Talmud Builders

    Pesachim 6a

    Back to index

    English translation — Pesachim 6a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1That is the reason that it is necessary for the Torah to write: It shall not be found, to indicate that there is a halakha unique to leaven. In this case, it is considered as though it were in his possession. However, according to the one who said: The legal status of an object that effects monetary loss is like that of money, why do I need the phrase: It shall not be found? Obviously, the leaven is prohibited, as it is considered his property. The Gemara answers: It is nonetheless necessary, as it could enter your mind to say: Since when the leaven is intact it returns to the gentile in its pure, unadulterated form, it retroactively did not stand in the Jew’s possession and the Jew did not violate the prohibition against having leaven found on his property. Therefore, the verse teaches us that it is considered as though the leaven belonged to the Jew.

    2They raised a dilemma before Rava: Is the owner of an animal born into a herd from which the royal tax [ arnona ] is collected obligated in the mitzva to give the firstborn animal to a priest, as the animal still belongs to a Jew? Or perhaps he is not obligated to give the firstborn animal to the priest, as the obligation does not take effect on an animal partly owned by a gentile. The Gemara elaborates on the parameters of raising the dilemma: In any case where the Jew could dismiss the gentile tax collector with money in lieu of the animals, we do not raise the dilemma, as he is clearly obligated in the mitzva of the firstborn. The authorities own no part of the animal; the Jew merely owes them a monetary debt. Therefore, the animal is the property of the Jew exclusively.

    3The situation when we do raise the dilemma is specifically where the Jew cannot dismiss the gentile tax collector with money. What is the halakha is this case? He said to them: The owner is exempt from the mitzva of the firstborn. The Sages raised a difficulty: But wasn’t it taught in a baraita that he is obligated in the mitzva of the firstborn? He replied: There it is speaking of a case where the Jew could dismiss the gentile tax collector with money.

    4Some say that Rava said: The owner of an animal born into a herd from which the royal tax is collected is exempt from the mitzva of a firstborn, even though the Jew could dismiss the gentile tax collector with money. However, the owner of dough from which the royal tax is collected is obligated in ḥalla , despite the fact that the owner of dough partially owned by a gentile is generally not obligated. This is the halakha even though the Jew cannot dismiss the gentile tax collector by paying him the value of the dough.

    5The Gemara explains: What is the reason for the difference between the halakha of a firstborn animal and the halakha of ḥalla ? An animal generates publicity; as everyone knows that this Jew’s animal was confiscated by the authorities, no one will suspect him of intentionally refraining from fulfilling the mitzva. In contrast, dough does not generate publicity. Since not everyone knows that the dough is partially owned by a gentile, those who see a Jew failing to separate ḥalla will suspect him of neglecting the mitzva.

    6The Sages taught in a baraita : With regard to a gentile who enters the courtyard of a Jew with his dough in his hand, the Jew need not remove the leaven by evicting the gentile from his property. However, if the gentile deposited the leaven with him, and the Jew accepted responsibility, he must remove it. If he designated a room in his house for the gentile to place his leavened food, he need not remove it, as it is stated: “It shall not be found” (Exodus 12:19).

    7The Gemara asks: What is the tanna of the baraita saying? How does the verse: It shall not be found, prove this halakha ? Rav Pappa said: The verse cited is referring to the first clause of the baraita , and this is what the tanna is saying: If the gentile deposited the leavened dough with the Jew, he, i.e., the Jew, must remove the dough from his property, as it is stated: It shall not be found.

    8Rav Ashi said: Actually , the verse cited is referring to the last clause of the baraita , and this is what the tanna is saying: If he designated a room in his house for the gentile to place the leavened dough, he need not remove it, as it is stated: It shall not be found in your houses, and that house is not his; since when the gentile brings the dough into the house, he brings it into his own house, as the space was designated for his use.

    9The Gemara asks: Is that to say that rental denotes that the renter acquires the rented space as he would a full-fledged acquisition with regard to responsibility for that space? But didn’t we learn in a mishna: Even in a place with regard to which they said it is permitted for a Jew to rent houses to gentiles, e.g., in Syria, they did not say that one may rent it for use as a residence, because the gentiles will bring idolatry into it. And if it enters your mind to say that rental denotes that the renter acquires the rented space as he would a full-fledged acquisition, when the gentile brings the idols into the house he brings them into his own house. Why, then, is it prohibited for the owner to rent it to a gentile?

    10The Gemara answers: It is different here with regard to leaven, as the Merciful One expresses it using the language: It shall not be found, meaning, that which is found in your possession is prohibited, excluding this leaven, which is not found in your possession. However, with regard to other prohibitions, one who rents a place to others remains somewhat responsible for his property, despite the fact that he does not live there.

    11Rav Yehuda said that Rav said: One who finds leavened bread in his house on the Festival, i.e., the first day of Passover, covers it with a vessel and burns it at the conclusion of the Festival day. Rava said: If that leaven is consecrated, he need not cover it. What is the reason for this difference? The reason is that people distance themselves from consecrated food in any case, due to the severity of the prohibition against misuse of consecrated property. Therefore, there is no concern that he will eat it.

    12And Rav Yehuda said that Rav said: If leavened bread belonging to a gentile is in a Jew’s house, he, i.e., the Jew, should erect a barrier ten handbreadths high around it on the fourteenth of Nisan, as a conspicuous marker, so that he will not mistakenly eat it. And if the leaven is consecrated, he need not do so. What is the reason for this halakha ? Since people distance themselves from consecrated food, they will not mistakenly eat it.

    13And Rav Yehuda said that Rav said: With regard to one who sets sail, or one who departs in a caravan traveling to a distant place; if he did so before it was thirty days prior to Passover, he need not remove the leaven from his possession. If he departs within thirty days of the Festival, he must remove the leaven. Abaye said: That which you said, that within thirty days one must remove the leaven, we only said this in a case where his intention is to return home adjacent to Passover (Ran). However, in a case where it is not his intention to return before Passover, he need not remove the leaven.

    14Rava said to him: But if he intends to return home shortly before the Festival, even if he was gone from Rosh HaShana, shouldn’t he remove the leaven, as failure to do so will lead to his arriving home and discovering leaven in his house just before the Festival? Rather, Rava said: According to that which you said, i.e., that if he leaves before it was thirty days prior to Passover he need not remove the leaven, we said this halakha only if he does not intend to return before Passover. However, if he intends to return, even if he was gone from Rosh HaShana, he must remove the leaven.

    15And Rava followed his line of reasoning stated elsewhere, as Rava maintains that one must remove all leaven from his possession within thirty days of Passover, even if he will not be there on the Festival itself. As Rava said: With regard to one who turns his house into a storehouse, and there is leaven beneath the stored grain, if he does so before it was thirty days prior to Passover, he need not remove the leaven. Since the leaven is concealed, it is considered removed after the fact. If it is within thirty days, he must remove the leaven, as it is not considered removed ab initio .

    16And even if this occurred before it was thirty days prior to Passover, we only said that he is not obligated to remove the leaven if it is not his intention to clear away the stored grain before Passover. However, if his intention is to clear away the grain before Passover, he must remove the leaven even before it was thirty days prior to Passover, as perhaps he will not have time to remove the leaven before the Festival.

    17The Gemara asks: What is the purpose of this period of thirty days that renders it significant? The Gemara answers: As it was taught in a baraita : One asks about and teaches the halakhot of Passover thirty days before Passover. Rabban Shimon ben Gamliel says: One begins studying those halakhot two weeks before the Festival. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of the first tanna , that one begins studying the halakhot of Passover thirty days before the Festival?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    להכי איצטריך לא ימצאמשום דבעלמא לאו כממון דמי איצטריך קרא למימר דגבי חמץ מיהא מתסר:

    הואיל וכי איתיה הדרהוא גופיה למריה בעיניה וזה עדיין לא נאבד וכי אמרה ר' שמעון לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן אמר רבי שמעון אף על פי שאין כפל להקדש דכתיב לרעהו ולא להקדש הכא חייב דכיון דזה חייב באחריותן רעהו קרינא ביה דהא גרם לו להתחייב ממון:

    ארנונאהמלך נוטל עישור מן הבהמה ומן התבואה:

    חייבת בבכורהדקיימא לן כל שיד נכרי באמצע פטורה מן הבכורה שנאמר (במדבר ג׳:י״ג) לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים ועדר זה שעישורו של מלך בתוכו חייבת בבכורה לתת לכהן הבכורות שלהם או לא:

    דמצי מסלק ליהלנכרי במעות:

    לא תיבעי לןכיון דאכתי לא זכה נכרי בהן ודינו אינו קבוע בהן יותר ממעות איכא למימר לא יתן לו בהמות אלא מעות:

    ואע"ג דמצי מסלק ליהדכל כמה דלא סלקיה ידו שייכא בבהמות:

    עיסת ארנונא חייבתואע"ג דעיסת נכרי פטורה ואוכל ישראל בלא חלה דהא עריסותיכם כתיב זו חייבת דלית לה קלא והרואה אומר שלו היא ואוכלה בלא חלה אבל בבהמה אית לה קלא והדתניא חייבת בעיסה הוא דתניא:

    יחד לו ביתכלומר לא קיבלו עליו אלא אמר ליה הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות אין זקוק לבער:

    אין זקוק לבערלא הזקיקוהו להוציא את הנכרי מן הבית כדאמרן אבל אתה רואה של אחרים:

    מאי קאמרהיכי יליף מלא ימצא:

    הפקידו אצלווקביל עליה אחריות כדמפרש ואזיל זקוק לבער:

    לעולם אסיפאולא ימצא משמע המצוי בידך לכל חפצך היינו דקביל עליה אחריות דהוי כדידיה:

    אף במקום שאמרו להשכירבפ"ק דע"א תנן אין משכירין בתים לנכרים בארץ ישראל אבל בסוריא משכירין וכל שכן בחוצה לארץ ואף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התיר אלא להעמיד בו בהמות ועצים ולא שידור הוא בה:

    שאין מצוי בידךשהרי אותה זוית מסורה לנכרי:

    כופה עליו את הכלידהא לא חזי לטלטולי ואפוקי ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטליה בליביה מאתמול כדאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו אלא משום שלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי:

    מיבדל בדילי מיניהאפילו בחול למוד הוא לפרוש ממנו:

    חמצו של נכריהמופקד אצלו ולא קיבל עליו אחריות דמותר לשהותו:

    עושה לו מחיצהבארבעה עשר משום היכר שלא ישכח ויאכלנו ולא סגי ליה בכפיית כלי כל שבעה שהכלי ניטל לצורך ומיהו ההוא דלעיל לא אפשר ליה במחיצה ומשום חד יומא סגי ליה בכפיית כלי ובלילה יבערנו:

    המפרשמן היבשה לים:

    בשייראלמקום רחוק:

    קודם שלשים יוםלפסח ולקמן מפרש כנגד ששואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום ומאז חל עליו להיזהר בצרכי הפסח:

    דעתו לחזורבימי הפסח:

    אפילו מראש השנה נמידכי הדר ביה בימי הפסח עבר עליה וההיא שעתא לאו ברשותיה היא דליבטליה שהרי איסור הנאה הוא ואינו שלו וכשראהו עובר עליה:

    אוצרשהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ ואמרינן לקמן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער:

    תוך שלשים זקוק לבערדלכתחלה לא זהו ביעורו:

    קודם שלשיםלא חלה חובת ביעור עליו וכי מטי ההיא שעתא לא מחוייב כדאמרן דהא נפלה עליו מפולת:

    פסחים ו עמוד א

    1היינו דאיצטריך ״לא ימצא״. אלא למאן דאמר כממון דמי ״לא ימצא״ למה לי? איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי, קמשמע לן.

    2בעו מיניה מרבא: בהמת ארנונא חייבת בבכורה, או אין חייבת בבכורה? כל היכא דמצי מסלק ליה בזוזי לא קא מיבעיא לן דחייב.

    3כי קא מיבעיא לן היכא דלא מצי מסלק ליה בזוזי, מאי? אמר להו: פטורה. והתניא: חייבת! התם דמצי מסלק ליה.

    4איכא דאמרי, אמר רבא: בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואע"ג דמצי מסלק ליה. עיסת ארנונא חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסלק ליה.

    5מאי טעמא: בהמה אית לה קלא, עיסה לית לה קלא.

    Baraita

    6תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער. הפקידו אצלו זקוק לבער. יחד לו בית אין זקוק לבער, שנא' ״לא ימצא״.

    7מאי קאמר? אמר רב פפא: ארישא קאי, והכי קאמר: הפקידו אצלו זקוק לבער, שנאמר ״לא ימצא״.

    8רב אשי אמר: לעולם אסיפא קאי, והכי קאמר: יחד לו בית אין זקוק לבער, שנאמר ״לא ימצא בבתיכם״, והא לאו דידיה הוא, דנכרי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל.

    9למימרא דשכירות קניא?! והתנן: אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניסין לתוכו ע"ז ואי סלקא דעתך דשכירות קניא, כי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל?

    10שאני הכא, דאפקיה רחמנא בלשון ״לא ימצא״ מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך.

    11אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי. אמר רבא: אם של הקדש הוא אינו צריך. מאי טעמא מיבדל בדילי מיניה.

    12ואמר רב יהודה אמר רב: חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר. ואם של הקדש הוא אינו צריך. מאי טעמא? מיבדל בדילי אינשי מיניה.

    13ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש, והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום אין זקוק לבער, תוך שלשים יום זקוק לבער. אמר אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער, לא אמרן אלא שדעתו לחזור, אבל אין דעתו לחזור אין זקוק לבער.

    14אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו מראש השנה נמי! אלא אמר רבא: הא דאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אפילו מראש השנה זקוק לבער.

    15ואזדא רבא לטעמיה. דאמר רבא: העושה ביתו אוצר, קודם שלשים יום אין זקוק לבער. תוך שלשים יום זקוק לבער.

    16וקודם שלשים נמי, לא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו, אבל דעתו לפנותו אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער.

    17הני שלשים יום, מאי עבידתייהו? כדתניא: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. ר' שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות. מאי טעמא דתנא קמא׃

    Tosafot

    התם דמצי מסלק ליההק' ר"י דבפ' איזהו נשך (ב"מ דף ע: ושם) אמר דהמקבל צאן ברזל מן הנכרי הוולדות פטורים מן הבכורה אף על גב דמצי מסלק ליה לנכרי בזוזי כדאמר התם כיון דאלו בעי נכרי זוזי ולא משכח שקול בהמה ותי' ר"י דשאני התם שמתחלה היתה הבהמה של נכרי וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותיה אבל כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק ליה לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותו:

    בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק ליהוהא דתניא חייבת פ"ה דגבי עיסה תניא וק' לרשב"א דהא גבי בהמה תניא בהדיא בתוספתא דחייבת בבכורה וכן גבי עיסה תניא עיסת ארנונא חייבת בחלה אע"ג דלא מצי מסלק ליה ואית ספרים דגרסי בהמת ארנונא פטורה והוא דלא מצי מסלק ליה ולפי זה מתיישבות שתי הברייתות:

    יחד לו ביתפ"ה דלא קיבל עליו אחריות אלא אמר ליה הרי הבית לפניך וק' לר"י מאי איריא יחד אפילו לא יחד נמי והכי נמי מסיק בסמוך למימר דשכירות קניא ופר"ת דאפילו באחריות מיירי ומשום הכי מפיק מלא ימצא דלא חשיב מצוי כיון שיחד לו בית ורב פפא אית ליה מסברא כיון שיחד לו בית הוי כאלו קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי:

    כופה עליו כליאע"ג דאיכא למ"ד בפ' כירה (שבת מג.) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל איכא לאוקמי בצריך למקומו אי נמי הכא שרי משום דילמא אתי למיכליה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    בהמת ארנונאפי' בהמה שיש בה שותפות לנכרי פטורה מן הבכורה דבהדיא קי"ל כל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה לנכרי בדמי מ"ט בהמה אית לה קלא כלומר דהאי בהמה דנכרי היא ולא אתו למימר דישראל היא וקא אכיל בוכרי אבל עיסת ארנונא אע"ג דלא מצי מסלק ליה לנכרי מינה חייבת בחלה דהא לית לה קלא: ת"ר נכרי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אין זקוק ישראל להוציאו מידו של נכרי ולבערו הפקידו אצלו חייב לבער אלא אם יחד ליה בית ולאו ברשותיה דישראל קאי:

    למימרא דשכירות קניא והתנן בע"ז סוף פ"ק אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים וכתיב (דברים ז כו) לא תביא תועבה אל ביתך ואי ס"ד דשכירות קניא לאו ביתך הוא ושני' לעול' שכירות לא קניא ושאני הכא דכתיב לא ימצא כל חמץ שמצוי בידך אסרה תורה והאי כיון דיחד לו בית יצא מידו זה החמץ ואינו מצוי בידו:

    אמר רב המוצא חמץ ביו"ט שאינו יכול לבערו כופה עליו את הכלי חיישינן שמא יאכלוהו בניו ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי אינשי מיניה מקמי הכי ולא אתו למיכליה דחמיר עלייהו איסוריה וחמץ של נכרי צריך מחיצה עשרה טפחים כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי: וכן המפרש בים או היוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבער (לאחרי כן יבער) קודם שלשים יום אין זקוק לבער בד"א בשאין דעתו לחזור אבל כשדעתו לחזור אפי' מתחלת השנה חייב לבער וכן דין העושה את ביתו אוצר תוך שלשים יום זקוק לבער קודם שלשים יום אין זקוק לבער במה דברים אמורים בשאין דעתו לפנותו קודם הפסח אבל דעתו לפנותו חייב לבער:

    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 6a

    Pesachim 6a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 407 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    להכי איצטריך לא ימצא משום דבעלמא לאו כממון דמי איצטריך קרא למימר דגבי חמץ מיהא מתסר:

    הואיל וכי איתיה הדר הוא גופיה למריה בעיניה וזה עדיין לא נאבד וכי אמרה ר' שמעון לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבין באחריותן אמר רבי שמעון אף על פי שאין כפל להקדש דכתיב לרעהו ולא להקדש הכא חייב דכיון דזה חייב באחריותן רעהו קרינא ביה דהא גרם לו להתחייב ממון:

    ארנונא המלך נוטל עישור מן הבהמה ומן התבואה:

    חייבת בבכורה דקיימא לן כל שיד נכרי באמצע פטורה מן הבכורה שנאמר (במדבר ג׳:י״ג) לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים ועדר זה שעישורו של מלך בתוכו חייבת בבכורה לתת לכהן הבכורות שלהם או לא:

    דמצי מסלק ליה לנכרי במעות:

    לא תיבעי לן כיון דאכתי לא זכה נכרי בהן ודינו אינו קבוע בהן יותר ממעות איכא למימר לא יתן לו בהמות אלא מעות:

    ואע"ג דמצי מסלק ליה דכל כמה דלא סלקיה ידו שייכא בבהמות:

    עיסת ארנונא חייבת ואע"ג דעיסת נכרי פטורה ואוכל ישראל בלא חלה דהא עריסותיכם כתיב זו חייבת דלית לה קלא והרואה אומר שלו היא ואוכלה בלא חלה אבל בבהמה אית לה קלא והדתניא חייבת בעיסה הוא דתניא:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 6a · Sefaria

    Tosafot

    התם דמצי מסלק ליה הק' ר"י דבפ' איזהו נשך (ב"מ דף ע: ושם) אמר דהמקבל צאן ברזל מן הנכרי הוולדות פטורים מן הבכורה אף על גב דמצי מסלק ליה לנכרי בזוזי כדאמר התם כיון דאלו בעי נכרי זוזי ולא משכח שקול בהמה ותי' ר"י דשאני התם שמתחלה היתה הבהמה של נכרי וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותיה אבל כשהבהמה של ישראל ומצי מסלק ליה לנכרי בזוזי לא נכנסה לרשותו:

    בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה אע"ג דמצי מסלק ליה והא דתניא חייבת פ"ה דגבי עיסה תניא וק' לרשב"א דהא גבי בהמה תניא בהדיא בתוספתא דחייבת בבכורה וכן גבי עיסה תניא עיסת ארנונא חייבת בחלה אע"ג דלא מצי מסלק ליה ואית ספרים דגרסי בהמת ארנונא פטורה והוא דלא מצי מסלק ליה ולפי זה מתיישבות שתי הברייתות:

    יחד לו בית פ"ה דלא קיבל עליו אחריות אלא אמר ליה הרי הבית לפניך וק' לר"י מאי איריא יחד אפילו לא יחד נמי והכי נמי מסיק בסמוך למימר דשכירות קניא ופר"ת דאפילו באחריות מיירי ומשום הכי מפיק מלא ימצא דלא חשיב מצוי כיון שיחד לו בית ורב פפא אית ליה מסברא כיון שיחד לו בית הוי כאלו קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי:

    כופה עליו כלי אע"ג דאיכא למ"ד בפ' כירה (שבת מג.) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל איכא לאוקמי בצריך למקומו אי נמי הכא שרי משום דילמא אתי למיכליה:

    Tosafot on Pesachim 6a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    בהמת ארנונא פי' בהמה שיש בה שותפות לנכרי פטורה מן הבכורה דבהדיא קי"ל כל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה לנכרי בדמי מ"ט בהמה אית לה קלא כלומר דהאי בהמה דנכרי היא ולא אתו למימר דישראל היא וקא אכיל בוכרי אבל עיסת ארנונא אע"ג דלא מצי מסלק ליה לנכרי מינה חייבת בחלה דהא לית לה קלא: ת"ר נכרי שנכנס לחצרו של ישראל ובצק בידו אין זקוק ישראל להוציאו מידו של נכרי ולבערו הפקידו אצלו חייב לבער אלא אם יחד ליה בית ולאו ברשותיה דישראל קאי:

    למימרא דשכירות קניא והתנן בע"ז סוף פ"ק אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים וכתיב (דברים ז כו) לא תביא תועבה אל ביתך ואי ס"ד דשכירות קניא לאו ביתך הוא ושני' לעול' שכירות לא קניא ושאני הכא דכתיב לא ימצא כל חמץ שמצוי בידך אסרה תורה והאי כיון דיחד לו בית יצא מידו זה החמץ ואינו מצוי בידו:

    אמר רב המוצא חמץ ביו"ט שאינו יכול לבערו כופה עליו את הכלי חיישינן שמא יאכלוהו בניו ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי אינשי מיניה מקמי הכי ולא אתו למיכליה דחמיר עלייהו איסוריה וחמץ של נכרי צריך מחיצה עשרה טפחים כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי: וכן המפרש בים או היוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבער (לאחרי כן יבער) קודם שלשים יום אין זקוק לבער בד"א בשאין דעתו לחזור אבל כשדעתו לחזור אפי' מתחלת השנה חייב לבער וכן דין העושה את ביתו אוצר תוך שלשים יום זקוק לבער קודם שלשים יום אין זקוק לבער במה דברים אמורים בשאין דעתו לפנותו קודם הפסח אבל דעתו לפנותו חייב לבער:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 6a · Sefaria

    Ritva

    בהמת ארנונא ועיסת ארנונא יש שפי' שהיא של שותפות. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו מחוור ובמס' בכורות מסקינן בשותפות גוי אפי' אין לו בה אלא אזנו פוטרת והתם לגמרי משמע דפטרינן וגבי עיסה בהדיא תנן עשה עיסה עם הגוי בשותפות אם יש בחלקו של ישראל כשיעור חייבת ואם לא פטורה. ובירושלמי פרכינן עלה מה בין זו לעיסת ארנונא אלמא תרי מילי נינהו ופי' דארנונא הוא חוק שיש למלך בשל כל אדם בכל בהמה ועיסה לאכילתו כהולך ממקום למקום ומבעי' לן אי חשוב כשותפות או לא ובלישנא קמא אמרינן דכל היכי דמצי מסלק ליה בזוזי פטורה (נ"ל דצ"ל חייבת, המעתיק) ובלישנא בתרא מסקינן דבהמת ארנונא פטורה בין דמצי מסלק ליה בין דלא מצי מסלק ועיסה חייבת אע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי וטעמא דבהמת ארנונא אית לה קלא ויבא גזבר המלך ויטול חלקו. אבל עיסה אין להקול ומסתמא מבריחה מן הארנונא וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות האי אית ליה קלא דלגוי ולאו משום דסבר דבשל שותפות מיירי כן כתב הרי"ט ז"ל. ובענין אחר פי' בתוס' ולא נראה לאחרונים ז"ל:

    ייחד לו בית אין זקוק לבער פירש"י ז"ל בשלא קיבל אחריות. ובתוס' דחו פי' זה והעלו עיקר כפיר"ת ז"ל דבקבל אחריות מיירי ואינו זקוק לו דכיון שאינו בביתו של ישראל הוי כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי. וגדולה מזו אמרו במכילתא לא ימצא בבתיכם פרט לחמצו של ישראל שאינו בביתו שאינו עובר עליו:

    המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי כתב הרי"ט ז"ל נראין הדברים דאפי' לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל עבדינן הכי ואפי' בשאינו למקומו דשרינן טלטול דרבנן כדי שלא יבא לידי איסור תורה כדאשכחן בפ' מי שהחשיך לו בדרך דשרינן לבטל כלי מדרבנן למ"ד צער בעלי חיים דאורייתא וכן פי' בתוס' ע"כ אמרינן בירושלמי כפה עליו את הכלי ולא מצאו אומרין יד נטלתו פי' ומסתמא הוציאו וראוי לתלות בו אע"ג דאיכא וודאי עולי חמץ דמצרכינן בדיקה לקמן. לא כפה עליו את הכלי ולא מצאו צריך לבדוק את הבית פי' ואע"ג דאיכא כמה ספיקי כיון דוודאי עולי חמץ הוא צריך בדיקה כדאיתא לקמן בפירקין משם הרי"ט ז"ל:

    חמצו של גוי עושה לו מחיצה גבוה עשרה פי' כל חמצו של גוי דאפי' קיבל עליו אחריות בהכי סגי כיון דעביד מדעתו דגוי כיחד לו בית. וגבי חמירא דבני חילא לא הוה אפשר למיעבד הכי כדי שלא יכשל לאכול ממנו דלא סגי בכפיית כלי אלא בי"ט לפי שעה. הרי"ט ז"ל:

    לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור תוך הפסח אלא או קודם לכן או אחר כן. אבל דעתו לחזור תוך הפסח זקוק לבער מעתה כדי שלא יכשל בו באותה שעה. וכל היכא דאמרינן אין זקוק לבער מילתא פסיקא קא אמרינן אע"ג דאיכא ודאי חמץ. וגבי חמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער אינו אפי' תוך ל' יום ודאי מה שאין כן בזו דלא חשיב ביעור. ודעת הרא"ה ז"ל דכל שזקוק לבער מברך על הביעור ונראין הדברים תוך ל' יום דוקא וכל היכא דאמרינן שאינו זקוק לבער אעפ"כ צריך לבטל בזמנו. כן כתב הרי"ט ז"ל:

    Ritva on Pesachim 6a · Sefaria

    Meiri

    בהמת ארנונא ר"ל משותפת בין גוי וישראל פטורה מן הבכורה אע"פ שאפשר לישראל לסלק את הגוי בדמים שכל שיש לגוי חלק בו פטור מן הבכורה כמו שהתברר בראשון של בכורות לדעת רבנן שהלכה כמותם ואם אתה בא לחייב מפני מראית העין ולחוש שמא יבא לידי תקלה לפטור מפני זה מה שאין לגוי חלק בו אין זה כלום שהרי בהמה קול יש לה והדבר ידוע לכל שיש לגוי חלק בה אבל עיסת ארנונא חייבת אע"פ שאין הישראל יכול לסלק את הגוי בדמים ושאין בחלקו של ישראל שיעור חלה ולא מן הדין שכל שאין בחלקו של ישראל שיעור חלה פטורה מן הדין אלא שמתוך שאין לה קול יבאו לטעות לפטור אף במקום שאין לגוי חלק בה או בשיש בחלקו של ישראל שיעור חלה ואע"פ שאמרו במסכת חולין בענין מתנות וראשית הגז סתם גוי מיפעא פעי לא אמרוה אלא לענין מכירה שמדקדק וצווח בחשבונו עם שותפו ומה שאמרו במסכת חלה עיסה של גוי ושל ישראל אם יש בחלקו של ישראל כשיעור חייבת ואם לאו פטורה וכן שאמרו בתלמוד המערב העושה עיסתו עם הנכרי פטור מן החלה ור"ל שעיסתו הראויה לחלה נעשית עם הנכרי ר"ל שאין בחלקו של ישראל שיעור חלה כל אלו פירושן מן הדין וי"א אף מתקנת חכמים אלא כגון שהגוי עומד שם וניכר לכל שיש לו חלק בה ובהמת ארנונא ועיסת ארנונא פירושו משותפת בין גוי וישראל על דרך כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי:

    ויש מפרשים שכיוצא בזו אף בעיסה פטורה הואיל ואין בחלקו של ישראל שיעור חלה ואין מחייבין אותה מפני מראית העין אלא שבשמועה זו הם מפרשים ארנונא מלשון סעודה שכשהיה המלך הולך ממקום למקום היו מפרנסים אותו בכל מקום וכן אתה מכריעה מתלמוד המערב וממה שאמרו בשלישי של חלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה נתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייבת משנתגלגלה פטורה והקשו בתלמוד המערב מה בינה לעיסת ארנונא שחייבת כלומר אע"פ שהיא של גוי שהרי לדעת חיל המלך לשין אותה ותירצו תמן ברשות ישראל היא שמא ימלך הגוי שלא ליטלה כלומר שפעמים שהם מתפשרים באותן הסעודות בדמים ברם הכא לדעתו של גוי היא תלויה ואלו היתה עיסת ארנונא משותפת בין גוי וישראל היאך חוששין שמא ימלך הגוי שלא ליטול חלקו ועוד היאך היה מקשה מעיסה משותפת שיש כשיעור בחלקו של ישראל לעיסה זו שכלה לנכרי ועוד היה לו להקשות מסוף אותה משנה עצמה שאמרו בה העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה הא יש בה כשיעור חייבת שהיא עיסת ארנונא לדעתם ועוד שלדעתם היה להם לתרץ בתלמוד המערב שניא היא שיש כשיעור בחלקו של ישראל אלא ודאי אין פירוש ארנונא אלא העשויה לחיל המלך ובתוספתא אמרו עיסת ארנונא חייבת בחלה מפני שחייב הוא באחריותה עד שימסור וכן הדברים נסעדים ממה שאמרו בבבא בתרא ח' א' הלך זו ארנונא ולשון הלך הוא כשהיה המלך הולך ממקום למקום והיו לוקחים מכל בהמה חלק ידוע וכן מכל עיסה ולפעמים היו מסלקין אותו במעות ובבהמה פטורה הואיל ויש לגוי חלק בה ושהדבר ידוע וברור לכל אבל עיסה חייבת שהרבה פעמים מעלימין אותה מצד שאין לה קול והרי היא כשלו לגמרי:

    ויש מפרשים ארנונא כענין זה אלא שמפרשים לשון ארנונא מס כענין מסים וארנוניות ויש גורסין בהפך ר"ל בהמת ארנונא חייבת דאית לה קלא ר"ל שהכל יודעים שיש לו בהמה ואין יודעים שיש לגוי חלק בה אבל עיסה לית לה קלא ואין הדברים נראין אלא כגירסא הראשונה ולמדת לדברי הכל שכל שיש בחלקו של ישראל שיעור חלה חייבת וא"כ מה שהקשו רבים היאך לא חייב בעיסה מטעם דהא אפשר למיפלגא בלישה מה שאין כן בבהמה וכענין מה שאמרו ביום טוב בבהמה חציה של גוי וחציה של ישראל שמותר לשחטה ביו"ט אינה קושיא שהרי בכאן לא הוצרכנו לחייב בעיסה אלא בשיש בה שיעור חלה בין הכל:

    גוי שנכנס לחצר של ישראל ובצקו או פתו בידו אין זקוק לבער או להשתדל ביציאתו כך פירשוה רוב מפרשים ואני תמה זו מה הוצרכה אלא שאפשר שמונה והולך הוא על הסדר באיזו זקוק לבער ובאיזו אינו זקוק לבער ומשום סיפא נקט לה וזו שאמר אחריה הפקידו אצלו זקוק לבער יש מפרשים בה אף בלא קבלת אחריות ומתורת שומר חנם שמאחר שחיוב שמירה עליו להתחייב מיהא בפשיעה אחריות הוא ומ"מ לדעתנו שכתבנו למעלה ששמירת חנם אינה קרויה אחריות פירושה הפקידו אצלו באחריות אלא שקשה לפרש כן שהרי מאחר שלמדנו תחלה פטור בגוי שנכנס בחצרו של ישראל שאין שום תורת שמירה על הישראל היה לו להביא אחריה שיש לו עליו מיהא שמירת חנם ולדון בה שאין זקוק לבער ואח"כ היה לו ללמדה בקבלת אחריות שזקוק לבער ומתוך כך אני מפרש את הראשונה בשמירת חנם ונכנס בחצרו של ישראל פירושו שנכנס שם כדרך אכסנאי וזה שאמר ובצקו בידו פירושו בידו של ישראל ולא ידו ממש אלא ברשותו ובשמירתו כדרך כל בעל הבית בכליהם של אכסנאין והרי זו שמירת חנם ואמר עליה שאין זקוק לבער ואם תפרשה על כל פנים בידו של גוי פירושו שנכנס ובצקו בידו ומניחו אצל בעל הבית עם שאר דברים שלו כדרך ראשון וזהו ענין אין זקוק לבער שאם הוא ביד הגוי ממש אין לשון זקיקת ביעור נופל בו יפה והפקידו אצלו פירושו בשמירת שכר או בקבלת אחריות בהדיא ואמר אח"כ שזה שאמרו בהפקידו אצלו שזקוק לבער דהיינו בקבלת אחריות אם בשמירת חנם אם בשכר אם בקבלת אחריות בהדיא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה כל שייחד לו בית בשאלה או בשכירות אין זקוק לבער שמאחר שהחמץ מן הגוי ובביתו של גוי אין אחריותו מזקיקו לבער שאין אחריותו מזקיקו לכך בחמץ של גוי אלא אם כן הוא ברשות ישראל ואין לפרש זו של ייחד לו בית בדלא קביל שאם כן ייחוד למה ואם תפרשה על שמירת חנם אין זה כלום שלדעת האומר כן אף שמירת חנם לדעתם אחריות הוא אלא כך פירושו ייחד לו בית בחצרו אע"פ שקבל עליו אחריות שמירה אין זקוק לבער שהרי מ"מ אין זה חמץ שלו וכן אין זה ביתו שהרי השאילו לו או השכירו ושאלה ושכירות אע"פ שאינם קונים באיסורים להפקיע את המשכיר ואת המשאיל מן האיסור כמו שביררנו בראשון של עבודה זרה קונים הם בענין זה שהרי איסור אחריות בחמץ של גוי מלא ימצא אנו למדין אותו שמאחר שקבל עליו אחריות כדידיה דמי ומצוי אצלו קרינא ביה והרי כתיב בו בבתיכם כלומר שאע"פ שחמץ שלו אסור אף בביתו של נכרי כשהוא של גוי מיהא אלא שהוא קבל עליו אחריות אין אחריות עושהו כשלו אלא ברשותו של ישראל וגדולי הרבנים מפרשים בייחד לו בית דוקא בלא קבלת אחריות ואף גדולי הפוסקים נראה שכך הוא דעתם שלא הביאו בהלכותיהם דין ייחד לו בית אלא שהכל תלוי בקביל או בלא קביל ועקר הדברים כדעת ראשון כמו שביארנו:

    והסכימו הגאונים שאם השאילו תיבה ומפתח בידו של גוי שמותר לו שיניח לגוי להניח חמצו לשם אף באחריותו והרי הוא כייחד לו בית ומ"מ לפי דרכך למדת שכל חמץ של גוי ובביתו של איזה שהוא וישראל מקבל עליו אחריות אין צריך לבער כלל שאף בייחד אי אתה בהיתירו אלא מפני שהוא בביתו של גוי הא חמץ של ישראל מיהא אף בביתו של גוי זקוק לבער ובמכילתא אמרו בפרשת החדש לפי שנאמר בכל גבוליך שומע אני כמשמעו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי שאע"פ שיכול לבערו אינו ברשותו יצא חמצו של גוי ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת שאע"פ שהוא שלו אינו יכול לבערו ולמדת שחמצו של ישראל ברשות נכרי מותר ונמצאת קשה לזו שפירשנו אלא שאפשר שזו דין תורה אבל מדברי סופרים זקוק לבער שהרי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כל שלא הרהינו אצלו אסור וודאי בביתו של גוי הוא:

    ובתוספתא שנינו ישראל וגוי שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה ובלבד שלא יערים ומשם כתבו קצת גאונים בישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו במתנה שכל שמשכו הגוי ואין ישראל רגיל לעשות כן בשאר השנים אלא שאירע לו עכשו כן מותר לישראל ליקח ממנו אחר הפסח ואף באותה תוספתא אמרו שרשאי ישראל לומר לגוי עד שאתה לוקח במנה בא וקח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח כמו שיתבאר והרי מכל אלו אתה למד שחמץ של ישראל ביד גוי אסור אא"כ קנאו הגוי קנין גמור ובלא הערמה וסוף התוספתא משכיר אדם בהמתו לגוי להוליך עליה חמץ ממקום למקום גגו של ישראל סמוך לגגו של גוי דוחפו בקנה ואם היה שבת או יום טוב כופה עליו את הכלי אלמא שאף בחול המועד אין ראוי לו ליטלו בידיו ונראה הטעם שמא יכשל ויבא לידי אכילה ומה שהתירו בהשכרת בהמתו להוליך עליה חמץ וכיוצא בו ביין נסך אמרו שכרו אסור אפשר דההיא דוקא כשהישראל טורח אחר בהמתו שנמצא הוא עצמו טורח באיסור ויש חולקים עם התוספתא להחמיר מדמיון זו של יין נסך ומפרשים את שתיהן אף בשאין הישראל הולך אחריה אלא שקצת גאוני ספרד פסקו כדברי התוספתא לענין חמץ ובראשון של עבודה זרה במשנה התשיעית שבו יראה כדעת ראשון:

    ומה שנתגלגל כאן באיסור שכירות לדירה לעובדי האלילים ושאר האמונות הקדומות כבר ביארנוהו בראשון של עבודה זרה:

    זה שהקלנו שלא להצריך ביעור לחמצו של גוי בשלא קבל אחריות אף בלא ייחד לו בית מ"מ צריך הוא לעשות מערב יום טוב מחיצה עשרה שלא יבא להסתפק ממנו אבל של הקדש ר"ל של בדק הבית שהוא אסור לכל אדם אינו צריך שהכל בדלים ממנו ויש למדין מכאן שבמקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים (שנפל בו מים שהכל בכלל חמץ) דבדילי מיני' ואין הדברים נראין לי כלל שאף בהקדש פירשנוה בשל בדק הבית שאסור לכל אדם לגמרי הא חלה שמותרת לקצת בני אדם לא הותר להשהותה שהרי אמרו לא תקרא לה שם עד שתאפה כל שכן בפת של גוים שאין איסורו ברור כל כך שהרי יש צדדין שהוא מותר וכן לדעת קצת אין איסורו אלא מנהג כמו שיתבאר בשני של עבודה זרה:

    7 more comments on this page.

    Meiri on Pesachim 6a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה בהמת ארנונא כו' וכן גבי עיסה תניא עיסת ארנונא חייבת כו' עכ"ל גם זו הברייתא קושיא לפירש"י דמפרש דההיא ברייתא דקתני חייבת סתם ללישנא קמא מפרש לה בבכורה וללישנא בתרא בעיסה דאינו כן דהא ההיא דעיסה מפורש בהדיא דאיירי בעיסה וא"כ א"נ דקתני סתם חייבת ליכא לפרשה בעיסה דמתניא בהדיא אלא דע"כ דאיירי בבכורה וזה שכתבו ולפי זה מתיישבות שתי הברייתות היינו הך דקתני בהדיא דחייב' בבכורה והך דקתני בהדיא חייבת בעיסה דלפירש"י אחד היא חייבת סתם מתניא וק"ל:

    בד"ה ייחד לו בית כו' ומש"ה מפיק מלא ימצא כו' ורב פפא אית ליה מסברא כיון כו' עכ"ל ר"ל דלפרש"י דאיירי שלא באחריות לא הוה מפיק ליה מלא ימצא להתיר אלא מדכתיב לא יראה לך דמיניה מפקינן לעיל דשרו שלא באחריות וכתבו דרב פפא אית ליה מסברא כו' אע"ג דאיירי באחריות מ"מ בלאו קרא דלא ימצא התיר בייחד לו בית אע"ג דשכירות לא קניא מהך סברא דקאמר דאין לאסור אלא במצוי בידך וק"ל:

    בפירש"י בד"ה דעתו לחזור בימי הפסח כו' וכשראהו עובר עליה עכ"ל וכתב מהרש"ל משמע דעל מה שמצא אינו עובר עליו כל זמן שלא ראה אותה כו' ודבר תימה הוא נהי שלא היה בידו לבער מ"מ חמץ שלו בביתו הוא ועובר עליו בבל יראה כו' עכ"ל ע"ש באורך ולי נראה דודאי איירי אף בשיש לו ודאי חמץ בביתו ואפ"ה כשאין דעתו לחזור אין זקוק לבער דעשאוהו כנפלה עליו מפולת דמבטלו ודיו וכ"כ הר"ן וכן נראה דמדמי לה לאוצר שאין דעתו לפנותו שפירש"י בהדיא דה"ל כנפלה עליו מפולת וכשדעתו לחזור בימי פסח חששו כיון דהוא בים ובמדבר בשיירא ואין כאן מקום בדיקה ושמא יפשע ולא יבטל כדלקמן בשמעתין דלכך לא תקנו שיבטל אלא בלילה בזמן בדיקה ולא בד' ובה' וכשיבא לביתו בימי הפסח עובר בבל יראה ומיהו בההוא דעשה ביתו אוצר שהוא מקום בדיקה וליכא למיחש שמא לא יבטל אין לפרש כי הכא אלא אפילו אם יבטל איכא למיחש שמא יפנה בימי פסח אתי למיכליה וכענין זה כתב הב"י בשם הגהת מיימון ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 6a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא בעו מיניה מרבא בהמת ארנונא כו' לכאורה אין לו מקום לסוגיא דלעיל דשמעתין דאיירי בעיקר חמץ של עובד כוכבים אי הוי ברשות ישראל מטעם אחריות ולא תלי מידי במצי מסלק ליה והכא לענין בהמת ועיסת ארנונא איפכא ולקמן גבי עובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו הוי שייך טפי לאתויי דדמי להאי וכמו שאבאר לקמן אי"ה במקומו בענין מצי מסלק ליה. ולענ"ד נראה דאדסליק מיניה בשמעתין קאי והיינו במאי דפשיט' ליה לסתמא דתלמודא דהיכא דמצי מסלק ליה פשיטא לכ"ע דחייב ולכאורה ממימרא דרבא דלעיל מסוגיא דשמעתין הוי משמע להיפך דלא מיבעיא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי דמטעם אחריות חשיב ליה כממונו וא"כ ה"נ אע"ג דמצי מסליק ליה מ"מ כיון דבאחריות עובד כוכבים נמי קאי הו"ל כאילו יש לו תפיסת יד בגוף הבהמה ופטור מבכורה אלא אפילו למ"ד בעלמא לאו כממון דמי אפ"ה כיון דרביניה רחמנא לענין חמץ דכממון דמי אם כן נהי דבעלמא לא ילפינן מיניה היינו משום דממונא מאיסורא לא ילפינן משא"כ לענין בכורה וחלה דאיסורא נינהו איכא למימר דכממון דמי דמדאורייתא לא שייך לחלק בין קולא וחומרא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משו"ה מייתי הכא הא מילתא דאפ"ה פשיטא להו דהיכא דמצי מסליק ליה חייבת דדוקא בחמץ תליא במצוי בידך לכ"ע מטעמא דפרישית בסמוך כיון דאי לאו מיעוטא דלך הו"א דאפילו של עובד כוכבי' ממש עובר הישראל בבל יראה משא"כ בשאר איסורין בתר עיקר אזלינן ושמעינן דאפילו לר"ש כיון דאיתא בעינא הדרא למרא ברשות בעלים קאי כנ"ל:

    בתוס' בד"ה בהמת ארנונא כו' וקשה לרשב"א כו' עכ"ל וכבר כתב מורי זקיני ז"ל בספר מגיני שלמה ליישב ושמצא בנוסחת הרי"ף ז"ל כשיטת רש"י ע"ש:

    בפירש"י בד"ה ייחד לו בית כלומר לא קיבלו עליו כו' עכ"ל גם בזה עיין בס' מגיני שלמה מיהו ממה שהוכרח לרש"י לפרש משמע להדיא דס"ל דאי קיבל עליו אחריות אפילו בייחד לו בית חייב לבער ואם כן משמע דכ"ש במפקיד חמצו ממש אצל העובד כוכבים דהמפקיד חייב לבער כיון שעיקר החמץ שלו לא מהני מה שהוא בבית עובד כוכבים ודלא כשיטת יש מהגאונים שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין והיא גם כן שיטת הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש דהמפקיד פטור לבער אלא כשיטת רבינו יונה ז"ל שהביא הרא"ש והיא שיטת הרמב"ם וסייעתו. אלא דבאמת מל' רש"י כאן אין הכרע דאפשר דקאי נמי בשיטת יש מהגאונים והרמב"ן ז"ל דהמפקיד פטור כיון שהוא בבית אחרים ממש אלא דהכא בייחד לו בית דהבית של ישראל למאי דמסקינן דשכירות לא קניא אלא דפטור משו' שאין מצוי בידו וסובר רש"י ז"ל דהיינו דוקא בלא קיבל אחריות משא"כ בקיבל אחריות מיקרי מצוי בידו כיון שהוא גם כן בביתו ולפ"ז משמע אדרבה להיפך דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרמב"ן ז"ל דהא עיקר סברת הרמב"ן ז"ל דאל"כ בבתיכם למאי אתא כיון דאף בגבולין אסור אע"כ דאתא למעט היכא שחמץ שלו בבית אחרים שאין המפקיד עובר ולפ"ז צ"ל דהחולקים ס"ל דבכה"ג איצטריך להא כרב אשי בשמעתין והיינו כשיטת התוספת כאן דקיבל אחריות על חמץ של עובד כוכבים לא מיתסר אלא בבתיכם וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוס' וא"כ לפרש"י דלא איצטריך בבתיכם להכי אלא משום דלא קיבל אחריות ולא מיקרי מצוי בידך ממעטינן לה א"כ בבתיכם למאי אתא אע"כ כשיטת הרמב"ן ז"ל:

    מיהו לפמ"ש לעיל באריכות דרש"י בשמעתין ובפירוש החומש היינו כשיטת המכילתא אם כן טובא איצטריך בבתיכם לומר לך מה ביתך ברשותך אף גבולין ברשותך וכדפרישית לעיל לענין כבשתו דאף במצוי לך בעינן בבתיכם וכן לענין נפלה עליו מפולת כיון שאין בידו לבערו לא הוי דומיא דבתיכם. כן נ"ל נכון. והואיל דאתא לידן הא מילתא צריך לי עיון בלשון הרא"ש ז"ל דשמעתין שהביא דעת רבינו יונה ז"ל דהמפקיד חייב לבערו והביא ראיה כדאמרינן בפרק מרובה וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכתב הרא"ש ז"ל על זה שלא הבין ראייתו. ובעיני יפלא על מאור עינינו הרא"ש ז"ל שהרי לכאורה דברי רבינו יונה ז"ל נכונים בטעמן דהא בפרק מרובה פליגי ר"ש ורבנן בגונב הקדש מבית בעלים דמחלק ר"ש בין קדשים שחייב באחריותן וחכמים פטרי בכל ענין ומפיק תלמודא טעמא דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש אלמא דאע"ג שקיבל אחריות והן בבית בעלים ממש אפ"ה אמרינן דלא קרינן ביה בית האיש אלא בית הקדש והיינו ע"כ משום שהגזבר יכול ליטלו בכל זמן מרשות הבעלים קרינן בהו בית הקדש דכייחד רשותו להקדש דמי וה"נ דכוותה כיון שהמפקיד יכול ליטול הפקדון שלו בכל זמן מהנפקד קרינן ביה שפיר בבתיכם דכמאן דייחד לו הנפקד מקום דמי וכדמסיק הרא"ש ז"ל גופא ודו"ק:

    בתוס' בד"ה ייחד לו בית כו' ופי' ר"ת דאפילו באחריות כו' ור"פ אית ליה מסברא כו' עס"ה. ולא ידעתי למה הוצרכו לפרש דר"פ פשיטא ליה מסברא הלא מצינן למימר דר"פ נמי יליף להא מילתא מדכתיב בבתיכם משמע דקיבל אחריות על חמצו של עובד כוכבים בביתו של עובד כוכבים מותר אלא הא דלא מפרש ליה ר"פ נמי אסיפא כמו רב אשי נראה משום דקשיא ליה לשון הבריית' דלא מייתי קרא דבבתיכם אלא לא ימצא לחוד ומשו"ה מוקי לה ר"פ ארישא ורב אשי ניחא ליה לאוקמי אסיפא דברייתא דעלה קאי ולומר דסמיך אסיפא דקרא בבתיכם. ולכאורה נ"ל דזה בעצמו כוונת רש"י ז"ל שלא רצה לפרש כפירוש התוס' דבקיבל אחריות מיירי ואם כן למסקנא דרב אשי צ"ל דיליף מבבתיכם ואם כן העיקר חסר מהברייתא דלא מייתי בבתיכם אלא לא ימצא לחוד משו"ה ניחא ליה לרש"י לפרש דאיירי בלא קיבל אחריות וא"כ למסקנא דרב אשי מלא ימצא לחוד יליף לה שפיר אלא דהמקשה דלא נחית להאי סברא הוי סבר דעיקר ילפותא דרב אשי מבבתיכם כדמשמע פשטא דלישנא ואם כן היה רוצה לומר דאיירי אף בקיבל אחריות ואפ"ה פטור והיינו דקשיא ליה למימרא דשכירות קניא מיהו למסקנא עיקר ילפותא מלא ימצא דאיירי שלא קיבל אחריות אלא רב אשי גופא מייתי נמי מבבתיכם לומר לך דאף בבתיכם בעינן מצוי אצלך. כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב בכל מה שכתבתי בשיטה זו ואין להאריך יותר:

    בגמרא א"ר יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו כלי ופי' רש"י כיון דלא חזי לטלטולי ואפוקי ואיירי בביטלו דלא שייך איסור בל יראה. ולכאורה קשה מכאן על השיטה שכתבתי לעיל דלא מהני ביטול בחמץ ידוע לענין עשה דתשביתו ושכן נ"ל עיקר וא"כ אכתי הא עבר מיהא בעשה ואם נאמר שהעמידו דבריהם במקום עשה דתשביתו ה"ה דהו"מ למימר שהעמידו דבריהם במקום לאו דבל יראה וליכא למימר דהכא בלא"ה לא מצי לקיים העשה דתשביתו כיון דרש"י ותוספת סברי דקי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואסור לשורפו בי"ט הא ודאי ליתא דהא שיטת רש"י ז"ל דלאחר איסורו לכ"ע השבתתו בכל דבר והדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד בזה דרש"י לשיטתו שכתב לקמן במשנה דכיצד מפרישין חלה בי"ט ובמסכת ביצה פ' המביא גבי חלה שנטמאת הבאתיו לעיל דכל היכא דעיקר מצותו בשריפה כגון בשריפת קדשים דאחשבה רחמנא דכתיב באש תשרף ה"ה דאסור לבערו מן העולם בי"ט כגון להשליכו לנהר או להאכילו לכלבים של הפקר ואם כן ה"נ בחמץ למאי דקי"ל כר"י דעיקר מצותו בשריפה דילפינן מנותר וא"כ הא אחשבה רחמנא לביעורו ואע"ג דלאחר איסורו השבתתו בכל דבר היינו דוקא היכא שלא מצא עצים לשורפו כמ"ש לעיל ואם כן ה"נ כשמצא בי"ט היכא דאסור לשורפו ה"ה דאסור לבערו בי"ט אלא דאכתי היה צריך להוציאו מביתו מיהא שלא יאכל ממנו דלא הוי סגי בכפיית כלי היכא דאפשר לתקן יותר כדאיתא בסמוך דעושה מחיצה וכפרש"י בסמוך מש"ה הוצרך לפרש כאן דמשום דלא חזי לטלטולי ולאפוקי התירו לכפות הכלי דהם אמרו להחמיר בחששא דשמא יאכל והם אמרו לאסור הטלטול בי"ט אבל לעולם היכא דשייך בחמץ איסור דאורייתא לא העמידו דבריהם וכמ"ש בזה היכא שנתחמץ לו שום דבר בי"ט בחמץ גמור בענין דלא מהני ביה ביטול דמעיקרא ממילא דלשיטת רש"י ז"ל צריך להוציאו מביתו ולהניח במקום הפקר דנהי דלא מקיים עשה דתשביתו בכך אפ"ה מהני ליה דלא עבר מיהא בבל יראה ואינו חושש לאיסור טלטול דלא העמידו דבריהם במקום איסור דאורייתא דאע"ג דבדוכתי טובא העמידו דבריהם היכא דאיתמר איתמר כן נ"ל ברור לשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

    שם ואם של הקדש אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מינה משמע לכאורה דא"צ לשום דבר ויש לדקדק נהי דמיבדל בדילי מינה במקומו אכתי הא איכא למיחש לחולדה כדתנינן מה שמשייר יניחנו בצינעא שלא יהיה צריך בדיקה אחריו. ובשלמא לשיטת רש"י שם דעיקר החששא בכל הסוגיא דלקמן בחולדה היינו מחששא דבל יראה וכפרש"י נמי בריש מכילתין דעיקר הבדיקה אינו אלא משום בל יראה ואם כן לא שייך האי חששא הכא משא"כ לשיטת התוספת דהיינו משום דלמא אתי למיכל וכדמוכח גם כן מדבריהם לקמן בסוגיא דחולדה ואם כן בשל הקדש נמי יהא צריך בדיקה מה"ט וצריך מיהא להצניעו או לכפות כלי ואפשר דכיון דמסקינן לקמן דההיא דמה שמשייר יניחנו בצינעא היינו דוקא שמא תיטול חולדה בפנינו ואם כן הכא בשל הקדש אף אם תיטול בפנינו לא יהא צריך בדיקה מחששא דדלמא אתא למיכל דכיון שראה שגררה חולדה משל הקדש אף אם ימצא אח"כ מיבדל בדיל מינה משום איסור הקדש ודוחק ולשיטת רש"י ז"ל א"ש בפשיטות ודו"ק:

    שם ואמר רב יהודא אמר רב המפרש והיוצא בשיירא כו' תוך שלשים יום זקוק לבער כו'. והיינו נמי במי שאינו מניח שום אדם בביתו כמ"ש הפוסקים ולכאורה למאי דמסקינן בסמוך דהנהו ל' יום מדאורייתא נינהו אם כן איכא למימר שזה הדין גם כן מדאורייתא דכיון דדרשינן ראשון דמעיקרא משמע ופרישנא לעיל דאפ"ה אין מקרא יוצא מידי פשוטו אלא דמעיקרא מוזהר ועומד שיהא מושבת החמץ מביתו לכשיגיע זמן איסורו ואם כן תוך שלשים חל עליו העשה כיון שא"א לקיים בזמנו וכן נראה להדיא מל' רש"י ז"ל לקמן בפ' כל שעה דף כ"א ע"ב דעיקר פלוגתא דר"י וחכמים באין ביעור חמץ אלא שריפה היינו במפרש ויוצא בשיירא ע"ש. ולכאורה יש לתמוה דמהיכי תיתי יהא בשריפה שהרי יכול למוכרו ולמאי דפרישית א"ש דודאי אע"ג שמוכר כל החמץ שלו אפ"ה רוצה לקיים מיהא העשה דתשביתו בחמץ שלו כמ"ש הפוסקים ומש"ה משייר איזה חמץ לקיים בו מצות שריפה כדינו ולברך עליו וכן נראה לכאורה מלשון הגמרא הכא דקאמר חייב לבער ולא קאמר חייב לבדוק אלא ע"כ דאפילו לבער חל עליו החיוב והיינו לקיים מצות עשה דתשביתו והא דמקשה רבא בסמוך אי דעתו לחזור אפילו מר"ה נמי אע"ג דלא שייך הא מילתא קודם ל' יום אפ"ה כיון דאביי מחלק בין דעתו לחזור ואי מה"ט דפרישית אפילו באין דעתו לחזור אדרבה יותר יש לחייבו אע"כ דלטעמא דאביי לאו מה"ט נחית לה אלא מחששא דשמא יראנו תוך הפסח ואם כן מקשה שפיר א"ה אפילו מר"ה נמי משא"כ למסקנא דרבא שפיר מצינן למימר דהוא מדאורייתא ומטעמא דפרישית ועיין עוד בסמוך:

    1 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Pesachim 6a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' בהמת ארנונא עיין נדרים סב ע"ב בר"ן ד"ה והלך זו ארנונא:

    תוס' ד"ה התם שמתחלה היתה הבהמה. עי' ב"ב נ ע"א תוד"ה קסבר:

    Gilyon HaShas on Pesachim 6a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 6, Amud Aleph, about 407 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 127 words

      Opens “היינו דאיצטריך ״לא ימצא״. אלא למאן דאמר…”

    2. Segment 222 words

      Opens “בעו מיניה מרבא: בהמת ארנונא חייבת בבכורה,…”

      Named: רבא.

    3. Segment 320 words

      Opens “כי קא מיבעיא לן היכא דלא מצי…”

    4. Segment 422 words

      Opens “איכא דאמרי, אמר רבא: בהמת ארנונא פטורה…”

      Named: רבא.

    5. Segment 510 words

      Opens “מאי טעמא: בהמה אית לה קלא, עיסה…”

    6. Segment 625 words

      Opens “תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל…”

    7. Segment 716 words

      Opens “מאי קאמר? אמר רב פפא: ארישא קאי,…”

      Named: רב פפא.

    8. Segment 830 words

      Opens “רב אשי אמר: לעולם אסיפא קאי, והכי…”

      Named: רב אשי.

    9. Segment 928 words

      Opens “למימרא דשכירות קניא?! והתנן: אף במקום שאמרו…”

    10. Segment 1015 words

      Opens “שאני הכא, דאפקיה רחמנא בלשון ״לא ימצא״…”

    11. Segment 1127 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ…”

      Named: רב יהודה, רבא.

    12. Segment 1227 words

      Opens “ואמר רב יהודה אמר רב: חמצו של…”

      Named: רב יהודה.

    13. Segment 1340 words

      Opens “ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש, והיוצא…”

      Named: רב יהודה, אביי.

    14. Segment 1435 words

      Opens “אמר ליה רבא: ואי דעתו לחזור, אפילו…”

      Named: רבא.

    15. Segment 1519 words

      Opens “ואזדא רבא לטעמיה. דאמר רבא: העושה ביתו…”

      Named: רבא.

    16. Segment 1619 words

      Opens “וקודם שלשים נמי, לא אמרן אלא שאין…”

    17. Segment 1725 words

      Opens “הני שלשים יום, מאי עבידתייהו? כדתניא: שואלין…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Pesachim 6a · Segment 13 — “…זקוק לבער. אמר אביי: הא דאמרת תוך שלשים יום…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Pesachim 6a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026