מסכת נדרים דף י״ט עמוד ב׳

אלא אמר רבא היינו טעמיה דרבי יהודה גבי כרי קסבר כל שספקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא.. והלכך מתניתין דנזיר [ח, א] לעולם רבי יהודה ומתניתן דנדרים ככולי עלמא, דאילו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ואוכל, ואילו ספיקו אינו יכול לגלח, חדא דאינו מגלח עד שיביא קרבן, דעל קרבנותיו הוא מגלח, וזה הואיל ואינו יכול להביא אשמו על הספק אינו יכול לגלח, ואפילו בתנאי אינו יכול להביא קרבנותיו, לפי שאין חטאת ואשם באין נדבה. ואם תאמר מכל מקום יביא שלמים ועולה ויגלח עליהם, וכמאן דאמר שאם גלח על אחד משלשתן יצא, יש לומר יצא קתני דיעבד אבל לכתחלה לא ואי נמי דאם תמצא לומר דלכתחלה נמי לא קנה, שהרי אינו יכול לגלח משום דהקפת כל הראש שמה הקפה, ולגבי נזיר הוא דשרא רחמנא, אבל על הספק אינו יכול לגלח.

והא ד אמר רבי אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון - כלומר דבהדיא תניא, דאפילו אמר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה כו' רבי יהודה מתיר, אלמא טעמיה דרבי יהודה לאו משום דספקו חמור מודאי.

אי תניא תניא - כלומר לא ידענא לתרוצה. כך פירשו בתוספות. ויש מפרשים אי תניא תניא, כלומר אי תני על כרחך תנאי היא. ואליבא דרבי יהודה, ומתניתין דספק נדרים להחמיר אתיא כרבי יהודה, דתרומה דקא תני ובגליל מותרת לפי שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. ובין רבי יהודה (ורבי שמעון, דלרבי) [ובין לרבי שמעון דכרי, כרבי – לפי הש"מ] שמעון דאזיל נמי התם לחומרא, ולרבי יהודה דשרי משום דספיקו חמור מודאי, וברייתא דקתני אפילו נזיר שמשון אתיא כאידך תנא דרבי יהודה, דסבירא ליה דלעולם לא מעייל אינש נפשיה לספיקא, בין בנזירות בין בנדרים, וספק נזירות להקל אתי בין להאי תנא דרבי יהודה בין לאידך תנא דרבי יהודה, למר משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא לעולם, ולמר משום דהיכא דספיקו חמור מודאי מיהא לא מעייל נפשיה לספיקא. ואתי דלא כרבי שמעון דלרבי שמעון לעולם מעייל אינש נפשיה לספיקא, ואפילו היכא דספיקו חמור מודאי, ואם כן האי תנא דברייתא דנזיר שמשון דסבירא ליה דמשום דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא מתיר רבי יהודה היא, ולא משום דספיקו חמור מודאי בין בנדרים בין בנזיר, דאם כן מאי קא מקשי' אמתניתין דתרומה דאוסר רבי יהודה, דקסבר מעייל איניש נפשיה לספיקא.

רב אשי אמר ההיא רבי יהודה משום רבי טרפון היא - פירוש ההיא דברי רבי יהודה משום רבי טרפון היא דקסבר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה, והלכך בין נזיר סתם בין נזיר שמשון כיון דאין כאן הפלאה לא הוה נזיר. ומתניתן נמי דספק נזירות להקל אתיא כהאי תנא, ותנא נזירות והוא הדין לנדרים דאף הם צריכין הפלאה, דילפי בהיקשא מנזירות כדאיתא בריש מכילתין [לעיל (נדרים ג, א)], ומתניתין דנדרים אתיא בין כרבי יהודה דאמר משמא דנפשיה, בין לרבי שמעון בר פלוגתיה דכרי, כך פירשוה מקצת המפרשים. ואינו מחוור, חדא דמה צורך יש לדחות אוקמתין דאוקימנא מתניתין דכרי כרבי יהודה, ומשום דספיקו חמור מודאי, הא אנן לא קשיא לן אלא ברייתא דתניא בהדיא נזירות שמשון, והיא היא דאצטרכינן לפרוקי. ועוד דבהדיא אמרינן בנזיר דמתניתין דכרי אתיא דלא כרבי טרפון, דתנן התם בפרק בית שמאי (נזיר לב, ב) היו מהלכין בדרך ואמר הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר וכו', הרתיע לאחוריו איני נזיר כלומר אותו שהיה בא קודם שהגיע להם חזר לאחוריו, ולא ידיעי אם היה נזיר או לא. ואמרינן עלה בגמרא אלא טעמא דהרתיע לאחוריו, הא אתי לקמיה הוי נזיר מני אילימא רבי טרפון מי הוה נזיר והא אמר רבי טרפון כו', אלא רבי יהודה דכרי הוא, דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור כו'. אלמא טעמא דרבי יהודה דכרי לאו משום דלא נתנה נזירות אלא להפלאה, אלא הכי פירושו ההיא דתניא בהדיא נזיר שמשון אתיא כרבי יהודה דאמר משום רבי טירפון, אבל מתניתין דכרי לעולם רבי יהודה משמיה דנפשיה, ומשום דספיקו חמור מודאי.

להודיעך כחו דרבי שמעון דאף על גב דנגנב אטו אבד אמר רבי שמעון מעייל אינש נפשיה בספיקא. ואף על גב דבעלמא כחא דהתרא עדיף ליה, הכא עדיף טפי לאשמועינן כחו דרבי שמעון, דאף על גב דאיכא טעמי טובא להקל, חדא דלא מעייל איניש נפשיה בספיקא, ועוד דבעינן נזירות בהפלאה ועוד דלא מעייל [לפי הפירוש שכתבנו – לפי השי"מ] איניש נפשיה לספיקא במקום דספיקו חמור מודאי, ואפילו הכי מחמיר רבי שמעון, משום הכי עדיף טפי לאשמועינן כחא דחומרא כי האי.

סיפא רבי אלעזר בר צדוק היא דתניא רבי יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה, רבי אלעזר בר צדוק אומר סתם חרמין ביהודה מותרין, ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. פירשו בתוספות דרבי יהודה לא שמיע ליה אלא סתם תרומה ביוהודה אסור, ובגליל מותרת, וקסבר דבתרומה [ב]לחוד הוא שיש לחלק בין יהודה וגליל מפני שאין אנשי גליל מכירין כלל תרומת הלשכה, הא מכירין אותה אסורה, דסתם נדרים להחמיר. ואף על גב דסבירא ליה לרבי יהודה דסתם נזירות להקל, לא אמר אלא היכא דספיקו חמור מודאי, דבכי הא לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, וסתם חרמים בכל מקום אסורין ואפילו ביהודה, כיון דמכירין הם [בין בחרמי גבוה בין – לפי השי"מ] בחרמי כהנים. ורבי אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמין בגליל אסורין, וקא סבר דטעמא משום שאין מכירין חרמי כהנים, אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת, כיון דמכירין אפילו בתרומת הגורן, וסתם נדרים להקל, דלעולם לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. ולעיל דמהדרינן אמאן דתני סתם נזירות להקל, הוה מצי לאוקמה כרבי אלעזר בר צדוק, והוא הדין לנדרים. וקשיא לן להאי פירושא, אם כן אמאי שביק רבי אלעזר בר צדוק תרומה דאיירי בה רבי יהודה, ונקט סתם חרמין בגליל. ואמרו בתוספות דהוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בה, אלא תנא להא והוא הדין לאידך. ונראה לי לפי פירושם דכל חד וחד מנייהו נקט לישנא דשמיע ליה מרביה, ואיהו הוא דתלו ביה טעמייהו, דרבי יהודה לא שמע אלא תרומה ביהודה, ומינה סבירא ליה דדוקא תרומה, אבל חרמין לא מפליגינן להו בין יהודה לגליל, ורבי אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמים בגליל אסורין, ומינה סבירא ליה דמשום דאין מכירין הא מכירין מותרין, ואם כן דוקא חרמים אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת הואיל ומכירין בה. ומיהו אין עיקר פירושם מחוור בעיני, דאם כן אמאי קא מהדר האי מקשה אדיוקא דסתם חרמין בגליל אסורים לפי שאין מכירים, הא מכירין מותרים ליקשי מינה בהדיא דהא קתני בהדיא סתם חכמים ביהודה מותרים, ואף על גב דביהודה מכירין בין בזה ובין בזה אלמא ספיקא לקולי. אלא הכי פירושא סיפא רבי אלעזר בר צדוק היא, כלומר סתם תרומה ביהודה אסור אתיא ככולי עלמא, דביהודה אף על גב דמכירין בין בזו ובין בזו, לעולם אינן רגילין לומר תרומה סתם אלא לתרומת הלשכה, אבל תרומת הגורן אין קורין לה תרומה סתם אלא תרומת הגורן והלכך אפילו רבי אלעזר בר צדוק מודה בה, אבל מאי דקתני ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה, דמשמע הא מכירין אסורה, אתיא כרבי יהודה ולא כרבי אלעזר בר צדוק, וסתמא דקתני סתם חרמין ביהודה מותרין אתיא ככולי עלמא, דסתם חרמים שמכירין ביהודה היינו חרמי כהנים, לפי שאין מצויין אצלם ומחרימין להם, והלכך כל שמחרים שם סתם אינו מתכוין אלא לחרמי כהנים, ובהא אפילו רבי יהודה מודה בה, אבל סיפא דסיפא דקתני בגליל אסורין, שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים דמשמע הא מכירין מותרין, אתיא כרבי אלעזר דסבירא ליה דסתם נדרים להקל, דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא. והשתא אתי שפיר הא דפרכינן לעיל גבי רבי יהודה, ומי אית ליה לרבי יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, ורמינהו סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת, לפי שאין מכירין הא מכירין כו' ולא פרכינן מתרומה ביהודה ממש דקתני אסורה, ואף על גב דמכירין אפילו בתרומת הגורן. וכן נמי הכא דאקשינן מסיפא ארישא, ולא אקשינן מסתם חרמין ביהודה מותרין, וקא טרח לאהדורי אדיוקא דסיפא שאין אנשי גליל מכירין הא מכירין מותרין, וטעמא כדאמרן דבהנהו כולי עלמא מודו בה וסתמן כפירושן. והשתא נמי ניחא ברייתא, דשבקה רבי אלעזר בר צדוק לסתם תרומה דאיירי בה רבי יהודה בר פלגותיה ונקט סתם חרמים. כן נראה לי וכן נראה מן הפירושין.

ולענין פסק הלכה קי"ל דסתם נדרים להחמיר כר"מ וחכמים, דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא בסתם תרומה בגליל לפי שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה הא מכירין אסורה ואע"ג דפליג עלייהו ר' אלעזר בר' צדוק הו"ל יחיד לגבי רבים ולא קי"ל כותיה וכן פסקוה הפוסקים בחבוריהם, אלא דקשיא לי דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר משום דמעייל איניש נפשיה לספיקא וכדאיתא בכולה שמעתין ואלו לקמן בריש פרק קונם יין [ס"א ב'] וכן במסכת קדושין פרק האומר פליגי בה ר"מ ור' יוסי גבי מי שהיו לו שתי כתי בנות ואמר קדשתי את בתי הגדולה כו' דתנינן כולן אסורות דברי ר"מ חוץ מן הקטנה שבקטנות ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ואוקימנא פלוגתייהו התם במעייל איניש נפשי' לספיקא או לא דר"מ סבר מעייל ור' יוסי סבר לא מעייל וקי"ל כר"י דר"מ ור"י הלכה כר' יוסי, ואין סברא לומר דטעמא דר' יוסי התם משום דגופיה לא מעייל איניש לספיקא אבל ממוניה מעייל והתם כיון דבדידיה קיימא לקדשה כגופיה דמי ולא מעייל לה בספיקא, דהא משמע הכא בשמעתין דליכא מאן דמפליג בין גופיה לממוני', וי"ל דהתם היינו טעמא משום דספיקו חמור מודאו דאלו ודאו לא מיתסרא אלא חדא ובספיקו כולן אסורות והלכך כל שספקו חמור מודאו לא מעייל איניש נפשיה לספיקא כדאיתא בשמעתין בדעתיה דר' יהודה, וא"ת א"כ מאי פרכינן התם עלייהו והא איפכא שמעינן להו ממתניתין דעד פני הפסח לימא התם משום דאין ספיקו חמור מודאו, לא היא דלר' יוסי ניחא אבל לר"מ כ"ש דקשיא דהשתא היכא דספיקו חמור מודאו מעייל היכא דאין ספיקו חמור מודאו לא כל שכן, ועוד צריך תלמוד.