מסכת נדרים דף פ״ה עמוד ב׳

גמ' הרי זו עושה ואוכלת לדברי הכל ואמרינן התם במסכת כתובות בפרק אע"פ דבשאין מעלה לה מזונות קא מיירי ואמרי' עושה ואוכלת פשיטא דכיון דאין מעלה לה מזונות ודאי עושה ואוכלת דממאי מתפרנסת ואמרי' סיפא איצטריכא ליה למיתני:

והמותר ר"מ אומר הקדש דקא סבר אע"ג דמעשה ידיה אינו יכול להקדיש הואיל ואינה ניזונית משלו מ"מ מותר על מזונותיה יכול להקדיש שיהא קדוש לאחר מיתתה:

ור' יוחנן הסנדלר אומר חולין דקסבר אין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם לא יהא שלו אלא לאחר זמן:

ואמר שמואל התם הלכה כר' יוחנן הסנדלר דתקנו לה חכמים מעה כסף תחת מותר מעשה ידיה דאי במעלה לה אפילו בחייה שלו היא וקשיא דשמואל אדשמואל:

וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה כלומר הלכה כר' יוחנן ב"נ דאמר יפר והיינו טעמא דיפר משום העדפה ולא משום גירושין:

לימא הלכה כרבי עקיבא דמוקי לטעמיה משום העדפה אלא מדקאמר הכי ש"מ כדאשמעינן מעיקרא ולעולם קשיא דשמואל אדשמואל:

אלא אמר רב יוסף לעולם קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

ושאני קונמות וכו' ה"ג אמר לי' בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו די"ל יאסרו פירות חבירו עליו אלא יאסור דבר שלב"ל על חבירו שבאיזה ענין יש בו כח לכך שהרי אין בו כח לאסור פירות חבירו על חבירו להכי נמי פירות מעשה ידיה הויין של בעל והיאך יכולה לאוסרן עליו הואיל שלא באו לעולם:

עושה ואוכלת שאין מעשה ידיה קדוש על פיו ובפרק אע״פ (כתובות דף נח:) מפרש שמעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף ומעה כסף תחת מעשה ידיה ומזונות תחת מותר:

והמותר ר"מ אומר הקדש [איכא] דאמר התם שאינו מעלה לה מעה כסף ולא מזונות ומותר אינו קדוש אלא לאחר מיתה ואיקדוש הכל ומותר ר"ל מה שישתייר לאחר מיתה שלא אכלה:

חולין שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ב"נ להעדפה כלומר בדין דפליג רבי יוחנן ב"נ במתניתין ארבי עקיבא דאמר שמא תעדיף דסבר דהעדפה הויא לעצמה ורבי יוחנן בן נורי סבר דהויא לעצמו ובהך דינא פסק שמואל כר' יוחנן אבל ודאי לא סבר דקדשה מעשה ידיה כלל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

הכי גריס רבינו חננאל ולימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה וא"נ אין הלכה כר' עקיבא א"נ הלכה כת"ק:

שאני קונמות דאמר רבי יוחנן דחיילי על דבר שלא בא לעולם מתוך שהוא תופס בדבר שאין סתם הקדש תופס דאדם אוסר בקונם פירות חבירו עליו ובלשון הקדש אינו אוסר דבר שלא בא לעולם משא"כ בהקדש והשתא ס"ד דה"ה דתאסור האשה על בעלה בקונם כי היכי דאסרה על נפשה ואני מתיר:

בשלמא אדם אוסר פירות חבירו אע"פ שאינו שלו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו וחבירו אינו ברשותו אע"פ דדבר האסור אינו ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו [וקונמות מעשה ידיה] דמתניתין אינה בעולם והיכי מצי אסרה לבעל:

באומרת יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם הרי הוא כמי שהמלאכה נמי היה בעולם:

אמר רב הונא (ג) אמר רב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם. והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו:

ופרכינן אע"ג דידים איתנהו בעולם הא משעבדן ליה לבעל והיכי מצי למיסר נכסי חבירו על חבירו ופרקינן אמר רב אשי שאני קונמות דכקדושת הגוף נינהו. פי' דאע"ג דקדושת דמי' אינו מפקיע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון קונמות דהוו איסור חפצא וקדושת הגוף מפקיעין מידי שעבוד:

אמר המקדיש מעשה ידי אשתו ר"ל שהיא עתידה לעשות נחלקו בה בחמישי של כתובות שלדעת רבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונמצא הקדשו הקדש ומתוך כך הוא נותן עצה שתהא עושה ואוכלת ר"ל שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה אלא לעצמי ויכולה לומר כן אחר שהמזונות עיקר ומתוך כך לא יהא הקדש חל על מעשה ידיה והמותר ר"ל שמעדפת על שיעורה אפילו אמרה איני נזונת וכו' קדוש ודוקא לאחר מיתתה שאילו בחייה שמא אם העדיפה עכשו בשבוע שלפניה תחסר וצריך שתהא אחריות חסרונה של עכשו על העדפה שלפניה אבל לאחר מיתה קדוש ואע"פ שתקנו לה מעה כסף תחת מותר אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה ואיני נותנת מותר שבזו מיהא מותר עיקר כמו שביארנו במקומו ורבי יוחנן הסנדלר אמר שאין הקדש חל לא על המעשה ולא על המותר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכן הלכה ואפי' הקדיש מעשי ידיו של עצמו אינו כלום ומכל מקום אם אמר יקדשו ידים לעושיהם אף בשל אשתו ההקדש חל הואיל והידים משועבדות לו והידים בעולם וצריך שתאמר איני נזונת ואיני עושה והיא עושה ואוכלת והמותר קדוש לאחר מיתתה על הדרך שביארנו:

גמרא והמותר רבי מאיר אומר כצ"ל:

רש"י למתני והמותר ר' מאיר כצ"ל והד"א דקא סבר כצ"ל:

בד"ה וכ"ת כו' לימא הלכה כצ"ל עליו הס"ד מקדשין והא הד"א:

ברא"ש בד"ה הרי כו' מעלה לה מעה כצ"ל לעולם הס"ד:

בד"ה וכ"ת פליג ארבי עקיבא כצ"ל:

ר"ן לשעבודיה הס"ד פי הס"ד יפר הס"ד ואחר כך מ"ה למימרא דקסבר כו' כצ"ל:

בא"ד חייל נדרו כצ"ל ואוכלת הס"ד לעולם הס"ד לעולם הס"ד:

בד"ה אמר ליה אביי כו' אוסר פירות כצ"ל:

וכי תימא הכי קאמר הלכה כרבי יוחנן להעדפה פירש ר"ח הלכה כרבי יוחנן ממה שנחלק על רבי עקיבא שרבי עקיבא אומר יפר מטעם העדפה ואיהו אמר אין צריך להפר והלכה כמותו בזה שאינו יכול להפר ומיהו לאו מטעמיה דאיהו מטעם העדפה דידיה קאמר ושמואל מטעם דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומשום שמא יגרשנה נמי אינו צריך להפר. הכי גרסינן בפירוש ר"ח אם כן לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה אי נמי הלכה כתנא קמא אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא. והכי פירושו לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה (רבי שמעון) שמואל דפסק כרבי יוחנן לאפוקי מדרבי עקיבא דאמר צריך להפר מטעם העדפה אבל השתא דקאמר הלכה כרבי יוחנן סתם משמע. אבל מה שאמר אי נמי הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר לא משום דעדפה ולא משום שמא יגרשנה. אי נמי אין. הלכה כרבי עקיבא דאמר יפר שמא תעדיף דשמעינן דאין צריך להפר כלל דלא הוה ס"ד למימרא אין הלכה דאמר יפר שמא תעדיף אבל שמא יגרשנה יפר דאם כן לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי מדלא הוה אמר הלכה כרבי יוחנן אלא אין הלכה כרבי עקיבא שמעינן דפסק הלכתא דאינו צריך להפר משום טעם דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ופירש (רשב"ג) שמואל כי אמר הלכה להעדפה דאינו צריך להפר משום העדפה הלכה כמותו דהעדפה דידיה הוי אבל מטעם שאמר שמא יגרשנה לא פסק הלכה והא לא אתי שפיר דמשתמע הלכה כרבי יוחנן דאינו צריך להפר משום העדפה דדידיה הוי הא משום יגרשנה לא פסק הלכה והא לא אתי שפיר דמשתמע הלכה כרבי יוחנן דאינו צריך להפר משום העדפה דדידיה הוי הא משום יגרשנה צריך להפר אם כן מה תירץ. ותו הלכה כתנא קמא לא הוה משמע לן דהעדפה דידיה הוי ותימה לי דבסיפא מציאת אשה אמרינן דתנא קמא סבר העדפה דבעל ולא ידעתי לפרש היאך שמענו מתוך דבריו כן. לישנא אחרינא מעשה ידיה והעדפה לא דמו לגירושין ומיתה דכיון דכל יומא אתו יש לומר דחשיב להו שמואל דבר שבא לעולם. ואף על גב דבכתובות קרי למותר מעשה ידיה דבר שלא בא לעולם דאמרינן באף על פי לא תימא היינו טעמיה דרבי מאיר משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכו' מיהו שמואל שמא סובר דחשיב בא לעולם הילכך לא מקשינן אלא ממיתה וגירושין דדמו להדדי ואף על גב דאיכא דאמר בגטין מיתה שכיחא טפי מגירושין מיהו נראה לתלמוד הכא דלענין בא לעולם שוו אהדדי. ולפי סברא זו הכי פירושו נימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה אי נמי אין הלכה כתנא קמא פירוש דאמר אינו צריך להפר משום שום חששא ושמעינן נמי דחיישינן להעדפה כי השתא אי נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר בהדיא יפר שמא תעדיף. והשתא אתי שפיר דאמרינן במציאת האשה בכתובות דשמעינן מתוך דברי תנא קמא דאמרי אינו צריך להפר דסברי העדפה דבעל היא דאין לתלות דטעמייהו משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שסוברת סוגיא דהתם כסוגיא דהכא דהעדפה לא הויא דבר שלא בא לעולם. שטה.

אלא אמר רב יוסף שאני קונמות לעולם כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אמעשה ידיה ממש קאמר ולא קשיא מדשמואל אדשמואל דשאני קונמות דלשון חמור הוא דמתוך שאדם אוסר בקונם פירות חבירו עליו דהוי דבר שלא בא לעולם גבי דידיה דדבר שאינו שלו הוא אדם אוסר נמי בקונם דבר שלא בא לעולם בה"ג דאפילו לכשיבאו לעולם אינו שלו כי האי דרבי יוחנן בן נורי וכי קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר לענין הקדש קאמר שאין ממהרין לתפוס כקונם כדקתני המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' דלשון זה קל הוא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כגון פירות חבירו כדאמרינן בבבא קמא איש כי יקדיש את ביתו קודש לה' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ועל כן לא חייל הקדש אמותר וחולין הוי. ומיהו אי אמר הקדש פירות חבירי עלי אסור בהם דכיון דאמר עלי הוי כמאן דאסר להו בקונם. הרי"ץ ז"ל. שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אף על פי שאינם שלו מיחל עליהם איסורא אלמא אדם אוסר דבר שאינו שלו עתה קונם להחל איסורא לכשיבאו לרשותו שיאסר בהם ומזה הטעם אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שיקדשו לכשיבאו לעולם וסבר רב יוסף שמה דאדם אוסר פירות חבירו עליו אינם אסורים אלא לכשיבאו לרשותו ולפי סברתו דומה הדבר לדבר שלא בא לעולם שהרי אוסר דבר שלא בא לרשותו והיא גופה מנלן יש לומר דכתיב כי ידור נדר ודרשינן עד שידור בדבר הנדור ולא חלק הכתוב בין אוסר פירותיו על חבירו לאוסר פירות חבירו עליו שהרי מטעם שנידון כמקדיש לא נאסר דאם כן למה לי קרא וטעמא דמקדיש משמע שאוסר לכל העולם בשוה הילכך אחרי שחידוש הוא לא נראה לחלק בו אלא מקרא מלא דיבר הכתוב מיהו לענין זה לא אמרינן מקרא מלא שיאסר פירות חבירו על חבירו כדאמרינן בסמוך דכיון דאין לו רשות לא באוסר ולא בנאסר כולי האי לא יתכן לומר שיאסור הכתוב. שטה. אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חברו עליו בלשון קונם שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו אפילו בלשון הקדש דקילי ליה מקונם שאם הקדיש פירותיו הרי הן אסורין על חברו אלא יאסר דבר שלא בא לעולם על חברו אפילו בלשון קונם דחמיר דכשבא לעולם הויין של חברו דקאמר הלכה כר' יוחנן דאמר יפר אף על גב דכשבאין לעולם הויין מעשה ידיה שלו קאמר דכשיוצאין מתחת ידו כשיגרשנה שהוא איסור קונם חל עליהן שכן אין אדם אוסר פירות חברו על חברו אפילו בלשון קונם והכא נמי דומיא דפירות חברו על חברו הוא דמעשה ידיה שלו הן כשבאין לעולם. אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכא היינו טעמא דשמואל דאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי באומר יקדשו ידי לעושיהן וידים איתנהו בעולם הילכך איסור קונם חל עליו דאף על גב דהשתא לא קדש דמעשה ידיה שלו אפילו הכי כשיגרשנה איסור קונם חל עליהן ורבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן נורי סברי הואיל והשתא לא קדוש שוב אין איסור חל דכשלא באו לעולם כלל דמי. פירוש. פירש הרי"ץ ז"ל וז"ל: אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירותיו על חברו שהרי אדם אוסר פירות חברו עליו ומה לי גופו מה לי פירותיו גופו ופירותיו בידו הן. יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו כגון זו שאוסרת על בעלה מעכשיו לכשיגרשנה שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו והאי נמי כפירות חברו על חברו דמי דהא מעשה ידיה משועבדין לבעל דהיינו כפירות חברו ואוסרתן על בעלה דומיא דעל חברו דודאי אלו יכול אדם לאסור פירות חבירו על חברו היא יכולה נמי לאסור דבר שלא בא לעולם על בעלה אבל עכשו לא דמי. עד כאן.

אמר ליה אביי וכו' שהרי אדם וכו'. פירוש מה שאדם אוסר פירות חברו עליו אינו כדבריך שיאסרו לכשיבאו לרשותו אלא דאיסור חל עליו מיד שאפילו הנאות שנהנה בהם קודם שיבאו לרשותן כגון לשכב עליהן או לילך בחצר אסור כדתנן לעיל ומה שאדם אוסר פירות חבירו עליו הוא מטעם שאמר הכתוב כל תולה בדבר הנדור נאסר מידי דהוה שאדם אוסר פירותיו על חברו שאינו מטעם הקדש אלא לכל והאיסור מטעם שאסר הכתוב כל תולה בדבר הנדור אחרי שיש לו רשות באוסר או בנאסר. ולפי זו הסברא אין לדמותו לדבר שלא בא לעולם דאדרבה יש לדמות שלא יוכל לאסור דבר שלא בא לעולם על חברו שאין לו רשות עתה בשניהם ולא יאסר מידי דהוה שאין אדם אוסר פירות חברו על חברו שאין לו רשות וכח בשניהם. שטה. באומרת יקדשו ידי דהכא באומרת יקדשו ידי לעושיהן למי שעשאן דידים איתנהו בעולם ומצית לאקדושינהו דגופה בידה הוא וחייל עלייהו הקדש מהשתא לכשיגרשנה. ומתניתין דכתובות דלא אמר יקדשו ידיך אלא מעשה ידיך והא משועבדות ידיה לבעלה לעיקר מעשיה. דאמרה לכי מגרשנא ודוקא לרבי יוחנן מתרצינן הכי דאלו לרבי עקיבא לא אפשר דאם כן אמאי קאמר יפר שמא תעדיף הא לא חייל עליה עד דמגרשא. הרי"ץ ז"ל.