מסכת נדרים דף פ׳ עמוד א׳

היכי תעביד דתרחץ מיתסרא הנאת רחיצה עלה - כלומר והוי עינוי נפש, לא תרחץ מכל מקום איכא בהני עינוי נפש דהא מנוולא בינתים. ואף על גב דאמרינן לעיל לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם עלה, היינו למאי דסבירא לן דמשום דאין ברחיצה עינוי נפש, נקט רחיצה בתנאי ועיקר הנדר בפירות, והלכך קשיא לן כיון דאין ברחיצה עינוי נפש לא תרחץ, אבל השתא הדרינן סברא אחרינא דמוקמינן תנאיה ועיקריה ברחיצה, אלמא רחיצה אית בה עינוי נפש, הלכך כיון דמקיימי בתנאה בנוולי איכא עינוי נפש מפר.

ורבי יוסי סבר דאין אלו נדרי עינוי נפש כלל דנוול ברחיצה לא חייש. הקשה מורי הרב נר"י דסוגיין ודאי אתיא דלא כר' נתן וכרבנן, דפליגי בשלהי פרקין [לקמן (נדרים פט, ב)] בנטולה אני מן היהודים אם משמשתו, דר' נתן אמר הרי זה לא יפר, וחכמים אומרים יפר, דאי כר' נתן התם נמי לימא היכי תעביד, תשמש מיתסרא הנאת תשמיש עלה, לא תשמש הוו דברים שבינו לבינה כדאמרינן הכא, אלא ודאי סוגיין דהכא דלא כר' נתן, וכיון שכן מאי קא מקשה בריש סוגיין למה לה הפרה לא תרחוץ ולא ליתסרו פירות עולם עלה, והא לרבנן מפר אף על פי שלא חל הנדר, ואיכא מאן דיליף ממלתייהו בסוף פרקין דאף חכם מתיר בנדר שלא חל. ותירץ הוא ז"ל בשם הר"מ בר שניאור ז"ל, דאף על גב דפלוגתייהו בין בנדר בין בהפרה, מיהו הפרה כיון דליתא אלא אי בנדרי עינוי נפש, אי בדברים שבינו לבינה, כל מקום שאפשר לינצל בזהירותה בתנאה מעינוי נפש, לא מיקרי עינוי, כי אמרי יפר דוקא כגון נטולה אני מן היהודים אם משמשתו, שאינה יכולה לינצל מדברים שבינו לבינה. וחזר עוד והקשה מדאמר רבי יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור דהשתא מיהת לא חל, ואכתי אין כאן משום דברים שבינו לבינה כל זמן שלא יגרשנה. והוא מפרק לה דשמא בההיא אפילו ר' נתן מודה, כיון דלא תלתה נדרה בתנאי ונדרה מהשתא, אלא שהנדר נדחה מכח השעבוד עד שיגרשנה. ולדידי קשיא לי דאם כדברי הר"מ ז"ל, מכל מקום בהא דאמרה הנאת פירות עלי אם ארחץ אינה יכולה לינצל או מעינוי או מדברים שבינו לבינה, שאם רחצה איתסרו עלה פירות והרי כאן עינוי אם לא רחצה, מכל מקום איכא משום דברים שבינו לבינה, דאמרינן לקמן דאפילו לרבי יוסי דאמר אין אלו נדרי עינוי נפש משום דברים שבינו לבינה איכא. ויש לומר דלקמן היינו טעמא משום דאוקימנא לה למתניתין בדאמרה קונם רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ, דלמא כולה מלתא בין תנאיה בין עיקריה הויא ברחיצה, וקאמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש, דייקינן מינה נדרה עינוי לא הוי הא דברים שבינו לבינה הוו, אבל מעיקרא דמוקמינן תנאה בלחוד ברחיצה, דלמא ליכא ברחיצה לא משום עינוי ולא משום דברים שבינו לבינה. ומיהו אכתי לא ניחא לי דודאי דרבי יוחנן בן נורי הויא תיובתיה, דמאי דפריק מרנא לאו פירוקא הוא, דהתם [כל שכן – לפי השי"מ] באומרת יקדשו ידי לעושיהן לאחר שתתגרש דהוה נדרה נדר ויפר מהשתא כדאיתא לקמן [נדרים פה, ב] ובפרק אף על פי [כתובות נו, א], ועל כרחך לא דחינן התם אלא משום דאין בידה לגרש את עצמה, הא לאו הכי נדרה נדר ויפר מהשתא אף על גב דלא חל הנדר עד לקמיה. ונראה לי דמעיקרא בעלי הגמרא הוא דלא קים להו מתניתין כמאן אי כרבי נתן ואי כרבנן, והכי קאמר אי סבירא להו דאינו מפר עד שיחול כרבי נתן לא תרחץ ולא ליתסרן, ואי כרבנן בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי עינוינפש, דלמא רחצה ומיתסרן פירות עלה הלכך מהשתא יפר דלא סלקא דעתיה (דרן) [דרבי יוסי ורבנן בפלוגתא דר' – לפי השי"מ] נתן ורבנן פליגי, ואוקימנא כרבנן וברחיצה עצמה פליגי. כן נראה לי.

אי הכי ליתני תנאי זה אין בו עינוי נפש - יש מפרשים כיון דברחיצה עצמה פליגי, דרבנן סברי יש בה עינוי, ורבי יוסי סבר אין בו עינוי, ובודאי איהי (נזהרה) [נזהרת – לפי השי"מ] מלעבור על התנאי, כדי שלא תאסר לעולם כמו (שהוא) [שהיא – לפי השי"מ] נזהרת בגוף הנדר, אם כן הוה ליה לרבי יוסי להזכיר בדבריו התנאי כמו שהוא מזכיר גוף הנדר, והיה לו לומר תנאי זה אין בו עינוי, כלומר תנאי זה שהיא נזהרת מלעבור עליו אין בו משום עינוי. ולהדין פרושא כי מוקמינן לה בתר הכי באומרת קונם רחיצה עלי אם ארחץ היום, דרבי יוסי לא חייש לנוול דחד יומא, ליכא לאקשויי תו לימא תנאי זה אין בו עינוי, דבודאי בענינו של תנאי דהיינו הרחיצה יש בו עינוי, דהא רבי יוסי מודה הוא ברחיצה דהוי מדברים שיש בהם עינוי נפש, אלא משום דזמנה מועט לא קרי ליה עינוי, הלכך לא מצי למיתני תנאי זה אין בו עינוי דהוה ליה למימר (תנאי) [זמן – לפי השי"מ] זה אין עינוי, וזה לא הוה ליה לר' יוסי להזכיר. ומורי הרב ז"ל פירש

ליתני תנאי זה אין בו עינוי נפש דהשתא דתני אין אלו נדרי עינוי נפש, משמע דמשום דאין הנדר עינוי נפש לא יפר, אבל אם הנדר עינוי נפש יפר, ובלאו הכי, דכיון דאין התנאי עינוי נפש אף על פי שנדרה בפירות העולם לא יפר, כדאמרינן בריש סוגיין למה לה הפרה, והא הוה ליה לאשמועינן, ופרקינן אלא דאמרה אם ארחץ היום דאפילו נוול דחד יומא הוי עינוי נפש, ורבי יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול, לא קאמר לא חייש כדלעיל, אלא לא שמיה נוול, דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי, ולהכי לא מצי למיתני תנאי זה אין בו משום עינוי נפש דאפילו משום דברים שבינו לבינה אין בו, ואין בו עינוי נפש משמע ליה לקמן להדיא דאתי למימר אבל דברים שבינו לבינה הווין, עד כאן לשון רבינו ז"ל.

מהא דאמרינן - ורבי יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול. משמע דרבי יוסי לא פליג אלא משום דזמנו מועט, הא רחיצה גופה הויא דברים שיש בהם עינוי נפש. והקשו בתוספות [ד"ה ור' יוסי] דלקמן לא משמע הכין אלא דרחיצה לית בה משום עינוי כלל אליבא דר' יוסי, [דאמרינן – לפי השי"מ] ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי דתנן מעין כו' השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה (שיעור) [צער – לפי השי"מ] גוף כולו לא כל שכן, ובכתובות פרק המדיר (כתובות עא, א) נמי דייקי ממתניתין דהכא דר' יוסי סבר רחיצה לית בה משום עינוי. ונראה לי דלאו קושיא היא, דהא אוקמתא לא קיימא, ולא דייקינן מינה ולא מותבינן לקמן עלה, אלא אאוקמתא (בתרא) [דרבא – לפי השי"מ] ולההיא אוקמתא ודאי רבי יוסי לית ליה ברחיצה עינוי כלל. אבל לדידי קשיא לי, אם כן ליקשי בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי, וכדאקשינן לעיל שהרי אילו עבר ורחצה היום הרי היא אסורה לעולם ואיכא עינוי, ואין אלו נדרי עינוי נפש משמע שאם עברה על תנאה אין כאן עינוי בעיקר הנדר, ולא שנו כן דהא רבי יוסי מודה ברחיצה גופה דיש בה משום עינוי נפש. אבל ה"ר אליעזר [ממיץ] ז"ל [גרס – לפי התוס' ד"ה ור' יוסי] ור' יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול, ולעולם לא חש התנא לאשמועינן בהא מידי, אלא גדולה מזו אני אומר שאין אלו נדרי עינוי נפש, כלומר דרחיצה גופה לית בה עינוי כלל, ולפירוש מורי ז"ל גם כן שכתבתי אינו קשה כלל.

ביום הכפורים כי רחץ ליחייב כרת - תימה דביומא מפיק לה מדרשא דתענו את נפשותיכם דבר שיש בו איבוד נשמה וצריך עיון.