מסכת נדרים דף מ״ז עמוד א׳

ה"ג בעי אבימי קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר מהו:

אדם אוסר דבר וכו' ואפילו לאחר שמת או שמכרו לאחר הוי נמי אסור או לא:

תנן התם לקמן בפרק הנודר מן הירק:

קונם פירות האלו עלי או קונם הן לפי או קונם הן על פי אסור בחילופיהן - אם נתחלפו בפירות אחרות ודבר שלא בא לעולם הוא:

גידוליהן שנטען והגדילו:

על פלוני שאסרן על חבירו:

מהו אי הוי אסור בחילופיהן כמו שהוא אסור אי לא מי אמרינן גביה דיליה כי אמר קונם הן לפי או על פי אסור בחילופיהן אף על גב דהוי דבר שלב"ל הואיל ואשכחן גבי דיליה כי האי חומרא דאיהו אוס' פירות חבירו עליו ואהכי מחמירי' לגביה דאוסר נמי עליו דבר שלב"ל אבל גבי חבירו הואיל ואינו אוסר פירות חבירו על חבירו דאי אמר לחבירו קונם פירות של פלוני עליך לא הוי כלום לא אמרינן נמי דאית בידו למיסר ליה בחליפין דהוי דבר שלא בא לעולם:

מת או מכרו לאחר מותר לפי שלא נתכוין לאסור אלא בעודו שלו:

שדה זה שאני לוקח בית זו שאני נכנס והבית שלו מת או מכרו מהו - מי אמרי' כיון דדידיה הוא אינו יכול לאסור אלא בעודו שלו דנהי דתנן בית זה שאני נכנס ומכרו אסור ה"מ כשמדיר עצמו מבית חבירו דעתו לאוסרו עליו (שהרי אסרו עליו) כשאינו שלו ומיבעיא לאבימי כשאמר בהדיא בחייו ובמותו: ת"ש כו' הכא לא דחי שאני הכא דקאמר בחייו ובמותו כדאמר לעיל דהכא כי נמי אמר בחייו ובמותו מיבעיא ליה משום דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו:

תנן התם לקמן בפרק הנודר מן הירק:

אסור בחילופיהן אם מכרם או החליפם אסורין [דמיהן וחלופיהן] דחשבינן להן כהקדש ותופס דמיו וגידולי הקדש הקדש:

אמר קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן וה״ה דמיבעיא ליה (בשאר איסורין) אם מכר מהו שיהנה המודר מן החילופין דשמא אסור כי ההוא דלעיל דאסור בחלופיהן וה״ה דמיבעיא ליה בשאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם מדקמייתי למפשט בעיין ממתני' דמקדש בערלה וכלאי הכרם וליכא לפרושי דמיבעיא ליה באיסורי הנאה מהו בחילופיהן אם מותר למוכרם בתחילה דפשיט' דאסור כדמוכח פרק כל שעה (פסחים דף כא:) למ״ד לא תאכלו איסורי הנאה משמע מדאיצטרי' קרא למישרי נבילה למכרה לעובד כוכבים אלמא דאסור למכור איסורי הנאה משום דבשעת מכירה הוא נהנה מגוף האיסור וה״ל כשרשיפא מעצי איסור וגם אם מכרם בדיעבד פשיטא ליה דמותרין מן התורה כדמפרש בשלהי פרק שני דקדושין (דף נח -) דאין לך דבר שתופס דמיו אלא עבודת כוכבים ושביעית וקאמר התם דהוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם שאר איסורין וכי קמיבעיא אם החליפן אסורין מדרבנן כדקאמר במתניתין קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן דחילופיהן כגידוליהן או שמא גבי דידיה הואיל ואדם אוסר כו' אבל גבי חבירו דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו וה״ה בכל איסורי הנאה ושרי ונראה דלהכי לא קמיבעיא ליה בחליפין איסורי הנאה [לאסור לאותן] שלא החליפם דפשיטא דשרי כדאמר (חולין דף ד -) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין ולא מיבעיא ליה אלא לאותו עצמו שהחליפן ומבעיא בהחלפתם אי קנסינן ליה ואסור ליהנות מדרבנן:

היה אחד מהם מודר הנאה מחברו לא יכנס לחצר כו' פרישנא בגמרא שהמודר הזה לא הדירו חברו אלא הוא הדיר עצמו, ונודר שהודר קאמר, והאי בבא לא צריכא אלא משום חדושא דקתני וכופין את הנודר למכור חלקו, כלומר דכיון שהוא גורם איסור לעצמו מחמירין עליו, שמא יפשע וישתמש בחצר שאסרו עליו. ודוקא בשהאחד לבדו נדור מחברו אבל בששניהם נדורים זה מזה לא, דכיון דכל אחד ואחד מהם אסור שניהם נזהרין ומזהירין זה את זה, אבל כשהאחד לבדו נדור חוששין, שמא כשיראה חברו משתמש בחצר אף הוא יפשע וישתמש בה, והאי סיפא משמע דכולי עלמא היא, מדתני לה בתר פלוגתייהו, וטעמא שאף רבי אליעזר בן יעקב חושש, בשאין אסור אלא האחד מהם, שמא ישכח ושמא יעמיד שם ריחיים ותנור ויגדל תרנגולים, והכי נמי משמע בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה א'] דאף רבי אליעזר בן יעקב היא.

היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר, רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו כו'. והאי בבא לאשמועינן כחו של רבי אליעזר בן יעקב איצטריך, דאפילו לאיניש דעלמא נמי שרי ליה, משום דאמר ליה לתוך של חברך אני נכנס, ולפום מאי דאוקימנא בגמרא דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי, ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נא, ב) דבאין ברירה וביש ברירה פליגי, כלומר דכיון שאין בה דין חלוקה ואי אפשר לחלוק, הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה, כדי שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל, כמו שאכתוב בגמרא בסייעתא דשמיא, אם כן הא דשרי רבי אליעזר בן יעקב אפילו לאחד מן השוק ליכנס בו, משום טעמא דבשל חברך אני נכנס, מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני, בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו, לפי שהחצר קנוי לו לדריסת הרגל ולכל מי שצריך ליכנס לו, אבל ליכנס לו לאותו שמן השוק לעצמו שלא לצורך בעל הבית אסור, דאם הקנו זה לזה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם, לא הקנו אותו לכל העולם.

גמרא בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו מודו ליה רבנן דכאונסין דמו. כלומר דלמא כולהו סבירא להו דיש ברירה, ומן הדין אפילו בנדרו שרי, אלא דכיון דנדרו וגרמו לעצמן קנסינן להו לדעת רבנן, ולרבי אליעזר בן יעקב לעולם עומדים על דינם, ואתיא הא דלא כרבינא דבפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נא, ב), דאוקי פלוגתייהו ביש ברירה ואין ברירה, או דלמא בהדירו נמי פליגי ובברירה פליגי, כסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה.

תא שמע היה אחד מהם מודר הנאה ופליגי וקא סלקא דעתיה דמודר דוקא קאמר, כלומר שהדירו חברו. ואם תאמר והיכי סלקא דעתיא דמודר ממש קאמר, והא קתני סיפא כופין את הנודר, ואי מודר הוא היכי קרי ליה נודר. ויש לומר דשמא הוה סלקא דעתיה דרישא דוקא, וסיפא למודר קרי נודר, לפי שהנדר עליו. בנמוקי מורי הרב רבינו יונה ז"ל.

הכי גרסינן מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר כו'. קשיא לי דלמא לעולם דאדריה, ומאי כופין את הנודר המדיר, דכיון שאסר הנאתו על חברו, וחברו (מועכב) [מעוכב – לפי השי"מ] על ידו מליכנס בחצר ושל עצמו, כופין את המדיר שימכור חלקו, כדי להתיר את המודר ליכנס בו, וכן פירשוה בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה א'] דאתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך (ואתמר) [ואת אמר – לפי הירושלמי] כופין (לו) [לא – לפי הירושלמי] על הדא אתמר אלא על הדא, כופין את הנודר שימכור חלקו באומר הנאתי עליך, אבל באומר הנאתך עלי לא [בדא – לפי השי"מ והירושלמי]. ויש לומר דלא מסתברא להו לבעלי הגמרא, שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו. ועוד יש לומר דנודר לשון עומד הוא, ולא משמע להו אלא או במי שאסור עצמו או במי שנאסר ואפילו על ידי חברו, אבל במי שהוא מדיר את אחרים, לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא, ומדיר קרי ליה ולא נודר. והרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק ז' הלכה ה'] סמך על הירושלמי, ופסק כן שלא כסוגית הגמרא שלנו, וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל [שם בהשגות], דאנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. ומיהו אם היה רגיל להדיר הנאתו על אחרים, בזה קונסים אותו וכופין למכור חלקו, וכדתניא בתוספתא [נדרים פרק ב' הלכה יא] היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו, כופין את הרגיל למכור את חלקו, וכן היא נמי בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ב'] שכופין אותו אם היה נדרן, ובסוף שמועתינו נכתוב אותו.

אמאי כופין אותו הא מינס אניס והכי קיימא לן דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס, וכן אין כופין את המדיר את חברו למכור את חלקו אלא אם היה המדיר נדרן, כלומר שהדיר את חברו שני פעמים, וכדאתמר בירושלמי [שם], אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור, ומיהו בעיין דאי פליגי רבנן אפילו בהדירו לא איפשיטא. ואיכא למידק אמאי לא פשטוה מדתנן [לקמן (נדרים מז, ב)] הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר, ופירשו איזהו דבר של אותה העיר, הרחבה והמרחץ ובית הכנסת, אלמא אפילו בהדירו פליגי, ותריץ הרמב"ן נר"י משום דאיכא למימר דלאו (אנדרים – לפי השי"מ) קאי אלא אנודרין, אהני דקאמר הרי את עלי (והרי את עלי – לפי השי"מ) פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר, ולא קתני ושניהם אסורים בדבר של אותה העיר (ורחוק) [ודחוק – לפי השי"מ] הוא קצת, דכיון דקתני ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר, דאף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס [ואסור] תרוייהו אסורין, דאי שרי[נן – לפי השי"מ] מודר לא ציית (המדיר) [הנודר – לפי השי"מ], ולא פליג בהו רבנן, עד כאן. וזה יותר קרוב אף על פי שהיא מן התימה, האיך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה.

גמרא הכי גרסינן: בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס ומת או שמכראו לאחר מהו, אדם אוסר לחברו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אסור או לא. פירוש דלא דמי לאומר בית זה שאני נכנס שאם ת או שמכרו אסור, דהתם באוסר על עצמו והבית הזה אסר על עצמו, ומה לי של זה ומה לי של אחר, שהוא לא אסר ביתו של ראובן אלא הבית אסר על עצמו, ואדם אוסר על עצמו נכסי חברו, אבל באוסר על אחרים שאין אדם אוסר נכסי חברו על חברו ולא מצי אסר, וכל שאמר בית זה שאינך נכנס, כיון שעכשיו הוא ברשותו, מי מצי אסר אפילו לכשיצא מרשותו, ובאוסר סתם ואי נמי אפילו אומר בפירוש לכשיצא מרשותי, ותדע לך דהא קא מייתי לה מדתניא בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ולא דחי דלמא שאני התם דקאמר לה בחייו ובמותו, וכדדחי לה בשלהי פרק אין בין המודר [לעיל (נדרים מב, א)] ומיהו לענין הלכתא אפילו באומר סתם נמי בית זה שאינך נכנס אסור, מדמייתי מינה ראיה להדיא בשלהי פרק אין בין המודר, ואף על גב דדחינן שאני התם דקאמר בחייו ובמותו דחייה בעלמא היא, וספיקא דאורייתא היא ולחומרא אזלינן. כן נראה לי.

בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וסיפא דהא מתניתין נותן לבניו או לאחיו, ואם אין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו, איתא בפרק הגוזל קמא [ב"ק קח, א-ב], ומשמע שיתן המודר לבנו או לאחיו לאחר מיתת אביו קאמר, וכן כתב הרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק ה' הלכה ח'] וכתב הוא ז"ל והוא שיודיעם שהם הנכסים שאסר עליו אביו, ולמד זה ממה שאמרו גבי מתניתין [שם קח, ב וקט, א] דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו, ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, ואמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה, אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי. וקשיא לי הא כיון דאסרינהו עליה בקונם שוינהו עליה עפרא בעלמא כשאר איסורי הנאה והיכי מצי יהיב להו לבניו או לאחיו, וכיצד בעלי חוב דידיה נפרעין ממנו, כלומר וקרעינן ליה לשטרא דבעל חוב, אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה. ואם הוציא מעל, ובעל חוב שזכה בנכסים מן ההפקר הוא זוכה, דהוה ליה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם. והראב"ד פירשה על אב המדיר, וזה לשונו האומר לבנו קונם אי אתה נהנה לי בחיי ובמותי ודאי נכסיו אסורין עליו לעולם, והאי דקאמר לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, אקשינן עליה בנדרים לוה ובעלי חוב באין ונפרעין, והא מתהני מנכסי אבוה שפורע חובו מהם, אלא באומר כל הזן אינו מפסיד, אי נמי בחנוני הרגיל אצלו נתן לו סתם ונוטל סתם, עד כאן לשונו. ואף על פי שלא הקשו על זו כלל בנדרים כמו שכתב הרב ז"ל, אלא שדמה אותם הרב ז"ל לאותה שהקשו בשמעתין, מן האומר לאשתו קונם שאת נהנה לי לוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו, ופירקה הוא ז"ל על דרך מה ששנינו בפרק אין בין המודר, במי שמודר הנאה מחברו פורע לו את חובו, מכל מקום נראה מדבריו שמחיים דאב קאמר, ובאין ונפרעין מן האב מדעת האב קאמר, ירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ג'] על ההיא דמתניתין דפרק הגוזל א"ר ירמיה (חמיתיך) [חמי היך – לפי הש"מ] תנינן הכא האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו, בחליו ובמותו אם מת לא יירשנו, מה בין אהן דאמר חדא חדא לאהין דאמר תרתי תרתי. עד כאן בירושלמי.

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר האומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר לבית הזה שאיני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור מבוארת לר"ם:

אמר המאירי האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס ר"ל שהנאת כניסתו עלי ושדך שאני לוקח ר"ל שתהא לקיחתו אסורה עלי והוא צריך לעשות קונם מן הבית לכניסה ומן השדה ללקיחה כדי שיהא הנדר חל על הבית והשדה שיש בהן ממש מת זה שהבית והשדה שלו או שמכרן לאחר מותר הלה בה שמאחר שמת או שמכרן אינם עוד ביתו ושדהו ומה שיש לפקפק בה ממה שאמרו בגיטין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות כבר ביארנוהו במקומו אבל לענין נדר מיהא כל שמכרה לאחר או שמת מותר הא אם מכר למודר עצמו אסור ולא סוף דבר בקונם שדך שאני לוקח שהרי זה עיקר הנדר על המקח אלא אף לביתך שאני נכנס שלא אסר על עצמו המקח בהדיא כל שהמדיר מוכרו לו אסור ואין אומרין כיון שלקחה זה ממנו קודם שיכנס שם לבית של עצמו הוא נכנס אלא כך הוא הענין שתאסר עליו כל כניסת אותה הבית שתבא לו מחמתו ועל הדרך שאמרו בפרק רביעי בככרי עליך שאם נתנו לו אסור וודאי הוא הדין למכרו לו אף בשקנאה ביתר וכן כתבוה קצת רבני ספרד שכך הוא הענין כל שיבא ככרי מידי לידך יהא אסור לך לא שנא מכר ולא שנא מתנה כך כתבוה גדולי הדור והביאו ראיה לדבריהם שאם לא כן לא היה לו לבעל המשנה לערב ביתך ושדך ביחד שהרי אלמלא שהוא כמו שכתבנו לא היה דינם שוה שהבית מותר במכרה לו והשדה לא הותר אלא במכרה לאחר תחלה אלא שבודאי דינם שוה על הדרך שכתבנו ואע"פ שיש מפקפקים בדבר כך הוא עיקר הדברים:

קונם לבית זה שאני נכנס ר"ל שלא אמר ביתך אלא בית זה או שדה זו שאני לוקח אע"פ שמת או מכר לאחר אסור שהרי מכל מקום על בית זה נדר והפך הדברים שאם אמר בית זה מותר בבית אחר שלו ואם אמר ביתך אסור בכל בית שלו אלא אם כן כונתו על אותו שהוא דר בו ובזו מיהא יש לפקפק אם מכרו ודר באחר מהו בבית זה שידור בו עכשו והוא שלו שאם אינו שלו אין אדם אוסר מה שאינו שלו אלא שהיה שלו עכשו בשעת הנדר ודר בו לאחר הנדר וראוי להחמיר בה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו בבית זה שאף כשמת או מכרן לאחר אסור לא סוף דבר כשהנודר אסרה על עצמו ר"ל שאמר קונם בית זה עלי שנמצא הוא אוסר על עצמו בית זה והדין נותן שיהא אסור לו אף במת בעל הבית או מכר שהרי לא ביתו של ראובן אסר עליו אלא בית זה ואדם אוסר נכסי חברו על עצמו אלא אף בהדירו בעל הבית לזה כגון שאמר קונם בית זה עליך למה שאתה נכנס בו אע"פ שמת או מכרו אסור בו שמאחר שמעכשו הוא ברשותו יכול הוא לאסרו אפילו לכשיצא מרשותו ומעתה לא סוף דבר בשפרט איסורו אף לאחר שיצא מרשותו אלא בהדירו סתם כן ויש חולקין בזו ממה שהביאו עליה ראיה ממה שאמר בחיי ובמותי לא יירשנו והרי יש לדחותה דהתם שאני דפריש ואמר בחיי ובמותי ואין נראה כן ואדרבה מדלא דחי לה הכי משמע דלא מייתי לה אלא למילף מינה דאדם אוסר דבר שברשותו אף לכשיצא מרשותו ומאחר שכן אף בסתם כן כל שלא אמר נכסים אלו וכן כתבוה גדולי הדור:

האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי או מנכסי אם מת יירשנו ר"ל בהיתר ויהנה בנכסיו שהרי מעכשו אינו נהנה לו ולא מנכסיו אבל אם אמר בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו בהיתר שאע"פ שממילא הוא יורשו אחר שלא חלק נכסיו על פיו מכל מקום אסורים הם בהנאה שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומעתה כל שאמר לבנו קונם נכסים אלו עליך אפילו מת לא יירשנו בהתר אע"פ שלא פירש בחיי ובמותי ובפרק הגוזל קמא נאמרה משנה זו וסיימו בה ונותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר"ל שאם רצה לצאת בנקיות יפקיע זה הבן עצמו מן הירושה ויניחנה לבניו של אביו שהן אחים שלו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים אחרים ולא יהנה הוא בכלום ואף זו כתבו גדולי המחברים שצריך שיודיע להם שהם הנכסים שאביו אסר עליו ונראה שהוציאוה ממה שאמרו שם בגוזל את אביו שאם נותנו לאחר או שמכניסו לארנקי של צדקה או פורע בו את חובו צריך שיאמר זה גזל אבא שזכיתי בו אלא שאני רוצה להוציאה מתחת ידי ואם אינו רוצה ליתן אך שאין לו בכדי לוותר כל כך במה שזכה לו מן הדין הקלו בה שיהא לווה כנגד ירושתו ומחזיק במה שלווה ומלוה בא ונפרע מירושתו:

ויש שואלים והלא מאחר שאביו אסרם עליו הרי הם אצלו כאיסורי הנאה עד שאם קדש בהן את האשה אינו כלום והיאך הוא נותן לבניו או לאחיו וכן היאך בעלי חוב באין ונפרעין ממנו ר"ל עד שנקרע את שטרם בגבייתם אדרבה אסור הוא ליתן ואף בעל חוב כשהוא בא ונפרע מן ההפקר הוא זוכה אלא שלדעתנו הואיל ומכל מקום יורש הוא מן הדין אלא שנאסר בהנאתם דיו בכך שאין זה נותן אלא שמפקיע עצמו מן הירושה ומאליה היא נשארת לראויים לירש או בעלי חוב באין ונפרעין הימנה אחר שזכה בה מן הדין שהרי על כרחו הוא ואין כאן הנאה ומכל מקום לא שיהא הוא בעצמו פורע מהם שאלו הוא בעצמו פורע נקרא נהנה ואע"פ שאמרו המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו מפני שאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו כבר פירשנוה דוקא בפורעו מדעת עצמו אבל מדעת המודר ובשליחותו אסור וכל שכן כשהוא בעצמו פורעו דמתוך כך ראוי לגרוס בה והן באין ונפרעין ר"ל על כרחו ואין גורסין ונפרעין ממנו ואף לדעת הגורסים ממנו פירושו מאותן הנכסים ולא על ידו דוקא וזו היא שיטת רוב מפרשים אלא שיש להקל ולומר שאף הוא פורע את חובו מהם שמאחר שאף הענין בידם לבא וליפרע על כרחו הרי הם כנפרעין מאליהן ואין אמצעות ידו כלום ואינו דומה למודר הנאה מחבירו שאסור לפרוע חובו מדעת המודר ובשליחותו שבזו כשזה פורע חובו מדעתו נמצא מהנהו אבל זה הואיל והם נפרעין בעל כרחו נעשו משעה זו כזוכים בנכסים ואין הנאה מתוספת לזה כשהוא פורעו:

ולפי מה שכתבנו אתה למד שאין זה יכול ליתנם לאחר שאינו ראוי ליורשם וכל שכן אם יש לו בנים שאין לו ליתנם לבניו שהרי נמצא נהנה במתנתו אם לבניו הקטנים מפני שמזונותם עליו ואם בגדולים שמכל מקום דרכו לזונם או שנוח לו להעשירם ולא לאחר שכל מתנה הנאה היא לנותן ולא אמרו לבניו או לאחיו אלא שהוא מפקיע עצמו מן הירושה ונשארת להם מאליה ומעתה מה שאמרו למטה ההוא גברא דהוה בריה שמיט כיפי ואסרינהו לכולהו נכסיה שאלו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה ושאלו בה רבים מה צורך לומר כן והלא הבן היה יורש מן הדין ורשאי ליתנם לבנו אינו כן לדעתנו אלא אינו רשאי ליתן לבנו ואם מפני שיעמדו הנכסים ולכשימות הבן יזכה בהם בן הבן ומותר ליהנות צריכים היו לישר את הענין להיות בן הבן זוכה בחיי הבן ואלו שתקו אסור היה לבן ליתנם לבנו ואף כשיפקיע עצמו מן הירושה אין בנו זוכה בו בחייו שהרי באמצעות הבן ומכחו באה לו ומתוך כך הוצרך לפרש כן או שמא מכוין היה לאסרם לבן ולכל היוצא ממנו והוצרך לפרש שאם יהא צורבא מרבנן יהא זוכה בהם או שמא חששו שמרוב כעסו יחלקם לאחרים או שראו כך וגדולי הדור ראיתי שהיתה קושיה זו חזקה בעיניהן עד שמכחה הסכימו לפרש ונותן לבנו או לאחיו כמו שפירשוה גדולי המפרשים דאמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול ליתן לבנו של בן זה המודר ופורע לו חובו ועל הדרך שאמרו בפרק רביעי שפורע מדיר למודר את חובו וזן את אשתו ובניו אף ע"פ שהוא חייב במזונותיהם וכן שבסוגיא זו אמרו האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך היא לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואין נראה לי כן חדא דאם כן היינו מתניתין דפרקין דלעיל ועוד דנותן לאחיו לא שיכא ביה שפיר אלא שהם כתבוה שדרך שיטפא אמרוה ומשום דהתם בפרק הגוזל תנא ליה הכי במתניתין דלעיל ר"ל הגוזל את אביו וכו' ודברים דחוקים הם ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

ר"ן דנפל אזדא כצ"ל ובני הא לית כצ"ל:

בד"ה בעי כו' נכסי חבירו כצ"ל:

בד"ה והוי כו' בית דין מגבין כצ"ל ממילא מתהני כצ"ל:

בד"ה בעי רמי כו' איסור הנאה כצ"ל ולהחליפו דאי כצ"ל שנפרש בפ' כצ"ל דמשועבד לה כצ"ל:

גמרא בעי אבימי כו' למימרא דאדם אוסר דבר שברשות חברו לכשיצא מרשות חברו דקתני קונם לבית זה שאני נכנס ומת או שמכרו לאחר דיצא מרשות חברו ואפילו הכי אסור (והם) הכי נמי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. אמר רבא תא שמע בהדיא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. פירוש.

אדם אוסר דבר שברשותו או לא צריכין אנו לומר דאביי דמיבעיא ליה האי בעיא לא שמיעא ליה ההיא דלעיל פרק אין בין המודר דהתם אסקינן דרב ושמואל ורבי יוחנן וריש לקיש כולהו סבירא להו אדם אוסר. הרי"ץ ז"ל. בחייו ובמותו לא יירשנו והיינו כמו בעיא דאבימי שהרי פירוש ובמותו דהיינו לאחר שיצא מרשותו ולבית זה דמתניתין לא דמי דלא היתה ברשותו בשעת הנדר וגם לעצמו הוא אוסר ואבימי בעי באוסר שלו על של אחרים. ותימה הוא וכי אבימי לא ידע המשנה ושמא לא היה זכור באותה שעה. הרא"ם ז"ל.

שמע מינה אדם אוסר וכו' והכא ליכא למיפרך כדפריך לעיל באידך פירקא שאני הכא דאמר בחייו ובמותו הואיל ולא אמר קונם ביתי אלא בית זה סתם. פירוש. ומיהו לענין הילכתא אפילו באומר סתם נמי בית זה שאינך נכנס אסור מדמייתי מינה ראיה להדיא בשילהי פרק אין בין המודר ואף על גב דדחינן שאני התם דקאמר ליה בחייו ובמותו דחייו בעלמא היא וספיקא דאורייתא היא ולחומרא אזלינן. כן נראה לי. בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וסיפא דהא מתני' נותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואיתא בפרק הגוזל קמא ומשמע שיתן המודר לבנו או לאחיו לאחר מיתת אביו קאמר וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכתב הוא ז"ל והוא שיודיעם שהם הנכסים שאסר עליו אביו. ולמד זה ממה שאמרו שם גבי מתניתין דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי. וקשיא לי הא כיון דאסרינהו עליה בקונם שוינהו עליה עפרא בעלמא כשאר איסורי הנאה והיכי מצי יהיב להו לבניו או לאחיו וכיצד בעלי חוב דידיה נפרעין ממנו כלומר וקרעינן ליה לשטרא דבעל חוב אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה ואם הוציא מעל ובעל חוב שזכה בנכסים מן ההפקר הוא זוכה דהוי ליה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם. והראב"ד פירשה על האב המדיר וז"ל: האומר לבנו קונם אי אתה נהנה לי בחיי ובמותי ודאי נכסיו אסורין עליו לעולם והאי דקאמר לוה ובעלי חוב באין ונפרעין (אמר המגיה עיין ברשב"א) והא מתהני מנכסי אבוה שפורע חובו מהם אלא באומר כל הזן אינו מפסיד אי נמי בחנוני הרגיל אצלו נותן לו סתם נוטל סתם. עד כאן לשונו. ואף על פי שלא הקשו על זו כלל בנדרים כמו שכתב הרב ז"ל אלא שדמה אותם הרב ז"ל לאותה שהקשו בשמעתין מן האומר לאשתו קונם שאת נהנה לי לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ופירקה הוא ז"ל על דרך מה ששנינו במשנת אין בין המודר במי שמודר הנאה מחברו פורע לו את חובו. מכל מקום נראה מדבריו שמחיים דאב קאמר ובאין ונפרעין מן האב מדעת האב קאמר ובסוף המסכתא אכתוב יותר בענין זה. ירושלמי על ההיא מתניתין בפרק הגוזל א"ר ירמיה חמי היך תנינן הכא האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו מה בין אהין דאמר חדא חדא לאהין דאמר תרתי עד כאן בירושלמי. הרשב"א ז"ל. תנן התם לקמן בהנודר מן ירק אסור בחילופיהם ובגידוליהם אם נמכרו הדמים אסורים והגדל מהן דחשבינן ליה כהקדש ותופס דמיו דגידולי דקדש נמי כהקדש ולא דהוי הקדש גמור שהרי אין מעילה בקונמות אלא לענין חלופיהן וגידוליהן החמירו לומר כן. ולקמן בשמעתין דבצל פי' רבנ' דודאי גידולין לא מיתסרי רק משום תערובת העיקר שאינו בטל ונמצא מעורב עם גידולין. מהו בחילופיהן אם נמכרו דמים מה הן גבי דיליה שאוסר הפירות על עצמו כדקתני קונם הם על פי מתסר בחילופיהן אף על גב דלא באו לעולם מה שלא הוחלפו עדיין קרי לא באו לעולם גבי חברו נמי כגון שאוסר פירותיו על חברו כיון דאשכחנא ביה קולא דאין אדם אוסר כו'. והא לא קשיא דאמרינן בכתובות פרק אף על פי ולקמן באלו נדרים שאין אשת יכולה להקדיש מעשה ידיה לבעלה אלא באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם דהכא שאני דאף על גב דחילופיהן לא באו כיון שהפירות שהחילופין באין מהם איתנהו בעולם איכא למימר דמיתסרי או דילמא חילופיהן כגידוליהן פירוש חילופיהן ליתסרו מידי דהוה אגידוליהם דמיתסרי אף על פי שאינן בעולם. שטה.

בהר"ן ד"ה בעי רמב"א בסה"ד ומסתברא צ"ל ומתסרא:

בא"ד והכי מוכח וכו' שם מסקי' דנשאת סברה וקבלה וצ"ע: