Talmud Builders

    Pesachim 70a

    Back to index

    English translation — Pesachim 70a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1is not an obligation, meaning there is no Torah obligation to bring this offering. For if it should enter your mind to say that it is an obligation, it should come even on Shabbat, and it should come even when each member of the group will receive a large portion of the Paschal lamb, and it should come even in a state of ritual impurity.

    2The Gemara asks: If there is no obligation to bring this offering, what is the reason that it nevertheless comes when each person’s portion of the Paschal lamb is small? The Gemara explains that the reason is as it was taught in a baraita : The Festival peace-offering that comes with the Paschal lamb is eaten first; the reason for this is so that the Paschal lamb will be eaten when one is already satiated. The Paschal lamb should not be eaten in a needy manner, but rather in joy and when one is already filled to satisfaction.

    3The mishna taught that the Festival peace-offering of the fourteenth is eaten for two days and the intervening night. The Gemara notes that the mishna is not in accordance with the opinion of ben Teima, for it was taught in a baraita that ben Teima says: The Festival peace-offering that comes with the Paschal lamb on the fourteenth of Nisan is like the Paschal lamb and is eaten for only a day and a night, whereas the Festival peace-offering of the fifteenth, i.e., the Festival peace-offering brought on the first day of Passover, just as it is brought on the first day of each of the other Festivals, is treated like a regular peace-offering and is eaten for two days and one, i.e., the intervening, night.

    4And if one consecrated an animal to be used as a Festival peace-offering of the fourteenth, but it was not slaughtered on that day, on the next day he can fulfill with it his obligation to bring a peace-offering of rejoicing, as it is stated: “And you shall rejoice on your Festival,” but he cannot fulfill with it his obligation to bring a Festival peace-offering of the fifteenth.

    5The Gemara asks: What is the reason and scriptural basis for ben Teima’s opinion? The Gemara explains: As Rav taught his son Ḥiyya based on the following verse: “Neither shall the offering of the feast of the Passover be left to the morning” (Exodus 34:25). “The offering of the feast,” this is referring to the Festival peace-offering; “the Passover,” as per its plain meaning, i.e., this is referring to the Paschal lamb itself. And with regard to both sacrifices, the Merciful One states in the Torah: “It shall not be left to the morning.” This proves that the Festival peace-offering may be eaten for only a day and a night.

    6A dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, is the Festival peace-offering that is brought with the Paschal lamb eaten roasted like the Paschal lamb itself or is it not eaten roasted? The possible considerations are as follows: When the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb in the Torah, was that only with regard to leaving it over until the morning, but with regard to the mitzva of roasting, no such comparison is made? Or perhaps there is no difference; the comparison was complete, and the Festival peace-offering is roasted just like the Paschal lamb.

    7The Gemara suggests: Come and hear a solution from what was taught in a mishna: In the time of the Temple, one of the questions that the children would ask on the night of Passover was: How is this night different from all other nights? For on all other nights we eat meat that is roasted, stewed, or boiled, whereas on this night it is all roasted. And Rav Ḥisda said: This is the statement of ben Teima, indicating that even the Festival peace-offering of the fourteenth must be roasted. The Gemara concludes: Learn from this that the Festival peace-offering must be roasted just like the Paschal lamb.

    8Another dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, does the Festival peace-offering of the fourteenth come from the herd or does it not come from the herd, like the Paschal offering, which must be brought from the flock? Does it come even from females or does it not come from females, just like the Paschal offering comes only from males? Does it come even from a two-year-old animal or does it not come from a two-year-old animal, but rather only from a one-year-old animal, like the Paschal offering itself?

    9The Gemara explains that this dilemma is based on a fundamental question similar to the one raised earlier: When the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb in the Torah, was that only with regard to matters pertaining to eating and the time during which the Paschal lamb must be eaten, but for everything else there is no comparison? Or perhaps there is no difference and the Torah compared these two offerings in every way.

    10Come and hear an answer to these questions from what was taught in a baraita : The Festival peace-offering that comes with the Paschal offering on the fourteenth of Nisan is like the Paschal offering in every respect. It comes from the flock and does not come from the herd, it comes from males and does not come from females, it comes from an animal that is a year old and does not come from an animal that is two years old, and it is eaten for only a day and a night, and it is eaten only roasted, and it is eaten only by those who registered for it in advance.

    11The Gemara explains how this baraita answers the questions raised above: Who have you heard adopts this reasoning, comparing the Paschal offering and the Festival peace-offering of the fourteenth? Surely it is ben Teima. Learn from this that we require everything, that the Festival peace-offering of the fourteenth must parallel the Paschal offering in all its details. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that they are comparable in every way.

    12Yet another dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of ben Teima, is the Festival peace-offering of the fourteenth subject to the prohibition against breaking a bone, as is the Paschal lamb, with regard to which the Torah explicitly states: “And you shall not break a bone in it” (Exodus 12:46), or is it not subject to the prohibition against breaking a bone? The possible considerations are as follows: Do we say that even though the Merciful One compares the Festival peace-offering to the Paschal lamb, the verse that teaches the prohibition against breaking a bone says “in it,” and these words serve as a qualifying statement, indicating that the prohibition applies only in it, the Paschal lamb, and not in the Festival peace-offering that comes with it? Or perhaps this term, “in it,” teaches that the prohibition applies only to a fit Paschal lamb but not to a disqualified one.

    13The Gemara proposes: Come and hear a solution based on the following mishna: If a slaughtering knife was found on the fourteenth day of Nisan in Jerusalem, one may slaughter with it immediately without concern that perhaps it is ritually impure, for presumably any knife that is valid for slaughtering had already been immersed on the previous day so that it could be used for slaughtering the Paschal lamb. But if it was found on the thirteenth day of Nisan, he must immerse it again due to the possibility that it had not yet been immersed and purified.As for a cleaver [ kofitz ], a large knife that is used primarily for chopping bones, whether it was found on this day, the fourteenth, or on the other day, the thirteenth, he must immerse it again.

    14The Gemara clarifies: Whose opinion is taught in this mishna? If you say it is the opinion of the Rabbis, who permit breaking the bones of the Festival peace-offering of the fourteenth, what is different about a slaughtering knife found on the fourteenth that we say its owner presumably immersed it on the previous day? Is it because it is fit for slaughtering the Paschal lamb? If so, a cleaver found on the fourteenth should also not require immersion before being used, for presumably its owner already immersed it, as it is fit for chopping the bones of the Festival peace-offering.

    15Rather, is it not the opinion of ben Teima, and learn from this that even the Festival peace-offering of the fourteenth is subject to the prohibition against breaking a bone, and therefore a cleaver must be immersed again even if it was found on the fourteenth. Since no bones may be broken on the fourteenth of Nisan, neither those of the Paschal lamb nor those of the Festival peace-offering, it is possible that the knife was not immersed in preparation for the Festival.

    16The Gemara rejects this proof: No, actually one can explain that the mishna reflects the opinion of the Rabbis, and it is referring to a case where the time to slaughter the Paschal lamb comes on Shabbat. In this circumstance, all agree that the Festival peace-offering of the fourteenth is not sacrificed. Since there is no need for a cleaver, there is no reason to assume that the knife had been immersed in preparation for the Festival.

    17The Gemara asks: But from the fact that the latter clause of that same mishna teaches that if the fourteenth of Nisan occurred on Shabbat he may slaughter with the knife immediately, without immersing it, and similarly, if he found it on the fifteenth, i.e., on the first day of the Festival, he may slaughter with it immediately, as it was certainly immersed the day before, and if a cleaver was found tied to a slaughtering knife, then even if it was found on the fourteenth on a weekday, it is like the slaughtering knife, as they were certainly immersed together, it follows by inference that in the first clause of the mishna we are not dealing with a case where the fourteenth of Nisan occurred on Shabbat.

    18Rather, this understanding must be rejected and instead we should say that the mishna is talking about a case where the Paschal lamb came

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    על השבעשיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן:

    ונאכלת לשני ימיםחגיגת חמשה עשר דנפקא לן במסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו:

    יוצא בו משום שמחהאם עיכבה עד למחר ושחטה יוצא בה משום שמחה משום שלמי שמחה ואע"ג שמופרשת ועומדת היא כבר ושלמי שמחה חובה הן והא דקי"ל (לקמן פסחים דף עא.) כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדתניא בסיפרי וזבחת פסח כו' עד צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א"כ למה נאמר בקר להקיש כל הבא מצאן ובקר לפסח מה פסח דבר שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין אף כאן שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין הני מילי בחובות דעלמא אבל שלמי שמחה איתרבי במס' חגיגה (דף ח.) מדתניא בסיפרי ושמחת לרבות כל מיני שמחה יכול אף בעופות ומנחות תלמוד לומר בחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות מכאן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתן בנדרים ונדבות כו' אע"ג דמחויב ועומד הוא:

    ואין יוצא בהמשום חגיגת חמשה עשר כדאמרן דבר שיש בו חובה אינו בא אלא מן החולין כלומר משלו ולא ממה שהוא מחויב ועומד וזו כבר נתקדשה מאתמול:

    מאי טעמאדאמר אין נאכלין אלא ליום ולילה:

    נאכלת צליצריך לאוכלה צלי:

    הלילה הזה כולו צלימתני' היא בפרק בתרא כולו צלי ואפי' החגיגה:

    למידי דאכילהדאזהרת לינה צווי אכילה היא:

    האי סבראאינה נאכלת אלא ליום ולילה:

    שמע מינה כולהו אתייןכולהו מילי דפסח אתיין בחגיגה בההוא היקשא:

    שוחט בהפסחו מיד ואין צריך להטבילה זה המוצאה דמסתמא הטבילוה בעליה אם טמאה היתה הטבילוה בשלשה עשר כדי שיהא הערב שמש ותהא טהורה בארבעה עשר:

    שונה ומטבילכלומר אע"פ שספק שמא הטבילוה הבעלים זה שונה ומטביל' מספק שמא עדיין לא הטבילוה שהיה להן שהות ביום להטבילה ולהעריב שמשה:

    קופיץסכין גדול הוא ורובן אינן לשחיטה אלא לחיתוך בשר ולשבירת עצמות:

    בין בזה בין בזהאפילו נמצאת בארבעה עשר:

    שונה ומטבילדמתוך שאין שבירת העצם בפסח אין הבעלים צריכין לה כל ארבעה עשר עד למחר ויש לומר לא הטבילה שהיה לו שהות ביום להטבילה סמוך לבין השמשות לצורך מחר:

    מניהא דמשמע דאין שבירת עצמות בערב הפסח:

    אי נימא רבנןדלא מקשי חגיגה לפסח ואין בה איסור שבירת עצם:

    מאי שנא סכין דמטביללה בעליה מאתמול ומוקמינן לה השתא בחזקת טהרה למוצאה משום דחזיא ליה לבעלים בארבעה עשר לפסח לשחוט הילכך אטבלה מאתמול דניהוי ליה הערב שמש והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתה שלא תמצא:

    חזי לחגיגהלשבירת עצמות ואטבלה מאתמול ואמאי המוצאה בארבעה עשר שונה ומטביל:

    שבאערב הפסח בשבת דאין חגיגה באה עמו הלכך לא צריכה לבעלים בארבעה עשר:

    חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחטבקופיץ זה מיד ואין צריך להטביל דאע"ג דשמא בעלים היה להן סכין לשחוט ולא היתה קופיץ זו להן אלא לשבירת עצמות והיום אין שבירת העצם בשבת אפילו הכי כיון דצריכה להן ביום טוב אחר שבת כבר הטבילוה מערב שבת דהא בשבת לא מצו לאטבולה כדאמרינן במסכת ביצה (ד' יז:) חל יום טוב להיות אחר שבת מטבילין את הכל מלפני השבת:

    ובחמשה עשראם מצאה ביום טוב עצמו:

    שוחט בהשלמים מיד דודאי הטבילוה בעלים מאתמול:

    הרי היא כסכיןואפילו נמצאת בארבעה עשר שחל להיות בחול שוחט בה מיד דודאי הוטבלה עם הסכין בשלשה עשר הואיל וקשורה עמו:

    מכלל דרישאדקתני בין בזה בין בזה שונה ומטביל:

    לאו בשבת עסקינןדאם לא כן קשיא רישא אסיפא ואפילו הכי קאמר דאין בו שבירת עצמות אלמא אסור לשבור עצמות בחגיגת ארבעה עשר:

    פסחים 70 עמוד א

    1לאו חובה היא. דאי סלקא דעתך חובה היא תיתי בשבת, ותיתי במרובה, ותיתי בטומאה.

    2ובמועט מיהו מ"ט אתיא? כדתניא: חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה, כדי שיהא פסח נאכל על השבע.

    3ונאכלת לשני ימים וכו'. מתני' דלא כבן תימא. דתניא, בן תימא אומר: חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה. וחגיגת חמשה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד.

    4וחגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה.

    5מ"ט דבן תימא? כדמתני רב לחייא בריה: (שמות לד, כה) ״ולא ילין לבקר זבח חג הפסח״, ״זבח חג״ זה חגיגה, ״הפסח״ כמשמעו, ואמר רחמנא: ״לא ילין״.

    6איבעיא להו: לבן תימא נאכלת צלי או אין נאכלת צלי? כי אקשיה רחמנא לפסח ללינה, אבל לצלי לא, או דילמא לא שנא?

    7ת"ש הלילה הזה כולו צלי. ואמר רב חסדא: זו דברי בן תימא. שמע מינה.

    8איבעיא להו לבן תימא: באה מן הבקר או אינה באה מן הבקר, באה מן הנקבות או אינה באה מן הנקבות, באה בת שתי שנים או אינה באה בת שתי שנים?

    9כי אקשיה רחמנא לפסח למידי דאכילה, אבל לכל מילי לא, או דילמא לא שנא.

    10ת"ש חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח, באה מן הצאן ואינה באה מן הבקר, באה מן הזכרים ואינה באה מן הנקבות, באה בת שנתה ואינה באה בת שתי שנים, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא צלי, ואינה נאכלת אלא למנויו.

    11מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא בן תימא, שמע מינה כולהו מילתא בעינן, ש"מ׃

    12איבעיא להו לבן תימא: יש בה משום שבירת עצם, או אין בה משום שבירת העצם? אע"ג דכי אקשיה רחמנא לפסח, אמר קרא: ״בו״. ״בו״ ולא בחגיגה. או דילמא, האי ״בו״ בכשר ולא בפסול הוא דאתא.

    13ת"ש סכין שנמצאת בארבעה עשר שוחט בה מיד. בשלשה עשר שונה ומטביל. קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל.

    14מני? אילימא רבנן, מאי שנא סכין דמטביל דחזיא לפסח, קופיץ נמי הא חזי לחגיגה.

    15אלא לאו, דבן תימא היא, ושמע מינה יש בה משום שבירת העצם.

    16לא, לעולם רבנן, וכגון שבא בשבת.

    17והא מדקתני סיפא: חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד, ובחמשה עשר שוחט בה מיד. נמצאת קופיץ קשורה לסכין הרי היא כסכין. מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן.

    18ואלא שבא׃

    Tosafot

    לאו חובה היאכלומר אינו חייב מן התורה להביאה דאי ס"ד חובה היא מן התורה שוב אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת לחול דהוי קרבן הקבוע לו זמן ותיתי במרובה ובטומאה אלא ודאי לאו חובה היא ואינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע ואומר ריב"א דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזירה משום שבירת עצם שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן וקשה לר"י דהשתא משמע דלרבנן דבן תימא דבסמוך הויא חגיגת ארבעה עשר דרבנן ולקמן (פסחים דף עא.) משמע שהיא מן התורה דתניא לא ילין מן הבשר וגו' לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ויש לומר דאשכחן בפ"ק דחגיגה (דף ח.) תנא דסבירא ליה שהיא מדרבנן דקאמר רב אשי הא קמ"ל חגיגת חמשה עשר אין חגיגת ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא והשתא לבן תימא ולתנא דלקמן דאית להו חגיגת ארבעה עשר דאורייתא דחי שבת והשתא אתי שפיר ההיא דריש תמיד נשחט (לעיל פסחים נט:) בארבעה עשר שחל להיות בשבת כו':

    והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת כו'וא"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא קיימא לן דלא מזין ולא טובלין ולא פירכא היא דאיכא למימר שונה ומטביל לאחר י"ט וי"ד וי"ג (שחל להיות בשבת) אמציאה קאי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ודייקינן מדקתני וטמא שרץ ענוש כרת שמעינן מינה דסבר אין שוחטין עליו ומדרבי ליה לטמא שרץ דקתני בקופיץ ביום ארבעה עשר שונה ומטביל שאין בארבעה עשר צורך לקופיץ ולא היו בעליו מוליכין אותו אלא לטהרו היום להשתמש בו למחר ומאן שמעת ליה האי סברא שחגיגת ארבעה עשר כפסח היא בן תימא וש"מ כי לבן תימא אסור לשבר בו עצם לפיכך אין צורך ביום ארבעה עשר לקופיץ דאי רבנן כיון דאמרי חגיגת ארבעה עשר אינה כפסח ומותר לשבר בה עצמות אמאי לא נימא דהאי קופיץ בארבעה עשר טהור לגמרי הוא ולשבור עצמות החגיגה הוציאו בעליה אלא ש"מ משנה זו אינה לרבנן אלא לבן תימא וש"מ יש לו לבן תימא שחגיגת י"ד אסור לשבר בה עצם.

    ודחי' לא לעולם מתני' רבנן וכגון שחל י"ד להיות בשבת [שאין שם חגיגה כלל. ודחיא להא סברא מסיפא דקתני חל י"ד להיות בשבת] שוחט בה מיד מכלל דרישא לאו שבת הוא אלא בחול עסקי' אלא בפסח שבא במרובה פי' מעט בני אדם נמנו בפסח ההוא ואינן צריכין בשר אחר אלא די להם הפסח לבדו לשבוע ממנו דליכא חגיגה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 70a

    Pesachim 70a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 355 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    על השבע שיהו נהנין באכילתו ותיחשב להן:

    ונאכלת לשני ימים חגיגת חמשה עשר דנפקא לן במסכת חגיגה (דף ט.) מוחגותם אותו:

    יוצא בו משום שמחה אם עיכבה עד למחר ושחטה יוצא בה משום שמחה משום שלמי שמחה ואע"ג שמופרשת ועומדת היא כבר ושלמי שמחה חובה הן והא דקי"ל (לקמן פסחים דף עא.) כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדתניא בסיפרי וזבחת פסח כו' עד צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים א"כ למה נאמר בקר להקיש כל הבא מצאן ובקר לפסח מה פסח דבר שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין אף כאן שהוא חובה ואינו בא אלא מן החולין הני מילי בחובות דעלמא אבל שלמי שמחה איתרבי במס' חגיגה (דף ח.) מדתניא בסיפרי ושמחת לרבות כל מיני שמחה יכול אף בעופות ומנחות תלמוד לומר בחגך מי שחגיגה באה מהן יצאו עופות מכאן אמרו ישראל יוצאים ידי חובתן בנדרים ונדבות כו' אע"ג דמחויב ועומד הוא:

    ואין יוצא בה משום חגיגת חמשה עשר כדאמרן דבר שיש בו חובה אינו בא אלא מן החולין כלומר משלו ולא ממה שהוא מחויב ועומד וזו כבר נתקדשה מאתמול:

    מאי טעמא דאמר אין נאכלין אלא ליום ולילה:

    נאכלת צלי צריך לאוכלה צלי:

    הלילה הזה כולו צלי מתני' היא בפרק בתרא כולו צלי ואפי' החגיגה:

    למידי דאכילה דאזהרת לינה צווי אכילה היא:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 70a · Sefaria

    Tosafot

    לאו חובה היא כלומר אינו חייב מן התורה להביאה דאי ס"ד חובה היא מן התורה שוב אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת לחול דהוי קרבן הקבוע לו זמן ותיתי במרובה ובטומאה אלא ודאי לאו חובה היא ואינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע ואומר ריב"א דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזירה משום שבירת עצם שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן וקשה לר"י דהשתא משמע דלרבנן דבן תימא דבסמוך הויא חגיגת ארבעה עשר דרבנן ולקמן (פסחים דף עא.) משמע שהיא מן התורה דתניא לא ילין מן הבשר וגו' לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ויש לומר דאשכחן בפ"ק דחגיגה (דף ח.) תנא דסבירא ליה שהיא מדרבנן דקאמר רב אשי הא קמ"ל חגיגת חמשה עשר אין חגיגת ארבעה עשר לא אלמא קסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא והשתא לבן תימא ולתנא דלקמן דאית להו חגיגת ארבעה עשר דאורייתא דחי שבת והשתא אתי שפיר ההיא דריש תמיד נשחט (לעיל פסחים נט:) בארבעה עשר שחל להיות בשבת כו':

    והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת כו' וא"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים הא קיימא לן דלא מזין ולא טובלין ולא פירכא היא דאיכא למימר שונה ומטביל לאחר י"ט וי"ד וי"ג (שחל להיות בשבת) אמציאה קאי:

    Tosafot on Pesachim 70a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    ודייקינן מדקתני וטמא שרץ ענוש כרת שמעינן מינה דסבר אין שוחטין עליו ומדרבי ליה לטמא שרץ דקתני בקופיץ ביום ארבעה עשר שונה ומטביל שאין בארבעה עשר צורך לקופיץ ולא היו בעליו מוליכין אותו אלא לטהרו היום להשתמש בו למחר ומאן שמעת ליה האי סברא שחגיגת ארבעה עשר כפסח היא בן תימא וש"מ כי לבן תימא אסור לשבר בו עצם לפיכך אין צורך ביום ארבעה עשר לקופיץ דאי רבנן כיון דאמרי חגיגת ארבעה עשר אינה כפסח ומותר לשבר בה עצמות אמאי לא נימא דהאי קופיץ בארבעה עשר טהור לגמרי הוא ולשבור עצמות החגיגה הוציאו בעליה אלא ש"מ משנה זו אינה לרבנן אלא לבן תימא וש"מ יש לו לבן תימא שחגיגת י"ד אסור לשבר בה עצם.

    ודחי' לא לעולם מתני' רבנן וכגון שחל י"ד להיות בשבת [שאין שם חגיגה כלל. ודחיא להא סברא מסיפא דקתני חל י"ד להיות בשבת] שוחט בה מיד מכלל דרישא לאו שבת הוא אלא בחול עסקי' אלא בפסח שבא במרובה פי' מעט בני אדם נמנו בפסח ההוא ואינן צריכין בשר אחר אלא די להם הפסח לבדו לשבוע ממנו דליכא חגיגה.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 70a · Sefaria

    Meiri

    חגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח שהזכרנו הואיל ואינה חובה אפילו הופרשה לשם חגיגת ארבעה עשר ועכבה עד למחר אינו יוצא בה למחרתו לשם קרבן חגיגה שהוא חייב להביא שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין חוץ משלמי שמחה כמו שביארנו בראשון של חגיגה וזהו הואיל וכבר הופרשה לשם חגיגת ארבעה עשר הרי זו אצלו כבהמת שלמים ואצ"ל אם שחטה מאתמול ואכל הימנה שאין יוצא במה שהשאיר ממנה ידי חובת חגיגה ומ"מ יוצא הוא בה ידי חובת שלמי שמחה שהיא באה אף ממעשרותיו או ממה שכבר נדר ונדב אע"פ שהן חובה ויתבאר למטה שלא סוף דבר שעכבה ולא שחטה עד היו"ט לשם שלמי שמחה אלא אפילו שחטה מערב יו"ט הואיל ומ"מ אכל הימנה ברגל שא"צ לשחוט שלמי שמחה בשעת חיוב השמחה ולא עוד אלא אפי' אכל ממנה מאתמול וכן הדין בכל שלמים שנדר או נדב:

    כשם שביארנו בחגיגת ארבעה עשר שאע"פ שבאה עם הפסח מ"מ נאכלת היא לשני ימים ולילה אחד וכן שהיא באה בין מן הבקר בין מן הצאן ושאר מיני הבהמות בין זכר בין נקבה כך היא באה בין של שנה בין של שתי שנים או יותר ונאכלת בין צלי בין מבושל ומה שנאמר בסדר ההגדה הלילה הזה כלו צלי לפי סוגיא זו שלא כהלכה נאמר או שמא דוקא על הפסח ואינה בדין שחיטה למנויים ולאוכלים כלל ולא בדין שבירת עצם אלא כולה בדין שלמים ואצ"ל בחגיגת מחר ובשלמי שמחה שהדין בהם כן ושאין עולת ראיה וחגיגת מחר ושלמי שמחה דוחין שבת כלל ולא הוזקקנו להודיע דינין אלו בחגיגת ארבעה עשר אלא מפני שהיא באה עם הפסח:

    והשובר עצם בפסח פסול אינו לוקה אחר שלא היתה לו שעת הכושר כמו שיתבאר:

    כלים הנמצאים חוץ לירושלים כולם בחזקת טומאה שמא נטמאו במת או בזב וכיוצא בהם אבל הנמצאים בירושלים כולם בחזקת טהרה ופירשו בראשון של פסח ראשון י"ט ב' אפילו נמצאו דרך ירידת בית הטבילה שהיה הדבר מוכיח שלהטבילן היו מביאין אותם וכגון שהיה מתברר כן מתכונת עמידת הכלי במקום שנמצא בו והרי יש חזקה שנטמאו שמא לא נטמא וכלי אחר טמא היה מביא להטביל והיה מביא את זה עמו ונפל לו ואם נטמא שמא בחזרתו נפל ומ"מ אם נמצאו שם סכינים הרי הן בחזקת טומאה ואינו שוחט בהם קדשים עד שיטביל וטעם החלוק מפני ששאר הכלים דרכם של בני אדם להיות נושאים אותם ביד להביא בהם יין או מים או שמן או פירות וכיוצא באלו לפי מה שהוא כלי ואין כאן חזקת טומאה בירושלים שהטהרה מצויה לכל אבל סכין אם הוא טמא אין דרכו להביאו בחגורה ואם טהור הוא אין דרכו להביאו בידו ומתוך כך יש לדון שטמא היה והוא מביאו להטבילו ומ"מ אין חוששים שמא תוך שבעה הוא שאם כן למה היה מביאו אחר שאין ראוי להטבילו אלא עשו יום מציאתו כשביעי שלו או שמא לא גזרו עליהם אלא לטומאת מגעות מצד רוב העם אבל לטומאת מת לא גזרו ודברים אלו דוקא בשאר ימות השנה אבל אם מצאו בארבעה עשר בניסן שהוא זמן שחיטת הפסח והחגיגה חזקתו טהור ושוחט בה מיד פסחו וחגיגתו וקרבנותיו שמאחר שהסכין לשחיטה הוא עומד וכולם צריכים לשחוט בערב הפסח מן הסתם כבר הוטבל בשלשה עשר כדי שיהא לו הערב השמש ויטהר לשחוט למחרתו הא אם מצאו בשלשה עשר הרי הוא כשאר ימות השנה ושונה ומטביל ר"ל שאע"פ שמן הסתם כבר הוטבל לצורך מחרתו מטבילו על הספק שמא בשעת מציאה לא הוטבל עדיין שרגילים היו בכל שצריך הערב השמש שאין מטבילין אותו עד סמוך להערב השמש שמא יטמא אח"כ ויצטרך טבילה אחרת הא כל שמצאה בארבעה עשר ודאי בשלשה עשר הוטבל ושוחט בה מיד וכ"ש אם חל ארבעה [עשר] בשבת שהוצרך להטבילו בשלשה עשר משני צדדין אחת משום הערב השמש ואחת שהרי אי אפשר להטבילו בשבת וכן אם מצאו בחמשה עשר שהוא יו"ט ששוחט בה חגיגתו ושלמי שמחתו מיד שהרי עכ"פ מערב שבת הוטבל:

    הקופיץ והוא סכין גדולה שאין סתמה עשויה לשחיטה אלא לחתוך בשר ולשבור עצמות אע"פ שאפשר לשחוט בה אינה שוה לסכינין בכל דינין אלו אלא במקצתם והוא שאם מצאה בארבעה עשר בחול אף היא בחזקת טהרה שהרי מ"מ הוצרכה לו לחתך בשר החגיגה ולשבר עצמותי' וודאי מאתמול הוטבלה אפי' מצאה בארבעה עשר שחל להיות בשבת הרי היא בחזקת טהורה ושוחט בה פסחו מיד אם רצה לשחוט בקופיץ שאע"פ שאין חגיגה דוחה שבת ולא הוצרכה לו ליום שבת מ"מ צריכה היא לו לחגיגת חמשה עשר ולשלמי שמחה שבו ולא יכול להטבילה בערב הפסח שהרי שבת הוא ואין מטבילין כלים טמאים בשבת ויו"ט והוצרך להטבילה בשלשה עשר ושמא תאמר שבת מיהא האיך נפלה בר"ה שמא תחובה היתה בצמר הפסח ונפלה וכן אם מצאה בחמשה עשר ודאי כבר הוטבלה בארבעה עשר או בשלשה עשר אם חל ארבעה עשר בשבת שהרי צריכה היתה לו בחמשה עשר הא אי אתה מוצא להצריכה טבילה במקום שאין הסכין צריך טבילה אלא שמצאה בארבעה עשר בחול ובזמן שאין בו חגיגה כגון שבא בטומאה ואין חגיגה דוחה טומאה ונמצא שאין צריכה לו אלא לחמשה עשר שהרי הפסח אין בו חתוך בשר ושבירת עצם ודיו שיטבילה בארבעה עשר ואי אתה יכול לומר כן בזמן שהפסחים מרובים ואין צריכין הרבה לימנות על פסח אחד שלא היתה שם חגיגה שהרי מ"מ מהיכן בעל הסכין יודע בשלשה עשר שתהא חבורתו מועטת ולא יצטרך לחגיגה שאפילו ידע שהטלאים מרובים באותה שנה מ"מ אינו יודע רבוי האכלוסין וכל שעה ושעה יכולים לבא וליתן כדי חשבון לבעלים לימנות על פסח שלו עד שעת שחיטה ויש לדון בודאי שחושש הוא לכך ומטביל קפיצו שמא יצטרך לו לחגיגתו ויש לדון ולהעמידה בחזקת טהרה אלא כשבא בטומאה על הדרך שפירשנו:

    ושמא תאמר אף כשבא בטומאה מהיכן בעל הסכין יודע בשלשה עשר שרוב הציבור טמאי מת ויעשו פסח בטומאה עד שנאמר שאינו מזקיק עצמו להטביל את הקופיץ בשלשה עשר וודאי מאחר שאינו יודע הוא מטבילה מן הסתם ויש לך לדון ולהעמידה בחזקת טהרה למוצא זה שהוא טהור ורוצה לעשות קרבנותיו בטהרה וא"ת שמת נשיא והוצרכו כולם להתעסק בקבורתו וליטמא בו וזה שמר עצמו שלא ליטמא ורוצה לעשות פסחו בטהרה ואם נשיא זה מת בשלשה עשר אף הסכין למה מחזיקו זה המוצא בחזקת טהור עד שאם הוא טהור ורוצה לעשות קרבנותיו בטהרה יהא רשאי לשחוט בסכין זה והרי וודאי הואיל ויודע בעל הסכין שהפסח נעשה בטומאה יש לדון שלא חשש להטבילו וא"ת שמת בארבעה עשר אף הקפיץ יש לדון בו שהטבילו בשלשה עשר שהרי לא היה יודע שיהא פסח נעשה בטומאה הא אי אתה מוצאה אלא בשהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר והוא סמוך שיעשה בטומאה אלא שאינו ברי בכך ומתוך כך מטביל את הסכין שמא לא ימות ויצטרך לו שאין כאן אלא ספק אחד ואינו חושש להטביל את הקופיץ שהרי יש בצרכו שתי ספיקות שמא ימות ולא תהא חגיגה דוחה טומאה או שמא יבא פסח במרובה ולא יצטרך לחגיגה:

    זו היא שיטתנו בענינים אלו ומ"מ הרבה מפרשים סוברים שאין חלוק בין סכינים לשאר כלים ומפרשים זו של סכינים בשנמצאת חוץ לירושלים ובארבעה עשר מיהא העמידוה בחזקת טהרה מפני שבזמן הרגל שהכל מטהרים סכיניהם לקרבנותיהם וזהו שאף בנמצאת בשלשה עשר לא גזרו עליהם טומאת מת אלא טומאת מגע ואין נראה כן שכל שנמצא חוץ לירושלים יש לחוש בו מיהא למגע של עוברים ושבים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

    Meiri on Pesachim 70a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה לאו חובה כו' דמשמע בירושלמי דהא דפסח נאכל על השובע היינו מדרבנן כו' עכ"ל דהא דקאמרי' הכא אינו חובה מן התורה י"ל דהיינו דאינה חובה מן התורה כשאר קרבנות אלא שהוא מן התורה כדי שיהא נאכל על השובע ולכך מייתי מדברי הירושלמי דמוכח מיניה דטעמא דנאכל על השובע נמי אינו אלא מדרבנן וק"ל:

    בא"ד והשתא לבן תימא כו' דחיא שבת והשתא א"ש ההיא כו' עכ"ל אבל בריש תמיד נשחט כתבו התוס' שם דמוכח הכא דבן תימא מודה דחגיגת י"ד אינה דוחה שבת:

    בד"ה והא מדקתני כו' וא"ת ואמאי לא פריך אי בשבת היכי שרי להטביל כלים כו' ולאו פירכא היא כו' עכ"ל וק"ק דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי הטבילוה מאתמול משום חגיגת ט"ו וי"ל דניחא ליה לאקשויי מסיפא משבת גופה אשבת דרישא ולא תקשי נמי לפלוג וליתני בדידיה כולה מלתא בקופיץ דבחל י"ד בחול אין שונה ומטביל ובחל בשבת שונה ומטביל דניחא ליה לפלוגי כולה מילתא בשבת ולחלק בין סכין לקופיץ וק"ל:

    Chidushei Halachot on Pesachim 70a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' אע"ג דאקשי רחמנא לפסח אמר קרא וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה לאו חובה וכו' והשתא א"ש ההיא דריש תמיד וכו' עיין לעיל (פסחים דף ל"ט) בתוס' ד"ה בארבעה עשר וכו':

    Maharam on Pesachim 70a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 70, Amud Aleph, about 355 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “לאו חובה היא. דאי סלקא דעתך חובה…”

    2. Segment 217 words

      Opens “ובמועט מיהו מ"ט אתיא? כדתניא: חגיגה הבאה…”

    3. Segment 332 words

      Opens “ונאכלת לשני ימים וכו'. מתני' דלא כבן…”

    4. Segment 412 words

      Opens “וחגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה,…”

    5. Segment 526 words

      Opens “מ"ט דבן תימא? כדמתני רב לחייא בריה:…”

      Named: רב לחייא.

    6. Segment 622 words

      Opens “איבעיא להו: לבן תימא נאכלת צלי או…”

    7. Segment 714 words

      Opens “ת"ש הלילה הזה כולו צלי. ואמר רב…”

      Named: רב חסדא.

    8. Segment 830 words

      Opens “איבעיא להו לבן תימא: באה מן הבקר…”

    9. Segment 914 words

      Opens “כי אקשיה רחמנא לפסח למידי דאכילה, אבל…”

    10. Segment 1043 words

      Opens “ת"ש חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא…”

    11. Segment 1115 words

      Opens “מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא…”

    12. Segment 1235 words

      Opens “איבעיא להו לבן תימא: יש בה משום…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “ת"ש סכין שנמצאת בארבעה עשר שוחט בה…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “מני? אילימא רבנן, מאי שנא סכין דמטביל…”

    15. Segment 1512 words

      Opens “אלא לאו, דבן תימא היא, ושמע מינה…”

    16. Segment 166 words

      Opens “לא, לעולם רבנן, וכגון שבא בשבת.…”

    17. Segment 1728 words

      Opens “והא מדקתני סיפא: חל ארבעה עשר להיות…”

    18. Segment 182 words

      Opens “ואלא שבא…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Pesachim 70a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026