מסכת נדה דף כ״ד עמוד ב׳

ושמואל מתרץ לטעמיה רישא וסיפא בשיצא לאויר העולם:

דאע"ג דכלו לו חדשיו נפל הוא דלא חיי ונבלה הואי:

שאינו חתוך כולו שלם כעין דף ואין בו חיתוך אברים וצורה אלא חלק כעין עיגול:

וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול משמע מי שהוא ראוי לחיות שמנה ימים אמו טמאה לידה ומי שאינו ראוי לחיות שמנה לברית לא:

א"ל רב לתנא סיים בה נמי הכי ואימא יצאו אלו מי שיש לו שני גבין וכו':

כוותיה דשמואל בשני גבין דולד הוא וקאמר טמאה אפילו בלידה יבישתא דולד הוא:

הרי אמרו אשה יולדת לט' ויולדת לז' ואנא נמי אמינא כי היכי דבהמה לט' כדאמרי' לעיל בן ח' לגסה נפל הכא נמי יולדת לז' נפל או לאו נפל הוא ומותר:

הימנו ולמטה בברייתא דלעיל תניא:

מי שראוי לבריאת נשמה ואית דגרס לברית שמנה:

המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה וא"ת פשיטא מי גרע מגופו תיש ופניו אדם דהוי ולד לכ"ע וי"ל דהתם יצא מתורת בהמה והוי אדם והכא לא יצא כלל מתורת לילית אך ק"ק דאמרי' לעיל (נדה כג.) בעופות תבדק לרבנן דקריא וקיפופא הוי ולד אף על גב דלסתות לא מפיק ליה כלל מתורת כוס וינשוף וי"ל שמואל דהכא יפרש לעיל תבדק לר"מ:

המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה וא"ת בשליא ליתני נמי ולנדה דאימא הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טוהר כדאיתא לקמן בפירקין (נדה דף כח.) גבי המפלת יד חתוכה אע"ג דאמר בסמוך אין תולין השליא בולד יותר מג' ימים להחמיר חוששין יותר מג' ימים וי"ל דלא דמו דבהמפלת יד חתוכה איכא למימר דהראש או רוב הגוף כבר ילדה מקודם וכלו ימי טוהר אבל שליא אימא הולד בתוכה או שלם או נימוק ועוד י"ל דאי הוה תני ולנדה ה"א מביאה קרבן ואינו נאכל דספק לידה היא קמ"ל מביאה קרבן ונאכל והכי נמי קאמר לקמן:

אכילתו מרובה משתייתו פי' יותר מדאי מרובה על השתיה דהא דרך אכילה להיות מרובה על השתיה כדאמרי' בפ"ק דמגילה (דף יב.) והשתיה כדת אין אונס כדת של תורה דאכילה מרובה משתייה דקרבנות יש יותר מנסכים והא דאמרי' בערבי פסחים (דף קי.) ובגיטין (דף ע.) אכול שליש ושתה שליש והנח שליש לכשתכעוס תעמוד על מילואך לאו דוקא אלא שבין אכילה ושתיה יהיו שני שלישים:

הא דאמרינן מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא קשה לי דהא אית לן דכותה לקמן דשדינן להו לחומרא ומטמאינן לה ואע"ג דלא יהבינן לה ימי טוהר ולא חיישינן וכדאמר שמואל לרב יהודה גבי שפיר (כה, ב) שיננא לא תעביד עובדא עד שישעיר ואקשינן עליה והאמר שמואל מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא ואסיקנא לחוש חוששת ימי טהרה הוא דאסתפקא לן אי ולד הוא אם לאו והילכך על כרחיך תשב לזכר או לנקבה לחומרא ולא חיישינן לקולא משום דלא אפשר בלא הכי, אלא הכא דק"ל כרב בין לקולא בין לחומרא ומשום חומרא בעלמא אתינן לטמוייה ולא מספקא, בהא איכא למיחש ומיהא אכתי לא ניחא לי שפיר דהתם הא איכא רבנן דפליגי עליה דר' יהושע ולית לדר"י דיחידאה הוא ורבנן נמי דדחו ליה לר' ישמעאל ואמרי דאפילו מלא בשר דילמא אמו טהורה, ואביו כיחידאה אמרה וכן הוציא העובר את ידו דאמר רב הונא לקמן (נדה כח, א) דאמו טמאה לידה מדרבנן ולא חיישינן דילמא מני לה ימי טומאה מההיא שעתא ואי נמי דילמא יהבינן לה ימי טוהר וצ"ע.

הא דתניא המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה ולד הוא אלא שיש לו כנפים. איכא למידק ותיפוק לי דהא גופו תייש ופניו אדם אדם, דאלמא בתר צורת פניו שדינן ליה, וי"ל סלקא דעתא אמינא דהתם הוא משום דאזלינן בתר צורת פני אדם אבל הכא אין כאן צורת אדם כלל אלא צורת לילי בין בגוף בין בפנים קמ"ל דלילית גופה ולד היא אלא שיש לו כנפים עכשיו.

בד״א בשלא כלו לו חדשיו לא דייק לישנא דהא בשלא כלו לו חדשיו עסקינן בהדיא.

מאי לאו אגסה פי׳ אפילו אגסה ופרקי׳ דדילמא אדקא דוקא.

המפלת דמות לילית אמ׳ טמאה לדה וכו' וא״ת פשיטא דהא פניו כפני אדם שהוא טמאה לד״ה כדאמר רב לעיל ולא משמע דשמואל לית לי׳ ההיא דרב וי״ל דשאני התם דפרצוף פניו מצורת אדם ה״ל אבל הכא אין כאן צורת אדם כלל דהא לילית כך היא צורתה דנימא דהוי כעין ילדה בהמה וחיה דטהורה לרבנן קמ״ל דלילית גופא ולד הוא אלא שיש לו כנפים.

המפלת ראש שאינו חתוך או גוף שאינו חתוך אינה לידה וטהורה אבל השיליא בריה שיש לה כנפים של בשר והוא שקראוה דמות לילית טמאה לידה ולד הוא אלא שיש לו כנפים:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המפלת שפיר מלא דם מלא גוונים אינה חוששת לולד אם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה פי' שפיר הוא עור הולד המתוח על בשר העובר ועצמותיו ואבריו וכשהוא גדול עד שצורת האיברים נראית בו נקרא מרוקם וקודם לכן נקרא שאינו מרוקם ואמר שכל שאינו מרוקם הן שהוא מלא מים הן שהוא מלא דם הן מלא גנינין ר"ל דק דק של בשר כמין תולעים משתנים לגוונים אינה חוששת לולד וכן אינה טמאה נדה מצד עצמה כמו שביארנו בחתיכה שיש בתוכה דם אלא שטמאה נדה מצד פתיחת הקבר וגדולי המחברים כתבו בפירושי המשנה שיש בה טומאת נדה מצד עצמה ונראה הטעם מפני שאין זה דומה לחתיכה שהיא עבה ביותר וזה שאינה חוששת לולד במים ודם מפני שלא נתהוה כל כך שיחול עליו שם עובר ובמלא גנינין שאין זה ולד כלל ושאלו בגמ' בשלמא מלא מים מלא דם לא כלום הוא אלא מלא גוונין ניחוש שמא ולד היה ונמוח ופירשה רבא מלא תנן ואם איתא דאיתמח מיחסר הוא חסר ואתה למד מדבריו שאם לא היה מלא חוששין לולד ורב מתנא אמר גוונין תנן ואם אתא דאיתמח כליה בחד גוונא הוה קאי ואתה למד מדבריו שאם היה בגוון אחד חוששין לולד ודבר זה לא נחלקו בו רבא ורב מתנא כדי לפסוק כאחד מהם אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא והלכה כשניהם וא"כ שפיר מלא דק דק של בשר ומשתנה לגוונין אין חוששין לולד אבל אם הוא חסר או אם הוא בגוון אחד חוששין שמא ולד היה ונמוח ואם היה מרוקם ר"ל שנתדקדק הבשר לעור עד שצורת האיברים נראית בעור כמין רקום הרי זה ולד ואם נתרקם כל כך עד שנכר בו אם זכר אם נקבה יושבת כדינה אלא שאם אינו נכר אם זכר אם נקבה נותנין לה חומרי שניהם לישב לזכר ולנקבה ר"ל ארבעה עשר ימי טומאה כנקבה ועשרים וששה ימים טהרה לתשלום ארבעים כזכר ויש עוד בדין זה ענין שלישי שלא נתברר כאן והוא שהפילה שפיר מלא בשר נמוח ר"ל שאין בו שום רקום והוא הנקרא סתם שפיר שאינו מרוקם והוא נוטה יותר לולד ממלא דם ומלא מים ומלא גוונין אבל אינו כשפיר מרוקם ונחלקו בה בגמ' והסכימו לפסוק כשמואל שאמר בה שחוששין לולד ליתן לה ימי טומאה כנקבה בין שהיה בשר שבתוכו צלול בין שהיה עכור ואע"ג דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי יש שאין גורסין בה רב ואף הגורסין כן מודין בה מפני ששמואל היה בקי בדברים אלו הרבה וכמו שאמר בסוגיא האי בתוך נדותה בעל וכפתוה ואודי וכן שהיה עושה בה מעשה תמיד וכדקאמר מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא אבל אין נותנין לה ימי טוהר כלל ולא עוד אלא שאף במרוקם פסקו כשמואל שלא ליתן לה ימי טוהר עד שישעיר ר"ל שיהא ראשו מלא שערות כולד גמור וכן פסקו שאף במלא מים ומלא דם אם הוא חסר או בגוון אחד חוששין לולד ומכאן ראו הגאונים להחמיר בכלם שאין אנו בקיאין בין מלא לחסר בין גוון אחד לשני גוונין ומחמירין בכלן לטומאת נקבה ושלא ליתן לה ימי טוהר כלל:

משנה המפלת סנדל או שיליא תשב לזכר ולנקבה פי' סנדל היא חתכה בלא צורה ומתהוית לפעמים ממותר החומר שנוצר העובר ממנו כאלו נזדמן להיות ולד אחר ולא נתהוה ונעשית חתכה כעין לשון השור כרוכה כסנדל על מקצת הולד האחר ומפני זה נקרא סנדל ולעולם אינו יוצא בלא ולד אחר וכרוך עמו שאם לא יצא כרוך עמו הרי היא כמפלת חתכה שביררנו דינה בראש הפרק אבל כשיוצא כרוך עם הולד האחר הוא הנקרא סנדל ודינו כולד לטמא מצד עצמו ושאלו בגמ' מה אתה צריך עליו לבא מצד עצמו ומ"מ הרי היא טמאה מצד האחר ותירצו בה אי דאיתילידא נקבה בהדיה הכי נמי כלומר שלא הוצרכנו לסנדל מצד עצמו כלל שהרי אפילו תאמר שהוא זכר הרי היא כיולדת זכר ונקבה גמורים שיושבת ימי טומאה וימי טהרה של נקבה שהרי ימי טומאת זכר וימי טהרתו נבלעים במנין הימים של נקבה אלא בדאיתיליד זכר בהדיה וחוששין לסנדל מצד עצמו שמא נקבה היא ליתן לה ימי טומאת נקבה ואין אומרין מאחר שזה זכר הוברר הדבר שהיא הזריעה תחלה ושניהם זכר אלא שמא שניהם הזריעו כאחד שהרי כמה פעמים אשה יולדת זכר ונקבה ואין נותנין לה ימי טוהר אלא תשלום ארבעים ועוד אמרו בגמרא אפילו איתילידא נקבה בהדיה נפקא מינה להיכא דאיתילידא נקבה לפני שקיעת החמה וסנדל לאחר שקיעת החמה דמונה תחלת לידה מן האחרון לישב שבועים משעת לידת הסנדל שמא נקיבה היא וסוף לידה מן הראשון לתשלום יום שמונים לדמי טהרה משעת לידת הנקבה ונמצאת מחסרת ימי טהרה יום אחד שמא הסנדל זכר ואין לה תשלום שמונים מצדו אלא מצד הנקבה וכן שהיא מונה תחלת נדה מן הראשון ותחלת נדה מן האחרון ר"ל שאם ראתה ביום שמונים ואחד לראשון הויא לה תחלת נדה ואם ראתה בשמונים ושבעה מונין מן השני להיות זה שמנתה שמונים ואחד יום שמונים שהוא יום טהרה וכשחוזרת ורואה לשמונים ושבעה הויא לה תחלת נדה וכן כיוצא בזה בכל צד שאפשר להחמיר:

וסנדל זה פירושו שאין לו צורת פנים ואע"פ שאמרו בגמרא סנדל צריך צורת פנים ואפילו מאחוריו כלומר שכל שהיה לו צורת פנים אפילו מאחוריו ולד הוא באמת כך פסקוה גדולי הדורות אלא שרוב פוסקין כתבוה כדברינו וממה שאמרו בגמרא בימי חנניא בקשו לטהר את הסנדל שאין לו צורת פנים ואמר להם טהרתם את היולדות כלומר שהרי ולד גמור הוא וכשהקשו לו ממה שאמרו צריך צורת פנים הם השיבו מעדותו של ר' חנינא נשנית כלומר יחיד שנאה ואין הלכה כמותו וכן נראה שאע"פ שאין בה עצם כן ויש חולקין אף בזו:

ולפי מה שפירשנו בסנדל אי אתה צריך לחלוק עם מה שאמרו אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וכן לשון סוגית הגמרא מוכחת מדקאמר אימר שניהם הזריעו בבת אחת ולא אמר אימר נתעברה וחזרה ונתעברה ומ"מ י"מ בסנדל שכשהאשה מעוברת פעמים שמשמשת לאחר עבורה ומתעברת והעובר האחרון פוחת את צורת הראשון ועושהו כמין חתכה ואע"פ שהיה ולד הרי האחרון בא ורצפו וכן פירשוה גדולי הרבנים בשמועת שלש נשים משמשות במוך שאחת מהם מעוברת ומחשש שמא יעשה עוברה סנדל והוא שאמרו דומה לדג שלם ומתחלתו ולד היה אלא שנרצף וכן שאמרו לאדם שסטר את חברו והחזיר לו פניו לאחוריו ולפירוש זה אם יצא ולד שעם הסנדל בן קיימא אין לומר עוד נתעברה וחזרה ונתעברה ולפיכך הוצרך לומר שניהם הזריעו כאחד ויש למדין מבין שני פירושין אלו שאם אתה אומר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אם ילדה שני ולדות ומת האחד בתוך שלשים והאחר חיה עד לאחר שלשים מתאבל אף על הראשון מדהאי כלו לו חדשיו שהרי חיה שלשים אף האחר כן ואם אתה אומר שחוזרת ומתעברת שמא שני עבורין היו לזה כלו לו חדשיו ולזה לא כלו חדשיו ואין זה כלום שמא האי בר שבעה הוא ואישתהי ומקילין באבל ועוד שכשמת הראשון למה יתאבל מספק ואם תאמר שיחזור ויתאבל עליו הרי נבלע באבלות שניה אלא שאפשר לפרשו לענין שמועה ואף לענין פירוש אפשר לפרש בסנדל מטעם חוזרת ומתעברת ולא אמרו אינה חוזרת ומתעברת אלא בבני קיימא:

והמפלת שיליא אף היא תשב לזכר ולנקבה ופירש שליא היא החמת שהשפיר עם בשר הולד ואיבריו נוצרים בתוכה ולא שהשיליא ולד שאינו אלא קרום ולדעת קצת חכמי הטבע נעשה מזרע האיש אלא מפני שאין שליא בלא ולד ואימר נמוח שפיר בתוכה ומ"מ דוקא בשיש בה טפח אבל פחותה מטפח אין חוששין לה לכלום מדין התלמוד אלא שבזמן הזה מתוך חסרון בקיאות מטמאין בכלן לישב לנקבה ושלא ליתן לה דמי טוהר כלל וכן כתבו הגאונים אלא שבזו מיהא איני יודע מה חסרון בקיאות בכך וודאי יש בדברים שראוי לומר כן ויש שאין צריך לומר כן אלא שמא אם יקלו באחת יפרצו באחרת ובקעה מצאו וגדרו בה גדר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שביארנו הלכה פסוקה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא תניא אבא שאול אומר ואיתימא ר"י כו' פעם אחת נפחתה מערה כו' כצ"ל מגמרות ישנות:

בפרש"י בד"ה כוותיה דשמואל כו' וקאמר טמאה אפילו בלידה יבשתא עכ"ל לעיל גבי פניו טוחות דאינו ניכר אם זכר אם נקבה פרש"י דעל ידי שטימאתה שבועיים משום ספק נקבה אתי לידי קולא דולד הוא ויהבי לה ימי טוהר אבל הכא גבי בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות דקדק לפרש משום דעל ידי שטימאתה אפילו בלידה יבשתא אתי לידי קולא דכיון דניכר הוא אם זכר אם נקבה לא ניחא ליה למימר דהאי דעבד כוותיה דשמואל דוקא בנקבה:

תוס' בד"ה המפלת דמות כו' וי"ל שמואל דהכא יפרש לעיל תיבדק לר"מ עכ"ל אע"ג דשמואל גופיה מפרש לעיל טעמא דרבי מאיר משום גזירה דיצירה איכא למימר הכא כיון דהך גזירה שוה אית לה פרכא לא אוקמינן המופנה אלא על המסתבר דהיינו בהמה וקריא וקיפוף דדומות קצת דעיניהם הולכות לפניהם וכהאי גוונא מבעיא לן לעיל מהו לאסור באחותה דאיכא לאוקמא הגזירה שוה בטומאת לידה כמ"ש שם:

קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי, פַּעַם אַחַת רַצְתִּי אַחַר צְבִי, נִכְנַסְתִּי בְּקוּלִית שֶׁל מֵת וְכוּ'. הנה ברור ופשוט דאין דברים אלו כפשוטן אלא הם משל על דרך החידה והיינו כי הקליפות קרויים מֵתִים והרוצה לברר נציצי קדושה מוכרח שיעשה כונות שאותם כוחות הקליפות שנקראים מתים שיש להם שייכות באותו מקום שמברר ממנו ניצוצי קדושה הנה הוא קוברן בנוקבא דתהומא רבא וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בפיוט של מנחת שבת ישוי לון בנוקבהון ויטמרון בגו כיפין, והנה אבא שאול היה עוסק בכונות לקבור כוחות הקליפות בנוקבא דתהומא רבא ועל זה אמר ' קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי '. ואמר ' פַּעַם אַחַת רַצְתִּי אַחַר צְבִי ' פרוש נתתי לבי לברר ולתקן אותו קב חרובין שמספרם צְבִי [102] עולה ק"ב שהם מלויי ע"ב ס"ג מ"ה. ואמר ' שֶׁנִּכְנַס בְּקוּלִית שֶׁל מֵת ' רמז למדור הקליפות שנכנסים נשמות הצדיקים אליו בעת נפילת אפים לברר משם ניצוצי קדושה ואז יהיה להם כח על ידי זה לעשות תיקון ומתוק בק"ב חרובין הנזכר. ואמר ' וְרַצְתִּי אַחֲרָיו שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת ' רמז לשלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשייה] כי בכל עולם יש בחינת ק"ב חרובין שהם מספר צְבִי [102]. ואמר ' הַצְּבִי לֹא הִגַּעְתִּי וְקוּלִית לֹא כָּלְתָה ' כלומר כל צדיק וצדיק אף על פי שטורח לתקן אינו יכול להשלים תיקון כל קב חרובין שהם הציכי כולו וכן אין יכול ללכת במדור הקליפות שהוא הקולית כולה בנפילת אפים אלא כל אחד יתקן חלק השייך לשרשו בשותפות אנשים אחרים השייכים גם כן לאותו השורש שלו. ואמר עוד ' כְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי ' כלומר שהשלמתי התיקון השייך לי לעצמי וגמרתיו ' אָמְרוּ לִי ' ברוח הקודש שזו הקולית שהיא הקליפה אשר טרחת לברר ממנה ניצוצי קדושה היא ' שֶׁל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן ' רמז לנחש הקדמוני שהוא חלק אחד מחלקיו וקראו לנחש הקדמוני בשם עוג מלך הבשן מפני שהנחש עשה מעשה עוג מלך הבשן שנתן עיניו בשרה אמנו ע"ה ורצה שיהרג אברהם אבינו ע"ה במלחמה כדי שיקח את שרה ולכך הגיד לו שביית לוט כדי שירדוף אחריהם וילכד ויהרג וכן הנחש נתן עיניו בחוה לכך יעץ אותם לאכול מעץ הדעת כדי שימות אדם לבדו מפני כי הוא נצטווה מפיו יתברך וידוע כי העושה מעשה רע שנעשה קודם ממנו יהיה נקרא בשם אותו הראשון שעשה הרע וכמו שאמרו רבותינו ז"ל בגרשון בן מנשה מפני שעשה מעשה מנשה ולכן גם כאן קראו לנחש בשם עוג מלך הבשן. וענין השני של ' עַיִן אַבְשָׁלוֹם ' גם בזה אין הדברים כפשוטן אלא הם דרך חידה ומשל דאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כ:) מלאך המוות מלא עינים ופירש רבינו האר"י ז"ל בספר הלקוטים בפסוק לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה (משלי ז, ה) דמה שאמרו על מלאך המוות מלא עינים הכונה שיש לו תרי"ג כוחות טומאה כנגד תרי"ג מצות שמראה לאדם בכל אחד ואחד טעם תאוה למשכו לעבירה שמטמאו בכח מראה עינים אלו עיין שם. והנה נודע גילוי עין רעה זו של מלאך המוות בעבירה יהיה תחלה במחשבתו של אדם שמשקעו בטומאה של עין רעה זו במחשבה שיהיה מחשב בה ואחר כך יתגבר בו רוח טהרה שדוחה ומעביר כח טומאה הנסבך במחשבתו וידוע שרוח טהרה נמשך ממקום החוטם ולכן כשהריח אותו חכם בריח התמרה דחנוניתא אמר לו אביו בני רוח טומאה יש בך וכנזכר בגמרא. וזהו שאמר ' קוֹבֵר מֵתִים הָיִיתִי ' הכונה על דרך שביארנו לעיל ' וּפַעַם אַחַת נִפְתְּחָה מְעָרָה תַּחְתַּי ' כלומר שהביא יצר הרע כח רעה לפתחו תחתי להכשילני בו ' וְעָמַדְתִּי בְּגַלְגַּל עֵינָיו שֶׁל מֵת ' כי הוא יצר הרע דהוא מ"ה וגלגל עיניו הוא כח רע הנקרא עין כאמור לעיל בביאור מלאך המוות מלא עינים ונשתקע במחשבתו בזה שנסתבך כח הרע הזה במחשבה בלבד ' עַד הַחֹטֶם ' פירוש עד שנתגבר ונתעורר בי רוח טהרה הנמשך ממקום החוטם שהוא דחה כח הטומאה הנסבך במחשבתי וּכְּשֶׁחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי שיצאתי מכח הטומאה הזה של אותה העין הרעה של מלאך המות שהוא היצר הרע ' אָמְרוּ לִי ' ברוח הקודש ' עַיִן שֶׁל אַבְשָׁלוֹם הֲוָה ' פירוש היה אותו כח הרע הנקרא עין שבו נלכד אבשלום במרדו על אביו ונכשל בו הוא אשר נפתח לפניך ונאחז במחשבתך להחטיאך ותהילות לא־ל שאתה נצולת ממנו ולא נלכדת בו כי גבר אצלך רוח טהרה לדחות טומאה זו מעליך ונטהרה המחשבה שלך שהיה נאוזז בה. והנה אף על פי דאבא שאול אמר דברים אלו דרך משל וחידה ולא נשתקע עד חוטמו ממש כפשוטו עם כל זה כיון שעשה המשל באופן דמשמע מיניה הדברים כפשוטן אתא תלמודא אגב אורחיה ללמדנו על פי פשוטו של המשל אורך קומתו של אבא שאול ולהכי אמר וְשֶׁמָּא תֹּאמַר : אַבָּא שָׁאוּל נַנָּס הֲוָה וכו' ואפשר להיות גם בדברים אלו דמסיים תלמודא איכא סוד והנחתי זה לחכמים אחרים לסיים הרמז בעזר בורא עולם ואנא עבדא די לי ויצאתי ידי חובתי בדברים שכתבתי בס"ד.