6אמר רבי אבא: הוה קאימנא קמיה דרב הונא, שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה, שמתה ושרא לה לאלתר באפה. ש''מ תלת: ש''מ השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, וש''מ נידהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו, וש''מ אין בין נידוי להפרה ולא כלום.

7א''ר גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, ומיפר לעצמו. פשיטא? מהו דתימא: ״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין״, קמ''ל׃

8היכי דמי: כי הא דמר זוטרא חסידא, כי מחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא, והדר משמת בר בי רב. וכי עייל לביתיה, שרי לנפשיה והדר שרי ליה.

9ואמר רב גידל א''ר׃

תוספות

במאי פליגי במנודה אני לך דר"ע סבר לישנא דנדינא הוא - שיהא נע ונד ומרוחק מהנאתו דאין לספקו בלשון נידוי ולענין הרחקת ד' אמות אף על גב דלשון המשנה קורא מנודה שנדוהו כדאמרי' מ"ק (דף טו:) מנודה לא שונה ולא שונין לו מכל מקום כשאדם רוצה להרחיק עצמו ד' אמות אינו רגיל להזכיר נידוי על עצמו בשביל כך הלכך על כרחך לישנא דנדינא הוא כדפי' ושפיר הוי ידים מוכיחות בלא שאני אוכל לך:

נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו - יש לפרש דשפיר מועיל גם שלא בפניו אלא לכבודו של מנודה דכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו אע"פ שנדהו בדין אי נמי בעי למימר דכיון שנדוהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו כעין שנדהו ודכוותה אמרינן בגיטין (דף לג:) כל מילתא דמתאמרא בפני י' צריכא בי י' [למשלפא]:

אם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי - כלומר חכמי הדור חייבין לנדותו:

שכ"מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה - פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ׳:כ״א) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א"כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות ור"י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה׳:ד׳) ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר:

עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך - גבי דתן ואבירם דע"כ לא מתו אז במצרים שהרי היו במדבר וליכא למימר שהיו סומין ומצורעים החשובים כמתים סומין ליכא למימר דכתיב (במדבר ט״ז:י״ד) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא שהרי היו בקרב ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה שהרי חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר שלא היו להם בנים דהא כתיב (שם) (הם) ונשיהם ובניהם וטפם ועוד דמשום שלא היו להם בנים לא נמנעו מלהיות קרובים למלכות כבתחילה אבל בשביל עניות ודאי נמנעו מלהיות קרובים למלכות:

אין בין נידוי להפרה ולא כלום - תימה דאמרי' במ"ק (דף טז.) טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה"מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי"ל ה"נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישי' עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא לשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת:

משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב - פר"ת שזה היה עושה כדי שלא ישכח להתיר הנידוי של בר בי רב אבל עכשיו שמשמת נפשיה מתוך כך שהיה זכור להתיר שלו זכור יהיה נמי להתיר של בר בי רב ור"י פירש דלכפרה היה עושה כך שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן כי בקושי יש לנדותו כדאמרינן (בפסחים נב.) ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא ואע"פ שזה היה מתחייב שמתא מן הדין אעפ"כ היה ירא מן העונש לכך היה משמת נפשיה לכפרה:

משמת נפשיה - היה מרחיק עצמו ד"א מחביריו:

כי עייל לביתיה שרי לנפשיה - משום בני ביתיה והדר שרי לבר בי רב כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב לכך היה מתיר לעצמו קודם:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

הא דאמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו - יש מי שפירש דמשום דביישוהו בפניו יש להם לפייסו וליישב דעתו בפניו, ולפי פירוש זה אילו רצה המנודה שיתירו אותו שלא בפניו מתירין ואין בכך כלום. ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתירו ואפילו שלא בפניו ניחא ליה, ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שתתירנו בפניו, ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו. ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר, ואין בדין שיותר אלא בפניו, והלכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו, גם זה אינו מתיישב. ונראה שאינו אלא מפני החשד, דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו כמותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו, דסבר שאילו התירוהו הודיעוהו שהותר, כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו, לאו דוקא בפניו ממש אלא גם לדעתו, דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד. אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד, דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו, כלומר שלא בידיעתו, וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר (נדרים סה, א) המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, ואמרו בירושלמי (כאן פ"ה ה"ד) מפני החשד.

הא דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו - מסתברא דדוקא שאינו בר נדוי, אלא שהמנדה עצמו משום יקרא דבר בי רב, כעובדא דמר זוטרא, ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דכיון שהוא מנודה סלקא דעתך אמינא אין חבוש מתיר עצמו אפילו מאיסורים כאלו קמ"ל, והיינו דאמרינן הכא היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כו', ואי לאו הכין מאי קאמר היכי דמי, הא כל היכא דמנדה לעצמו מפר לעצמו ומאי קאמר כי האי, ואי לאתויי ראיה דמר זוטרא הוה עביד הכין לא הוי ליה למימר הכין, אלא לימא תלמיד חכם מנדה לעצמו וכו' דמר זוטרא חסידא כו'. והלכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו, ותדע לך דאילו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נידו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו, אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו, משום שאי אפשר שיתנדה לכך, אלא דמוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא כנ"ל. אבל ראיתי לקצת המפרשים שאמרו בהפך זה, וכי אעיל לביתיה שרי לנפשיה, פירוש כי אעיל לביתיה שרי לנפשיה כדי שלא יצטרכו בני ביתיה להתרחק ממנו ד' אמות כדאמרינן במועד קטן (טו, ב). ומכאן אנו למדין שהמנודה אפילו אנשי ביתו נוהגים נדויו ואע"פ שהראב"ד אמר (מובא בר"ן ד"ה וכי עייל) שאינו מנודה לאשתו, ודייק לה מדבעי מנודה מהו בתשמיש המטה אפשר דאשתו שאני דכגופו דמי, ומיהו אפשר דאפילו אשתו נמי נוהגת נדויו, וההיא דבעי מהו בתשמיש המטה, במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו, אבל מ"מ הוא עצמו מנודה הוא וחייב לנהוג נדוי בעצמו, כגון בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת נדרים דף ז׳ עמוד ב׳

מסכת נדרים דף ז׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 9 קטעים ממוספרים, כ־208 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–91)עמוד

היעד שנמצא: נדרים דף ז׳ ע״ב

פתיחה בקורא