מסכת נדה דף ט״ז עמוד א׳

כמין נפל הלכך ספק וספק הוא דדלמא מעיקרא לאו נפל הוא:

ודאי גררוהו הלכך ודאי וודאי הוא:

וסתות דאורייתא או דרבנן הא דקיימא לן דבעי בדיקה בשעת וסתה דאורייתא היא דאם לא בדקה טמאה ואפילו בדקה אחר זמן ומצאתה טהורה דאורח בזמנו בא ודם חזאי ונפל לקרקע או דרבנן הוא דאצרכוה ואם לא בדקה טהורה:

ולבסוף ראתה בבדיקה ראשונה שבדקה עצמה לאחר זמן ומצאתה טמאה:

חוששת לוסתה וחוששת לראייתה אם זמן וסתה קודם מעת לעת של ראייתה מטמאינן טהרות דוסתה ואילך דלמא בזמנו בא ואם מעת לעת של ראייתה קודם לוסתה דלא שהתה משעת וסתה עד ראייתה מעת לעת אזלינן בתר ראייה וטמאה מעת לעת. וקס"ד דה"ה נמי אם בדקה ומצאתה טהורה דחוששת לוסתה והא דנקט ראתה משום דבעי למימר וחוששת לראייתה:

טעמא דראתה דכיון דבבדיקה ראשונה מצאתה טמאה אם בדקה נמי בשעת וסתה הוה משכחא:

דכ"ע אפי' רב מודה דוסתות דאורייתא והא דקאמר דבמצאתה טהורה טהורה כשבדקה בשיעור וסת של וסתה דודאי אי הוה דם הוה משכחא ושמואל סבר אפי' הכי טמאה דאורח בזמנו בא הואיל ולא בדקה בשעת וסת ממש:

וכאן שלא בדקה עצמה כו' הא דקאמר לעיל וסתות דאורייתא וטמאה אפילו לרב בשלא בדקה עצמה בשיעור וסת ואח"כ בדקה ומצאתה טהורה טמאה ואיכא דאמרי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

וחוששת לראייתה פרש"י לענין מעת לעת אע"ג דקי"ל כרבי דוסא דאשה שיש לה וסת דיה שעתה שלא בשעת וסת מודה דמטמא למפרע ועוד י"ל דהכא מיירי לענין שתהא מקולקלת למניינה:

אלמא וסתות דאורייתא השתא סבר הא דנקט ראתה לאשמועינן דחוששת לראייתה ולא חשבינן לה כאילו ודאי ראתה מזמן הוסת וה"ה דכי לא ראתה חוששת ואם תאמר היאך רוצה להוכיח דוסתות דאורייתא והלא אפי' אי וסתות דרבנן כיון דראתה עכשיו טמאה גם מזמן הוסת מספק וי"ל הני מילי לטהרות אבל מקולקלת למניינה לא הויא:

אלמא וסתות דרבנן וא"ת דלעיל (נדה דף טו.) אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה כו' אלמא וסתות דאורייתא וי"ל דהכא קאמר משמיה דרב וליה לא ס"ל ואליבא דרב איכא לקמן ב' לשונות אי נמי לעיל אתי כלישנא קמא דהכא:

ורב נחמן בר יצחק אמר בוסתות גופייהו פליגי נראה דהלכה דוסתות דרבנן דהא רב נחמן בר יצחק דהוא בתראה אית ליה דלרב וסתות דרבנן ובפ' יש בכור (בכורות דף מט:) פסיק כרב באיסורי ועוד דקיימא לן כר' יהושע דבסמוך לגבי רבי אליעזר וכחכמים לגבי ר' מאיר ואע"ג דתנן בפ' בנות כותים (לקמן נדה דף לט.) ברישא דהיתה במחבא הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה מ"מ נראה דהלכה הוי וסתות דרבנן כדפרישית ועוד דאיכא דמוקי לה בפרק בנות כותים (שם) כרבי מאיר וכן פסק בשאלתות דרב אחאי ור"ח הילכך אשה שיש לה וסת ולא בדקה בשעת וסתה ואח"כ בדקה ומצאתה טהורה טהורה לבעלה ומיהו נראה לכתחלה צריכה לבדוק בשעת הוסת:

ומר סבר וסתות דרבנן נראה דדוקא במרגשת שבא דם זה מן המכה ואפ"ה אם זמן וסת הוא אי וסתות דאורייתא חיישינן שמא גם מן המקור בא הדם אבל אם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה לכ"ע אם הוא זמן וסתה דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם מכה הוה לה וסת:

במקור מקומו טמא קמיפלגי ורשב"ג לטעמיה בריש תינוקת (לקמן נדה דף סו.) ואע"ג דטומאת בית הסתרים היא ובפרק דם הנדה (לקמן נדה נה:) אמר נמי דדם בעי רביעית והכא קאמר טמא אע"ג דליכא רביעית כדאמרינן בפ' יוצא דופן (לקמן נדה דף מא:) מקור שהזיע כב' טיפי מרגליות טמאה שמא הכא הלמ"מ הוא תדע שהמקור טמא והאשה טהורה:

ב"ש אומרים צריכה ב' עדים על כל תשמיש פרש"י ב' עדים חדשים א' לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש ומצנעת עד הבקר ובה"א דיה בב' עדים כל הלילה אחד לפני תשמיש ראשון ואחד לאחר תשמיש אחרון [ועוד דמשמע או משמש לאור הנר אם רוצה להקל כב"ה ואפילו תשמש לאור הנר צריכה לב"ש בדיקה בכל תשמיש אבל לפירוש רש"י ולפירוש ר"י א"ש תשמש לאור הנר פי' שבודקת מיד מסתמא אם היתה שם טיפת חרדל היתה רואה אפי' על עד ישן. ולפירוש ר"י קיימא שפיר ב"ש אדם שעל העד אבל לעולם קיימא אדם שבתוך הפה דלישנא בתוך הפה דלישנא בתוך הפה הכי משמע גי'] וקשה דלפני תשמיש לא בעו חדשים אלא צנועות ועוד קשה מה שפירש לב"ה דלא מצרכי לבדוק בכל תשמיש דלעיל אמר דאינן צנועות עד שבודקות בו לפני תשמיש זה בודקות בו לפני תשמיש אחר משמע דבכל תשמיש בודקות מיהו הא י"ל בודקות בתשמיש אחר שבלילה שניה ועוד קשה מה יודעת מתי שימש באחרונה שתבדוק אחריו ואם היתה בודקת בשחר כשהיא עומדת א"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות לטמא בועלה ז' ועוד קשה דקאמר ב"ש שמא תחפנה שכבת זרע בביאה שניה היה לו לומר בביאה אחרונה כיון דלב"ה אינה בודקת עד לאחר תשמיש אחרון ועוד דב"ה נקט נימוק וב"ש נקט לישנא אחרינא שמא תחפנה היה לו לב"ש נמי למינקט נימוק כיון דקאי על דם שברחם ולא על הדם שעל העד דהא בית הלל לא מצרכי בדיקה אחר תשמיש ראשון ועוד דקאמר מדברי כולן נלמד בעל נפש לא יבעול וישנה פירוש בלא בדיקה בינתים אפילו לבעלה גרידא הא לב"ה אף לטהרות לא צריכה בדיקה ונראה לר"י כפירוש רשב"ם דלב"ש צריכה ב' עדים חדשים אחר תשמיש אחד לו ואחד לה והא דקתני צריכה היינו כלומר שהיא מכינה כדתנן בנות ישראל משמשות בב' עדים אחד לו ואחד לה אע"ג דלפני תשמיש אינה צריכה חדש אלא צנועות היינו לפי שאין העד מלוכלך כ"כ אבל לאחר תשמיש שמלוכלך בשכבת זרע צריכות בכל פעם חדש וב"ה אומרים דיה בב' עדים כל הלילה מודים שצריכה בדיקה אחר כל תשמיש אך דלא מצרכי חדש וטעמא משום דאחר תשמיש איכא רוב לכלוך משכבת זרע ואין ריוח בעד חדש ואפשר דאפילו צנועות לא בעו חדש לאחר תשמיש והשתא אתי שפיר הכל:

איכא דאמרי טעמא דראתה הא לא ראתה לא דוסתות דרבנן ואע"ג דרב הונא גופיה הוא דאמר לעיל וסתות דאורייתא לא קשיא הא דידיה הא דרביה.

ר' יהושע אומר תבדוק כלומר דאע"ג דוסתות דרבנן מכל מקום הרי היא טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור. ואיכא למידק, דאם כן היכי דייק אביי ממתניתין דהיתה במחבא דוסתות דאורייתא, דילמא לעולם דרבנן, וטעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה עד שתבדוק. ותירצו בתוס', דארישא דמתני' סמך דקתני הגיע עת וסתה ולא בדקה טמאה, דאלמא וסתות דאורייתא ורישא ר' מאיר היא, כדאוקימנא בשלהי בנות כותיים (נדה לט, א) ואע"ג דהכא ולעיל בפרק קמא (נדה ט, א) דייקי לה מדיוקא דטעמא דאיכא חרדה ולא פשטינא לה ממתני' גופה, דקתני הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה, לא קשיא דטובא איכא דכוותה בתלמודא דמצי לאיתויי רישא או סיפא דמתניתין בהדיא ודייק לה מדיוקא בשלהי ר' ישמעאל בע"ז גבי המטהר יינו של נכרי (סא, ב) ובסנהדרין פ"ק (כב, ב) גבי קלקלתן תקנתן ודכוותייהו טובא.

מתני' בית שמאי אומר צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש פירש רש"י ז"ל שני עדים הללו, שניהם לה, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש, מדקתני צריכה ולא קתני צריכים, וכן לכל תשמיש ותשמיש מניחתן עד למחר ורואה בהן אם ראתה אם לאו, ובאי זו מן הביאות ראתה, כדי לדעת כמה חטאות הוא חייב. ובית הלל אומרים דייה שני עדים כל הלילה, כלומר ובעד שלפני תשמיש ראשון בודקת בו פעם ראשונה, ובסוף כל התשמישים בודקת בעד השני. נמצא לבית הלל דייה שני עדים ושתי בדיקות כל הלילה, ואינו מחוור, דא"כ מאי טעמא שייריה לשלישי דהוא עד דידיה דלאחר תשמיש, ועוד למה לה עד לפני תשמיש שני. והלא בדיקה שלאחר תשמיש ראשון עולה לה לבדיקה שלפני תשמיש שני, אלא שני עדים אחד לו ואחד לה קאמר, ועד שלה בודקת בו לפני תשמיש ראשון ולאחר תשמיש, ושלו בודק בו לאחר תשמיש וכן בתשמיש ראשון בודקת בו לאור הנר קודם תשמיש, אבל לפני תשמישי' אמצעיים אינה צריכה בדיקה שכבר בדקה לאחר תשמיש שלפני זה, והא דקתני צריכה ולא קתני צריכין, משום דכל עצמה של בדיקה אינה אלא משום דמים דהות בה ומשום לתא דידה הוא, תני בהו צריכה, וכדקתני נמי לעיל (נדה יד, א) דרך בנות ישראל משמשות בב' עדים ולא קתני דרך בנות ישראל ובני ישראל, וכן כתב הרמב"ן נ"ר. והרמב"ם ז"ל כתב דאפילו לבית הלל צריכה בדיקה על כל תשמיש ותשמיש לאחר תשמיש, ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל בבדיקות אלא בגופן של עדים דבית שמאי סברי עדים חדשים על כל תשמיש ותשמיש, שמא תראה דם טפה כחרדל בעד בקנוח ראשון, ותחפנו שכבת זרע בבדיקה שנייה ובית הלל לא חיישי להכי. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל מפרשים לה נמי הכין והקשו ללשון רש"י ז"ל מדקתני צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר דמשמע דאם משמשת לאור הנר לא בעו בית שמאי שני עדים, אלא די להם כדברי בית הלל, ואם כדברי רש"י ז"ל, מה תועלת יש באור הנר למעט בבדיקות, דאכתי איכא למיחש שמא תראה דם טפה כחרדל בביאה ראשונה ותחפנו שכבת זרע בביאה שנייה, אם לא היתה לה בדיקה בסוף כל תשמיש ותשמיש.

חוששת לוסתה וחוששת לראיתה פי׳ חוששת שמא ראתה דם ביום וסתה ואעפ״י שבדקה עצמה עכשו ומצאה טהור משום דסבר וסתות דאורייתא כדמפרש ואזיל וחוששת לראייתה אם בדקה עצמה עכשו ומצא טמא להיות מונה ימי נדתה מהיום וגם לחדש אחר חוששת ליום זה שמא היא משנה וסתה וקבועת וסת ליום זה וכההיא דתנן היתה למודה להיות רואה יום ט״ו ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין וקס״ד דמשום הא דחושש לראיה נקט וראתה דאלו משום וסתה אפי׳ לא ראתה נמי וכדפריש'.

א״ד הכי א״ל וכו' קסבר וסתות דרבנן ואע״ג דלעיל אמרינן דסבר רב הונא וסתות דאורייתא כבר תרגמה רש״י ז״ל דההיא דידיה וההיא דרביה.

הרואה דם מחמת מכה בתוך ימי נדתה פי׳ בימים שהיא למודה לראות בהם בעונתה או בוסתה אמ׳ רבינא דכ״ע וסתות דרבנן אבל לא מצינן למימר דכ״ע וסתות דאורייתא דכיון דאמר רשב״ג טהורה ע״כ סבירה ליה וסתות דרבנן וכן הלכה.

מתני׳ ב״ש אומר צריכא ב׳ עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר וכו'. ופי׳ רש״י ז״ל כיון דקתני צריכה ולא קתני צריכין ששני עדים אלו שלה הם ובודקת בב׳ עדים מיוחדים בכל תשמיש א׳ לפניו וא׳ לאחריו ומנחתן כלן עד למחר ובודקת אותן ותדע אם שמשה נדה וכמה חטאות הוא חייב ונר׳ דדייק לה דכיון דקתני או תשמש לאור הנר ופריש בגמרא תבדוק לאור הנר מכלל דבירוש׳ אינה בודקת ואינו מחוור דודאי עד שלפני כל התשמישין צריכ׳ לבדקו לאור הנר להחזיק עצמה בטהר׳ דאע״ג דאין בדיק׳ זו אלא משו׳ מגו דטהרו׳ מ״מ כיון דמצריכין לה סגיא דתהוי בכדי והא דקתני או תשמש לאור הנר דפרי׳ בגמ׳ דאו תבדוק קאמר היינו משום שאר בדיקות שכבר הוחזק׳ בטהרה אבל עד ראשון שלפני כל התשמישין בדקתו לאור הנר ותדע דמשום דקתני צריכה ב׳ עדים על כל תשמיש קתני או תשמש לאור הנר כלו׳ שלא תהא צריכ׳ לרבוי עדי׳ אלו. גם מה שאמר ר׳ דצריכה ב׳ עדים בכל תשמיש א׳ לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש אינו נכון דהא עד א׳ לבדיקה א׳ שתהא בין תשמיש לתשמיש עול׳ לכאן ולכאן ועוד דכיון דקתני צריכא ב׳ עדים כדקתני רישא הא ודאי כי הדדי נינהו ועד דידיה לא משייר ליה תנא דלא מיירי ביה לכך הנכון ששני עדים אלו הם א׳ לו וא׳ לה כדקתני רישא ועד שלה בודקת בו לפני כל התשמישים וכדקתני לאור הנר. ואת״ל טומ׳ הרי אינה משמשת וא״ת טהור תניחנו עד לאחר תשמיש ובודקת בו וגם הוא בודק בשלו לאחר תשמיש ובדיקה זו עולה לפני התשמיש של אחריו ולאחר כל תשמיש ותשמיש בודקות שניהם כל א׳ בעד שלו. והא דקתני צריכה ולא קתני צריכין פי׳ הרמב״ן ז״ל משום דאפי׳ בדיקו׳ שלו מחמתה הם משום דדמים דאית בה וכדקתני לעיל דרך בנות ישראל משמשות בב׳ עדים ולא קתני בנות ישראל ובני ישראל.

ב״ה אומר דיה בב׳ עדים כל הלילה פרש״י דיה שתי בדיקות כל הלילה בדיקה א׳ קודם התשמישים ובדיקה א׳ אחר כלן אבל בתוס׳ פי׳ שלא הקלו בה בבדיקות אלא בעדים בלבד לומר דבודקת בב׳ עדים אלא בסוף כל התשמישים ואינה צריכה ב׳ עדים מיוחדים לכל תשמיש ולא אור הנר כדברי ב״ש.

ותדע דכי קתני רישא לב״ש או תשמש לאור הנר היינו לומר כי בעשותו כן רצו׳ לומר שתבדוק לאור הנר והיינו די לה כדברי ב״ה ואלו לב״ש צריכה היא ב׳ בדיקות על כל תשמיש דאי לא למה לה אור הנר לבדוק בה וכיון דקתני צריכה ב׳ עדים על כל תשמיש או תשמש לאור הנר משמע דה״ק או תשמש לאור הנר וזו די לה לעשות כדברי ב״ה דאי לא אשתכח דב״ה מתני תלת דרגי שאינה צריכה לא רבוי עדים ולא בדיקה ולא אור הנר וזה אין במשמע לשון משנתינו אלא דמשמע דאמרי כי דיה ב׳ עדים ואינה צריכה לא עדים ולא בדיקה לאור הנר אבל בדיקות בלא אור הנר צריכה אלא דלא חיישי שמא תראה טפת דם בביאה אחת ותחפנו שכבת זרע או יחזור ויחפנו עד דבדיקה דלא שני להו בין נמוק פעם אחת לנמוק שני פעמים כדאיתא בגמ׳ והפי׳ הזה קרוב הוא ולשון המשנה מסייעתו מדקתני שני עדים ולא קתני בדיקות. גם הרמב״ן ז״ל כתב שצריכה ב׳ בדיקות בין תשמיש לתשמיש אחד לו וא׳ לה מיהו מלשון ב״ש ליכא ראיה כולי האי דאדרבה כיון דקתני צריכה שני עדים על כל תשמיש או תשמש לאור הנר ופרישנא בגמ׳ דתבדוק לאור הנר קאמר כי אתו ב״ה בתר הכי ואומר כי דיה שני עדים שאינה צריכה לא עדים ולא בדיקה לאור הנר הרי הוא כאלו אמרו שאינה צריכה בדיקה כלל שאלו היתה צריכה בדיקה לא סגיא שלא תהא צריכה בו אור הנר כיון דליכא שנוי עדים ומאי דאמר בגמרא דלב״ה נמוק הדם שני פעמים נוטה יותר כדברי פרש״י ז״ל שתהיו שתי ההמקות שוות ושתיהם בפנים בגופה בביאה ראשונה ושניה ואלו לאידך פירוש המקה ראשונה היא בפנים בביאה ראשונה והמקה שניה בחוץ בעד שבודקת בו שממיקה אותו שכבת זרע של ביאה שניה דאלו ביאה שניה גופא אינה ממיקה שכבר בדיקה בינתים ודוק.

כבר ביארנו שהוסתות אינן מן התורה אלא מדרבנן ומעתה כל שלא בדקה עצמה בשעת הוסת ובדקה עצמה אחר הוסת ומצאה טהור אין מחזיקין אותה בטומאה לומר על כל פנים בשעת וסתה ראתה שהאורח בזמנו בא שאפשר שאין האורח בא בזמנו וחכמים הוא שהצריכוהו לחוש לוסת ולעונותיו ומעתה אם לא בדקה בשעת הוסת ואחר זמן בדקה ומצאה טהור טהורה היא ומ"מ אם כשבדקה עצמה לאחר זמן מצאה טמא מטמאין אותה למפרע משעת הוסת אם הוא רחוק מעת לעת שבראיה והוא שאמרו חוששין לוסתה ואם היא תוך מעת לעת מטמאין אותה מעת לעת וזהו שאמרו חוששת לראייתה ולמדת שהלכה כרב שאמר בדקה ומצאת טמא טמאה טהור טהורה אפילו לא בדקה כדי שיעור וסת אלא לאחר זמן ומשום דוסתות דרבנן והאי דכתוב והזרתם ודרשו בו אזהרה לעונה סמוך לוסת אסמכתא בעלמא היא והוא שאמרו ביבמות חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך והעמידוה אפילו בשעת וסתה שמע מינה וסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזור ומ"מ קצת רבנים פסקו וסתות דאורייתא ומקרא דוהזרתם וזו שביבמות פירשוה לפקידת דברים בעלמא ויש מכריעין לפסוק כשניהם לומר שוסתות דאורייתא לאסור תשמיש ומפני שהתשמיש מעורר את הדם אבל לענין אם לא בדקה בשעת הוסת ובדקה עצמה אח"כ ומצאה טהור אין אומרין וסתות דאורייתא לטמאה על כל פנים אלא דרבנן ושמא לא בזמנו בא וטהורה ודעת ראשון עיקר ומ"מ כל שלא בדקה בשעת הוסת צריכה בדיקה כר' יהושע דאמר תבדוק ומה שאמרו שאינה אסורה אלא אותה עונה דוקא כשבדקה ביום וסתה ומצאה טהור אבל אם לא בדקה אסורה לשמש עד שתבדוק:

ודין חרדה שמסלקת את הדמים לפעמים כבר ביארנוה בפרק ראשון:

הרואה דם מחמת מכה אפילו היתה המכה במקור טהורה מכלום וכל שכן אם יש לה מכה במעים ודם יוצא מן המכה דרך המקור שהוא טהור ואין עברתו דרך המקור מטמאתו שאע"פ שדם המקור טמא אין מקומו טמא לטמא דם טהור העובר דרך בו:

המשנה החמישית והכוונה בה בענין החלק הראשון ר"ל בענין הבדיקה והוא שאמר שמאי אומר שני עדים על כל תשמיש ותשמיש כלומר כל שאתה מצריכה בדיקה צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש שהעדים שקנחה בהם פעם אחת לא תקנח בהם פעם אחרת אלא תהא מזמנת עדים על כל תשמיש ותשמיש ולמחר תעיין בכלם כדי שתדע אם היא טמאה באיזה עד אירעה לה טומאה לידע כמה חטאות היא חייבת ופי' בגמ' שאם אין לה הזמנת עדים כל כך תשמש לאור הנר ותבדוק אחר כל תשמיש ותשמיש ומדקאמר צריכה משמע דבאשה קא מהדר ושני עדים דקאמר פירושו אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש ולמדת שאף לבית שמאי עד שלפני תשמיש אינה צריכה לבדוק בו עד למחר וי"מ דעד שלפני תשמיש ודאי צריכה לבדקו לאור הנר אלא שני עדים דקאמר אחד לו ואחד לה ושניהם לאחר תשמיש והאי דקתני צריכה משום דעיקר דמים בדידה נינהו ובית הלל אומרין דיה שני עדים כל הלילה שלפני תשמיש תבדוק בו בתחלת הלילה ושלאחר תשמיש תבדוק בו בסוף הלילה ואין צריכה בכל הלילה אלא שני עדים ושתי בדיקות ואם מצאת טמא תביא קרבן אחד ומ"מ כל לבעלה אינה צריכה בדיקה על הדרך שהתבאר אלא שאפשר לפרשה באין לה וסת ובאותן השלשה פעמים ושצריכה בדיקה אלא שבזו אפשר שאף בית הלל מחמירין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה חוששת לוסתה כו' וקס"ד דה"ה נמי אם בדקה כו' והא דנקט ראתה משום כו' עכ"ל יראה לפי דרכו דהוה ס"ד השתא דבראתה נמי לא מטמא משעת וסתה אלא אי הוה וסתות דאורייתא ומלתא דרב דלקמן ומצאתה טמאה דטמאה משעת וסתה אפשר דהוה מפרש ליה כרבי זירא דכולי עלמא וסתות דאורייתא ובדקה עצמה בשיעור וסת קמפלגי והשתא שפיר הוה קסלקא דעתך הכא דה"ה בלא ראתה דמטמאה משעת וסתה אפילו הוה וסת דרבנן ודאי דלא ה"מ למפשט מידי מראתה דהוה וסת דאורייתא ובלא ראתה נמי מטמאה משעת וסת כמו שכתבו התוס' אלא דלפי דרכם שפיר הוה ידע כדמסיק דבראתה מטמא משעת וסתה אפילו הוה דרבנן אלא דפשיטא ליה מדהוה מקולקלת למנינה:

בד"ה וכאן שלא בדקה עצמה כו' וא"ד דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עכ"ל האי לישנא איכא דאמרי אינו מלשון רש"י אבל הוא נשמט מנוסחת תלמוד וכ"ה בגמרא ישנה:

תוס' בד"ה בש"א צריכה ב' עדים כו' אם כן אינה בודקת סמוך לתשמיש לידע אם בועל בנדות כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא פסיקא להו דבעד שלאחר תשמיש צריכה לידע אם בועל בנדות כו' דלקמן בשמעתין נראה מפרש"י דלאחר תשמיש אינה צריכה אלא משום טהרות:

תוס' ד"ה במקור מקומו טמא וכו' ורשב"ג לטעמיה דבריש תנוקות ר"ל דבריש תנוקות נמי איתא דרשב"ג ס"ל מקור מקומו טמא:

בא"ד ואע"ג דטומאת בית הסתרים היא ובפרק דם הנדה אמר וכו' פירוש ואע"ג דטומאת בית הסתדים היא וקי"ל דבית הסתרים אינו מטמא ועוד קשיא דפרק דם הנדה איתא נמי דדם שאינו טמא מחמת נדה בעי רביעית והכא קאמר טמא אע"ג דליכא רביעית וכו':

וכו':

תוס' ד"ה אלמא כו' אפי' אי וסתות דרבנן וכו' עי' לעיל ט ע"א תד"ה הא וכו' דהוכיחו כן מסוגיא דהכא והיינו ללישנא בתרא דרב סבר וסתות דרבנן ואפ"ה ס"ל דמצאה טמאה חוששת לוסתה וא"כ מה הקשו דלמא הלישנא קמא ס"ל דאי היה וסתות דרבנן לא מטמאינן למפרע לחוש לוסתה ובהא פליגי הנך ב' לישני וכמו דצ"ל לתירוצם דפליגי באם וסתות דרבנן אם מקולקלת למניינה: