכור אלא ה"ה בעולה או בחטאת עכ"ל ואין זה מובן לי דהא ודאי ההוא לאו דלא תעבוד בכל הקדשים הוא כבכור כפרש"י בהדיא ולכך נקטו עולה או חטאת דהוו קדשי מזבח כבכור ודו"ק:

    בא"ד אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה כו' עכ"ל דמשום דאיתא בשאלה ליכא למימר דהא לא קאי האי תירוצא כדפריך והרי נזיר דאיתא בשאלה וקתני ליה ולא קשיא להו לפרש"י אלא אמאי דחי ליה מנזיר דקתני בסיפא ולא דחי ליה מרישא דקתני חמור דאיתא בשאלה וקתני ליה לפירש"י ומהרש"ל כתב בזה דרך רחוק ואין להאריך וק"ל:

    הזורע כלאים כלאים לוקה כו' חטין וחרצן ושעורין וחרצן נמי כו' מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן כו' עכ"ל כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 47a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' אמאי לא דחי יום טוב א"ל שבות קרובה התירו וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה ומוקדשין פ"ח דבמוקדשין וכו' קמ"ל דכי זרע חטין וחרצן וכו' מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה ולזה וכו' כצ"ל:

    Maharam on Pesachim 47a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא מתיב רב מרי שתי הלחם כו' ואי אמרת צרכי שבת נעשין בי"ט השתא דשבת בי"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעי'. ולכאורה לפמ"ש בסמוך מסוגיא דפרק אלו קשרים לא הוי מקשה הכא מידי דהא לקושטא דמילתא אף ע"ג דשתי הלחם אין דוחין י"ט וכ"ש דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט דהא בהא תליא כדאיתא במסכת ביצה דף כ' ע"ב אלמא דבשבת ויו"ט איכא למישרי טפי מבשל י"ט עצמו אלא דאפשר דשאני התם בחלבי שבת כיון שכבר קרב עיקר הקרבן בשבת כמצותו משו"ה סופו של זה הקרבן נמי דוחה י"ט כמו שנראה מלשון רש"י שם בפרק אלו קשרים ואם כן ל"ש הך סברא לענין שתי הלחם. ועפ"ז היה נ"ל ליישב לישנא דגמ' דהכא אף לפי פרש"י דלכאורה נראה תמוה מאד כמו שהקשו בתוס' על פירושו אלא משום דמסתימת לשון רש"י לא משמע שנתכוין למה שכתבתי לכך לא כתבתי ובלא"ה פשיטא דלישנא דגמרא משמע כפי' התוספות:

    שם ולרשב"ג כו' ס"ל כאבא שאול דאמר לכם ולא לעכו"ם פרש"י כאבא שאול במסכת ביצה ואף דשם בפ"ב דביצה לא אשכחן הך מילתא במימרא דאבא שאול בברייתא אלא במילתא דת"ק דאבא שאול דב"ה גופא מהדרו ליה לב"ש הכי אלא דאפילו הכי כיון דמסיק התם הש"ס דאבא שאול ות"ק פליגי בנדרים ונדבות קרבין ביו"ט ולפרש"י והתוספו' אבא שאול סבר נדרים ונדבות קריבין בי"ט ואם כן ע"כ דאבא שאול לית ליה הך דרשא דלכם ולא לגבוה וע"ש בחידושינו ובלשון התוס' שהקשו מסוגיא דהכא על פי' רבינו שמואל וכתבתי שם דאדרבה מסוגיא דהכא משמע טפי כפי' רבינו שמואל וכאן אין להאריך:

    Penei Yehoshua on Pesachim 47a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה ומוקדשין ונראה לר"י. עיין בטורי אבן ר"ה דף ד ד"ה צדקות:

    Gilyon HaShas on Pesachim 47a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 47, Amud Aleph, about 215 words in 8 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 8 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 155 words

      Opens “נאכל לתשעה, לעשרה, ולאחד עשר לא פחות…”

      Named: רב שבת.

    2. Segment 28 words

      Opens “א"ל שבות קרובה התירו. שבות רחוקה לא…”

    3. Segment 318 words

      Opens “ולרשב"ג דאמר משום רבי שמעון בן הסגן:…”

      Named: רבי שמעון.

    4. Segment 417 words

      Opens “בהא פליגי: מר סבר שבות קרובה התירו,…”

    5. Segment 555 words

      Opens “מתיב רב מרי: שתי הלחם אינן נאכלות…”

      Named: רב מרי, רב יום.

    6. Segment 68 words

      Opens “שאני התם דאמר קרא ״לכם״ ״לכם״ ולא…”

    7. Segment 722 words

      Opens “ולרשב"ג דאמר משום ר"ש בן הסגן: דוחה…”

      Named: אבא.

    8. Segment 832 words

      Opens “שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב…”

      Named: רב חסדא, רב אחא בר רב, רבה.

    Sages named on this page

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Pesachim 47a · Segment 8 — “…חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא: מי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Pesachim 47a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026