Talmud Builders

    Pesachim 42a

    Back to index

    English translation — Pesachim 42a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it was taught in a baraita : “Either a bull or a lamb that has anything too long or too short, you may offer it as a free-will offering [to the Temple treasury]; but for a vow [as a sacrifice] it shall not be accepted” (Leviticus 22:23). From here we learn that it, i.e., a blemished animal, you may consecrate for maintaining the Temple, but you may not consecrate unblemished animals for maintaining the Temple. In other words, any animal fit to be sacrificed as an offering may not be consecrated for maintaining the Temple but only as an offering. From here the Sages stated: Whoever consecrates unblemished animals for maintaining the Temple transgresses a positive mitzva.

    2From here I have only derived that he violates a positive mitzva; from where do I derive that he also transgresses a prohibition? The verse states at the beginning of that passage: “And the Lord spoke to Moses saying” (Leviticus 22:17). This introductory statement teaches with regard to the entire portion that a prohibition applies to it. This is the statement of Rabbi Yehuda.

    3The baraita adds that Rabbi Yehuda HaNasi said to Bar Kappara: From where may it be inferred that this is the case? How does Rabbi Yehuda derive his statement that a prohibition applies to the entire portion from the phrase “And the Lord spoke to Moses saying”?

    4He said to him: As it is written: “Saying [ leimor ].” Rabbi Yehuda expounds this term as though it read: Say no [ lo emor ]. In other words, the word no, an expression of prohibition, is stated with regard to the subsequent matters, which means that these mitzvot are categorized as prohibitions.

    5In the school of Rav they say a slightly different explanation: The term: Saying, can be expounded as if it were written lav emor , meaning: Say a prohibition. In other words, the verse indicates that Moses was instructed to inform the Jewish people of a prohibition. This teaches that any mitzva introduced by the word leimor should be treated as a prohibition. Since the halakhot of the Paschal lamb are preceded by the phrase: “And the Lord spoke to Moses and to Aaron in the Land of Egypt saying” (Exodus 12:1), it can be inferred that the subsequent mitzvot are also prohibitions.

    6We learned in the mishna: Water that has been used by a baker for cooling his hands or washing dishes must be poured out, as it contains a small, undefined quantity of leavened dough. It was taught in one baraita : One may pour out this water in a place with an incline, and he may not pour it out in a level place where the water collects. And it was taught in another baraita : One may even pour out this water in a level place where the water collects.

    7The Gemara resolves this contradiction: This is not difficult. This baraita , which states that it is prohibited to pour out this water in a level place, is referring to a large amount of water that will collect in one place. Since there is a large amount of water, the flour in the water will not be absorbed into the ground but will leaven. Conversely, that baraita , which states that it is permitted to pour out the water in a level place, is referring to a situation where there was not a large amount of water, so that it will not collect. Instead, this water will be absorbed into the ground before the dough leavens.

    8Rav Yehuda said: A woman may knead matza dough only with water that rested, i.e., water that was left indoors overnight to cool. If water is added to dough immediately after it was drawn, when it is still lukewarm, the dough will leaven at a faster rate.

    9The Gemara relates: Rav Mattana taught this halakha in Paphunya. On the next day, the eve of Passover, everyone brought their jugs to him and said to him: Give us water. They misunderstood his expression mayim shelanu , water that rested, as the near homonym mayim shelanu , our water, i.e., water that belongs to the Sage, and they therefore came to take water from his house. He said to them: I say and meant: Water that rested [ devitu ] in the house overnight.

    10Rava taught: A woman may not knead dough for matza in the sun, nor with water that has been heated by the sun, nor with water collected [ hagerufin ] in an urn heated by coals [ mulyar ] And in addition, she may not remove her hand from the oven, i.e., interrupt her baking, until she finishes forming all the loaves from the dough, so that it should not become leavened in the interim. And she requires two vessels, one in which she mixes the water into the dough and one in which she cools her hands so that the heat from her hands does not cause the dough to leaven.

    11A dilemma was raised before the Sages: If she transgressed and kneaded the dough with warm water, what is the halakha ? Mar Zutra said: It is permitted after the fact. Rav Ashi said: It is forbidden.

    12Mar Zutra said: From where do I say my opinion on this issue? As it was taught in a baraita : One may not soak barley on Passover, and if one soaked barley and it split, the barley is forbidden. If it did not split, the barley is permitted. This case indicates that even if one violates the principles established by the Sages with regard to adding water to flour on Passover, the product is forbidden only after the fact if it actually leavened.

    13And Rav Ashi said in response: Is that to say that all of them are woven in the same act of weaving? In other words, is the halakha identical in all cases? Where it was stated that the Sages did not punish the violator by rendering his food prohibited, it was stated; and where it was not stated that they refrained from punishing the violator, it was not stated. It is therefore possible that the Sages rendered dough kneaded with warm water forbidden, to punish the woman who prepared it in this manner.

    14MISHNA: And for possessing these one transgresses [ overin ] the prohibitions of: It shall not be seen, and: It shall not be found, on Passover, although not all of them are considered food: Babylonian kutaḥ , a dip with a sharp flavor that contains flour; Median beer; Edomite vinegar; Egyptian zitom , a type of beer; dyers’ broth [ zoman ]; bakers’ well-worked dough; and kolan of soferim .

    15Rabbi Eliezer says: The same prohibition also applies to women’s adornments, i.e., cosmetics, that contain leaven.

    16This is the principle: If one possesses any substance that is derived from a type of grain that became leavened, although it is not actually bread, one transgresses the prohibitions of: It shall not be seen, and: It shall not be found, on Passover. These substances are included in the warning, i.e., the biblical prohibition of possessing leaven, but there is no element of karet if one eats them.

    17GEMARA: Since the mishna mentions kutaḥ , the Gemara cites a baraita where kutaḥ is discussed. The Sages taught that three things were said with regard to kutaḥ : It blocks the heart, it blinds the eyes, and it weakens the body.

    18The Gemara explains each statement: It blocks the heart due to the whey. Whey was added to kutaḥ and was considered to be an inferior type of food. It blinds the eyes due to the salt in it, which can be dangerous if it enters the eyes. And it weakens the body due to the mold in the bread, as one of the ingredients of kutaḥ was crumbs from dough that had become leavened to the point that they were nearly spoiled.

    19After mentioning this baraita , the Gemara continues to discuss the nutritional effects of other foods. The Sages taught: Three things increase one’s waste, lower one’s stature, and take one five-hundredth of a person’s vision if he eats them regularly. And they are: Bread from coarse flour, new beer, and raw vegetables.

    20Similarly, the Sages taught in another baraita : Three things decrease one’s waste, straighten one’s stature, and improve one’s vision, and they are: Bread from fine flour, fatty meat, and aged wine. The Gemara explains: Fine bread

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    רבי יהודה היאדאמר לאו הבא מכלל לאמור לאו הוא:

    שרועהוא שאחת מעיניו גדולה ואחת קטנה וכן שאר אברים:

    קלוטשפרסותיו קלוטות:

    נדבה תעשה אותולדמיו הקדישהו לבדק הבית ולנדר להעלות קרבן לא ירצה וכתב אותו אותו בעל מום אתה מתפיס לקדושת בדק הבית ואין אתה מתפיס תמימים הראויין למזבח לבדק הבית:

    וידבר ה' וגו'בתחלת הפרשה כתיב:

    לא נאמר בדבריםנוטריקון לאמר:

    לאו אמוראמור להן שיש איסור לאו בדברים והכא גבי פסח נמי כתיב בתחלת הפרשה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:

    האישבורןלשון שבירה שמשתבר הקרקע ויש בקעים שהמים נאספים ושוהין בתוכן ואין נבלעין ומחמיצין:

    הכי גרסינן הא דנפישי דקוו הא דלא נפישי דלא קווכשהן מרובות הן נקוות אל מקום אחד ואין נבלעות מהר ומחמיצות וכשהן מועטות לא קוו:

    שלנובלילה מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הן כדאמרינן במי שהיה (לקמן פסחים צד:) בימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצטננין:

    דרשה רב מתנהובלשון הקודש היו דורשין וכסבורין השומעין שמים שלו הוא אומר:

    דביתותרגום של לנו (דביתו):

    לא בחמהלפי שחום השמש מחממת:

    ולא בחמי חמהבמים שהוחמו בחמה וכ"ש בחמי האור:

    הגרופים מן המוליירדוד גדול של נחושת ותלוי על האור כל שעה ונחושתו עבה ואפי' כשאין שם אור מים שבשוליו חמים או פושרין:

    גרופיםלשון שיריים שממצין מנחושתו של שוליו:

    ואל תגביה ידה מן התנורכלומר תהא עוסקת בבצק כל שעה:

    שמקטפת בוטחה פני החררה במים:

    שמצננת בו ידיהדאותן שמקטפת בהן מתחממות מחום ידיה והעיסה:

    עברה ולשהבחמין:

    לא נתבקעו מותרותואע"ג דתנא אין לותתין הכא נמי ל"ש הואיל ואנו רואין שלא החמיץ שאין שם לא סימני שיאור ולא סימני סידוק:

    מחיתא מחיתינהוכולם אריגה אחת אריגת' משום דבחדא איסורא דרבנן תנא אם עבר מותר באכילה בעית למימר נמי בכולהו:

    היכא דאתמרבהדיא דלא קנסינן ליה אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר והלכך עברה ולשה בחמין קרובה למזיד היתה ואסור ולא דמי לבציקות של נכרים דאמרינן (לעיל דף מ.) ממלא אדם כריסו מהן דהכא בעינן למיקנסה דעברה אדרבנן. מעשה אורג מתרגמינן עובד מחי (שמות כ״ח:ל״ב):

    מתני' ואלו עובריןעליהן בבל יראה ובבל ימצא וכולהו מפרש להו בגמרא זיתום וזומן וקולן ועמילן:

    תכשיטי נשיםבגמרא מפרש:

    מין דגןחמשה מינין חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:

    ואין בהן כרתאם אכלן אבל לאו יש באכילתן ובגמרא יליף לה כולה:

    גמ' מטמטםלשון סתימה:

    מסמא את העינים משום מילחאמלח סדומית יש שמסמא את העינים כשנוגע במלח וחוזר ונוגע בעין:

    נסיובי דחלבאמישג"א:

    קומניתא דאומאעיפושא פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח:

    וכופפין את הקומהכלומר מתישין כוחו:

    ירק חיכגון כרישין ובצלים וחזרין כשאוכל מהן הרבה תמיד:

    פסחים 42 עמוד א

    1רבי יהודה היא, דתניא: (ויקרא כב, כג) שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבדק הבית, ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית. מכאן אמרו: כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה.

    2אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? ת"ל (ויקרא כב, א) ״וידבר ה' אל משה לאמר״, לימד על כל הפרשה כולה שיהא בלא תעשה, דברי רבי יהודה.

    3אמר לו רבי לבר קפרא: מאי משמע?

    4אמר לו: דכתיב ״לאמר״ לא נאמר בדברים.

    5בי רב אמרי: ״לאמר״ לאו אמור.

    6מי תשמישו של נחתום וכו'. תני חדא: שופכין במקום מדרון, ואין שופכין במקום האישבורן. ותניא אידך: שופכין במקום האישבורן!

    7לא קשיא: הא דנפישי, דקוו. הא דלא נפישי, דלא קוו.

    8אמר רב יהודה: אשה לא תלוש אלא במים שלנו.

    9דרשה רב מתנה בפפוניא. למחר אייתו כולי עלמא חצבייהו ואתו לגביה, ואמרו ליה: הב לן מיא. אמר להו: אנא במיא דביתו אמרי.

    10דרש רבא: אשה לא תלוש בחמה, ולא בחמי חמה, ולא במים הגרופין מן המולייר, ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את כל הפת. (וצריך) שני כלים אחד שמקטפת בו, ואחד שמצננת בו את ידיה.

    11איבעיא להו: עברה ולשה, מהו? מר זוטרא אמר: מותר, רב אשי אמר: אסור.

    12אמר מר זוטרא: מנא אמינא לה? דתניא: אין לותתין השעורין בפסח. ואם לתת, נתבקעו אסורים, לא נתבקעו מותרין.

    13ורב אשי אמר: אטו כולהו חדא מחיתא מחיתינהו?! היכא דאיתמר איתמר, והיכא דלא איתמר לא איתמר.

    14הדרן עלך כל שעה׃

    Mishna

    15ואלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים.

    16ר"א אומר: אף תכשיטי נשים.

    17זה הכלל: כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת.

    Gemara

    18ת"ר שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי: מטמטם את הלב, ומסמא את העינים, ומכחיש את הגוף.

    19מטמטם את הלב משום נסיובי דחלבא. ומסמא את העינים משום מילחא. ומכחיש את הגוף משום קומניתא דאומא.

    Baraita

    20ת"ר ג' דברים מרבין הזבל, וכופפין את הקומה, ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, אלו הן: פת קיבר, ושכר חדש, וירק חי.

    Baraita

    21ת"ר שלשה דברים ממעטין את הזבל, וזוקפין את הקומה, ומאירין את העינים, אלו הן: פת נקייה, בשר שמן, ויין ישן. פת נקייה׃

    Tosafot

    לאמר לימד על כל הפרשה שהיא בלאונראה לר"י דהיינו דוקא בהנך דברים דאית בהו לאו הבא מכלל עשה אבל שאר דברים לא:

    מתני' ואלו עוברין בפסחפ"ה לעבור עליהן בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברים דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפילו באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייא קרא ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלין ועוברין היינו מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא:

    רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשיםהיינו חמץ נוקשה ואפילו הוי חמץ דגן גמור על ידי תערובות מ"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק ובגמרא אמרי' דרבי אליעזר סבר נוקשה בעיניה בלא כלום לכך נראה דגרס רבי אלעזר בחד מינייהו או במתני' או בגמרא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    אמר רב חסדא זו הברייתא לר' יהודה היא דתניא ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו פי' אותו שהוא בעל מום אתה מתפיסו נדבה לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית אלא לנדר מתפיס תמימין מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא ואין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר לימד על הפרשה כולה שהיא בלאו דברי ר' יהודה א"ל ר' לבר קפרא והיכן אתה מוצא בזה הפסוק לאו אמר ליה דכתיב לאמר לא יומרו דברים מכאן למדנו כל המימר ממה שכתוב ואפילו עשה עובר בלאו שהרי המיר דבי רב אמרי כן פרשו לאמר לא אמר כלומר על כל מצוה שבתורה גזר עליהן בלאו:

    מי תשמיש של נחתום ישפכו מפני שהן נקוין ומחמיצין פירורי העיסה הנגררים מן המים שנשתמש בהן כמו שרוחץ אותם נקוין ומחמי ואוקימ' אי נפישי דקוו וקיימו נשפכין במקום מדרון ואי לא נפישי אלא נבלעין ממקומן שופכין אפילו במקום האשבורן.

    אמר רב יהודה אין לשין אלא במים השאובין מאתמול ולנו בלילה דאינון מיא ביתו ונצטננו הרבה:

    דרש רבא אין לשין בחמה ולא במים הגרופין ולא במים חמין ולא אפילו במים שהוחמו בחמה פי' גרופין מושכין דכתיב (שופטים ה' כ"א) נחל קישון גרפם כלומר משכם ולא תגביה היד מן התנור כלומר לא תניח הפת מוטל ותתעסק בדבר אחר עד שתגמור את הפת ויש אומרים לא תגביה ידה מן הפת עד שתדבקהו בתנור וצריכה שני כלים במים אח' שמקטפת בו הפת בתוך התנור ואח' שמצננת ידיה עברה ולשה בחמין או במים גרופין או באלו כלן מאי ופשט רב אשי עברה ולשה אסור וקיימא לן כותיה:

    הדרן עלך כל שעה.

    פ"ג ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וכו' כותח הבבלי אסור בפסח משום קומניתא דאומא דהיא חמץ פת ניקודים ואסור לאכלו בבשר משום נסיובי דחלבא פי' נסיובא פי' ריפתא ספסקא פסולת הסלת פת קיבר צפירתי דלא אפתח יש מי שאומר שעירה שעדיין לא ילדה כלומר לא נפתחה רחמה ויש אומר עופות צפרים שמנות שלא ילדו:

    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 42a

    Pesachim 42a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 349 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    רבי יהודה היא דאמר לאו הבא מכלל לאמור לאו הוא:

    שרוע הוא שאחת מעיניו גדולה ואחת קטנה וכן שאר אברים:

    קלוט שפרסותיו קלוטות:

    נדבה תעשה אותו לדמיו הקדישהו לבדק הבית ולנדר להעלות קרבן לא ירצה וכתב אותו אותו בעל מום אתה מתפיס לקדושת בדק הבית ואין אתה מתפיס תמימים הראויין למזבח לבדק הבית:

    וידבר ה' וגו' בתחלת הפרשה כתיב:

    לא נאמר בדברים נוטריקון לאמר:

    לאו אמור אמור להן שיש איסור לאו בדברים והכא גבי פסח נמי כתיב בתחלת הפרשה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:

    האישבורן לשון שבירה שמשתבר הקרקע ויש בקעים שהמים נאספים ושוהין בתוכן ואין נבלעין ומחמיצין:

    25 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 42a · Sefaria

    Tosafot

    לאמר לימד על כל הפרשה שהיא בלאו נראה לר"י דהיינו דוקא בהנך דברים דאית בהו לאו הבא מכלל עשה אבל שאר דברים לא:

    מתני' ואלו עוברין בפסח פ"ה לעבור עליהן בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברים דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפילו באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייא קרא ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלין ועוברין היינו מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא:

    רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים היינו חמץ נוקשה ואפילו הוי חמץ דגן גמור על ידי תערובות מ"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק ובגמרא אמרי' דרבי אליעזר סבר נוקשה בעיניה בלא כלום לכך נראה דגרס רבי אלעזר בחד מינייהו או במתני' או בגמרא:

    Tosafot on Pesachim 42a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר רב חסדא זו הברייתא לר' יהודה היא דתניא ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו פי' אותו שהוא בעל מום אתה מתפיסו נדבה לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית אלא לנדר מתפיס תמימין מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא ואין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר לימד על הפרשה כולה שהיא בלאו דברי ר' יהודה א"ל ר' לבר קפרא והיכן אתה מוצא בזה הפסוק לאו אמר ליה דכתיב לאמר לא יומרו דברים מכאן למדנו כל המימר ממה שכתוב ואפילו עשה עובר בלאו שהרי המיר דבי רב אמרי כן פרשו לאמר לא אמר כלומר על כל מצוה שבתורה גזר עליהן בלאו:

    מי תשמיש של נחתום ישפכו מפני שהן נקוין ומחמיצין פירורי העיסה הנגררים מן המים שנשתמש בהן כמו שרוחץ אותם נקוין ומחמי ואוקימ' אי נפישי דקוו וקיימו נשפכין במקום מדרון ואי לא נפישי אלא נבלעין ממקומן שופכין אפילו במקום האשבורן.

    אמר רב יהודה אין לשין אלא במים השאובין מאתמול ולנו בלילה דאינון מיא ביתו ונצטננו הרבה:

    דרש רבא אין לשין בחמה ולא במים הגרופין ולא במים חמין ולא אפילו במים שהוחמו בחמה פי' גרופין מושכין דכתיב (שופטים ה' כ"א) נחל קישון גרפם כלומר משכם ולא תגביה היד מן התנור כלומר לא תניח הפת מוטל ותתעסק בדבר אחר עד שתגמור את הפת ויש אומרים לא תגביה ידה מן הפת עד שתדבקהו בתנור וצריכה שני כלים במים אח' שמקטפת בו הפת בתוך התנור ואח' שמצננת ידיה עברה ולשה בחמין או במים גרופין או באלו כלן מאי ופשט רב אשי עברה ולשה אסור וקיימא לן כותיה:

    הדרן עלך כל שעה.

    פ"ג ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וכו' כותח הבבלי אסור בפסח משום קומניתא דאומא דהיא חמץ פת ניקודים ואסור לאכלו בבשר משום נסיובי דחלבא פי' נסיובא פי' ריפתא ספסקא פסולת הסלת פת קיבר צפירתי דלא אפתח יש מי שאומר שעירה שעדיין לא ילדה כלומר לא נפתחה רחמה ויש אומר עופות צפרים שמנות שלא ילדו:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 42a · Sefaria

    Ritva

    מתני' מי תשמישו של נחתום פי' שמצנן בהן ידיו ומדיח את הכלים ישפכו מפני שהן מחמיצות וישפכו לאלתר קאמר מפני שהידים העוסקות בעיסה מחמיצות אותם וממהרות להחמיץ הרי"ט ז"ל:

    גמרא תאני חדא שופכין במקום מדרון ותניא אידך וכו' ומסי' הא דנפישי וקוו הא דלא נפישי וקוו. כתב הרב אלפסי ז"ל ברייתא קמייתא בלחוד. וכתב הרי"ט ז"ל משום דלא קים ליה במה שנשרא הוא דלא נפישי:

    אמר רב יהודא אשה לא תלוש אלא במים שלנו ופרישנא מיא דביתו ופרש"י מים שנשאבו מאתמול ונצטננו כל הלילה. וכתב הרי"ט ז"ל ונר' מדבריו לכאורה דדוקא הוא אבל אם לא נצטננו בבית אעפ"י שנשאבו קודם עמוד השחר אין לשין בהן. אבל דעת הרא"ה ז"ל דכל ששאבן קודם עמוד השחר מותר ללוש בהן. וכתב הרי"ט ז"ל והדבר ידוע שאם לנו בבית אפי' כמה ימים אין בכך כלום וי"א שאם לנו כל הלילה אעפ"י ששאבן בחצי היום מותר ללוש בהן והרא"ה ז"ל היה אוסר וכתב הרי"ט ז"ל ונראה דמותר ואעפ"כ ראוי להחמיר:

    דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ופי' במס' יומא ריש פרק אמר להם הממונה דלא מבעי' בחמה ממש אלא אפי' יום המעונן במקום שרואה פני הרקיע ואע"ג דלא מטי שימשא בהאי דוכתא מאי טעמא יומא רעיתא כוליה שמשא ומיהו במקום שאי אפשר לראות משם פני השמש כלל (נ"ל דחסר כאן תיבת אפי', המעתיק) ביום שזורחת מותר וכן הדעת מכרעת:

    ולא בחמי טבריא ולא בחמין ולא בחמי חמין והא קמל"ן דאין לשין בחמין ואפי' לאחר שנצטנן דאי לא פשיטא כיון דאמר ולא בחמה כ"ש בחמין אי נמי דלא נאסרו אלא בעודן פושרין וזו ואין צ"ל זו קתני. כל זה להרי"ט ז"ל:

    ולא במים הגרופים פי' הרי"ף ז"ל שנשאבו בו ביום ורש"י ז"ל פי' דגרופים מן המולייר דוד גדול של נחשת ותלוי על האור כל שעה ונחושתו עבה ואפי' בשאין שם אור מים שבשוליו חמין או פושרין. והרא"ה ז"ל פי' מים הנשרפים במודר וקטפנס שהם חמין. וכתב הרי"ט ז"ל וכולהו איתנהו:

    ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת פי' הר"ח ז"ל שלא תניח את הפת ותתעסק בדבר אחר. וכן פי' הרב אלפסי ז"ל ואחרים פי' שלא תגביה ידה מן הפת עד שתדבק בתנור. והרא"ה מפרש שלא תגביה ידה מרוסק התנור עד שתגמור אפיית הפת כדי שלא יצטנן דעמוד בחומו. וכתב הרי"ט ז"ל ולעיקר דינא כולהו איתנהו:

    וצריכה ב' כלים של מים וכו' אבעי' להו עברה ולשה מהו מר זוטרא אמר מותר ורב אשי אמר אסור. כתב הרמב"ם ז"ל זה לשונו אין לשין בפסח עיסה גדולה שמא תחמיץ אלא שיעור חלה בלבד ואין לשין לא בחמין ולא בחמי חמין ולא במים שנשאבו ביום אלא במים שלנו ואם עבר ולש באחד מאלו הרי הפת אסורה ע"כ. והרי"ט ז"ל כתב נר' מדברי הרמב"ם ז"ל דלא קאי אמים שלא לנו ולא אמצננת את ידיה קסבר מרן ז"ל דאדרשא דרבא לחוד קאי ואהנהו דקאמר בלשון אזהרה ולא אהני דקאמר בלשון עשה אבל רש"י ז"ל פי' והוא הנכון אכולהו קאי. מיהו פי' הוא ז"ל דאסור דקאמר רב אשי משום קנסא הוא לפי שעברה על דברי חכמים ואזדא מרן ז"ל לטעמיה דכתב גבי בציקות של גוים דלא אסרינן משום חימוץ עד דאיכא שיאור או סידוק והא כתי' בהא ליתא ולעולם בעיקר דינא פליגי ע"כ להרי"ט ז"ל. ובפרש"י ז"ל נמצא עברה ולשה בחמין ע"כ. וכן כתב הר' יצחק קרקושא ז"ל בשם רש"י ז"ל גם בשם הרמב"ם ז"ל כתב אכולהו קאי ואפי' אמים שלא לנו וכן נמצא בספרו כמו שכתבתי הלשון למעלה. והרב בעל העיטור כתב דהא דאסר רב אשי היינו למצה שמורה ולא משום איסור חמץ. וכתב הרי"ט ז"ל דזה קשה דלישנ' דמותר ואסור משום חמץ משמע דאי משום חובת מצה יוצאין ואין יוצאין מיבעי ליה. ועוד כתב הרי"ט ז"ל תמיהא מילתא דא"כ דעברה ולשה אסור אפי' אמצננת ידיה קאי א"כ כל לחמנו בפסח אסור שהרי אין אנו עושין אותו בצינון ידים. וראיתי בהלכות הר' ישעי' מרא טרונאי שלא אמרו צינון ידים אלא לדורו של רבא שהיו נוהגין בקיטוף הפת שהיא מלאכת (חסר כאן איזה תיבות) ועל ידי הקיטוף היתה מתחממת ולפיכך היתה צריכה ב' כלים אלו של מים אבל אנן דלא רגילין בההוא קיטוף ולא חיישינן לב' כלים הללו. והרא"ה ז"ל אומר כי אילו דבר (נ"ל דצ"ל בירר, המעתיק) בראיות כי עריבה וקיטוף דבר אחד הוא ולפיכך הוא אומר כי על כל פנים צריכין היינו לב' כלים הללו ולפי שהנשים שלנו אינן רגילות בצינון ידים זה ואינן יודעות אותו כי כשעושות כן נעשית העיסה רכה בידן ואינן יכולות לערוך אותה הוא נוהג לתת עיסה אחת לב' נשים ובעוד שהאחת עורבת חבירתה מצננת בידיה ומקנחתן וכן עושות תמיד ואין העיסה שוהא ביד א' מהן אלא כדי שחברתה תרחץ ותקנח ידיה. וכתב הרי"ט ז"ל וכן ראוי לכל בעל נפש לעשות והמקילין בדבר סומכין על פרש"י ז"ל והרמב"ם והבעה"ע ז"ל שלפי דבריהם מותר בדיעבד. ואף לרש"י ז"ל כיון דמשום קנסא הוא דוקא למי שעברה ולשה במזיד אבל שוגג או נאנס מותר ואנן כאנוסין אנן ובכי הא דלא ידעינן קיטוף וצינון זה לא קנסו רבנן ובוודאי שרוב העולם נוהגין כן אלהים יכפר בעדנו ע"כ: ומדאמרינן דאפי' מילש תותי רקיעא ביומי דעובא אסור. היה אומר הרא"ה ז"ל דכ"ש שאסור ללוש בבית הפורני או בבית שהתנור בו דאיכא הבל מחום והוא אוסר הפת בדיעבד שזה בכלל עברה ולשה בחמה. וכתב הרי"ט ז"ל והיה נראה דלישה בחמה אסרו אבל לא להעביר העוגות בחמה ודרך עברה בעלמא שלא שהה שם אין לאסור בדיעבד. אבל הרא"ה ז"ל היה אוסר אפי' בעברה בעלמא ומאי דאמר רבא לא תלוש משום אידך דחמין וחמי חמין. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו נראה ודאי דמשום העברה דתותי רקיעא ביומי דעובא ליכא למיסר בדיעבד אבל הרא"ה ז"ל מחמיר לאסור אף בזה וכל המחמיר תבוא עליו ברכה:

    2 more comments on this page.

    Ritva on Pesachim 42a · Sefaria

    Meiri

    המקדיש בהמה טהורה ותמימה לבדק הבית עבר בעשה שנאמר ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה נדבה לבדק הבית ולקרבן לא ירצה ודרשו חכמים אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה עשה ומ"מ מה שעשה עשוי ומעריכה ונפדית תמימה והדמים יפלו לבדק הבית ומ"מ אין פודין אותה אלא על מנת להקריבה למזבח כמו שיתבאר במקומו:

    לאו שבכללות אין לוקין עליו ויש במין לאו שבכללות מינין הרבה ואחד מהם הוא שמזכיר בלאו אחד פרטים וחוזר וכולל בו כל הדברים כגון זה שהוזכר כאן בנא ומבושל שפרט בו נא ומבושל וכלל אח"כ כל שאינו צלי אש כדכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ושאר מינין שבו כבר הזכרנום בחבור זה בתשיעי של מציעא ובפירושנו במסכתא זו ובסוגיא זו ובמין זה שהזכרנו נתבלבלו בו המפרשים על איזה צד אמרו שאין לוקין עליו ומחלקתם תלוי בביאור שמועה זו ותחלת הדברים צריך שתדע שהגירסא משובשת ברוב ספרים ומוחלפת מאביי לרבא ומרבא לאביי ועיקר הגירסא כך היא אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדי מיהת לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה ופירשו גדולי המחברים בענין שאביי סובר שלוקין על לאו שבכללות והרי כשאמר כי אם צלי אש ופירשו לא תאכלו כי אם צלי אש הרי כל שאר האכילות בלאו הן אותם שנפרטו והם נא ומבושל הן אותם שלא נפרטו כגון מבושל בחמה או בחמי טבריא ומתוך כך אם אכל לוקה שתים אחד משום אל תאכלו ממנו נא ואחד משום לאו שבכללות ר"ל אל תאכלו כי אם צלי אש ור"ל אם התרו בו משום שניהם אף בדיבור אחד משום אכילת נא ומשום אכילה שלא בצלי וכן במבושל על דרך זה לוקה שתים אבל נא ומבושל והתרו בו משום שלש לוקה שלש שתים על אותן שנפרטו ואחד מן הכלל ודוקא בשאכלן כאחת שאם בזו אחר זו והתרו בו על הראשונה יכול לומר שכחתי ההתראה אחר שאכלתי את הראשונה ואם שהתרו בו על כל אחת אפי' בשתיהן נא או שתיהן מבושל כן וכמו שאמרו בנזיר ל"ח ב' אל תשתה אל תשתה והוא שותה אפי' כל היום כלו חייב על כל אחת ואחת אלא בבת אחת ובהתראה אחת ואינו לוקה ארבע שהרי לאו הכלל אחד הוא בשניהם ר"ל שכולל הוא הנא והמבושל ואין לאו היוצא ממנו מלקה אלא מלאו אחד אפי' אכל כמה אכילות שלא בצלי שכלן אכילה שלא בצלי היא ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות ופי' גדולי המחברים שלא סוף דבר שאין מלקות על לאו היוצא מן הכלל אלא על הנפרטים אמר שאין לוקין עליו וחלקו בגמ' על זה [איכא דאמרי] חדא מיהא לקי ר"ל על הנפרטים הן שאכל אחד מהם הן שאכל את כלם והילכך אם אכל נא לוקה אחת וכן במבושל ואף אם אכל נא ומבושל אע"פ שהותרה בשניהם בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת ואם לא אכל נא ומבושל אלא אפוי בחמה ומבושל בחמי טבריא אינו לוקה כלום שאין כאן מלקות אלא מן הכלל ואין לוקין עליו ואיכא דאמרי אפי' חדא לא לקי ר"ל אף הנפרטים שהכל לאו שבכללות הוא שהרי נא ומבושל ושאר האכילות כלם לאו שבכללות ואין לאו להלקות אלא על לאו המיוחד לדבר אחד:

    זו היא שיטת גדולי המחברים והם פוסקים כלשון ראשון ר"ל חדא מיהא לקי על הנפרטים הן על אחד מהם הן על כלם ועל דרך זה אמרו בענין נזיר אמר אביי אכל זג לוקה שתים וכן אכל חרצן לוקה שתים אחת מפרט הכתוב מחרצנים ועד זג ואחת הבא מכלל מכל אשר יעשה מגפן היין זג וחרצן לוקה שלש רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהא לקי ואיכא דאמרי אפי' חדא לא לקי והלכה שלוקה אחת על הנפרטים ומן התימה על שיטה זו שהיה לנו לפסוק כלישנא בתרא ושלא ללקות כלל אף על הנפרטים אלא שיש בזה שיטה אחרת לומר שלא בא רבא לחלוק על הנפרטים שבודאי לוקה על כלם אכל נא לוקה אחת אכל נא ומבושל לוקה שתים ואין המחלוקת אלא שלדעת אביי לוקה אף על היוצא מן הכלל והילכך אכל נא לוקה אחת מבושל לוקה אחת נא ומבושל לוקה שתים אם הותרה משניהם אף בהתראה אחת ומה שאמר איכא דאמרי חדא מיהא לקי שעל כרחך אתה מפרשה מצד הכלל פירושו אם אכל נא והתרוהו מצד הכלל לוקה אחת ואם תמצא לומר בזו שילקה אתה מפרשה בשאכל אחת מן הנכללים בלאו היוצא מן הכלל כגון אפוי בחמה וכן בנזיר אם אכל ענבים לחים או יבשים או בוסר או צמוקים או ענבים שהחמיצו והם הנקראים במסכת נזיר ענבי דקריס וכן ענבים הדקים שבין הגסים והם שהוזכרו שם דביני ביני ואיכא דאמרי אפי' חדא לא לקי כל שלא הותרה אלא מצד הכלל ולדעת שניה כל שלא אכל אחד מן הנפרטים וכן הלכה לדעת שיטה זו וכל הסוגיות שבתלמוד מסכימות יותר לשיטה זו וכבר הרחבנו בדבר זה בתשיעי של מציעא:

    המשנה האחת עשרה והיא מענין החלק החמישי והוא שאמר מי תשמישו של נחתום ישפכו והענין הוא שהנחתום היה רגיל להיות אצלו כלי של מים ורוחץ בהם את ידיו אחר שלש וכן כשהוא מקטף הוא מניח ידיו תמיד לתוכו להיותן חלקות אצל הבצק ולפיכך ישפכו מפני שהן מחמיצות ופי' בגמ' ששופכן במקום מדרון שלא תהא העיסה שבהם מתקבצת במקום אחד ובאה לידי חימוץ אלא הולכת עם המים ונבלעת עמהם בקרקע אבל לא באשבורן שהמים עומדים שם נקוים והעיסה שבתוכם מתקבצת ואינה נבלעת ונעשית חמץ ברשותו ששפיכה זו בחצרו היא דאילו ברה"ר אין מקפידין בכך אלא בחצרו ומתוך כך הוא מזהיר בשפיכתו שתהא במקום מדרון וכן הלכה ואע"פ שבגמ' פרשוה דוקא במים מרובים מ"מ הואיל ולא נתנו בהם שיעור אנו אין לנו וראוי לעשות כן אף במועטים:

    זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

    אשה לא תלוש אלא במים שלנו ר"ל שנשאבו מאתמול או בתחלת הלילה ונצטננו כל הלילה או רובה ונהגו להעמידם במקום מגולה כל הלילה כדי לצננם הרבה אלא שאין עכוב בכך וכן לא תלוש בחמה ר"ל שלא תעמוד בחמה ותלוש שם ולא בחמין ולא בחמי חמה ר"ל מים שעמדו בחמה ונתחממו שם ולא במים הגרופים ופירשו בו גדולי הפוסקים שנשאבו בו ביום ודבר זה כבר נכלל במים שלנו ומתוך כך פירשו גדולי הרבנים שנלקחו מן המוליאר והוא דוד של נחשת גדול ועומד תמיד על האור עד שאף כשאינו עומד על האור המים שבו כעין פושרין ולשון גריפה הוא לשון שירים שמתמצין ונמשכין ממנו וי"מ שלקחם ממקום שטף מים גדול מלשון נחל קישון גרפם שכח המרוצה מחממתם מעט ואין נראה כן שאם נצטננו בלינה מה לנו במרוצתם ואם נשאבו בו ביום אף בכל המימות כן אלא שהעיקר כשאר הפירושין:

    ואמרו על כל אלו שאם עברה ולשה אסור ואיסור זה י"מ בו מתורת חמץ ונאסר כל הפסח וי"מ בו שלא אמר אסור אלא שלא לצאת בו ידי חובת מצת מצוה אבל לשאר אכילות מותר כדין בצקות של גוים ואף לדעת המפרש בבצקות של גוים שלא נילושה בבתינו מ"מ בישראל קנסו יותר כמו שביארנו למעלה ולדעת זה אם אינו אלא משום קנס לאחרים מותר ואם בשוגג אף לעצמו מותר אלא שנראין הדברים שאסור לגמרי בין לו בין לאחרים בין למצת מצוה בין לשאר אכילות ובצקות של גוים דוקא בנילושו כהלכתן כמו שביארנו למעלה ומ"מ אם שכחו ולא שאבו עד שחשיכה זה היה מעשה והתירו כל שעבר עליהם רוב הלילה בלינה אחר שנשאבו שדי להם בשנחו רוב הלילה ממרוצתם ונתקררו ואם לא לנו כלל בלילה אלא שנשאבו בבוקר והניחם רוב היום ולש בהם לעת הערב מתירין אותם בדיעבד אלא שאין דעתי נוחה בכך שמא קרירות הלילה מסייעתם ואם נשאבו ביום ועמדו בבית שני ימים או יותר כל שכן שהן ראויות יותר שהרי הוסיפו בקרירות ומי גשמים הסכימו הרבה מחכמי הדורות שאינם צריכות לינה אחר שממקום קרירות הן יורדות ואלו שלשות בחולו של מועד אף אלו טעונות לינה ומה שיש מקילין בכך כל זמן שאינן לשות אלא מעט אינו יפה:

    האשה צריכה שני כלים אחת שתהא מקטפת בו ר"ל שתהא טחה בו בקיטופה פני החררה במים ואחת שתהא מצננת בו את ידיה בעודה מקטפת מפני שאותם שמקטפת בהם מתחממות בחום היד והעיסה וכן צריך שלא תגביה את ידיה מן התנור עד שתגמור את הפת ר"ל שלא תתעסק בדבר אחר ותניח את העיסה ובשני אלו אם עברה ולא עשתה כן בדיעבד לא נאסר לא אמרו אלו אלא לכתחלה:

    18 more comments on this page.

    Meiri on Pesachim 42a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה לאמר לימד כו' אבל שאר דברים לא עכ"ל ר"ל דבכמה פרשיות כתב בהו לאמר ולית בהו לאו הבא מכלל עשה והתם אפשר דמודה לחכמים דפליגי עליה בת"כ ולמדרשיה כדר' מוסיא פ"ק דיומא מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר כו' שנאמר וידבר ה' לאמר וגו' ע"ש וק"ל:

    תוספות בד"ה ואלו עוברין כו' וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברין דמשמע (ואלו) עוברין מן העולם כו' עכ"ל ר"ל דגם ריב"א מדקדק לפרש דלענין בל יראה קאמר דלענין איסור אכילה הל"ל עוברין עליהן שהאוכלן עובר עליהן בלאו אבל לענין בל יראה שפיר קאמר דהם עוברין מן העולם ור"ת מקיים לפרש שפיר לענין איסור אכילה דהם עוברין מעל השלחן קאמר ועיין ברא"ש בזה וק"ל:

    בד"ה ר"א אומר כו' ואפי' הוי חמץ דגן גמור ע"י תערובות מ"מ מדקאמר כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל ואין להקשות א"כ מאי מוסיף את"ק די"ל דת"ק תנא דגן גמור על ידי תערובות או נוקשה ור"א הוסיף נוקשה על ידי תערובות וכ"כ הר"ן עכ"ל גם שהר"ן פי' כן דברי התוס' דהכא א"א להולמם עד"ז כיון דא"א לפ' מלת אף דקאמר ר"א אלא בכה"ג א"כ בפשיטות ועדיפא ה"ל לאותביה הכי דהא ר"א דמתני' אומר אפי' חמץ נוקשה ע"י תערובות ור"א דבריי' אפי' בחמץ נוקשה בעיניה סבר בלא כלום והיאך מפרשים התוס' מעיקרא דהיינו חמץ נוקשה משמע דניחא להו לפרש נוקשה בעיניה ובעו למימר נמי לפרש דאפילו חמץ דגן גמור כו' הא א"א לפרש הכי מכח מלת אף דמשמע אפי' נוקשה ע"י תערובות כפי' הר"ן וע"כ הנראה דממלת אף אינו מוכרח לפרש כפי' הר"ן דר"א איירי בנוקשה ע"י תערובות אלא דה"פ אף תכשיטי נשים נוקשה בעיניה הוא ות"ק לא חשיב ליה חמץ נוקשה בעיניה וכן אי הוה תכשיטי נשים חמץ דגן גמור ע"י תערובות ת"ק לא חשיב ליה חמץ דגן גמור (דגן) כו' ולכך הוצרכו להוכיח דמ"מ מל' אף משמע דמוד' בכל מילי דת"ק דחשיב נמי נוקשה בעיניה ור"א סבר בגמ' בנוקשה בעיניה בולא כלום וד' הר"ן בזה הם ע"פ דברי בעל המאור שהקשה למ"ד קולן של סופרים טפולן של בנות כו' א"כ ר"א דאמר טפולי נשים היינו ת"ק ותו למאי דאסיקנא פרורא דאושכפא מאי קמוסיף ר"א ותירץ דר"א הוסיף תערובת נוקשה כו' עכ"ל ע"ש באורך אבל התוס' ודאי לא ניחא להו לתרץ כן שהרי לקמן כתבו תירוץ אחר אקושיא זו דלמ"ד קולן של סופרים טפולן כו' א"כ ר"א היינו ת"ק והדברים ברורים למבין ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 42a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    במשנה ואלו עוברין בפסח ופרש"י דעוברין עליהן בבל יראה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ובחיבורו פ"ב מהל' חמץ ומצה. ונראה דלישנא דאלו עוברין משמע להו דעוברין בלאו כדאשכחן האי לישנא בכמה דוכתי בש"ס ומשו"ה לא מצי לפ' לענין אכילה דעוברין בלאו דא"כ הא דקתני סיפא זה הכלל כל שהוא ממין דגן עוברין בפסח הרי אלו באזהרה ואין בו כרת והרי אלו באזהרה ודאי לענין אכילה איירי מדקתני ואין בו כרת ואם כן ע"כ דהא דקתני מעיקרא עוברין בפסח היינו לענין בל יראה ומשמע להו דחד תנא אמרינהו כמו שאבאר באריכות אי"ה לקמן בשמעתין ומה שהקשה ר"ת דמהיכי תיתי יעבור בבל יראה כיון דלענין אכילה גופא איצטריך קרא י"ל דרש"י והרמב"ם ז"ל סברי דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ כדאי' לעיל וקי"ל אין היקש למחצה מיהו ר"ת ז"ל סובר דלא שייך האי הקישא כיון דכתיב בקראי דהקישא תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכן באידך קרא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אם כן משמע דלא איתקש השבתת שאור אלא לחמץ שיש בו כרת וכיון דבהנך ליכא כרת תו לא שייכי בהאי הקישא מ"מ אין זו קושי' כ"כ על רש"י והרמב"ם ז"ל דסברי כיון דבבל יראה ליכא כרת א"כ עיקר הקישא היינו לצד לאו שבה כן נ"ל נכון. ועוד נ"ל לפרש בדרך אחר דדוקא לענין אכילה צריך קרא דממ"נ אי חמץ נוקשה מיקרי חמץ מסברא כמ"ש התוספות לקמן מסוגיא דחולין לענין תודה ואם כן ע"כ הא דאיצטריך קרא לענין מלקות בחמץ היינו משום דלא נמעט לגמרי מקרא דכי כל אוכל חמץ דמשמע דוקא חמץ גמור ואיצטריך ריבוי לפרש דלא נמעט אלא לענין כרת אם כן לענין בל יראה דליכא מיעוטא דכל אוכל חמץ תו לא איצטריך ריבוי דמסברא מיקרי חמץ ואי חמץ נוקשה לא מיקרי חמץ מסברא והיינו כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף הסמוך משום דאין ראוי לאכילה וכמו שאפרש באריכות שפירושו מוכרח א"כ לא שייך ה"ט אלא לענין אכילה דקי"ל כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן וכ"ש הכא דהאוכלן בטלה דעתו כמו שיבואר משא"כ לקמן לענין בל יראה לא תליא בהכי אא"כ שנפסל לגמרי מאכילת כלב כגון בחרכו או במלוגמא וכה"ג י"ל לענין תערובת ככותח הבבלי ואינך אי שייך בהו איסורא מסברא דטעם כעיקר דאורייתא וא"כ ע"כ הא דאיצטריך קרא לרבויי דלא נמעט מכל אוכל חמץ דוקא חמץ גמור ולא ע"י תערובת וכמ"ש הכסף משנה והרבה מהראשונים ואחרונים א"כ לענין בל יראה דליכא מיעוטא לא צריכא רבוי' ואי טעם כעיקר לאו דאורייתא כשיטת רש"י וסייעתו בכל איסורין אלא דבעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס והכא בכותח וכל הנך ליכא כזית בכא"פ דבטלה דעתו אצל כל אדם כדאי' לקמן דף מ"ד וכפרש"י שם וא"כ לא שייך האי מילתא אלא לענין אכילה מטעמא דפרישית דבעינן דרך אכילתן דוקא משא"כ לענין בל יראה דלא בעינן דרך אכילתן אם כן כל שיש בו כזית בכא"פ עובר עליהן וכמ"ש רוב הפוסקים דבתערובות חמץ אף למי שפסק כחכמים דאינו עובר בולא כלום אפ"ה חייב לבער מדאורייתא מטעמא דפרישית ועיין בב"י סי' תמ"ב ובט"ז ובס' מגן אברהם ובמ"ש בשם הרמ"ך ובשם הר"ן ז"ל כל זה נ"ל נכון וברור בעז"ה ועוד אבאר לקמן באריכות ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

    בתוספות בד"ה ואלו עוברין פ"ה לעבור בבל יראה כו' וגם ריב"א מדקדק כו' דמשמע עוברין מן העולם כו' ואין נראה לר"ת כו' ונראה לר"ת דאלו עוברין פירוש האוכלן ועוברין היינו מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו כו' עכ"ל. האי לישנא דר"ת תמיהא לי טובא דנהי דלא רצה לפרש כפרש"י דס"ל דאין עובר מדאורייתא בבל יראה ולא רצה ג"כ לפ' דעוברין בלאו לענין אכילה מדקתני סיפא הרי זה עובר בפסח וקתני נמי הרי אלו באזהרה אלא דאכתי אמאי לא מפ' דעוברין היינו לבער מן העולם כפירוש ריב"א דהא אף לפר"ת צריך לבער מיהא מדרבנן דלמא אתי למיכל מיניה וכמ"ש התוס' להדיא בריש מכילתין דאף לפר"ת דהכא אפ"ה מודה דחמץ נוקשה אע"ג דליכא בל יראה אפ"ה צריך לבער דלא פלוג רבנן ואף אם נאמר דלשון עוברין לא משמע ליה לר"ת דפירושו לבער מן העולם אלא להעבירן מן השלחן דאכתי אתנא דמתניתין גופא תיקשי אמאי קתני בהאי לישנא דעוברין מהשלחן דאיכא למיטעי דמותרין בהנאה ולקושטא דמילתא אף אי הוי מדרבנן אסירי בהנאה כמ"ש ר"ת ז"ל גופא לענין חיטי קורדנייתא דהוי נוקשה ואין חוששין לקידושין דאסירי בהנאה ואיכא למיטעי נמי דמותר להשהותן ולקושטא דמלתא דאסור להשהותן לשיטת התוספות דריש מכילתין. והנלע"ד בזה דודאי ר"ת לשיטתו דס"ל כשיטת התוס' לקמן דף הסמוך בד"ה מאן תנא דמאן דלית ליה דעובר בלאו ה"ה דליכא איסורא דאורייתא וכמו שאבאר שם באריכות אי"ה וסובר ג"כ דהאי ת"ק דמתני' דהכא סובר דאין עובר בלאו דהרי אלו באזהרה דסיפא מוקמינן לה כר"א או כר"מ ולית הלכתא כוותיה ואם כן סתמא דרישא אליבא דהלכתא דזה הכלל בלא"ה ר"א מסיק לה כמ"ש התוס' בד"ה למה מנו ואם כן סובר ר"ת גם כן דהיכא דליכא אלא איסורא דרבנן אין אסור להשהותן כדמשמע מל' הרא"ש ז"ל לחד לישנא וכמ"ש הטור בפשיטות ומ"ש התוס' בריש מכילתין דאף לר"ת דליכא בל יראה אפ"ה חייב לבער מדרבנן והביאו ראיה משיאור ישרף ע"ש נראה דהתוס' כתבו כן להלכה מסברא דנפשייהו אבל ר"ת ז"ל גופא לית ליה האי סברא אלא היכא דליכא אלא איסורא דרבנן מותר להשהותן וכן נראה מל' הרא"ש ז"ל דלר"ת אפי' היכא דאסור מדאוריית' מ"מ כיון דליכא בל יראה מותר להשהותן ומהאי דשיאור ישרף לא קשיא ליה כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך בד"ה מאן תנא ע"ש לכך הוכרח לפרש דאלו עוברין היינו מעל השלחן דהיינו איסורא דרבנן בעלמא כנ"ל בשיטת ר"ת ז"ל אלא דאכתי לישנא דמתניתין קשיא דעוברין מעל השלחן היינו איסור אכילה לחוד משמע הא לכלב שרי והא ודאי ליתא מההיא דחיטי קורדניית' דפר"ת גופא דאסורים בהנאה והיה נראה בעיני לפרש עוד דודאי עיקר לישנא דאלו עוברין משמע לר"ת דלקושטא דמילתא היינו שעובר בלאו האוכלן אלא דהוצרך למיתני נמי דהרי אלו באזהרה שלא נטעה לומר דעוברין היינו מהשלחן ומה שהכריחו לזה היינו מסוגיא דלקמן בפיסקא דהרי אלו באזהרה דלא מקשה הכי ארישא דמתניתין דאלו עוברין מאן תנא אע"כ דעוברין משמע נמי מהשלחן כן נראה לי ולקמן אבאר יותר:

    בד"ה רבי אליעזר אומר כו' מ"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק כו' עכ"ל. ולכאורה למאי דפרישית בסמוך דלפר"ת דעוברין מעל השלחן היינו לענין איסורא דרבנן א"כ לא הוי מקשו הכא מידי דנהי דמסקינן בגמרא דנוקשה לר"א לית ליה היינו דליכא איסורא דאורייתא משא"כ איסורא דרבנן משמע דלכ"ע איכא וכמ"ש כל הפוסקים וכמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן ועיין מה שאכתוב לקמן על דברי מהרש"א ז"ל. ואם כן לפי זה שייך שפיר דמודה ר"א בקמייתא דעוברין מדרבנן אבל בעירובו סובר ר"א דמלקות נמי איכא וא"כ היה נראה מזה דהתוס' דהכא לאו לשיטת ר"ת כתבו כן אלא לשיטת רש"י וריב"א אלא דאיכא למימר דאף לפר"ת נמי מדקאמר אף משמע דקמייתא חמירא טפי וא"כ מלקות נמי איכא בנוקשה כמו בתכשיטי נשים דע"י תערובת והיינו דקתני אף אלא דבכל זה לא הונח לי דאכתי איכא למימר דלר"א בתכשיטי נשים נמי ס"ל דלא עבר בלאו וליכא אלא איסורא דרבנן דאע"ג דבשאר תערובת חמץ ס"ל דעובר בלאו אי אמרי' דחד רבי אליעזר הוא במשנה ובברייתא אפ"ה כיון דתכשיטי נשים לת"ק אפילו מדרבנן שרי לפר"ת והיינו כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא דמי לשאר תערובת אם כן מצינן למימר דלר"א מדרבנן הוא דאסור ושייך שפיר לשון אף דמודה בקמייתא דכ"ש דכולהו אסורי מדרבנן אלא לענין מלקות שפיר מפליג בין חמץ נוקשה לתערובת חמץ כדמפליג בברייתא וליכא למימר דדיוקא דתוס' מדקתני זה הכלל בסיפא וקתני הרי אלו באזהרה ומשמע דר"א אמרה כמ"ש התוס' לקמן ואכולהו אלא דלפ"ז לא הוו צריכי לדקדק מדקתני אף אלא הוו להו לדקדק בהדי' מדקתני הרי אלו באזהרה אע"כ דלא נחתו להאי דיוקא אי משום דלא פסיקא להו השתא דזה הכלל ר"א מסיק לה או שנאמר אע"ג דר"א מסיק לזה הכלל אפילו הכי הא דקתני הרי אלו באזהרה אתאן לת"ק כמו שאבאר לקמן ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דלפר"ת אין הכרח לומר דתרי ר"א נינהו ודברי התוס' כאן לפריב"א או שנאמר דלפר"ת הא דעוברין מעל השלחן היינו מדאורייתא ולמלקות אלא שהוצרך לפרש עוברין מעל השלחן ולא עוברין בלאו מדלא קתני עוברין עליהן כמ"ש הרא"ש ז"ל בשיטת ר"ת או מדמהדר ותני הרי אלו באזהרה אלמא דעוברין היינו מעל השלחן. ולפ"ז ע"כ ס"ל לר"ת דאע"ג דאסירי מדאורייתא לגמרי אף למלקות אפ"ה אין מתבערין מן העולם אפי' מדרבנן וכדמסיק הרא"ש ז"ל בשיטת ר"ת כנ"ל אלא דאכתי קשה אתנא דמתני' גופא אמאי קתני עוברין דמשמע דמותר בהנאה והא ליתא לר"ת מההיא דחיטי קורדנייתא וכ"ש אם נאמר דאסורים מדאורייתא וכמ"ש תוס' להדיא בפ' כל שעה דאף לחזקיה דמפיק איסורי הנאה מלא יאכל אפ"ה מודה דנוקשה וע"י תערובת אע"ג דמרבינן להו מכל מחמצת לא תאכלו אפ"ה אסורין בהנאה מדאורייתא וע"ש בחידושינו ודוק היטב:

    בא"ד לכך נראה דגרסינן ר' אלעזר בחד מינייהו או במתניתין או בברייתא עכ"ל. ולכאורה לפמ"ש התוס' לקמן דף הסמוך בד"ה למה מנו דזה הכלל דמתניתין ר"א מסיק לה אם כן ע"כ דבמתניתין גרסינן רבי אליעזר שהוא חבירו של רבי יהושע דברייתא ומודה ליה בזה הכלל ומשו"ה קאמר שפיר אם כן למה מנו משא"כ אי גרסינן במתני' ר"א שהוא ר"א בן שמוע אם כן האיך מסיק עליה רבי יהושע לומר וכי מאחר ששנינו דהא ר"א בן שמוע בתר הכי דרי דרי הוי והנראה מזה דהתוס' דהכא לא פסיקא להו השתא דזה הכלל ר"א מסיק לה וכדפרישית בסמוך וכמו שאבאר עוד לקמן במקומו. מיהו נ"ל דכל דברי התוס' בזה הם לפירוש ריב"א או לפירוש ר"ת כדפרישית בסמוך. משא"כ לפרש"י דאלו עוברין היינו לענין בל יראה ובל ימצא וכדפרישית בפי' דבריו באריכות אם כן אין הכרח לומר דגרסינן בחד מינייהו רבי אלעזר אלא דבתרוייהו גרסינן ר"א ודוקא לענין בל יראה סבירא ליה דעובר אף בנוקשה מטעמא דפרישית משא"כ לענין אכילה ס"ל דלא לקי כיון שאינו דרך אכילתו וכדפרישית ואבאר עוד לקמן באריכות ואע"ג דאפשר דריב"א נמי מפ' הכי מ"מ לא פסיקא כ"כ כמו לשיטת ופי' רש"י כנ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Pesachim 42a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 42, Amud Aleph, about 349 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 134 words

      Opens “רבי יהודה היא, דתניא: (ויקרא כב, כג)…”

      Named: רבי יהודה.

    2. Segment 227 words

      Opens “אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין?…”

      Named: רבי יהודה.

    3. Segment 37 words

      Opens “אמר לו רבי לבר קפרא: מאי משמע?…”

      Named: רבי לבר.

    4. Segment 47 words

      Opens “אמר לו: דכתיב ״לאמר״ לא נאמר בדברים.…”

    5. Segment 56 words

      Opens “בי רב אמרי: ״לאמר״ לאו אמור.…”

      Named: רב אמרי.

    6. Segment 619 words

      Opens “מי תשמישו של נחתום וכו'. תני חדא:…”

    7. Segment 710 words

      Opens “לא קשיא: הא דנפישי, דקוו. הא דלא…”

    8. Segment 89 words

      Opens “אמר רב יהודה: אשה לא תלוש אלא…”

      Named: רב יהודה.

    9. Segment 922 words

      Opens “דרשה רב מתנה בפפוניא. למחר אייתו כולי…”

      Named: רב מתנה.

    10. Segment 1035 words

      Opens “דרש רבא: אשה לא תלוש בחמה, ולא…”

      Named: רבא.

    11. Segment 1113 words

      Opens “איבעיא להו: עברה ולשה, מהו? מר זוטרא…”

      Named: רב אשי.

    12. Segment 1218 words

      Opens “אמר מר זוטרא: מנא אמינא לה? דתניא:…”

    13. Segment 1316 words

      Opens “ורב אשי אמר: אטו כולהו חדא מחיתא…”

      Named: רב אשי.

    14. Segment 144 words

      Opens “הדרן עלך כל שעה…”

    15. Segment 1521 words

      Opens “מתני׳ ואלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר…”

    16. Segment 165 words

      Opens “ר"א אומר: אף תכשיטי נשים.…”

    17. Segment 1717 words

      Opens “זה הכלל: כל שהוא ממין דגן הרי…”

    18. Segment 1816 words

      Opens “גמ׳ ת"ר שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי:…”

    19. Segment 1917 words

      Opens “מטמטם את הלב משום נסיובי דחלבא. ומסמא…”

    20. Segment 2024 words

      Opens “ת"ר ג' דברים מרבין הזבל, וכופפין את…”

    21. Segment 2122 words

      Opens “ת"ר שלשה דברים ממעטין את הזבל, וזוקפין…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Pesachim 42a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026