מסכת נדרים דף י״ט עמוד א׳

כל שכן דסבירא ליה דלא מעייל גופיה לספיקא דהיכא דנדר ויש בנזירות ספק לא הוי נזיר ולדידיה סבירא ליה דסתם נזירות להקל:

אימא סיפא דספק נזירות להקל:

המוציא מחבירו כהן דבעי לאפוקי מיניה עליו להביא ראיה שהן בכורות שלא הפילה נפל קודם לכן ואי תפס להו כהן על הבעלים להביא ראיה דלאו בכור הוא:

ואסורים בגיזה ועבודה אע"פ דלא היה ודאי אלמא ספק קדשים לחומרא ואסורין בגיזה ועבודה והיכי מצינן לאוקמה כרבי אליעזר והאמר רבי אליעזר לא הקדיש את הכוי דספק קדשים לקולא:

אמאי קא מדמית קדושת בכור הבאה מאליה לקדושת כוי דע"י אדם קדושת בכור באה מאליה להכי מחמיר בגיזה ועבודה קדושת כוי דעל ידי אדם לא הוי קדושה מספק:

הא קשיא דקתני סיפא דהא וספק נזירות להקל:

ספק משקה לכל טומאת משקין קרי ספק משום דלית להו עיקר מן התורה לפי שלא מצינו טומאה למשקין בפירוש מן התורה והאי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא (ויקרא י״א:ל״ד) ההוא הכשר הוא:

ליטמא טמא לקבל טומאה לעצמן ודאי טמאין:

ור"ש אוסר דמעייל נפשיה לספיק' וא"ת היכי מייתי קרבנו והלא חולין בעזרה היא דשמא אין בכרי מאה כור ואין הנדר חל וי"ל שנודר על תנאי אם יש בו מאה כור הריני נזיר ואם לאו הריני נזיר נדבה אלמא לר"ש מעייל נפשיה לספיקא ומתניתין דסתם נדרים להחמיר מיתוקמא כר"ש וא"ת והלא לרבי שמעון לא הוי נזיר ודאי אלא הוי נזיר מספק וצריך להתנות (לרבנן) אם יש בו מאה כור אבל במתני' קתני אסור בודאי קאמר ג"כ למלקות דומיא דקתני גבי של שמים נדר אסור דהתם אסור ודאי קאמר וי"ל דבמתני' איכא נדר ודאי אלא שהוא נודר בלשון דמשמע איסור והיתר אבל הכא הנדר אינו נדר ודאי דשמא אין בכרי מאה כור [וא"ת] א"כ מה מדמה הא דרבי שמעון לנדר דמתני' דבמתניתין הנדר ודאי והכא הנדר ספק וי"ל דה"ק ורבי שמעון אוסר אלמא אפילו בנדר ספק מספק ניזיל לחומרא כ"ש במתניתין שהנדר הוי ודאי נדר שתופסין חומר משמעות:

טעמא דאין מכירין הא מכירין אסור תימה [מרישא] דמילתא הוי מצי למיפרך דקתני בהדיא סתם תרומה ביהודה אסורה בלא שום דיוק וי"ל דסתם תרומה ביהודה הוי כמו ודאי כיון שהם סמוכים כ"כ לירושלים פשיטא דדעתו לאסור אבל בגליל אפילו במקום שהן מכירין מ"מ רחוקים והוי כמו ספק ואפ"ה אסורים:

במאי אוקימתא לספק נזירות כרבי אלעזר אימא סיפא ספק בכורות כלומר ספק בכרה אמו עכשיו או בכרה כבר, אי נמי ילדה זכר ונקבה, ספק זכר יצא ראשון ספק נקבה יצאה ראשונה, ותני עלה אסורין בגיזה ובעבודה, ואי רבי אלעזר הכא נמי הוה ליה למימר דמספיקא לא קדיש כלל. ותמיהא לי מאי קושיא, דאי הכי, אפילו כי לא מוקמת לה כרבי אליעזר, מכל מקום תקשי לך רישא דספק נזירות להקל, וסיפא בבכורות דאסורין בגיזה ועבודה להחמיר. ומסתברא דקושיא זו דספק בכורות לאו בדוקא נקט לה, וכדאקשינן עלה מי קא מדמית קדושה הבאה מאליה, לקדושה הבאה בידי אדם. וה"ה דהוה מצי לאקשויי ליה נמי הא דאמרן, כלומר ולטעמיך לא תהוי נמי רבי אליעזר, אכתי מי ניחא, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה [והא] (כ)דאמר בתר הכי, אלא אי קשיא הא קשיא [לפי השי"מ] (הוא) עיקר קושיא קמייתא כלומר, לא אקשי הכין אלא משום דבעי למירמא אחריתי מסיפא דסיפא, ודכותה איתא בגיטין פרק הניזקין [פא, א] גבי משתטיל לה מים לא תגע עמה.

הכי גרסינן אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין ליטמא טמא, לטמא אחרים טהור, ואי רבי אלעזר כו'. ולא גרסינן הכא דברי רבי מאיר, וכן היה אומר רבי אלעזר כדבריו, דבמתניתין דמס' טהרות [פרק ד' משנה ז'] ליתא כלל. ועוד דאילו גרסינן לה מאי קא מקשה במאי אוקימתא כרבי אלעזר, אימא סיפא משקין ליטמא, כו' ולומר דמהא שמעינן דמתניתין דנזירות לאו רבי אלעזר, אדרבא מסיפא שמעינן דכולה מתניתין ר' אלעזר. והא דשמעינן ליה לרבי אלעזר דברייתא, דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר פירכא אחריתי היא, דאיכא למיפרך בין כך ובין כך דרבי אלעזר. אלא ודאי לא גרסינן ליה הכא כלל בודאי בתוספתא איתא ומייתינן לה בפרק קמא דפסחים, גבי פלוגתא דרב ושמואל דדרכן ממש, או דכן מלטמא אחרים, ואגב ההיא כתבוה כאן ספרי דלא דייקי. ואי קשיא לך מכל מקום הא קא מפרש בהדיא בברייתא דרבי אלעזר אומר כדבריו, ואם כן מתניתין דנזירות כרבי אלעזר היא לא היא דהא פריש לה רב התם בפרק קמא דפסחים, דמאי רבי אלעזר אומר כדבריו אלטמא אחרים טהור, אבל לא אלטמא טמא. והא דפרכינן עליה דרב התם והא וכן קתני, דמשמע דאכולה קאי דאפילו אלטמא טמא, פירכא כל דהוא היא, ולעולם אלטמא אחרים טהור קאי.

ספק בכורות כגון שהוא ספק אם בכרה עכשו או בכרה כבר או שילדה זכר ונקבה ואין ידוע אם זכר יצא ראשון אם לאו וכיוצא באלו מן הספקות המוציא מחבירו עליו הראיה ואינו צריך ליתנם לכהן אם הם של הבהמה טהורה וכן אם תפשם הכהן אין מוציאין מידו ואסורין בגיזה ועבודה מספק קדושה ואם בכור אדם הם ופטרי חמורים אף אלו המוציא מחבירו עליו הראיה:

ספק משקין כגון טמא שפשט רגלו לבין המשקין ספק נגע ספק לא נגע ספיקן טמא ולא סוף דבר לטומאת עצמן ר"ל שאין שותין מהן אלא אף לטמא אחרים ספיקן טמא ובמסכת טהרות פירשו בספק לטמא אחרים האמור כאן שאם מקל ביד אחד ובראשו משקין טמאין וזרקה לבין ככרות טהורות ספק נגעו ספק לא נגעו ספיקן טמא ואע"פ שבמשנה זו אמרו טהור לדעת רבי מאיר היא שנויה שסובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן וספיקו טהור ומכל מקום הלכה כרבי יוסי שטומאת משקין אף לטמא אחרים דאוריתא וספיקו טמא ואין צריך לומר שאין הלכה כדברי האומר אין למשקה טומאה כל עיקר אף לטומאת עצמו ר"ל מן התורה אלא מדרבנן וקרא דוכל משקה אשר ישתה לענין הכשר לבד נאמר אינו כן אלא אף לענין טומאה נאמר ואף לטמא אחרים דאוריתא ומכל מקום משקה בית המטבחים שבעזרה והוא הדם היוצא משחיטת קדשים והמים שמשתמשים בהם בעזרה טהורים לגמרי אף מטומאת עצמן ר"ל שאין מקבלין טומאה אפי' ודאית שכך למדוה מפי הקבלה וכן אין מכשירין שום אוכל לקבל טומאה:

לענין ביאור זה שהקשו דר' אליעזר אדרבי אליעזר מספק משקין נראה לי לגרוס ותניא רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר ולא לגרוס והתניא וכך פירושה ספק משקין לטמא טמא ומשום דטומאת עצמן בודאן טמא מן התורה ומתוך כך גזרו על ספיקן לטמא אחרים טהור מפני שטומאת אחרים דרבנן ולא גזרו על ספיקא וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו דספק משקין לטומאת עצמן טמא ותניא רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקה כל עיקר כלומר מן התורה אפילו לטומאת עצמן ואפילו לודאן ואע"פ כן הוא אומר שספיקו ליטמא טמא ואם כן אף לנזירות אע"פ שאין בו היתר לכתחלה יש להחמיר בספיקן בשלמא למ"ד דכן מלטמא אחרים וכו' אבל טומאת עצמן יש בהן ומטעם שכתבנו דטומאת עצמן דאוריתא ואף כאן הא דאמר אין טומאה למשקה כל עיקר פירושו לטמא אחרים אבל כל שהוא (ובאו) מן התורה כגון טומאת עצמו דנין בו להחמיר בנזירות מיהא שאף התורה לא התירתו לכתחלה דנין ספיקו להקל אלא אי אמרת דכן לגמרי והא דאמר אין טומאה למשקה כל עיקר אפילו לטומאת עצמן קאמר ואפילו הכי החמירו רבנן בספיקו אם כן בנזירות החמירו אלא הא רבי יהודה וכו':

כבר ביארנו במקומו שהרבה מיני חגבים נמצאים בשדות וכרמים והם מין עוף שיש בכללו הרבה מינים והרבה שמות חלוקים מהם בלשון תורה כגון ארבה חגב סלעם חרגול ומהם בלשון תלמוד כגון איל קמצא סוסביל זחל ושושיבא מהם טמאים ומהם טהורים והעידו על איל קמצא שהוא כשר לאכילה ומכל מקום אנו אין סומכין על השם אלא על סמנים ידועים כבר ביארנום במסכת חולין ובמסכת עבודה זרה:

בפירש"י בדבור המתחיל ספק משקה כו' עיקר מן התורה לפי שלא מצינו טומאה כו' ההוא הכשר הוא הס"ד ואח"כ מ"ה ליטמא טמא כו' כל עיקר תדע כו' הס"ד ואחר כך מ"ה הניחא לשמואל לא קשיא דר"א כו' הד"א הא קשיא ספק משקין ליטמא טומאת כו' כצ"ל:

ברא"ש אלא על הודאי הס"ד ישנו בעזרה הס"ד כצ"ל:

בר"ן להקל ר"א הס"ד לממונו קשיא הס"ד בידיה הוא הס"ד אם נגע בהן הס"ד משקין ליטמא טמא הס"ד ליטמא טמא יש לומר דהכי פריך כו' מאה כור הס"ד דספיקא לחומרא הס"ד כצ"ל:

אימא סיפא ספק בכורות כגון תאומים או זכר ונקבה ולא נודע איזו יצא תחלה. אמנם אם נתערב (עם) בכור אדם עם שאר בנים יכול לומר לו חמש סלעים אית לי גבך ממה נפשך. בהמה טמאה. פטר חמור. המוציא מחבירו. כהן אם בא להוציא מישראל.

ותני עלה אסורין פן יעבור על לא תעבוד בבכור שורך אלמא לאו כר' אליעזר אתיא דאם כן כוי נמי תאסר מספק. הרא"ם ז"ל.

אימא סיפא ספק בכורות וכו' ותמיהא לי מאי קושיא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומסתברא דקושיא זו דספק בכורות לאו בדוקא נקט לה וכדאקשינן עליה מי קא מדמית קדושה הבאה מאליה לקדושה הבאה בידי אדם. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה נמי הא דאמרן כלומר ולטעמיך לא תהוי נמי ר' אליעזר אכתי מי ניחא אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. והא דאמר בתר הכי אלא אי קשיא הא קשיא עיקר קושיא קמייתא כלומר לא אקשי הכין אלא משום דבעי למירמא אחריתי מסיפא דסיפא. ודכותה איכא בגיטין פרק הניזקין גמ' משתטיל לה מים לא תגע עמה. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: אמר ליה מאי קא מדמית קדושה הבאה מאיליה. ומאן דקרי לא ידע בודאי דלאו קושיא אלא משום דבעי להקשות אחרת עלה מייתי לה. עד כאן.

וזה לשון שיטה במאי אוקמתה למתניתין דקתני ספק נזירות כר' אלעזר דמקדיש חייתו כו'. כל הני ספיקי דהכא במסכת טהרות גרסינן להו. ספק בכורות. דאין אנו יודעים אם ילדה האם קודם לכן אם לאו. המוציא מחברו וכו'. ואין לכהן לא הבכור של בהמה ולא החמש סלעים של פדיון בכור אדם. אסורין בגיזה ועבודה כקדשים גמורים. הג"ה אימא סיפא ספק בכורות. פירוש אי אמרת בשלמא דמודה ר' אלעזר בנזירות דספיקא להחמיר ניחא דמדמינן בכור לנזירות ולא מדמינן ליה להקדש דאיפשר להתחלל על ידי פדיון. אלמא היכא דאיכא ספק איסורא אזלינן לחומרא ולא פליג ר' אלעזר והיכי מצי מוקמת תו לההיא דספק נזירות כר' אלעזר. עד כאן.

הכי גרסינן אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ואי ר' אלעזר וכו'. ולא גרסינן הכא דברי ר' מאיר וכן היה אומר ר' אלעזר כדבריו. דודאי במתניתין דטהרות ליתא כלל. ועוד דאילו גרסינן לה מאי קא מקשה במאי אוקימתא כר' אלעזר אימא סיפא ספק משקין וכו' ולימא דמהא שמעינן דמתניתין דנזירות לאו ר' אלעזר אדרבה מסיפא שמעינן דכולה מתניתין ר' אלעזר היא. והא דשמעינן ליה לר' אלעזר דברייתא דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר פירכא אחריתי היא דאיכא למיפרך בין כך ובין כך דר' אלעזר דמתניתין אדר' אלעזר דברייתא אהדדי ולא למיפרך אמאי דאוקימנא רישא דספק נזירות כר' אלעזר. אלא ודאי דלא גרסינן ליה הכא כלל. ובודאי דבתוספתא איתא ומייתינא לה בפרק קמא דפסחים גבי פלוגתא דרב ושמואל דדכן ממש או דכן מלטמא אחרים ואגב ההיא כתבוה כאן ספרי דלא דייקי. ואי קשיא לך מכל מקום הא קא מפרש בהדיא בברייתא דר' אלעזר אומר כדבריו ואם כן מתניתין דנזירות כר' אלעזר היא לא היא דהא פריש לה רב התם בפרק קמא דפסחים דמאי ר' אלעזר אומר כדבריו אלטמא אחרים טהור אבל לא אליטמא טמא והא דפרכינן עליה דרב התם והא וכן קתני דמשמע דאכולה קאי אפילו אליטמא טמא פירכא כל דהו היא ולעולם אלטמא אחרים טהור קאי. הרשב"א ז"ל:

אלא אי קשיא דר' אליעזר ור' אליעזר הכי קשיא דתניא ספק משקין שספק הוא אם נגע בהן שרץ אם לאו. ליטמא טמא לטמא הן עצמן אמרינן ודאי הן טמאים אבל לטמא אחרים הנוגע בהן לא. וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו של ר' מאיר דליטמא טמא ולטמא אחרים טהור.

ומי אמר ר' אליעזר כלומר דאמר התם ומי מצית אמרת דאית ליה לר' אליעזר דליטמא טמא והתניא וכו'. ואין טומאה למשקין כל עיקר מן התורה. איל קמצא מין ארבה. דכי שהוא טהור. ועל משקי בי מטבחיא דכן דטומאת משקין ודאן מדרבנן הוא דאי מדאורייתא לא שני רחמנא בין במקדש בין בגבולין דכאן וכאן טמא דכל מידי דמאורייתא לא נתן מקום טהרה. אלא ודאי מדרבנן היא וכי גזור רבנן בגבולין במקדש לא גזרו לפי שאין גוזרין גזירה במקדש. והואיל וכן דמשקין ודאן מדרבנן ספק משקין לא מקבלין טומאה כלל כי גזור רבנן אודאן אספיקן לא גזור. דהתינח אי הוו משקין ודאן דאוריתא מצית אמרת דרבנן גזור אספיקן. אלא השתא דודאן נמי גזור רבנן לא מצית אמרת דגזור נמי מספיקא. וקשיא דר' אליעזר אדר' אליעזר דקאמר הכא דספק משקין לא מטמא כלל. והניחא לשמואל דאמר בפסחים בפרק קמא מאי דכן דקאמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאה עצמה יש בהן מן התורה משום דקסבר טומאת משקין לטמא עצמה מן התורה הוא דהויא דהא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא טומאת משקין קאמר ולא הכשר אבל לטמא אחרים מדרבנן הוא דהויא וכי גזור רבנן לטמא אחרים במשקין דעלמא הואיל דטומאת ודאן מדאורייתא גזרו על ספיקן דמספיקא יטמא טומאת עצמן. והיינו דקאמר לטמא יטמא. אבל גבי נזירות דלא מצינן שנודרים נזיר לכתחלה מן התורה דהא כתיב איש כי יפליא דמשמע דאסור לנזור נזירות אלא לכשיפליא בריעבד יהא נזיר. משום הכי איכא למימר בנזירות דמשום הכי אמר ר' אליעזר דספק נזירות להקל: אלא לרב דאמר דכן ממש ואפילו טומאת עצמן אין בהן מן התורה משום דקסבר טומאת משקין דעלמא ודאן דרבנן וכי גזור רבנן דליטמא טומאת עצמה במשקין דעלמא במשקה בי מטבחיא לא גזור. השתא אית לך למימר בטומאת משקין דעלמא אף על גב דודאן לאו דאורייתא אפילו הכי קאמר ר' אליעזר דספק טומאה מדרבנן דהא קאמר ליטמא טמא משום דקסבר כל ספיקא לחומרא ואילו גבי נזיר דודאן מן התורה קאמר דספיקא לקולא דקאמר ספק נזירות להקל בתמיה. הילכך אי קשיא הא קשיא ולעולם לא מתוקמא הכי הא ר' אלעזר הא רבנן. פירוש. וכתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: אלא אי קשיא הא קשיא. דקתני סיפא דההיא דספק נזירות להקל. ספק משקין. יש ספק אם נגע בהן טומאה. ליטמא טמא. לענין טומאת עצמן חשובין כטמאין ודאין ואין שותין מהן ולטמא אחרים חשובין הן כטהורין ואין מטמאין. ואם איתא דספק נזירות להקל ר' אליעזר מי סבירא ליה גבי ספק משקין לענין טומאת עצמן טמא והתניא ר' אליעזר אומר אין טומאה כל עיקר מדאורייתא אלא מדרבנן. אלמא הא דקתני ר' אליעזר אומר כדבריו דאית בהו טומאה דרבנן קאמר ואפילו הכי חשובין כטמאין ודאן לענין טומאת עצמן. ומה השתא דקאמר ר' אליעזר אזלינן בה לחומרא לעשותן כטמאין ודאין גבי נזירות דאורייתא לא כל שכן. ואם ספק נזירות להקל היכי לימא דליטמא טמא ודאי ליתא והדרא קושיא לדוכתיה דפרכינן סתמי אהדדי. על איל קמצא דכי. מין חגב שמותר באכילה לפי שיש חגבים מותרים באכילה ויש אסורים ובשחיטת חולין מפרש להו. ולפי שכתוב בתורה טמא הוא לכם איסור אכילה אמר לשון דכי. ועל משקי בית מטבחיא שבעזרה שטהורים שאין להם טומאה וחכמים הקלו בטומאתן כדי שלא תהא אומר טומאה מצויה בעזרה ומטמאה את הקדשים. הניחא לשמואל. דאמר בפרק קמא דפסחים דהאי דכן דאמר יוסף בן יועזר דכן מלטמא אחרים קאמר דלא אחמור בהו רבנן כשאר משקין כי היכי דלא משתכח טומאה בעזרה. אבל טומאת עצמן יש בהם מדאורייתא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והאי יטמא אמשקה קאי. וכיון דמדאורייתא הוא אמשקה לא מצו רבנן למעיקרא. ור' אליעזר דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר והביא ראיה מדברי יוסף בן יועזר על כרחין לטומאת אחרים קאמר. ניחא דהא מדאורייתא והא מדאורייתא גבי נזירות אזיל לקולא משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא אבל גבי משקין לא שייך לומר כן הילכך דין הוא שיאמר ר' אליעזר ליטמא טמא. אלא לרב דאמר דכן ממש אפילו לטומאת עצמן ולית ליה דרשא דקרא אם כן סבירא ליה דטומאת משקין אפילו לטומאת עצמן מדרבנן ואפילו הכי אזיל לחומרא כל שכן במילי דאורייתא דהוה ליה למיזל לחומרא. ועל כרחין לא מתוקמא ההיא דספק נזירות כותיה אלא ר' יהודה היא. ויש מי שפירש כי עיקר הקושיא שהקשה מדברי ר' אליעזר לדברי ר' אליעזר מענין ליטמא טמא אלמא ספיקא לחומרא. והקושיא שהקשה אחר כך לסתור דברי המקשה דאמר אלא אי קשיא הא קשיא ואמר שאינו קשה כי ר' אליעזר לא סבירא ליה הכי. וגורס ומי סבירא לר' אליעזר ליטמא טמא כמו שכתוב במקצת ספרים. ואמר הניחא לשמואל כי לפי דבריו יתכן לומר ליטמא טמא אלא לרב איך יתכן לומר כן הא סבירא ליה טומאת משקין עצמן דרבנן וכי גזור דרבנן בודאן בספיקן לא וכי גזר נמי בודאן במשקין דעלמא אלא משקה בית מטבחיא לא ועל כרחין לא יכיל למיסבר ליטמא טמא. וכי קאמר וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו אליטמא אחרים קאי. ופירוש זה אינו מיושב בעיני כלל דאם כן מאי הוה ליה למימר תו אלא הא ר' יהודה הא רבנן הא שפיר מתוקמא אליבא דר' אליעזר דהשתא אינו קשה מדבריו לדבריו איך שייך לומר אלא שמשמעותן שסותר מלטמא לאחרים הוה ליה למימר (ואי באמ') אמר הכותב אולי צריך להיות ואי בעית אימא הא ר' יהודה והא רבנן. אלא הפירוש הראשון עיקר עד כאן.

ורמי ר' יהודה אהדדי כלומר נהי נמי דההיא דנזירות מתוקמא שפיר כר' יהודה דמתיר בכרי מכל מקום יקשה מדבריו לדבריו טעמא דבגליל מותרת משום שאין מכירין הא מכירין אסורין אף על גב דהדבר שקול שהרי מכירין בזה ובזה אלמא מעייל איניש נפשיה לספיקא אליבא דר' יהודה. ורבא בא לתרץ דלא קשי מדר' יהודה לדר' יהודה ולא גרסינן אלא שהרי לא בא לסתור דבריו. ולאותם הספרים דגרסי אלא דסברי כי המקשה בא לסתור דאמרינן דלא מתוקמא ההיא דנדרים כר' יהודה ועכשו בא רבא לומר דשפיר מתוקמא אליביה. ועם כל זה איננו נכון. הרי"ץ ז"ל.