מסכת נדרים דף פ״ו עמוד ב׳

אלא אמר רב אשי - לעולם באומרת יקדשו ידי לעושיהם לכי מתגרשה כדתריצנא לעיל ודקאמרת כי אמרה הכי מי מהניא אין:

שאני קונמות - היינו הקדש דכקדושת הגוף דמיא דלא סגי להו בפדיון כקדשי מזבח דאין להם פדיון:

וכדרבא דאמר הקדש כו' מפקיעין מידי שעבוד - ובהקדש דקדושת הגוף קמיירי שאם היה לו בהמה ועשאה אפותיקי לבעל חובו ואחר כך הקדיש אפי' בסתם חיילא עלה קדושת הגוף ואין לו לבעל חובו שום שעבוד עלה והיינו טעמא משום דהוי דבר הראוי למזבח דחייל עלה קדושת הגוף אבל אם היו לו נכסים אחרים ששעבדן לבעל חובו ואח"כ הקדישן לא פקע שיעבודיה דבעל חובו הואיל ואין בהן אלא קדושת בדק הבית דלאו קדושת הגוף הוא דאתי בעל חובו וגבי ליה מהקדש כדאמרינן במסכת ערכין (דף ע:) מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו דבאותו דינר יכול לפדות אפילו שוה אלף זוז והתם מפרש האי דינר מאי עבידתיה גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכי האי דאמרינן במסכת יבמות (דף סו:) ההיא איתתא דעיילא לגברא איצטלא דמילתא שכיב ובעיא למישקליה בכתובתה אתו יתמי פרסוה אמיתנא אמר רב קנייה מיתנא ואיתסר בהנאה ולית ליה פדיון לעולם:

חמץ - ישראל שלוה מן העובד כוכבים ועשה (לו) חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והרי הוא ברשותו של ישראל והגיע ו' שעות אותו ישראל חייב עליו בבל יראה ובבל ימצא דאתי איסור חמץ ומפקע לשעבודא דעובד כוכבים מיניה וחייב לבערו:

וכן שחרור - עשה עבדו אפותיקי ושחררו מפקיעו מיד שעבודו של זה והא איתתא נמי מציא לאפקועי שעבודו של זה קודם שתתגרש:

אי הכי למה לי שמא יגרשנה - דמוקמית למתניתין שמא יגרשנה אפי' לא רצה לגרשה ליקדשו מהשתא ומשני אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דלא אתי הקדש ומפקע לשעבודא מיניה:

מתני' נדרה אשתו וסבור שהיא בתו - כששמע הנדר היה סבור שבתו היא נדרה והפר לשם בתו:

נדרה בקרבן - לשום נדר:

בנזיר - כגון דאמרה הריני נזירה:

הרי זה יחזור ויפר - אפי' לאחר זמן:

גמ' למימרא - דהי אי דכתיב (במדבר ל׳:ו׳) כי הניא אביה אותה דוקא אותה הוא דבעינא שיהא מפר לשם אותה הנודרת דוקא: