מסכת נדרים דף כ״ח עמוד ב׳

גמ' וליתני בהאי לישנא ברישא דהיכא דאמר הרי הפירות האלו קרבן [אם אינם נקצצות] קדושות ואינן קדושות קדושות דחל קדושה עלייהו ואינן קדושות דיש להן פדיון דלפי ההוא עניין דקתני סיפא הויין קדושות ואינן קדושות דאילו בסיפא דהתם דאמר עד שיקצצו הוי קדושה גמורה שהרי הן בקדושת הגוף שאין להם פדיון כל זמן שאין נקצצות אע"ג דקדושת דמים הוא ואילו כי אמר אם אינן נקצצות ליכא קדושה חמורה שהרי יש להם פדיון ולהכי כי אמר אם אינן נקצצות לענין כי אמר עד שיקצצו קדושות ואינן קדושות הן:

תריץ אין הכי נמי הוה ליה למתני אלא איידי וכו':

א"כ למה ליה למימר דחל קדושה עלייהו כיון שעבר היום ולא נקצצו:

לא צריכא כגון דאיכא זיקא נפישא שמנשבת רוח קשה בעולם דמסיק אדעתיה דמיתבר להו זיקא דהיינו נקצצות וסד"א לא גמר בלבו להקדישו אלא אדעתא דמיתבר להו זיקא אמר הכי ולא צריכי פדיון דלא חל עלייהו קדושה וכחולין דמי קמ"ל דחל קדושה עלייהו דלהקדש גמור מתכוין:

[והא וכו'] כלומר היכי מצית אמרת דאיכא זיקא נפישא והקתני לה דומיא דטלית וטלית מי קיימא לשרפה בתמיה:

אין כגון דאיכא דליקה ומסיק אדעתיה דלא מיתצל ולהכי קאמר אם אינה נשרפת:

הכי נמי וכו' וסד"א דלא מתכוין להקדש כלל כדפרשינן:

קמ"ל דחל קדושה עלייהו:

ה"ג רבינו שמואל וליתני קדושות ול"ג ואין קדושות דמשמע דפריך וליתני בסיפא דאינה קדושה ואדרבה בסיפא קדושה טפי דאין להם פדיון היינו דאין מועיל להן פדיון כדקאמר בסמוך אלא גרסינן וליתני קדושות ותו לא וארישא פריך ור"י [פירש] דשפיר גרסינן ליה ותרווייהו קיימי ארישא ופריך הכי וליתני הרי אלו קדושות אם אינם נקצצות ואינם קדושות אם נקצצו וממילא ידעינן דפשיטא דיש להן פדיון כשאר כל חרמי דמים:

איידי דבעי למיתני בסיפא אין להם פדיון כלומר שאין פדיון מועיל בהם דלעולם חוזרות וקדושו' כדמסיק תנא נמי רישא יש להם פדיון:

היכי נדר פר"י דאי סתם כדקתני ולא נתן זמן לקציצתן א"כ אינם קצוצות ואין לך קצוצות דאינם נקצצות לסוף אלף שנים מחמת שהיא מתייבשת:

דאיכא זיקא נפישא וא"ת מה ענין זה לשאר נדרים דלעיל דקתני ד' נדרים התירו וי"ל משום דמהו דתימא דחשיב נדרי זרוזין שאין נדר אלא לאמן דבריו שלא יתנצלו ולא משום דדעתו להקדישם אם ינצלו קמ"ל דאפ"ה הוו קדושות דגמר בלבו להקדישם [שסבור] הוא שיכול להיות דמינצלן:

אין להם פדיון ולעולם בתמיה וכי לעולם לא יהא להם פדיון דפשיטא ליה דאין להם פדיון ר"ל שאין מועיל להם פדיון כמקדש וככלים דאין להם פדיון:

אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות וכן לעולם עד שיקצצו שכך ר"ל הרי הן קרבן עד שיקצצו דכל שאפדם תחזור ותחול קדושה עליהם כל שעה נקצצו פודן פעם אחת דקדושה שבהן לא פקעה בכדי אע"ג דעד שיקצצו קאמר:

עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן דלא הקדישן אלא עד שיקצצו דפקעה קדושה בכדי כשנקצצו וצ"ע לעולא אם [פדאן] חוזרות וקדושות או לא וי"ל שמודה דאם פדאן חוזרות וקדושות כל זמן שלא נקצצו כמו לבר פדא דמדלא פליג עליה שהרי שיטה דהש"ס משמע כן מדפריך ולעולם משמע פשיטא ליה דאין להם פדיון דקאמר היינו דאינן בתורת פדיון דפשיטא ליה דעד שיקצצו הם קדושות וא"ת מנלן דלעולא חוזרות וקדושות וכ"ת מל' עד שיקצצו הא איצטריך לעולא לכוין לשון כשנקצצו דשוב אין פודן כדפרישית וא"כ מנ"ל דפדאן חוזרות וקדושות קודם קציצה. וי"ל דא"כ הוה ליה למימר (לנודר) הרי הנטיעות האלו קרבן עד שנקצצו ולא יותר או אומר אינם קרבן אלא עד שנקצצו ואז משמע תרתי משמע דפדאן חוזרות וקדושות קודם קציצה ומשמע נמי דאחר קדושה פקעה קדושה מנייהו מדלא אמר הרי הן כקרבן לעולם:

גמרא ולתני קדושות. פירש רישא דמתניתין דקתני יש להם פדיון, מאי טעמא קתני יש להם פדיון, לאשמועינן דקדושות, ליתני [בהדיא – לפי השי"מ] קדושות, ויש ספרים דגרסי וליתני קדושות ואינן קדושות כלומר ליתני הכי ברישא ולומר דקדושות מהשתא, ואינן קדושות לכשיפדו, דאינן חוזרות וקדושות. ואינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קא מהדר ליה משום דקא בעי למיתנא סיפא אין להם פדיון, הא אי תנא אינן קדושות הוי במשמע נמי אף על פי שבסיפא אין להם פדיון, כלומר שחוזרות וקודשות [ברישא – לפי השי"מ] יש להם פדיון [ברישא – לפי השי"מ], דבפדיון יוצאות לחולין שאינן חוזרות וקודשות, ודוחק הוא לומר, דמשום לישנא דסיפא בלבד קאמר ולא משום דינא.

היכי נדר פירוש אי לישנא דמתניתין דוקא, דאמר סתם אם אינן נקצות, הא יש במשמע אם אינן נקצצות לעולם, ונטיעות ודאי לכשיזקינו ליקצץ עומדות, וכיון שיקצצו לבסוף איגלי מילתא למפרע שלא ירדה להם קדושה כלל, והיכי קתני יש להם פדיון, ויש פירושים אחרים, וזה נראה יותר.

וטלית לשריפה קיימא פירוש דבשלמא נטייעות כיון דלקציצה קיימא (לא שמעינן) [לאשמועינן -לפי השי"מ] מינה דנדר משום דנתחדש בהו מידי משום דקציצה שייכא בהו, אבל טלית לאו לשריפה קיימא, מאי חזא דאתני ביה מידי דלא שייך ביה (לא) [אלא – לפי השי"מ] משום דאיכא (דליתיה) [דליקא – לפי השי"מ], וקא מסיק אדעתיה דלא מיתצלן.

ושאלו בגמרא היכי נדר ופירשו בתוספות שהרי משמעו של לשון זה שאם אין נקצצות לעולם יהו הקדש והרי הדבר תלוי ועומד אם יקצצו אם לאו והיאך הקדש חל בהם עד שיאמר שיש לה פדיון שמא עדין יקצצו וכן בטלית זה יהא עליו קרבן אם אינה נשרפת היאך חל עליה הקדש והרי הדבר תלוי ועומד שאם ישרף לא יהא הקדש ושמא ישרף עדין ופירשוה אם אינה נשרפת היום אם אינה נקצצת היום ואם תאמר זו מה הוצרכה חזרו ופירשוה דאיכא זיקא נפישא ר"ל רוח גדולה והוא מתירא על הנטיעות וסבור שיקצצו על ידי הרוח ר"ל שישברו וכן יש שם דליקה וסבור על הטלית שתשרף ומתוך שהוא סבור עליהם כך הוא מקדיש זאת הנטיעות אם לא יקצצו היום מחמת הרוח ואת הטלית אם לא תשרף היום מפני הדליקה והדברים מוכיחים שאם לא היה בדעתו כך לא היה מקדישם ונמצא שאין פיו ולבו שוין ואע"פ כן לימד שהן קדושות אחר שעבר היום ולא נקצצו הנטיעות ולא נשרף הטלית ואע"פ שלא אמרה בלשון הקדש אלא בלשון קרבן והקרבן הוא מעין קונם ואין פדיון (אלא) בשאסרן על עצמו או על אחד לבד כמן שהקדמנו ופודה אותם מיד הגזבר ויוצאות לחולין:

ושאלו עוד בגמרא ליתני קדושות וארישא קאי כלומר מה לו לומר יש להן פדיון ותירץ דמשום דסיפא איצטריך למתני אין להן פדיון כמו שנבאר תנא רישא יש להן פדיון ויש גורסין ולתני קדושות ואינן קדושות וקאי נמי אסיפא והיא נוסחא משובשת:

הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו כלומר מעכשו עד שיקצצו כלומר שאם נקצצו יחזרו חולין וכן טלית זה יהא הקדש עד שישרף כלומר הא משנשרף אפילו קצתו יהא חולין אין להם פדיון ר"ל קודם קציצה שאפילו פדאם הרי פדיון קדוש ואם לא יצאו לחולין לגמרי אלא שיצאו רגע לחולין להתפיס פדיונם וחזרו מיד להיות הקדש על פי תנאו שהתנה שיהו הקדש עד שיקצצו אבל לכשיקצצו אם צריכות פדיון אם לאו יתבאר בסמוך ופרשו בגמרא דוקא בפדאן הוא אבל אם פדאום אחרים שהרי אדם יכול לפדות הקדש חבירו אין חוזרות לקדושה משנפדו כלל ומותרות אף למקדיש שהרי הדבר מאותו הפודה הוא עד זמן הקדשו ר"ל עד שיקצצו ואין בידו להקדיש מה שאינו שלו ואחר שאין הוא יכול להקדיש אינו חוזר לקדושה מאליו מחמת הקדשו הא פדאן הוא חוזרות וקדושות:

ושאלו בגמרא ולעולם כלומר לא יהא להם פדיון מעולם אף לאחר קציצה ותירץ שלא דברו במשנתנו אלא קודם קציצה אבל כל שלאחר קציצה נחלקו בה לדעת בר פדא צריכות פדיון ומשפדאן פעם אחת דיו ואין חוזרות לקדושה כלל ולדעת עולא אין צריכות פדיון אלא נהנה בהם מיד ולענין פסק נראה שהלכה כעולא וכן פסקוה גדולי המחברים בחבוריהם אע"פ שבפירושי המשנה כתבוה כבר פדא ומכל מקום גדולי הדורות פסקו כבר פדא שצריכות פדיון אף לאחר קציצה ולדעתם כל שאמר דבר זה קדוש עד זמן פלוני כשיגיע הזמן צריך פדיון ואפילו בקדושת דמים ואצ"ל בקדושת הגוף ולפי דרכנו למדנו ממשנתנו שהמקדיש לבדק הבית חפץ עד זמן פלוני אפילו פדהו כמה פעמים אינו יוצא לחולין עד אותו זמן אלא אם כן פדאו אחר וכן כתבוה קצת מפרשים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ברש"י ואינן קדושות הס"ד ואח"כ מ"ה אין הכי נמי הוה ליה למתני אלא איידי כו' והס"ד ואח"כ מ"ה אם כן למה לי למימר כו' ולעולם בתמיה הס"ד כצ"ל:

ברא"ש דע"כ סופה ליקצץ כו' נדר טעות הס"ד טעמא במתניתין הס"ד לא פקעה הס"ד כצ"ל:

בר"ן אדעתיה דלא מתצלן כו' קדישי קמ"ל הס"ד חוזרות וקדושות הס"ד בקנה בחזקה אבל כו' וכדאמר רבי יוחנן כו' ואמר עד עולם ע"כ כו' פדיון כשיקצצו דאי כו' כצ"ל:

גמ' וליתני קדושות ואינן קדושות כלומר קדושות ברישא ואינן קדושות בסיפא דמשמע ליה למקשה דאין להם פדיון רצונו לומר דאינן צריכין פדיון לאחר שיקצצו כעולא לקמן. ומשני לא כן הפירוש כמו שאתה סובר אלא אין להן פדיון שאינן יכולות להיות נפדות כדפרישית במשנה. ואיידי דתנא סיפא אין להם פדיון דלאו מצי למיתני אינן קדושות דקדושות הן תנא יש להם פדיון וממילא ידעינן דקדושות הן. ויש מפרשים דאינן קדושות ארישא נמי קאי והכי פירושו אמאי תני ברישא יש להן פדיון כיון שלא בא אלא להשמיענו שחלה עליהם קדושה שהייתי סבור שלא חל עליהם כלל דדומה להקדש בטעות לפי שהיה סבור שיקצצו ואז לא יהיו קדושות. (ואם) ואין אתה יכול לומר דלכן לא לקח לשון קדושה שהיה משמע דקדישי קדושת הגוף ואינן קדושות קדושת דמים. דמכל מקום טוב היה ליקח לשון קדושה כמו בכוליה תלמודא ואי משום דלא קדישי אלא קדושת דמים ליתני קדושות ואינן קדושות דמשמע קדושות קדושת דמים ולא קדושות קדושת הגוף. ומשני דאגב סיפא נקט דלא מישתמיט ליה מלמיתני אין להם פדיון שרוצה לומר שאין יכולות להיות נפדות. ויש דלא גרסי ואינן קדושות והכי פירושו וליתני קדושות כלישנא דכולי תלמודא. ואי משום דהוה משמע קדושת הגוף שאין לה פדיון להא ליכא למיחש שלא מצינו קדושת הגוף אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. ומשני אגב סיפא. ולי נראה לפרש דארישא קאי והכי פירושו וליתני קדושות ואינן קדושות דמשמע דבספק הן עומדות עדיין דשמא יקצצו ולא יהיו קדושות כלל או שמא לא יקצצו ויהיו קדושות והוי כמו גרושה ואינה גרושה דפירושו שמא ימות ותהיה גרושה או שמא לא ימות ולא תהיה גרושה דבינתים היא בספק למי שיבא עליה. הכא נמי בנתים הנטיעות בספק מעילה למי שיהנה מהם אם כן קדושות ואינם קדושות הוה ליה למיתני ולא לשון פדיון דמשמע דמעתה אינן בספק קדושה ואין חסרות אלא פדיון. ומשני דאגב סיפא נקט. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה וליתני קדושות ואין קדושות. פירוש ליתני קדושות ברישא דקתני יש להן פדיון ואין קדושות בסיפא דקתני אין להם פדיון דמשמע אין להם פדיון אין צריכין פדיון לאחר שיקצצו בשלא לקמן. ומתרץ איידי דבעי למיתני אין להם פדיון דאין להם פדיון בקודם שיקצצו קאמר ופירושו אין מועיל להם פדיון תנא יש להם פדיון ברישא. מפי רבי. ואין מיושב כלל חדא דמניין לו דאין להם פדיון בקודם שיקצצו קאמר. ועוד איידי דבעי למיתנא לא אתי שפיר כלל. אך נראה דהכי פירושו ארישא גרידי פריך אמאי תני יש להם פדיון דמשמע דפשיטא ליה לתנא דקדושות ואין להם פדיון איצטריכא ליה. אדרבה קדושות הוה ליה לאשמועינן דסלקא דעתך אמינא שלא יקדשו כדאמר בסמוך דמוקמי דאיכא זיקא דנפישא וסבור שלא יתקיימו הילכך איכא למימר לא נתכוין זה להקדישם אם ינצלו אבל לפי שהיה סבור שלא ינצלו אמר כן. אם כן ליתני קדושות ואינן קדושות דמשמע קדושות קדושת דמים ואינן קדושות קדושת הגוף דיש להם פדיון. ומתרץ איידי דבעי למיתני בסיפא כו' דמשמע דיש להם פדיון נמי קודם שיקצצו הילכך לא סגי ליה דלא תני אין להם פדיון ותנא נמי ברישא יש להם פדיון. עד כאן.

וליתני קדושות פירוש רישא דמתניתין דקתני יש להם פדיון מאי טעמא קתני יש להם פדיון לאשמועינן דקדושות ליתני בהדיא קדושות. ויש ספרים דגרסי וליתני קדושות ואינן קדושות כלומר ליתני הכי ברישא ולומר דקדושות מהשתא ואינן קדושות לכשיפדו דאינן חוזרות וקודשות. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קא מהדר ליה משום דקא בעי למיתנא סיפא אין להם פדיון הא אי תנא אינן קדושות הוי במשמע נמי אף על פי שבסיפא אין להם פדיון כלומר שחוזרות וקודשות ברישא יש להם פדיון כלומר שבפדיון יוצאות לחולין שאינן חוזרות וקודשות. ודוחק הוא לומר דמשום לישנא דסיפא בלבד קאמר ולא משום דינא.

היכי נדר פירוש אי לישנא דמתניתין דוקא דאמר סתם אם אינן נקצצות הא יש במשמע אם אינן נקצצות לעולם ונטיעות ודאי לכשיזקינו ליקצץ עומדות וכיון שיקצצו לבסוף איגלי מילתא למפרע שלא ירדה להם קדושה כלל והיכי קתני יש להם פדיון. ויש פירושים אחרים וזה נראה יותר. הרשב"א ז"ל. וז"ל הרא"ם ז"ל: היכי נדר דקאמר אם אינן נקצצות אי לא אמר בתוך זמן למה אמר אינן נקצצות אם היה רוצה שיקדשו יקדישם להדיא דבדבורו זה אינן קדושות לעולם שאין לך נטיעה שלא תיקצץ באחרית הימים לכשתייבש. באומר אם אינן נקצצות היום שעתה אם עבר היום ולא נקצצו קדושות הן. אם כן למה לי למימר דפשיטא דקדושות הן וצריכי פדיון. ואם בא להשמיענו שיש להם פדיון פשיטא דהא לא קדשי קדושות הגוף כדפרישית טעמא לעיל. לא צריכא דאיכא זיקא נפישא וכדמסיק. וטלית לשריפה קימא בתמיהא. אלא על כרחין בטלית אית לן למימר דאיכא דליקה נפישא הכי נמי דאיכא זיקא נפישא ומסיק אדעתיה דלא מיתנצלי דודאי מתבר להו זיקא. וזה השמיענו דסלקא דעתין דלא קדשי אפילו עבר היום קא משמע לן דאחר דבורו אזלינן בהקדש ולא בתר לבו בדבר שהוא קולא ואין להן פדיון. עד כאן.

ומתרץ לא צריכא דאיכא זיקא דנפיש והשתא לא אסיק טעמא דזיקא דנפישא עד דמוכח מנא ליה דמזיק ומוכח ליה מדתני דומיא דטלית. וטלית לשריפה קיימי בתמיהא דקתני אם אינה נשרפת. אלא בעל כרחין בטלית אית לן למימר דאיכא דליקה הכא נמי דאיכא זיקא דמסיק אדעתיה דלא מיתצלי ומשום הכי נדר ולא נתכון זה להקדישו אם ינצלו והייתי אומר לא יקדשו. שיטה:

טלית לשריפה קיימא פירוש דבשלמא נטיעות כיון דלקציצה קיימא לאשמועינן מיניה דנדר משום דנתחדש בהו מידי משום דקציצה שייכא בהו. אבל טלית לאו לשריפה קיימא מאי חזא דאתני ביה מידי דלא שייך ביה. אלא משום דאיכא דליקא וקא מסיק אדעתיה דלא מיתצלן. הרשב"א ז"ל.

פיסקא ולעולם וכי לעולם הן קדושות אפילו לאחר שנקצצו והלא שם זמן עד שיקצצו. אמר בר פדא לא בא להשמיענו אלא שאין אדם יכול לפדותן כל זמן שלא נקצצו כמו שפירש. זה הפירוש אינו נראה לי שהרי מכל מקום כיון שהן קדושות בטוב יש לנו לשנות אין להן פדיון ואם כן מאין יש לו להקשות עד עולם ומאיזה לשון מדקדק המקשה זה. לכך נראה לי לפרש למה נקט אין להם פדיון אם להשמיענו שהן קדושות הרי שמענו שהקדישם. אם כן לא בא להשמיענו אלא שאין להם פדיון לעולם ווה קאמר לו וכי היכן מצינו הקדש שאין לו פדיון לעולם לבר מבהמה וכלי שרת. ומשני בחוזרת לקדושתן ולאחר שנקצצו פודה פעם אחרת דלא פקע קדושה מניה. ועולא אמר אחר שנקצצו אינן צריכין פדיון הילכך בדין קאמר שאין להן פדיון דלאחר שנקצצו קאמר. הרא"ם ז"ל:

אמר בר פדא אם כל זמן שלא נקצצו פדאן חוזרות וקודשות אבל לאחר שנקצצו פודן פעם אחת ודיו. ודין הוא דכיון שנקצצו נפקי לחולין דהא לא אקדיש להו אלא עד שיקצצו. ומיהו טעונה פדייה משום דקדושה דהוה בהו קודם קציצה לא פקעה בכדי. פירוש. ומתרץ בר פדא פדאן חוזרות וקדושות מעצמן כדפירש במתניתין דכיון דאמר עד שנקצצו הוי כמאן דאמר הרי נטיעות הללו כשיפדו יקדשו דקדישי שהרי בידו לפדותם. ואין להם פדיון דקתני עד שיקצצו קאמר. נקצצו פודן פעם אחת ודיו מסברא דנפשיה קאמר דסבירא ליה דקדושה בכדי לא פקעא. ואף על פי שנתן זמן חומרא מדרבנן בעלמא הוא. ועולא אמר כיון שנקצצו שוב אינו פודן דאפילו לא פדאן כלל הרי הן חולין שהרי תלה הקדשו עד שיקצצו והרי נקצצו. שיטה. ואם תאמר ואמאי נימא דהאי דאמר עד שיקצצו לא להחמיר עליהם קאמר שתחול קדושה עליהם לאחר פדיה אלא להקל דאחר שיקצצו יהיו חולין. יש לומר אם כן הוה ליה למימר נטיעות אלו קרבן ואינם אלא עד שיקצצו. הריטב"א ז"ל: