Talmud Builders

    Pesachim 65a

    Back to index

    English translation — Pesachim 65a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: And from where do we derive with respect to the burnt-offering itself that its blood must be sprinkled on the altar in a place where there is a base? The Gemara answers that the verse said: “And he shall pour all the blood of the bull at the base of the altar of the burnt-offering, which is at the entrance to the Tent of Meeting” (Leviticus 4:7). Apparently, the blood of a burnt-offering requires sprinkling at the base, as the verse specifically links the base of the altar to the burnt-offering.

    2It was stated in the next clause of the mishna that after the first group exited, the second group and then the third group would enter. It was taught in the Tosefta with regard to the third group: It was called the lazy group because it was the last of the three groups. The Gemara asks: But it would not have been sufficient without this third group, as the Paschal lamb must be offered in three shifts. What, then, should the members of the third group have done?

    3The Gemara answers: Nonetheless, the members of the third group should have hurried themselves so that they would not be in the last group. As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The world cannot function without a perfume merchant or without a tanner [ bursi ], who processes bad-smelling hides. While both of these occupations are necessary, fortunate is he whose profession is that of a perfume merchant, and woe to him whose profession is that of a tanner. Likewise, the world cannot exist without males or without females; yet fortunate is he whose children are males, and woe to him whose children are females.

    4It was further stated in the mishna that in the same manner that the procedure involving the Paschal lamb was performed during the week, so was it performed on Shabbat, and that even on Shabbat the priests would rinse the floor of blood, contrary to the wishes of the Sages. The Gemara asks: Contrary to the wishes of whom? Which Sage did not consent to this practice? Rav Ḥisda said: It was contrary to the wishes of Rabbi Eliezer, who maintains that rinsing the floor on Shabbat is prohibited by Torah law. As, if one accepts the opinion of the Rabbis, who disagree with him, don’t they say that rinsing the floor is prohibited due to a rabbinic decree? And the principle is that rabbinic decrees do not apply in the Temple. Consequently, it should be permitted to wash the floor in the Temple on Shabbat according to the opinion of the Rabbis.

    5The Gemara asks: What is the source of this dispute? The Gemara answers: As it was taught in the following baraita : One who milks an animal, or sets milk to curdle ( Arukh ), or makes cheese is liable if he performed the activity in the measure of a dried fig-bulk; one who sweeps the house, or sprinkles water on the floor, or removes honeycombs, if he did so unwittingly on Shabbat, he is liable to bring a sin-offering, as he has performed a labor prohibited by Torah law on Shabbat. And if he did so intentionally on a Festival, he is flogged with forty lashes; this is the statement of Rabbi Eliezer.

    6And the Rabbis say with regard to the cases of sweeping, sprinkling water on the floor, and harvesting honeycombs: Both this, performing these actions on Shabbat, and that, doing so on a Festival, are prohibited only due to rabbinic decrees. According to Rabbi Eliezer, rinsing the floor is the same as sweeping the floor. Therefore, it is prohibited on Shabbat even in the Temple, as there is no allowance to perform a labor prohibited by Torah law that is not essential for the proper sacrifice of the offerings.

    7Rav Ashi said: You can even say that the priests rinsed the floor contrary to the wishes of the Rabbis, who hold that the prohibition is due to a rabbinic decree, and that the mishna is according to the opinion of Rabbi Natan. As it was taught in a baraita : Rabbi Natan says that a rabbinic prohibition that it is absolutely necessary to violate for the sacrificial rite, they permitted in the Temple. However, a rabbinic prohibition that it is not absolutely necessary to violate for the sacrificial rite, they did not permit in the Temple. Rinsing the floor is not essential, as the Temple rite can continue even if the floor is not washed. Therefore, this rabbinically prohibited activity was not permitted in the Temple.

    8The mishna teaches: Rabbi Yehuda says that the priest would fill a cup with the blood that was mixed together on the floor and then sprinkle it on the altar. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: He would fill a cup with the mixed blood, so that if all of the blood of one of the sacrifices was spilled, this cup would contain a small amount of that blood, and sprinkling it on the altar would render the sacrifice fit.

    9The Rabbis said to Rabbi Yehuda: But this blood that poured from the throat of the animal onto the floor had not been received in a vessel and is therefore unfit to be sprinkled on the altar. The Gemara expresses surprise: How do they know with certainty that this blood had not been received in a vessel? Rather, this is what the Rabbis said to Rabbi Yehuda: Perhaps this blood had not been received in a vessel and is therefore unfit to be sprinkled on the altar. Rabbi Yehuda said to them: I, too, spoke only about blood that had been received in a vessel.

    10The Gemara expresses surprise in the opposite direction: How does Rabbi Yehuda know that the blood collected from the floor had in fact been received in a vessel? The Gemara answers: Priests are vigilant, and so they were certainly careful to receive all the blood in a vessel. The Gemara asks: But if they are so vigilant, why did the blood spill? The Gemara responds: Owing to the speed with which they worked, the blood spilled. Therefore, it is necessary to fill a cup with a mixture of the blood found on the floor and sprinkle it upon the altar.

    11The Gemara asks: But isn’t blood squeezed from an animal after the initial spurt concluded mixed with it? Some of the blood on the floor is blood that continued to drain from the animal after the initial spurts of blood that followed the slaughter, and such blood is unfit for the altar. The Gemara answers: Rabbi Yehuda conforms to his standard line of reasoning, as he says that blood squeezed from an animal after the initial spurt concluded is proper blood in every way. As it was taught in a baraita : One who consumes blood squeezed from an animal after the initial spurt concluded violates a warning, i.e., a Torah prohibition for which flogging is the punishment for its violation. This is not as severe as consuming regular life blood, the blood that spurts out from an animal as it is being slaughtered, for which one is liable to receive karet . Rabbi Yehuda says: One who consumes blood squeezed from an animal after the initial spurt concluded is liable to receive karet , as this blood is treated as proper blood.

    12The Gemara challenges this answer: Didn’t Rabbi Elazar say that even Rabbi Yehuda concedes with regard to atonement that sprinkling on the altar blood squeezed from the animal after the initial spurt concluded does not make atonement? As it is stated: “For the life of the flesh is in the blood; and I have given it to you upon the altar to make atonement for your souls; for it is the blood that makes atonement by reason of life” (Leviticus 17:11).

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ועולה גופה מנלןשמתן דמה במקום שיש תחתיו יסוד למעוטי מזרח ודרום חוץ מאמה למזרח אצל צפון ואמה לדרום אצל מערב דהכי תנן (מדות פ"ג מ"א) אוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת:

    אל יסוד מזבח העולהגבי חטאת [נשיא] כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה וה"ל למיכתב אל יסוד המזבח למה לי דכתיב מזבח העולה אלא הכי קאמר אל יסוד מזבח תעשה העולה:

    עצלניתמפני שנתעצלה להיות אחרונה:

    והא לא סגי דלאו הכידמצוה לשלש כתות:

    לזרוזי נפשייהולהיות מן הראשונים:

    שלא ברצון רבי אליעזרדאמר בעלמא גבי מכבד דהיינו דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש כשכבר נעשה צורך גבוה אסור:

    החולבמושך החלב מן הבהמה:

    מחבץמעמיד החלב ועושה ממנו חביצין שקורין מטונ"ש (גושים (של חלב חמוץ)) :

    ורודהמדכתיב (שמואל א י״ד:כ״ז) ויטבול אותה ביערת הדבש:

    אחד זה ואחד זהמכבד ומרבץ ורודה אבל מאידך לא קאמרי דתולדות אב מלאכה נינהו כדאמרינן בפרק המצניע רבי אליעזר משום הכי מחייב חולב משום מפרק מגבן משום בונה מחבץ משום בורר בהמצניע ומרבץ ומכבד מפרש התם משום אשוויי גומות:

    רב אשי אמרלעולם רבנן דאמרי בעלמא נמי שבות הוא ומתני' כר' נתן דאמר שבות שאינה צריכה לא התירו במקדש:

    שאם נשפך דמו של אחד מהןלארץ ולא נזרק ממנו למזבח:

    נמצא כוס זה מכשירושהרי מעורב בו מן הנשפך:

    שמא לא נתקבל בכליאותו שאתה רוצה להכשיר שמא לא נתקבל בכלי ותו לא מהניא ליה זריקה דתנן נשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו פסול בזבחים בפרק שני (דף טו.):

    אף אני לא אמרתישיועיל אלא כשנתקבל בכלי:

    ומנא ידערבי יהודה אם נתקבל בכלי והא חששא בעלמא הוא דקאמר שאם ישפך דמו וכיון דלתקוני ספיקי אתא היכי מיתקני בהכי שמא לא נתקבל:

    כהנים זריזין הןוליכא למיחש לשמא לא קיבלוהו לישנא אחרינא שמא לא נתקבל בכלי כל זה שאתה שואב מארץ ונמצאת זורק דם פסול אף אני לא אמרתי למלאות אלא ממקום שיודעין שנשפכו שם דמים שנתקבלו בכלי ואי משום דמיערב בהו מהאי דלא נתקבל כגון דם התמצית הא קא פריך ליה בסיפא וראשון עיקר:

    אי זריזין הןהיכן נשפכין הא זריזין הן וידעי:

    אגב זריזותייהושממהרים לרוץ ולקרב ולזרוק מיתשיד מידייהו:

    והלא דם התמציתשל פסחים הרבה מעורב בו ואי נשפך דם של אחד כולו בטל במיעוטו ומה תועיל זריקה שהרי בטל:

    דם התמציתשל חולין ושל קדשים:

    באזהרהבלאו ולא כרת דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו' עד כל אוכליו יכרת יצא דם התמצית שאינו דם הנפש ובמסכת כריתות מפרש טעמא חמשה לאוין כתיבי בדם ומייתיר חד לדם התמצית:

    לענין כפרהשאינו ראוי לזריקה:

    פסחים 65 עמוד א

    1ועולה גופה מנלן? אמר קרא: ״(ויקרא ד״, ז) ״אל יסוד מזבח העולה״, אלמא עולה טעונה יסוד.

    2יצתה כת ראשונה וכו'. תנא: היא נקראת כת עצלנית. והא לא סגי דלאו הכי, מאי הוי להו למיעבד?

    3אפ"ה איבעי להו לזרוזי נפשייהו. כדתני' רבי אומר: אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי. אשרי מי שאומנתו בסם, אוי לו מי שאומנתו בורסי. ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו מי שבניו נקבות.

    4כמעשהו בחול וכו'. שלא ברצון מאן? אמר רב חסדא: שלא ברצון רבי אליעזר. דאי רבנן הא אמרי שבות הוא, ואין שבות במקדש.

    5מאי היא? דתניא: אחד החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרות. המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשוגג בשבת חייב חטאת, הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים, דברי רבי אליעזר.

    6וחכמים אומרים, אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.

    7רב אשי אמר: אפילו תימא שלא ברצון חכמים ורבי נתן היא. דתניא, רבי נתן אומר: שבות צריכה התירו, שבות שאינה צריכה לא התירו.

    8רבי יהודה אומר כוס היה ממלא וכו'. תניא רבי יהודה אומר: כוס היה ממלא מדם התערובות, שאם ישפך דמו של אחד מהן נמצא זה מכשירו.

    9אמרו לו לרבי יהודה: והלא לא נתקבל בכלי? מנא ידעי?! אלא הכי קאמרי ליה: שמא לא נתקבל בכלי? אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל בכלי.

    10מנא ידע? כהנים זריזין הן. אי זריזין אמאי משתפיך? אגב זריזותייהו דעבדי, משתפיך.

    11והלא דם התמצית מעורב בו! רבי יהודה לטעמיה, דאמר: דם התמצית דם מעליא הוא. דתניא: דם התמצית באזהרה, רבי יהודה אומר: בהיכרת.

    12והאמר ר' אלעזר: מודה ר' יהודה לענין כפרה שאינו מכפר, שנא' (ויקרא יז, יא) ״כי הדם הוא בנפש יכפר״,׃

    Tosafot

    החולב כגרוגרותהקשה ה"ר אפרים דתנן בפ' המוציא (שבת עו:) דשיעור המוציא חלב כדי גמיאה ושיעורי שבת הן שוים לכל המלאכות הוצאה טחינה וקצירה ותירץ דסתם חלב כדי גמיאה שהוא שיעור גדול אבל הכא בחולב לגבינה דאחשובי אחשביה שיעורו כגרוגרות דזוטר אבל אי כדי גמיאה זוטר צריך לומר דסתם חלב לגבינה ולכך הכא שיעורו כגרוגרת והא דמיחייב בכדי גמיאה היינו במפרש בהדיא לאכילה ולשתיה דאי סתם חולב לאכילה ולשתיה ולא לגבינ' אפילו היה מפרש בהדיא לגבינה היה לו להתחייב בכדי גמיאה דזוטר הואיל וסתמו לאכול ולשתות כדאמרינן בסוף כלל גדול (שבת עו.) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב אף על גב דלגמל לא הוי שיעורא בהכי הואיל וסתמא לפרה מיחייב אשיעורא דפרה ויש מפרש דכשהחלב כבר בעין מיחייב בכדי גמיאה אבל חולב לא מיחייב אלא בכגרוגרת דאין אדם טורח לחלוב בפחות מגרוגרת וכי האי גוונא מפליג בהמוציא (שבת עט.) גבי עור לעשות קמיע:

    המכבד והמרבץע"כ לאו פסיק רישיה הוא דבפסיק רישיה לא הוה שרי ר"ש לרבץ לכתחלה בשילהי המצניע (שבת צה.) ותימה לר"י דא"כ אמאי מחייב רבי אליעזר כיון דיכול להיות בלא גומות ודוחק לומר דפליגי אי הוי פסיק רישיה אי לא ונראה לר"י דבהא פליגי דר' אליעזר סבר סתם מכבד ומרבץ מתכוון להשוות גומות אף על פי שא"צ להשוות גומות מיחייב לרבי יהודה הואיל והשוה גומות לבסוף ורבנן סברי דאין מתכוון אלא לכבד ולרבץ בעלמא וליכא אלא שבות. תימה לר"י היכי מתוקמא מתניתין כרבי אליעזר והא בעזרה שהיה לה רצפת אבנים לא שייך בה אשוויי גומות ואפילו לכתחלה שרי כדאמר בשילהי המצניע (גם זה שם) אמימר שרא זילחא במחוזא אע"ג דגזרינן בבמה מדליקין (שבת דף כט:) עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא מחוזא היתה כולה רצופה באבנים לא גזרינן אטו דעיר דעלמא ואור"י דבעזרה בין רובד לרובד היו גומות אי נמי דלרבי אליעזר דאיכא איסורא דאורייתא בכיבוד דעלמא גזרינן עזרה אטו כיבוד דעלמא דכמה שבות אשכחן במקדש בפ' בתרא דעירובין (דף קב:) אבל לרבנן דאפילו בעלמא ליכא אלא איסורא דרבנן אין שבות כי האי במקדש כיון דליכא איסורא דאוריית' בשום מקום. פסק בהלכות גדולות דכיבוד מותר כדאמרינן בהמצניע (דף צה.) גבי ריבוץ האידנא קיימא לן כרבי שמעון דשרי לרבץ לכתחלה ואין נראה לר"י דהא מזיז עפר ממקומו אסרינן בכירה (שבת דף לט.) ובביצה (ד' ח.) ועוד בפרק כל הכלים (שבת דף קכד:) אמרינן אמר רבי (אליעזר) אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל ופריך אי מחמה לצל בהא לימא רבי (אליעזר) כו' משמע דפשיטא דהוי מלאכתו לאיסור לכולי עלמא ואף על גב דריבוץ שרי לכתחלה לרבי שמעון בכיבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מריבוץ:

    שמא לא נתקבל בכליפי' בקונטרס ולא תועיל זריקה משום דנשפך מצואר בהמה וקשה לר"י דמ"מ יזרוק דתועיל זריקה לאותו שנשפך אחר שנתקבל ונראה לר"י דהכי פי' שמא לא נתקבל בכלי ואסור להעלות דם פסול על גבי המזבח כדמוכח בכמה דוכתי דדוקא אם עלו בדיעבד לא ירדו וקאמר אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל דסמכינן אזריזות כהנים כדמסיק ודוקא מדם הראוי להתקבל פריך אבל דם התמצית כמים בעלמא חשיב כיון דאינו ראוי לכיסוי אינו אוסר להעלותו וכי פריך והלא דם התמצית מעורב בו ומבטיל ליה ברוב לא פריך מדם הראוי להתקבל ונשפך דעולין אין מבטלין זה את זה אפי' לרבנן כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כב:):

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    שהיו הכהנים מדיחין העזרה [בשבת] שלא ברצון חכמיםאמרי' מאן חכמים ר' אליעזר אבל חכ"א אין שבות במקדש אלא כל דבר שאיסורו משום שבות מותר הוא במקדש: והדחה מנא לן דמשום שבות היא מיהא החולב בהמה והמגבן והמחבץ כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביום טוב לוקה דברי ר"א וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות. רב אשי אמר שלא ברצון רבי נתן דתני [שבות] שצריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וזה ההדחה אינה צורך עבודה במקדש:

    תניא רבי יהודה היה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות שאם נשפך אחד מהן אחר שנתקבל בכלי זה מכשירו ואף על גב שדם התמצית מעורב בו אין דם התמצית מבטל דם הנפש ולא תימא דדם התמצית לר"י אינו דם אלא דם מעליא הוא דתנן דם התמצית באזהרה רבי יהודה אמר בכרת ואפילו הכי לענין כפרה [מודה] ר' יהודה כי דם הנפש בעינן שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצא בו הוא מכפר:

    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 65a

    Pesachim 65a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 261 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ועולה גופה מנלן שמתן דמה במקום שיש תחתיו יסוד למעוטי מזרח ודרום חוץ מאמה למזרח אצל צפון ואמה לדרום אצל מערב דהכי תנן (מדות פ"ג מ"א) אוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת:

    אל יסוד מזבח העולה גבי חטאת [נשיא] כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה וה"ל למיכתב אל יסוד המזבח למה לי דכתיב מזבח העולה אלא הכי קאמר אל יסוד מזבח תעשה העולה:

    עצלנית מפני שנתעצלה להיות אחרונה:

    והא לא סגי דלאו הכי דמצוה לשלש כתות:

    לזרוזי נפשייהו להיות מן הראשונים:

    שלא ברצון רבי אליעזר דאמר בעלמא גבי מכבד דהיינו דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש כשכבר נעשה צורך גבוה אסור:

    החולב מושך החלב מן הבהמה:

    מחבץ מעמיד החלב ועושה ממנו חביצין שקורין מטונ"ש (גושים (של חלב חמוץ)) :

    15 more comments on this page.

    Rashi on Pesachim 65a · Sefaria

    Tosafot

    החולב כגרוגרות הקשה ה"ר אפרים דתנן בפ' המוציא (שבת עו:) דשיעור המוציא חלב כדי גמיאה ושיעורי שבת הן שוים לכל המלאכות הוצאה טחינה וקצירה ותירץ דסתם חלב כדי גמיאה שהוא שיעור גדול אבל הכא בחולב לגבינה דאחשובי אחשביה שיעורו כגרוגרות דזוטר אבל אי כדי גמיאה זוטר צריך לומר דסתם חלב לגבינה ולכך הכא שיעורו כגרוגרת והא דמיחייב בכדי גמיאה היינו במפרש בהדיא לאכילה ולשתיה דאי סתם חולב לאכילה ולשתיה ולא לגבינ' אפילו היה מפרש בהדיא לגבינה היה לו להתחייב בכדי גמיאה דזוטר הואיל וסתמו לאכול ולשתות כדאמרינן בסוף כלל גדול (שבת עו.) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב אף על גב דלגמל לא הוי שיעורא בהכי הואיל וסתמא לפרה מיחייב אשיעורא דפרה ויש מפרש דכשהחלב כבר בעין מיחייב בכדי גמיאה אבל חולב לא מיחייב אלא בכגרוגרת דאין אדם טורח לחלוב בפחות מגרוגרת וכי האי גוונא מפליג בהמוציא (שבת עט.) גבי עור לעשות קמיע:

    המכבד והמרבץ ע"כ לאו פסיק רישיה הוא דבפסיק רישיה לא הוה שרי ר"ש לרבץ לכתחלה בשילהי המצניע (שבת צה.) ותימה לר"י דא"כ אמאי מחייב רבי אליעזר כיון דיכול להיות בלא גומות ודוחק לומר דפליגי אי הוי פסיק רישיה אי לא ונראה לר"י דבהא פליגי דר' אליעזר סבר סתם מכבד ומרבץ מתכוון להשוות גומות אף על פי שא"צ להשוות גומות מיחייב לרבי יהודה הואיל והשוה גומות לבסוף ורבנן סברי דאין מתכוון אלא לכבד ולרבץ בעלמא וליכא אלא שבות. תימה לר"י היכי מתוקמא מתניתין כרבי אליעזר והא בעזרה שהיה לה רצפת אבנים לא שייך בה אשוויי גומות ואפילו לכתחלה שרי כדאמר בשילהי המצניע (גם זה שם) אמימר שרא זילחא במחוזא אע"ג דגזרינן בבמה מדליקין (שבת דף כט:) עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא מחוזא היתה כולה רצופה באבנים לא גזרינן אטו דעיר דעלמא ואור"י דבעזרה בין רובד לרובד היו גומות אי נמי דלרבי אליעזר דאיכא איסורא דאורייתא בכיבוד דעלמא גזרינן עזרה אטו כיבוד דעלמא דכמה שבות אשכחן במקדש בפ' בתרא דעירובין (דף קב:) אבל לרבנן דאפילו בעלמא ליכא אלא איסורא דרבנן אין שבות כי האי במקדש כיון דליכא איסורא דאוריית' בשום מקום. פסק בהלכות גדולות דכיבוד מותר כדאמרינן בהמצניע (דף צה.) גבי ריבוץ האידנא קיימא לן כרבי שמעון דשרי לרבץ לכתחלה ואין נראה לר"י דהא מזיז עפר ממקומו אסרינן בכירה (שבת דף לט.) ובביצה (ד' ח.) ועוד בפרק כל הכלים (שבת דף קכד:) אמרינן אמר רבי (אליעזר) אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל ופריך אי מחמה לצל בהא לימא רבי (אליעזר) כו' משמע דפשיטא דהוי מלאכתו לאיסור לכולי עלמא ואף על גב דריבוץ שרי לכתחלה לרבי שמעון בכיבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מריבוץ:

    שמא לא נתקבל בכלי פי' בקונטרס ולא תועיל זריקה משום דנשפך מצואר בהמה וקשה לר"י דמ"מ יזרוק דתועיל זריקה לאותו שנשפך אחר שנתקבל ונראה לר"י דהכי פי' שמא לא נתקבל בכלי ואסור להעלות דם פסול על גבי המזבח כדמוכח בכמה דוכתי דדוקא אם עלו בדיעבד לא ירדו וקאמר אף אני לא אמרתי אלא בנתקבל דסמכינן אזריזות כהנים כדמסיק ודוקא מדם הראוי להתקבל פריך אבל דם התמצית כמים בעלמא חשיב כיון דאינו ראוי לכיסוי אינו אוסר להעלותו וכי פריך והלא דם התמצית מעורב בו ומבטיל ליה ברוב לא פריך מדם הראוי להתקבל ונשפך דעולין אין מבטלין זה את זה אפי' לרבנן כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כב:):

    Tosafot on Pesachim 65a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    שהיו הכהנים מדיחין העזרה [בשבת] שלא ברצון חכמים אמרי' מאן חכמים ר' אליעזר אבל חכ"א אין שבות במקדש אלא כל דבר שאיסורו משום שבות מותר הוא במקדש: והדחה מנא לן דמשום שבות היא מיהא החולב בהמה והמגבן והמחבץ כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביום טוב לוקה דברי ר"א וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות. רב אשי אמר שלא ברצון רבי נתן דתני [שבות] שצריכה התירו שבות שאינה צריכה לא התירו וזה ההדחה אינה צורך עבודה במקדש:

    תניא רבי יהודה היה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות שאם נשפך אחד מהן אחר שנתקבל בכלי זה מכשירו ואף על גב שדם התמצית מעורב בו אין דם התמצית מבטל דם הנפש ולא תימא דדם התמצית לר"י אינו דם אלא דם מעליא הוא דתנן דם התמצית באזהרה רבי יהודה אמר בכרת ואפילו הכי לענין כפרה [מודה] ר' יהודה כי דם הנפש בעינן שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר דם שהנפש יוצא בו הוא מכפר:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 65a · Sefaria

    Meiri

    החולב בשבת חייב משום מפרק שהוא תולדת דדש שמוציא האוכל מכונס בתוך הקליפות מפרק הוא והמחבץ חייב משום בורר והמגבן חייב משום בונה ואע"פ שאין בנין בכלים להתחייב עליו בדיעבד וכ"ש באוכלין לא נאמר אלא במנורה של חוליות וכיוצא בה מן הדברים המתפרקים תמיד אבל עשיית כלי מתחילתו חייב ושיעורם בכגרוגרות והמשוה את הגומות חייב משום חורש ומתוך כך אסור לכבד את הקרקע גזירה שמא יבא להשואת גומות במתכוין הואיל ודרך השואה בכך אלא שאם היה רצוף באבנים מותר וכן יש בזו לקצת מפרשים תנאים אחרים יתבארו במקומן אבל לרבצו מותר שהרי אינו מתכוין להשוות וכן שזו אינה דרך השואה אבל אסור לרדות דבש מכוורתו שאע"פ שאין כאן גזירת תלישה מ"מ דומה הוא לתלישה ודברים האסורים בשבת מדברי סופרים יש לאסרם מגזירה שמא יבא לידי איסור תורה ויש מהם שאע"פ שאין לגזרה מקום בה נאסרו מצד שדומים למלאכה ודברים אלו כבר ביארנום בארוכה במקומם:

    ולענין ביאור זה שאמרו כאן וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה משום שבות לא על חולב ומגבן ומחבץ הוא חוזר שכל אלו ודאי מלאכה גמורה הם אלא על שלש אחרונות ר"ל מכבד ומרבץ ורודה שר' אליעזר מחייב בהן באיסור תורה וחכמים משום שבות וה"ה להדחה שאע"פ שהיא גדולה מן הרבוץ מ"מ מין אחד הוא ויש בה שבות ואין שבות במקדש וכבר ביארנו במשנה שאף שבות שאינה צריכה הותרה במקדש:

    כשם שביארנו שאין דם התמצית כשר לזריקה אף לענין אכילה אין בו חיוב כרת אלא שמ"מ ישנו באזהרה ולוקה וכבר ביארנוה במסכת חולין פרק כל הבשר:

    Meiri on Pesachim 65a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה החולב כו' אבל אי כדי גמיעה זוטר צ"ל דסתם כו' עכ"ל מפורש בתוס' בר"פ המוציא יין דבגרוגרת איירי ביבש ואפשר שבתחלה היה יותר מכדי גמיעה ע"ש ומה שיש לדקדק בדבריהם הכא והתם ע"ש בחידושינו:

    בד"ה המכבד כו' דא"כ אמאי מחייב לר"א כיון דיכול להיות בלא גומות כו' עכ"ל מפורש בתוס' פרק המצניע דדבר שאין מתכוין לר' יהודה נמי מותר מן התורה דלא הוי מלאכת מחשבת עכ"ל ע"ש:

    בא"ד סתם מכבד ומרבץ מתכוין להשוות גומות אע"פ שא"צ כו' מחייב לר' יהודה כו' עכ"ל לענין מתכוין נמי הוה מחייב ר"ש אלא דפוטר ר"ש ביה כיון שא"צ להשוות גומות ואע"פ שמתכוין פטור לר"ש משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ודו"ק:

    בא"ד אע"ג דגזרינן בב"מ כו' מחוזא היתה כולה רצופה באבנים לא גזרינן כו' עכ"ל עכ"ל ולרבנן דלא התירו הכא אלא משום דאין שבות במקדש היינו משום דאל"ה הוה גזרינן מקדש אטו כולה ירושלים דלא הוה רצופה ובחידושינו פרק המצניע כתבנו שם ד"א ע"ש ודו"ק:

    בא"ד בכיבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מריבוץ עכ"ל היינו מזיז עפר ממקומו דפ' כירה וביצה כפירש"י שם ועיין בתוס' וק"ל:

    בד"ה שמא לא נתקבל כו' לא פריך מדם הראוי להתקבל ונשפך דעולין כו' עכ"ל לכאורה מדם הראוי להתקבל ונשפך דהיינו שלא נתקבל כלל ממנו וכהך דלעיל אבל קשה דהא מסיק דכהנים זריזין הן ולא חיישינן כלל ללא קבלוהו ונראה לפרש דאין דרך להתקבל כל דם הראוי ובודאי דמכולהו נתקבל מהן קצת דמן דכהנים זריזין הן אבל שאר דם הראוי להתקבל נשפך מצואר בהמה והיינו דם הראוי להתקבל ונשפך ועולה הוא כיון דנתקבל קצת ממנו כבר ושוב אחרי העיון ראיתי שם בגמרא דקאמר דצריך לקבל כל דם הפר הראוי להתקבל וע"כ נראה דר"ל דמעיקרא דאכתי לא ידע הא דכהנים זריזין הן לא הוה ק"ל מדם הראוי להתקבל ונשפך משום דעולין הן כו' ודו"ק ומיהו קשה דא"כ דם פסול הוא ואמאי קרי ליה עולין דלא אמרי' שם דעולין אין מבטלין זה את זה אלא בכגון פר ושעיר של י"ה דשניהם דם כשר הן:

    Chidushei Halachot on Pesachim 65a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוספות ד"ה המכבד מתכוון להשוות גומות אף על פי שא"צ וכו' לא זכיתי להבין דאם הוא מתכוין לשיווי א"כ צריך שיהי' כן ובעלמא משכחת מכוין ואין צריך לגופו שמכוין לכבו' חשוך הבית אבל לא בשביל הפחם וכן חופר גומא שמכוין לחפור לצורך העפר אבל לא להשתמש בגומא אבל הכא דשיווי הגומות הוא מעשה בנין ואם מתכוין להשוות גומות הוי מתכוין לגופו:

    Gilyon HaShas on Pesachim 65a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    גמרא המכבד והמרבץ כו' חייב חטאת, דברי ר' אליעזר טעמיה דר"א דסובר סתם מכבד ומרבץ מתכוין להשוות הגומות ככתוב בתוס' ומלאכה שא"צ לגופה לא שייך כאן, דמלאכה שאצ"ל משכחת רק במכבה שמכוין לכבות ולא בכדי לעשות פחם ובחופר גומא שמכוין לחפור כי צריך לעפר, ולא בכדי להניח דבר בתוך הגומא, אבל הכא דאשוויי גומות זהו מעשה הבנין, וכיון דמכוין לכך הוי צריך לגופו. והתוס' כתבו אעפ"י שא"צ להשוות גומא חייב לר' יהודה, איני מבין מה אעפ"י ומה ארי' לר"י, הא לכאורה בזה לכ"ע חייב כיון דמכוין להשוות גומות וזה עיקר המלאכה שישוה הגומות ומקרי צריך לגופה, גם ק"ל לפי דבריהם דדוקא לר"י חייב משמע דלר' שמעון אע"ג דמכוין להשוות גומות פטור דהוי מלאכה שא"צ לגופה, וכ"כ המהרש"א א"כ איך אמרינן שם בשבת והאידנא דקיי"ל כר"ש זילחא שרי, והיינו אף דר"מ ס"ל דהוא מכוין מ"מ בזה קיי"ל כחכמים דלא מכוין, אלא דרבנן. ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור, וממילא לדידן דקיי"ל כר"ש שרי זילחא, [וכסגנון שכתבו תוס' בשבת לפי דפליגי אי הוי פסיק רישא] ומזה קשה מנ"ל דרבנן פליגי במציאות עם ר"א וס"ל דאינו מכוין דלמא ס"ל ר"א דהוא מתכוין אלא דס"ל כר"ש דמלאכה שצ"ל אסור רק מדרבנן, וממילא גם לדידן אסור, וד' יאר עיני:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 65a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Pesachim, daf 65, Amud Aleph, about 261 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “ועולה גופה מנלן? אמר קרא: (ויקרא ד,…”

    2. Segment 218 words

      Opens “יצתה כת ראשונה וכו'. תנא: היא נקראת…”

    3. Segment 340 words

      Opens “אפ"ה איבעי להו לזרוזי נפשייהו. כדתני' רבי…”

      Named: רבי אומר.

    4. Segment 422 words

      Opens “כמעשהו בחול וכו'. שלא ברצון מאן? אמר…”

      Named: רב חסדא, רבי אליעזר.

    5. Segment 526 words

      Opens “מאי היא? דתניא: אחד החולב והמחבץ והמגבן…”

      Named: רבי אליעזר.

    6. Segment 610 words

      Opens “וחכמים אומרים, אחד זה ואחד זה אינו…”

    7. Segment 723 words

      Opens “רב אשי אמר: אפילו תימא שלא ברצון…”

      Named: רב אשי, רבי נתן.

    8. Segment 825 words

      Opens “רבי יהודה אומר כוס היה ממלא וכו'.…”

      Named: רבי יהודה.

    9. Segment 927 words

      Opens “אמרו לו לרבי יהודה: והלא לא נתקבל…”

      Named: רבי יהודה.

    10. Segment 1013 words

      Opens “מנא ידע? כהנים זריזין הן. אי זריזין…”

    11. Segment 1122 words

      Opens “והלא דם התמצית מעורב בו! רבי יהודה…”

      Named: רב בו, רבי יהודה.

    12. Segment 1219 words

      Opens “והאמר ר' אלעזר: מודה ר' יהודה לענין…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Pesachim 65a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026