מסכת נדרים דף ט׳ עמוד ב׳

כי קאמר ר"מ בנדר אסור בלשון נדרים דוקא קאמר:

אבל בנדבה לא אמר והיינו מתני' דקתני כנדבתם דכשרין נדרי בלשון נדבה:

והא קתני כנדבותם נדר כו' דמשמע דבלשון נדר קאמר:

דלמא אתי בה לידי תקלה דכי אמר בל' נדר הרי עלי קרבן אתי בה לידי תקלה דעבר משום בל תאחר:

נדבה נמי כי אמר הרי זו קרבן אתי בהו לידי תקלה לידי גיזה ועבודה א] אבל בבל תאחר לא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא:

[כהלל] מתני' דקתני נדבה מותר כגון דעביד כהלל דמקדישה בעזרה דחו לא אתי בה לידי מטילה:

נדבה דנזירות מאי איכא למימר היכי עביד דלא ליתי לידי תקלה דקתני נדב בנזיר דמותר דכשרים מתנדבים בנזירות:

סבר לה כשמעון הצדיק דמנזיר לשם שמים כאותו שבא לפני שמעון הצדיק:

והא קתני כנדבתם תימה מגופיה דמתני' תיקשי ליה דקתני כנדבתם והדר קתני נדר וי"ל דאין ה"נ ולשנויא ניחא הכל:

כהלל הזקן שמביאין בעזרה וא"ת אכתי היכי קרי ליה נדבת כשרים הא ליכא שריותא כ"א כהלל כשהבהמה בעזרה ומתני' משמע בכל ענין ועוד דהא תינח נדרי קרבן אבל נדרי דקונם כגון שאוסר ככר עליו התם לא שייך טעם זה ואומר הר"ר אליעזר כיון דכשרים מתנדבים בשום צד בעזרה גם חוץ לעזרה נמי תפיס שפיר הנדבה בלשון זה ואף על גב דכשרים לא מתנדבים כה"ג אבל נדרי כשרים לא הוו כלל בשום צד אף כשהיא בעזרה נמי איכא חששא שמא תמות ויהא חייב באחריות ואתי לידי תקלה דבל תאחר הלכך כנדרי כשרים לא אמר כלום:

דנזירות מאי איכא למימר והלא מיד שנדר קם ליה בבל יאכל ובבל ישתה ואיכא חששא לתקלה שמא יעבור ומשני כי ההיא דשמעון הצדיק דנדר נזירות לשם שמים מאהבה ולכך קרי ליה נדבה כדכתיב (שמות לה) כל נדיב לב וא"ת והלא כל הכשרים שמתנדבים לשם שמים נודרין בלשון נדר [וא"כ] כנדרי כשרים אמאי לא אמר כלום אף כי שמא זה אינו מתכוין לשם שמים תופס שפיר הלשון כיון שיש כשרים שנודרים נזירות לשם שמים מידי דהוה אנדבת כשרים דקרבן לפירוש הר"ר אליעזר וכדפרישית לעיל וי"ל דמ"מ נדר כשר לא מיקרי כלל דנדר משמע מה שאדם נודר מדאגת יסורים מעונותיהם ולא מאהבת המקום אבל כשרים תופס שפיר דנדבה משמע מאהבה דכתיב (הושע יד) אהבם נדבה אלמא נדבה משמע מאהבה וכן בתוספ' קתני כנדבת רשעים לא אמר כלום לפי שאין הרשעים מתנדבין כלל ואע"ג דכמה מתנדבים בלשון נדבה ואומרים הרי זו עולה מ"מ לא מיקרי נדבה משום שאין עושין מנדבת לבם מאהבה רק מדאגת יסורים מעונותיהם כנדבת רשעים אינו קרויין נדבה לפי שאין עושין מאהבת המקום נדרי כשרים נמי אינו קרוי נדר כיון שאין עושין מדאגת יסורים אלא מאהבה (אלא) קרוי נדבה ולכך קרי נזירות כשרין נדבתם אע"ג דבלשון נדר נמי דכל נזירות בלשון נדר הוא:

כשהן תוהין נודרין תוהין לשון ותוהא על הראשונות כלומר כשהן תוהין בעונותיהם ודואגין מן היסורין נודרין להגין מן היסורין וכשרבים עליהם ימי טומאה מתחרטין:

והא קתני כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן מסתברא לי דהכי קא מקשה, דמדקתני נדר משמע דנודר זה אינו נודר מתוך נדבת הלב, כדרך שהכשרים נודרים בנזיר, אלא מתוך יראה נודר כדרך הרשעים, מדקרי ליה נדר, ואם כן כיון דתלה אותו בכשרים ואין הכשרים נוזרים נזירות כזה, אף הוא לא אמר כלום.

ומשני תני נדב. כלומר שלא אמרו כן אלא שנודר מן הנדבה ככשר. ואחרי כן פירשו דמקרבן קא פריך, דקס"ד דמדקתני נדר בקרבן הכי במאי עסקינן דקאמר כנדרת כשרים עלי דהרי זה נדר, ואין הכשרים נודרים לעולם בקרבן.

ומשני תני נדב. כלומר בשאמר כנדבת כשרים.

הרי זה כהלל הזקן, דתני אמרו עליו על הלל הזקן כו' ומתני' נמי בשהתנדב כן בעזרה ובהמה לפניו ואפילו הכי אם הביא בהמה בעזרה ואמר הרי עלי כנדרי כשרים לא אמר כלום, לפי שאפילו בכענין זה אין הכשרים נודרים, דחוששין שמא תמצא טריפה וחייב באחריותה, או תפסל באחד מן העבודות.

נדבה דנזירות מאי איכא למימר פירוש שהרי יש לחוש לכמה חששות, שמא יפשע באחת מהן, כגון בלא יטמא ובל יאכל ובל ישתה ובהבאת קרבנותיו. ומשני כשמעון הצדיק, דמתוך שהיה צדיק כל כך ונוזר לשם בכוונה רצויה כזו נזהר הוא הרבה לבל יפשע מכל אלו כלל, ואע"פ שזה בעצמו נטמא, שמא מת עליו מת בפתע פתאום מתוך בוריו ולא מתוך חולי. ויש מי שפירש דהכי קאמר אע"פ שיש לחוש לחששות אלו, מ"מ דרכן של צדיקים להתנדב בנזיר לשם שמים כשמעון [הצדיק לפי הש"מ] ששבחו לזה, והלכך אם אמר כנדבת כשרים הריני נדר בנזיר, שאף הכשרים מתנדבין כן לעתים.

מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא והוא הדין לחטאת העוף שלו ונזיר טמא לאו דוקא, אלא אפילו טהור לאחר שנטמא, דאף הוא כשנטמא נתחרט, ונמצא כשחוזר ומונה נזירות אחר מתחרט, ונמצאו קרבנותיו חולין בעזרה, והכל בכלל טמא נזיר הוא, וכשהם מטמאין ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטין.

נמצאו מביאין חולין לעזרה ולאו חולין גמורין קאמר, שאע"פ שמתחרטין לא הותרו מידי נזירותם, דהוא אינו מוחל לעצמו עד שיהיו אחרים מוחלין לו, אלא כעין חולין קאמר, כיון שאינם מביאין מרצון הלב. וגרסינן בירושלמי (כאן פ"א ה"א): סבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים, מכיון שהם נודרים מתוך הקפדה סופו להתות, וכיון שהוא תוהא יעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה, זה מתוך ישוב נדר פיו ולבו שוין עד כאן. אלא דקשיא לי קצת, דאם כן אפילו חטאת של מי שכפוהו להביא לא יאכל, וא"ת דאנן סהדי דלבסוף לרצונו הוא, דאגב אונסו ומצותו גמר ומביא, כמו שאמרו בפרק חזקת (ב"ב מח, א), ה"נ כיון שהוא מביאו מעצמו לרצונו הוא. וי"ל דמ"מ מנין הנזירות היה מתוך החרטה, ואין הקרבן בא אלא על נזירותו, נמצא שאף ע"פ שהקרבן מביא לרצונו, כיון שעל מנין שנמנה מתוך החרטה הובא, הרי זה כמביא חולין לעזרה. והפירושין פירש שהוא מביא חולין גמורין לעזרה (הן) [ושמא הם לפי הש"מ] עושין אותו, כנדרי שגגות שסבור (הוה) [היה לפי הש"מ] לקבל הנזירות ואינו יכול לקבל. ואי אפשר לומר כן, דשבועות שגגות ואונסין מותרות כנדרי שגגות ונדרי אונסין, כדאיתא לקמן בפרק ארבעה נדרים (נדרים כה, ב), ושבועה בענין זה שבועה גמורה הוא ולוקין עליה, וכדאמרינן בפרק שבועות שתים תניין (כו, ב) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשוגג מיד, אם שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. וזה הואיל ואינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ודוקא מקרבן פטור מהאי טעמא, הא אכלה במזיד ובהתראה לוקה עליה והכי נמי דכותה.

נדרי הקרבנות וכיוצא בהם אע"פ שהן מצוה כדי להרגיל אדם עצמו במדות מעולות כבר רמזה תורה שהנמנע מהם אין בכך כלום דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ומכל מקום טוב ממנו מי שנודר ומשלם ונודר זה פירושו נודב שיפרישנה מיד ויאמר הרי זו הא בנדרים לא יהא אדם קופץ בהם שמא יבא לידי מכשול באיחורן או שמא תאבד ונמצא אחריותו עליו והוא סבור שכבר יצא ידי חובה ושמא תאמר אף נדבה שמא יגזוז או יעבוד בזו אין לחוש שימעול בידים ואין צריך למה שתירצו בה בגמרא לר' יהודה שמביא כבשתו בעזרה ר"ל בפתח העזרה ומקדישה לשם וסומך ידיו עליה ושוחטה וכן הענין בעצמו בהלל הזקן שהיה מביא עולתו חולין לעזרה ר"ל לפתח העזרה ומקדישה לשם וסומך עליה ושוחטה לאלתר שבאלו אין הלכה כדבריהם אלא שמכל מקום יזהר שלא להשהות יותר מדאי ובתלמוד המערב אמרו ואחר נדרים לבקר מכיון שאדם מאחר את נדרו פנקסו נפתחת מעשה באחד שאמר הרי עלי עולה ושהה להביאה ושקעה ספינתו בים אבל הנדר אף בכיוצא באלו ר"ל שידור סמוך לעזרה ויפריש ויסמוך וישחוט אינו מדת חסידים שמא תמצא טריפה או תפסל באחת מן העבודות ולפיכך כל שאמר כנדרי כשרים אפילו בדרך זה אינו כלום וכל שאמר כנדבתם אף בכל מקום הועיל ושמא תאמר נדבת נזירות מיהא היאך היא מדת חסידים והלא הכתוב קראו חוטא תדע שכל שאומר הריני נזיר אם אעשה דבר פלוני אם לא אעשה זו אינה מדת חסידים שזה דרך כעס הוא וכל שכן מי שנזר לכפרת עבירות שבידו אבל כל שהוא נוזר לקדש עצמו במותר לו ולהכניע יצרו לשם ולנעול דלת או לגדור פרץ בפני יצרו הרי זו מדת חסידות ואם כן זו שאמרו חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת שלא היה הקב"ה מביא תקלה על ידם להזקק לקרבן חטאת והיו מתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו בקרבן חטאת אין הלכה כן אלא רצה להביא עולה מתנדב ומביא וכן בשלמים וכן בתודה ולחמה אבל לא בנזירות שלא יקראו חוטאים ואע"פ שהעמדנו כל האומרים נזיר חוטא בשיטה לא העמידנוה אלא מפני שאמרוה כן בכל נזיר ואינו כן ומכל מקום בקצת נזירות כגון מדרך כעס או מצד עבירה שבידו הלכה כדבריהם כמו שכתבנו אבל כל שנוזר מצד שרואה עצמו צריך לגדור גדרים ולקדש עצמו במותר לו כגון שראה עצמו רדוף לאי זו מידה מגונה הרי זו מדת חסידים ובסוגיא זו אמרו על שמעון הצדיק שהעיד בעצמו שמעולם לא אכל אשם נזיר טמא והוא הדין לחטאת העוף שלו אלא אחד שמתוך הפלגת הנוזר הכיר טוב כונתו ואכל הימנו והענין הוא שאמר פ"א בא אלי אחד מן הדרום וראיתיו שהיה יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שער נאה כזה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם ר"ל להיות יצרי שולט עלי להיות רדוף אחר התאוות אמרתי בעצמי רשע מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך העבודה הריני מגלחך לשמים עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני ירבו כמותך נוזרי נזירות בישראל עליך אמר הכתוב להזיר לה' אלמא שיש נזירות שהוא לה' ושאלו בה מאי שנא אשם נזיר טמא משום דהוא בא על חטא שפשע בטומאה שאר אשמות נמי על חטא הן באין ותירץ נוזרי נזירות כשהן תוהין ר"ל מן העבירות הם נוזרים וכשהם מיטמאין רבין עליהם ימי נזירות ומתחרטין ונמצאו מביאין חלין לעזרה שחרטת הנזירות מפקעת טוב הכונה ובטהור מיהא אי לאו דאמיד נפשיה שיכול הוא לסבול לא היה נוזר ומכל מקום לא חלין בעזרה דוקא שאע"פ שמתחרטין לא הופקע נזירותם דהוא אינו מחל אבל אחרים מוחלין לו ואע"פ שיש מפרשים כן ומשום נדרי שגגות כלומר שסבור היה לקבל ואינו יכול אין זה שגגה שהרי שבועות שגגות אף הם מותרות ואמרו שבועות כ"ו ב' נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בהתראה לוקה ובשוגג פטור מן הקרבן מפני שאינו שב מידיעתו כמו שביארנו במקומו ועוד שהרי חרטה זו אינו מצד שאינו יכול לקבל אלא מצד שעברה הקפדתו ובטלה סיבתו ואין זה מפקיע חיובו אלא כעין חלין ומצד שבחרטתו עברה כונתו ובתלמוד המערב אמרו בני אדם מתוך הקפדה הם נודרין א"כ סופן ליתהות מכיון שתהו נעשו קרבנותיהם חלין אבל זה מתוך ישוב הדעת נדר ופיו ולבו שוין והרי למדת ששמעון הצדיק היה סובר תחלה שכלם חוטאין ועל זו העמידוה בשיטה אלא שאחר כן העיד בעצמו כך ויצא מכלל השיטה ונשארנו על שרשנו שכל שנוזר להכנעת יצרו מדת חסידים הוא ונדבת כשרים כמו שביארנו ופשוטו של מקרא שכתוב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש בנזיר טמא כתיב ור"ל ממה שפשע ולא נזהר מטומאה ולא משום דשנה בחטא על שכפל נזירותו או שמא ענינו ממה שהיתה נפשו רדופה אחר התאוה עד שהוצרך לכך ואם כן זה שאמרו שהמצער עצמו מיין או מכל דבר נקרא חוטא וכן שהיושב בתענית נקרא חוטא אינו אלא במי שאינו צריך לכך לרפואת נפשו כלל ונוח לו שילך בדרך הממוצעת וליתן לגוף חלקו הצריך לו כדי שתמצא נפשו סעד ועזר להתבודד ולעבוד את השם ולא יסגף עצמו עד שיהא משחית גופו ומבטל כלי מהיכנו אבל כל שרואה עצמו צריך לכך ודאי אין לך מצוה גדולה מזו:

ולענין סוגיא צריך לפרש שנראה מסוגיא זו שר' אלעזר סובר שאף נזיר טהור נקרא חוטא ובראש נזיר אמרו אפילו לר' אלעזר דאמר נזיר חוטא הני מילי נזיר טמא אבל טהור לא אלא שזהו ענין התלמוד שהסוגיאות מתחלפות תמיד וכל שכן במסכתא זו שאין לשונות שבה מדוקדקים בה כל כך כשאר לשונות שבתלמוד ויש מפרשים שם אבל טהור אינו חוטא כלומר לענין זה שלא יהא האומר אהא נאה והוא תפוש בשערו יד לנזירות מצד שהנזיר הואיל וחוטא הוא אינו בכלל נאה שמכל מקום מצות הנזירות גדולה מן החטא ולא יצא בו מכלל נאה וכמו שאמרו ברכות ל"א ב' במתענה בשבת שקורעין לו גזר דין אפילו של שבעים שנה ואע"פ כן חוזרין ונפרעין ממנו ביטול עונג שבת:

ברש"י בעזרה דתו לא אתי בה כו' ותהית כשהן כועסין כו' הד"א ובא למיסתר כל הני כו' כצ"ל:

ברא"ש תקלה למעול בה הס"ד בהאריך ימי טומאתו הס"ד כצ"ל:

בר"ן א"א שיקרא נדבה הס"ד לידי תקלה הס"ד מלשון פחז כמים הס"ד מן העולם לילך אחרי הד"א כצ"ל:

ובשיטה כתוב ופרכינן והיכי מצית מוקמה לה כר' מאיר והא קתני במתניתין כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן אלמא דלנדר נמי שרי וכשרים נמי נודרים הן וגם משמע דנדבה מיקרי נדר והיכי מפיק נדבה מלשון נדר שהזכיר ר' מאיר. עד כאן.

תני נדב בנזיר ובקרבן כלומר דאמר נדבת כשרים הרי זה נקל (לעשות) לתנא לטעות בין נדר לנדב. והיה יכול לומר המקשה וליטעמך תיקשי רישא לסיפא והרבה יש בתלמוד שיכול להקשות ליטעמך ואינו חש להקשות.

מאי שנא נדר וכו' דעביד ליה כהלל הזקן. ומשום מביא חולין לעזרה ליכא שלא הזהירה תורה אלא שלא לשחוט דומיא דשלי בשלך שהרי להוציא קדשים חיים חוץ לעזרה לא מצינו שאסרה תורה. ומה שמקשה בהמוכר את הספינה ודילמא לאו ביכורים נינהו ומעייל חולין בעזרה משום הגוזלות שהיו מביאין עם הביכורים קאמר וקסבר חולין דעוף דאורייתא. וזה הפירוש אינו דהא הגוזלות עולות ואינם בני מיכל והתם מקשי והא בעי מיכלינהו. אלא נוכל לומר דאביכורים עצמן קאי דהבאתן כשחיטת הבהמה שהבאתן היא המצוה. וכן משמע פרק ראשית הגז. וההיא דהקומץ רבה דמקפיד להביא שקלי חולין לעזרה היינו לערבם עם השקלים שקרבנות הצבור נקנים מהם אבל להביאם לבד לא. וא"ת כיון דלכולי עלמא נדרים אסירי נדרים סייג לפרישות היכי משכחת לה. וי"ל דנדרי דקרבנות דוקא אסירי דאתו לידי איסור בל תאחר ואיסור מעילה וגם שאר נדרים דכוותייהו דשייך בהו בל תאחר. וההיא דוידר יעקב נדר קודם מתן תורה. מצאתי ולא נהיר אלא כמו שאומר המדרש מכאן שמותר לידור בעת צרה. הרא"ם. ועיין בספר יראים סוף סימן שי"ז ובפסקי הר"ם ריקנאטי סימן תקע"ב.

ובשיטה כתוב אם כן נדרים סייג וכו' וכן ר' יהושע בן לוי שנדר כדאמרינן סוף פרק המדיר איתשיל משבועתי איתשיל. וי"ל ודאי נדרי קרבנות דאיכא תרתי וכן נדרי הקדשות דאיכא תרתי איסור בל תאחר ועוד איסור מעילה אסירי אבל נדרי ממון לא. והא דכתיב וידר יעקב נדר קודם מתן תורה הוה דליכא תקלה. א"ה הלשון מגומגם ונ"ל דצ"ל ממין לא דליכא תקלה ודכתיב וכו'. עד כאן.

מימי לא אכלתי אשם נזיר והוא הדין לחטאת העוף שלו דלא אכיל. ופחז עלי יצרי. כמו פחז כמים לשון חפזון כלומר פחז לבי לחשוב בעוונות. עליך הכתוב אומר כי יפליא וכתיב קדוש יהיה. ובעבור כיוצא בך קראם הכתוב קדוש ותחלת הפרשה נקט ואקדוש סמיך. ולי נראה דאלהפליא לה' סמיך. הרא"ם ז"ל.

דילמא משהי ליה ואתי ביה לידי תקלה יש נסחאות דגרסי הכי ויש נסחאות דלא גרסי אלא התם דילמא אתי ביה לידי תקלה. ולפי אותן נסחאות נוכל לומר דהתקלה הוא שלא יביאנו כלל. ולפי הגירסא הראשונה נגרוס נדבה נמי דילמא משהי לה וכו' אלא נדבה דנזירות היכי משכחת לה. דהא עיקרו של נזירות על ידי נדר הוא בא דאמר הריני נזיר וכל הנודר נזירות על ידי קפדנותו הוא ולא תמצא בו נדבה בנזירות שאין כוונתו לשמים. כשמעון הצדיק כהאי גוונא משכחת לה נדבה בנזירות שהרי אותו שבא לפניו לא התנדב לצער עצמו ולכפר עונותיו אלא לשם שמים וזה נקרא נזירות נדבה אבל שאף נזירות נקראים נדרים. ובקש לטרדני. כלומר לפרוק עול מעלי ולעשות עצמו כאלוה. אמרתי לו ליצר במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה הם היסודות. הרי"ץ ז"ל.

כשהן תוהין לשון פחד כשהן מתפחדים על עבירות שבידם. ומשמע כמו עושה לבן תווהין תווהין. פירוש. כשהן תוהין נוזרים. כלומר מתחרטים מעונותיהן אז נוזרים. וחברו בתוהא על הראשונות. וקצת נראה מהכא שאין משמעותו ממש לשון חרטה כמו שפירש בעל הערוך מדקא מייתי אחר כך ומתחרטים. על כן יש לומר משמעותו הישר לשון תמהון כלומר שמצטערין מעונותיהן שעשו לשון תהי בה ר' אלעזר שהוא לשון תמה. ויש מי שגורס מפני שהן תוהין כשהם נודרים כי מאחר שעל ידי כעס נדרו מיד הם מתחרטים וכיצד הוא זה שתוהין על ידי שמיטמאין וסיפא פירושא דרישא. והראשון עיקר. הרי"ץ ז"ל.

כהלל הזקן דתניא אמרו עליו וכו' ומתניתין נמי בשהתנדב כן בעזרה ובהמה לפניו ואפילו הכי אם הביא בהמה בעזרה ואמר הרי עלי כנדרי כשרים לא אמר כלום לפי שאפילו בכענין זה אין הכשרים נודרים דחוששים שמא תמצא טרפה וחייב באחריותה או תפסל באחת מן העבירות. נדבה דנזירות מאי איכא למימר פירוש שהרי יש לחוש לכמה חששות שמא יפשע באחת מהן כגון שלא יטמא ובל יאכל ובל ישתה ובהבאת קרבנותיו. ומשני כשמעון הצדיק דמתוך שהיה צדיק כל כך ונודר לשם בכונה רצויה בזו נזהר הוא הרבה לבל יפשע באחת מכל אלו כלל ואף על פי שזה בעצמו נטמא שמא מת עליו מת בפתע פתאום מתוך בוריו ולא מתוך החולי. ויש מי שפירש דהכי קאמר אף על פי שיש לחוש לחששות אלו מכל מקום דרכן של צדיקים להתנדב בנזיר לשם שמים כשמעון הצדיק ששבחו לזה והילכך אם אמר כנדבת כשרים הריני נדר בנזיר שאף הכשרים מתנדבין כן לעיתם.

רְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה־עֵינַיִם, וְטוֹב־רֹאִי קשא למה הוצרך לפרש דבר זה שהיה יפה וטוב רואי? ונראה לי בס"ד כדי שלא יתמה השומע על שאלתו ששאל מה ראית להשחית את שערך זה, וכי נקבה הוא? והלא זכר הוא וגנאי לזכר לגדל שערות תלתלים! לכך הגיד שהיה יפה עינים וטוב רואי אשר מזה מוכח שהיה מעדן גופו ומענג עצמו דאם לא היה מעונג ומתעדן לא היה נראה יפה עינים וטוב רואי ולכך שאלו 'מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית'? כיון שאתה מתענג ומתעדן הסברא מחייבת דלא ניחא לך להשחית שערך הנאה! או יובן מה שאמר יפה עינים וטוב רואי לא קאי על טוב ויופי הגוף אלא לשון מליצה נקיט על יופי וטוב הנפשיי שראה ברוח קדשו שהוא צדיק שהיה יפה עינים מראות ברע וטוב רואי בחכמה כמו שנאמר (קהלת ח, א) חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו ולכן אמר שבא מן הדרום כלומר ממקום חכמים וגזע חכמים אשר יתייחסו לדרום.

אָמַר לִי רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי. קשה למאי הוצרך לפרש 'לְאַבָּא' וסגי לומר רוֹעֶה הָיִיתִי? ונראה לי נתכוון לחלוק כבוד לאביו ולומר מה שזכיתי לשבר כח היצר מפני שהייתי עוסק בכבוד אבי שהייתי משמשו לרעות צאנו ולכך פירש ואמר 'בְּעִירִי' שהוא מקום שמכירים אותי ובשביל כבוד אבי לא הייתי בוש מלהיות רועה שהוא תשמיש אדם פחות.

וּפָחַז יִצְרִי עָלַי נראה לי בס"ד נקיט לשון פחז לרמוז שבא עליו פח של יצר הרע שיש לו שבעה שמות שהם כנגד ז' מיני טומאה וזהו פָּחַז יִצְרִי עָלַי, פח ז' של יִצְרִי נעשה עָלַי, וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם נקיט לשון טרדה כי בקש להחטיאו מחמת הראיה שלו שנסתכל בבבואה שלו ונמצא בראיה שלו רצה לעשות לו טרדה כי מספר טרדה [218] עולה מספר בראיה [218]. וְאָמַרְתִּי לוֹ: רָשָׁע! קראו רשע כי רשע [570] הוא מספר יצר רע [570] דכתיב (בראשית ח, כא) כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, ולכן עם לבו שנתלבש בו יצר הרע הוא מדבר ואומר: רָשָׁע, לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ! רוצה לומר בחלק החמרי שבך שהוא עתיד להיות רמה ותולעה. הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם רוצה לומר זה הנוי שלך שאתה מתגאה בו אגלחנו לשמים.

מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ הא דנשקו עַל רֹאשׁוֹ כי הוא היה חכם שגבר על יצרו ולא חטא וידוע כי החכמה היא בראש. ועוד נראה בס"ד נשקו עַל רֹאשׁוֹ רמז לו על אשר אמרו רז"ל בחגיגה (חגיגה יד.) על פסוק אֲשֶׁר קֻמְּטוּ וְלֹא עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם באיוב (איוב כב, טז) ואמר רב נחמן בר יצחק 'אֲשֶׁר קֻמְּטוּ' לברכה הוא דכתיב, אלו תלמידי חכמים שמקמטין את עצמן על דברי תורה בעולם הזה הקדוש ברוך הוא מגלה להם סוד הנהר לעולם הבא שנאמר 'נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם' עיין שם. והנה למעלה מן אותיות נָזִיר שהם ראש לאותיות נזיר המה אותיות קֻמְּטוּ ולכך לזה שנדר בנזיר נשקו על ראשו לרמוז לו שהוא מאותם דכתיב בהו 'קֻמְּטוּ' שהם רמוזים בראש אותיות נָזִיר.