Talmud Builders

    Pesachim 46b

    Chapter 3 - Ellu Ovrim

    גם: פסחים דף מ״ו ע״ב, פרק ג׳ אלו עוברין

    English translation - Pesachim 46b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1This is not the leavened bread about which we are warned with the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found. These prohibitions do not apply because the ḥalla does not actually belong to the owner of the dough; it is instead considered to be consecrated property. Rather, she should separate the ḥalla and leave it until the evening; and if it becomes leavened, then it will become leavened, but this is of no concern.

    2GEMARA: The Gemara suggests: Let us say that the tanna’im disagree with regard to benefit of discretion, i.e., benefit accrued from the option of giving ḥalla , teruma and tithes to whichever priest or Levite one chooses. The Sages debated whether this benefit has monetary value and would constitute a form of ownership. Rabbi Eliezer holds: Benefit of discretion is considered to have monetary value. Therefore, one owns the ḥalla he separates, and he must be careful to prevent it from becoming leavened. However, Rabbi Yehoshua holds: Benefit of discretion is not considered to have monetary value. One does not own the ḥalla , and therefore he may allow it to become leavened.

    3The Gemara rejects this suggestion: No, everyone holds that benefit of discretion is not considered to have monetary value, and here they disagree with regard to the principle of: Since, etc. As Rabbi Eliezer holds: We say that since, if he wants, he can ask to have his separation of the ḥalla voided when he regrets having done so, it is his property. Even if one does not actually revoke the status of the ḥalla , the fact that the potential for such an action exists indicates that he still maintains a form of ownership of this dough. And Rabbi Yehoshua holds: We do not say that since he could theoretically revoke the status of the ḥalla , the dough is considered his. Consequently, he may leave it until the end of the Festival day without being concerned that it will become leavened.

    4Apropos the principle: Since, etc., the Gemara cites a related dispute. It was stated that the amora’im disagree with regard to one who bakes bread on a Festival day for use during the week. Rav Ḥisda said: He is flogged because he has desecrated the Festival. Rabba said: He is not flogged.

    5The Gemara explains the two opinions: Rav Ḥisda said that he is flogged because we do not say that since guests may happen to visit him, the bread is fit for him on the Festival day itself. Rabba said that he is not flogged because we say that since guests may visit him, the bread is considered to have been baked for use on the Festival day itself. Even if guests do not actually come, he has not desecrated the Festival.

    6Rabba said to Rav Ḥisda: According to you, who said that we do not say the principle: Since, etc., how is it permitted to bake on a Festival for Shabbat? He said to him: One is permitted to bake on a Festival for Shabbat due to the joining of cooked foods [ eiruv tavshilin ] instituted by the Sages.

    7Rabba responded: Due to the practice of the joining of cooked foods, which was instituted by the Sages, may one permit a Torah prohibition? Rav Ḥisda said to him: By Torah law, whatever one needs for Shabbat may be done on a Festival, and the prohibition against performing labor during the Festival does not apply to preparations for Shabbat. It was the Sages who decreed that one may not bake on a Festival for Shabbat, as a decree lest people say that one may bake on the Festival even for use during the week. And since the Sages required a joining of cooked foods, one has a conspicuous marker reminding him that baking on the Festival for Shabbat is permitted but baking on the Festival for a weekday is prohibited.

    8Rabba raised an objection to Rav Ḥisda’s opinion from a baraita : If one wishes to slaughter a dangerously ill animal before it dies on its own and becomes prohibited for consumption, he may not slaughter it on a Festival day unless there is enough time so that he can eat an olive-bulk of it roasted while it is still day. Rabba reads this statement precisely: The baraita stipulates that the slaughter is permitted if one can eat the meat while it is still day, although he is not required to actually eat the meat. Granted, according to my position, that I said that one may rely on the principle: Since, etc., this ruling is reasonable. Since if one wants to eat he may eat, due to that reason alone he may slaughter the animal. But according to you, who said that we do not say the principle of: Since, etc., why may he slaughter such an animal?

    9Rav Ḥisda said to him: He is permitted to slaughter the animal due to the monetary loss that would be incurred by not slaughtering it, and not due to the principle of: Since, etc. Rabba asked rhetorically: Will we permit a Torah prohibition due to monetary loss?

    10Rav Ḥisda said to him: Yes, although this factor on its own does not mitigate the prohibition. Rather, due to the monetary loss that would otherwise be incurred, one decided to eat an olive-bulk of the meat, although he does not need to. And since it is impossible to eat even an olive-bulk of meat without slaughtering the animal, one is permitted to slaughter the animal.

    11Rabba raised another objection to him: The shewbread in the Temple

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא זהו חמץ שמוזהרין עליו - כדמפרש בגמ' דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם וקרא כתיב שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן:

    גמ' טובת הנאה - דבר מועט דתניא (בכורות דף כז.) רשאי ישראל לומר לחבירו הילך סלע ותן כל תרומתיך לבן בתי כהן והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל בחלה זו שרשאי לתתה לכל כהן שירצה וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנה לו ר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון והויא הך חלה כדידיה ועבר עלה אי מחמיצה גביה הלכך אפי לה ברישא ור' יהושע סבר טובת הנאה אינה ממון ולאו דידיה הוא ואינו מוזהר עליה ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטא לידא דכהן:

    לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון ובהואיל קא מיפלגי - ר' אליעזר סבר עבר עליה משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ודידיה היא דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו הלכך ממוניה הוא ועבר עליה ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא קרא עליה שם ואע"ג דאיכא חדא דלא חזיא משתריא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא ואי נמי קרא עליה שם מצי למיפא לה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה מיהו כיון דאית לר"א הסל מצרפן לחלה הכי שפיר טפי שתאפה תחלה משום רווחא דמלתא וכל כמה דאפשר למיעבד שפיר בלא שום הואיל ניחא למיעבד:

    לא אמרינן הואיל - הלכך על חימוצה אינו עובר אבל על אפייתה עובר דאיכא חדא דלא חזיא ליה:

    האופה מי"ט לחול - לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול:

    לוקה - משום לא תעשה כל מלאכה:

    הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין - שיהו צריכין לפת זה היום:

    היאך אופין מי"ט לשבת - אי לאו דאמרי' הואיל אי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה כוליה ליום טוב:

    מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט - דכתיב (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר:

    ורבנן הוא דגזור - כי לא אותיב עירוב תבשילין כדי שלא יאמרו אופין אף לחול:

    בהמה מסוכנת - ורוצה לשוחטה ביום טוב שלא תמות ויפסידנה:

    כזית צלי - זהו קל בבישולים:

    כדי שיכול לאכול - שיהא שהות ביום כדי להפשיט ולחתוך כזית ולצלות ולאכול ואי איכא שהות כי האי שרי ואע"ג דלא אכיל מינה:

    אמאי שחיט - הא לא צריך למיכל שכבר אכל:

    משום הפסד ממונו - ויודע הוא שאינו מותר בלא אכילה גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית והוה ליה כצריך לזית בי"ט ומשום ההוא זית בעיא למישחטיה לכולה דאי אפשר לכזית בלא שחיטה אבל הכא דליכא למימר גמר בלבו לאנס עצמו משום הואיל לא שרינן איסורא דאורייתא כיון דלא צריך למידי:

    לחם הפנים - כל שבת ושבת:

    פסחים 46 עמוד ב

    1לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא. אלא: מפרישתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה החמיצה.

    Gemara

    2לימא בטובת הנאה קמיפלגי. דר' אליעזר סבר: טובת הנאה ממון. ור' יהושע סבר: טובת הנאה אינה ממון.

    3לא, דכולי עלמא סברי טובת הנאה אינה ממון, והכא בהואיל״ קמיפלגי. דר' אליעזר סבר: אמרינן ״הואיל״, ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא. ור' יהושע סבר: לא אמרינן ״הואיל.

    4איתמר: האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה.

    5רב חסדא אמר לוקה: לא אמרינן ״הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה״. רבה אמר אינו לוקה: אמרינן ״הואיל״.

    6אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך דאמרת לא אמרינן ״הואיל״, היאך אופין מיום טוב לשבת? א"ל משום עירובי תבשילין.

    7ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא?! אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין בי"ט ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מי"ט אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין אית ליה היכירא.

    8איתיביה: בהמה המסוכנת, לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבעוד יום. ״יכול לאכול״ אע"ג דלא בעי למיכל. בשלמא לדידי, דאמרי ״הואיל״: ״הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל״ משום הכי ישחוט. אלא לדידך, דאמרת לא אמרינן ״הואיל״, אמאי ישחוט?

    9אמר ליה: משום הפסד ממונו. ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא?!

    10אמר ליה, אין: משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית, ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה.

    11איתיביה: לחם הפנים׃

    Tosafot

    הואיל ואי בעי מיתשיל עליה - הקשה בקונטרס א"כ יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ואור"י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל וא"ת א"כ אמאי שרי ר' אליעזר לאפות משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן בלא הואיל יכול לעשות ע"י הטלה לצונן ואור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה ויבא לידי חימוץ ועוד י"ל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמר להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים ושתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה שאין התנור מקדשם שאם היה מקדשם א"כ יפסלו בלינה כיון דאופין אותן קודם יו"ט וכן מוכח במנחות (דף עב:) דמ"ד אין אפייתן דוחה י"ט קסבר דאין התנור מקדשן ורשב"א פירש כי נ"ל שדעת רש"י כיון שהסל מצרפן וסופו ליטול אחת על כולן נמצא שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכל חדא וחדא חזיא ליה וכיון דכי נמי לא תקרא לה שם עד שתאפה לא שרי אלא על ידי הואיל ואם יקרא לה שם קודם שתאפה הוו תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן וקשה לרשב"א לפירושו כיון דאם יבצע מכל חדא וחדא יהא מותר בלא הואיל היאך שרו רבנן למיעבד ע"י הואיל כיון דאפשר בלא הואיל ותירץ שלא הטריחו חכמים לבצוע מכל אחת ואחת ור"י מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות כדמוכח בפ"ב דביצה (דף כא.) דאמר עיסה של נכרי ושל ישראל אסור לאפות בי"ט כיון דאפשר למיפלגה בלישה ונראה לרשב"א לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה ואין נראה לריב"א מה שמשמע מתוך פ"ה דאע"פ שהיה בהן כדי חיוב חלה מתחלה בעינן צירוף סל להפריש אחת על כולן וכן משמע בפסק שלו לקמן דלא בעינן צירוף סל לר' אליעזר אלא כשלא היה בתחלה שיעור חלה דאהכי מייתי לה לקמן בשמעתין גבי הני נשי דאפיין קפיזי לפסחא והכי תניא בהדיא במס' חלה (פ"ב משנה ד) דתנן העושה עיסתו קבין קבין פטור מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' משמע בהדיא דמיירי היכא דלא היה שיעור חלה אבל היכא דיש שיעור חלה לא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף כמו בתרומה ומעשר דלא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה מיהו נראה לר"י דעם נתינה לסל בעינן נמי נגיעה בהדי הדדי משום נטילת חלה מן המוקף וכדאמר ר' אליעזר גופיה בפ' כשם (סוטה ל.) שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף מדלא שרי על ידי צירוף סל משמע דבעי נמי נגיעה:

    הואיל אי בעי מיתשיל עלה - תימה לרשב"א אמאי אמר בפרק כל שעה (לעיל פסחים דף לח.) דמצת מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מיתשיל עלה מחשבינן [ליה] כשלו ועוד דאמר לעיל (פסחים דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עליה ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו לה' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ועוד תי' ר"י היכא דאתא הקדש ליד הגזבר לא אמרי' הואיל אי בעי מיתשיל עלה והואיל אי בעי פריק נמי לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני ליה ועוד תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וצ"ע בהנהו הואיל דכל שעה (ג"ז שם) הואיל ולא קרא לה שם:

    רבה אמר אינו לוקה - וא"ת דאמר בהמצניע (שבת צה.) המכבד והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אין כאן אלא שבות ואמאי לוקה לר' אליעזר לימא הואיל ומיקלעי ליה אורחים ואפי' רבנן לא פטרי אלא משום דלא חשיבי דבש בכוורתו מחובר ויש לומר כגון שהדביש הדבש ואינה ראויה לאכול ואפי' אי מיקלעי ליה אורחים לא חזי להו אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו ובהאי שינויא א"ש מה שהקשה ריב"א דשמעינן ליה לרבה דאית ליה הכנה בריש מסכת ביצה (דף ב:) ובריש בכל מערבין (עירובין לח:) דאמר אין יום טוב מכין לשבת אי אמרת הואיל היכא משכחת לה דאין יום טוב מכין לשבת והשתא משכחת לה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ואם תאמר אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ביום טוב כו' נימא בטובת הנא' קא מיפלגי פי' אותה הנאה שיש לו לישראל לתת חלתו לאיזה כהן שירצה אע"פ שעיקר חלה חייב ליתנה לכהן אבל יש לו לבחור כהן לתתה לו שיחזיק לו טובת אותה הנאה ממון הוא ור' אליעזר אומר דממונו הוא וחייב עליה בבל יראה ובל ימצא ור' יהושע אומר אינו ממונו דאי מקדש בה אשה אינה מקודשת לפיכך אינו חייב עלי' כלל ודחי' לא כ"ע טובת הנאה אינה ממון ובהואיל פליגי ר' אליעזר סבר הואיל אי בעי מתשיל עליה ומפריש עליה כלומר הולך אצל חכם ואומר טעיתי וקריתי עליה שם חלה ומתירה לו החכם ויוצאת לחולין ונמצאת ממונו לפיכך עכשיו חייב עליה ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל השתא מיהא לא איתשל עלה מי יימר דמיתשיל עלה:

    איתמר האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה דהא לא חזי ליה האידנא רבה אומר אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי לא לקי אמר ליה רבה לרב חסדא בשלמא לדידי דאית לי הואיל לפיכך אופין מיום טוב לשבת כיון דלא אפשר שרינן ליה אלא לדידך דלית לך הואיל איך אופין מיום טוב לשבת אמר ליה משום עירובי תבשילין אמר ליה משום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא שלוקין עליה אמר ליה מדאורייתא יום טוב מכין לשבת ורבנן הוא דגזרו כדי שיאמרו מיום טוב לשבת אסור קל וחומר מיום טוב לחול וכיון דמנח עירובי תבשילין אית ליה הכירא ומותבי' עליה דרבה הא דתנן בהמה מסוכנת לא ישחוט וכו' ומשני משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול דאמר נשחט ונאכל קודם שתמות נבלה ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי קא שחיט לאכילה קא שחיט ואקשי' אהא דאמרי' מדאורייתא יום טוב מכין לשבת איני והתנן במנחות פי"א לחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה לאחד עשר לא פחות ולא יותר כו' וקתני סיפא לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב ושני' שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו כלומר יום טוב מכין לשבת שהוא אחריו אבל בלחם הפנים אינו מותר באכילה אלא לשבת הבאה שהיא שבת רחוקה לא התירה תורה ולרשב"ג דאמר משום ר' שמעון בן הסגן לחם הפנים דוחה יום טוב ואינו דוחה את יום צום כלומר אם חל יום הכפורים ערב שבת אינו דוחה אפיית לחם הפנים יום צום כמו שדוחה יום טוב קסבר אפי' שבת רחוקה התירו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Pesachim 46b

    Pesachim 46b. The full printed text of this folio side - 11 numbered segments, about 217 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Pesachim 46b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026